תגית: כיבוש מערב ארה"ב

הנצחה – עניין פוליטי?

כאשר תקראו את השורות הבאות קחו בחשבון את העובדה שהן נכתבו בעקבות מחאות ג'ורג' פלויד.

אירועים ואישים היסטוריים מונצחים לעתים קרובות על ידי הקמת אנדרטות ופסלים, קריאת רחוב על שמם וכי"ב, כמו גם הטבעת דמותם על גבי בולים ושטרות כסף. אין זה נדיר שהזיכרון הציבורי מזהה העלמה מכוונת של פרט היסטורי באובייקט ההנצחה של פרק במורשת הכלל-לאומית.

איזה סוג של תיקון יפצה על ההכרה שההנצחה נוצרה בהשראת האידיאולוגיה ה"מנצחת" ?

איך זה קשור לנסיבות מותו של ג'ורג' פלויד?

בול יום הזיכרון תשכז - אנדרטת פורצי הדרך לירושלים
בול יום הזיכרון תשכז – אנדרטת פורצי הדרך לירושלים. מקור: ויקיפדיה

אירועים ואישים היסטוריים מונצחים לעתים קרובות על ידי הקמת אנדרטות ופסלים, קריאת רחוב על שמם וכי"ב, כמו גם הטבעת דמותם על גבי בולים ושטרות כסף. מדובר באקט של "פוליטיקה סימבולית" – הנצחת הגרסה הלאומית המקובלת של העבר והמורשת שלנו. בעיקרו האקט חינוכי וחשוב. אבל תהיה זאת תמימות לחשוב שכולנו מזדהים עם המסר, שכן ייתכנו פערים בין הסיפור המונצח, לדוגמה בפסל של גיבור האומה, לבין זיכרון פרטי של הסיפור, כפי שהוא נתפס על-ידי אוכלוסייה ספציפית שמהווה חלק מאותו עם.

אנדרטה מאולתרת במקום הרצח
אנדרטה מאולתרת במקום הרצח. קרדיט: ויקיפדיה

נסיבות מותו של ג'ורג' פלויד עוררו לחיים זיכרון של אוכלוסייה שלמה, לגבי אי-שוויון אזרחי בארה"ב. זה הוביל לחידוד הקיטוב החברתי-פוליטי סביב סוגיית הגזענות בארה"ב ובעולם, ואיים לפגוע בסדר החברתי. הזעם שהתפרץ היה מגובה בתחושות קיפוח חברתי רב-שנים. במהלך המהומות ברחבי ארה"ב, בבריטניה ובמדינות אירופה אחרות כולל בלגיה, המפגינים שהזדהו עם מחאות ג'ורג' פלויד הפילו פסלים שהנציחו דמויות היסטוריות, רק משום שאלו הנציחו בעיניהם את עוול הגזענות.

שדים מן העבר – אינדיאנים באמריקה

נחזור אחורה אל שנות ה- 90, כאשר נעשה "תיקון זוטא" בנרטיב הלאומי ומורשת האדם הלבן ביחס לעמים ילידים ביבשת אמריקה (American Natives), קרי, בני עמים ושבטים שונים וביניהם שבטי אינדיאנים:

מקור השם "אינדיאנים" טמון בטעותו של מגלה הארצות, כריסטופר קולומבוס, אשר בהגיעו לחופי אמריקה סבר שהגיע להודו – INDIA. הקולקטיב שנקרא בפיהם של אזרחי אמריקה הלבנים, "ילידי אמריקה", שמר בזיכרון הציבורי שלו נרטיב שמתייחס למתיישבים האירופאיים באמריקה, כ"האדם הלבן, הכובש שנישל אותם מאדמותיהם". המתיישבים האירופאים הראשונים לאורך החוף המזרחי של היבשת היו אנגלים. הם הגיעו לכאן במהלך המאה ה-17 יחד עם קבוצות קטנות יותר של הולנדים ושוודים. המייסדים העיקריים של ניו אינגלנד היו פוריטנים שהקימו את מושבת מפרץ מסצ'וסטס ב-1629. המושבות האמצעיות, שמורכבות ממדינות ניו-יורק, ניו ג'רזי, פנסילבניה ודלאוור של ימינו, אופיינו באוכלוסייה מגוונת מאוד.

עם תחילת ההתיישבות של המהגרים מאירופה החל תהליך הדרגתי של דחיקת רגלי שבטי האינדיאנים שישבו בשטחים הידועים כיום כחוף המזרחי של ארצות הברית. המהגרים שאפו להשתלט על אדמותיהם. פעמים רבות נעשה הדבר באמצעים אלימים וברוטליים, ולפעמים באמצעות רכישת אדמותיהם בעד "נזיד עדשים" תוך העברת הילידים לשמורות או הגלייתם מערבה. ההתפשטות מערבה החלה לאחר אישור חוקת ארה"ב (1789) ומינויו של הנשיא הראשון של ארה"ב, ג'ורג' וושינגטון. השאיפה להתפשט לכוון המערב נומקה ברצון להשגת עוצמה לאומית וגם באמונה שלפיה השיטה האמריקנית הדמוקרטית שבמרכזה חופש לאדם תיטיב גם עם תושבי האזורים החדשים שיסופחו לארצות הברית.

המתיישבים שהגיעו מאירופה ידעו להנציח את הישגיהם ככל שהתקדמו לכיוון מערב היבשת. סביב הישגיהם הם טוו סיפור/נרטיב, שתאם להפליא את עקרונותיהם האידיאולוגיים. הם דיווחו לעורף על המסע מערבה. את מקום הצילום תפסו איורים, כמקובל באותה עת. המפגש עם שבטי האינדיאנים תואר על ידי איורים עם פרשנות שממנה עלה המסר, "הם תקפו אותנו אבל שרדנו וניצחנו".

תיקון "פוליטי" להנצחה

לפני 30 שנה נפתחה בוושינגטון די.סי. תערוכה של אותם איורים היסטוריים, שצויירו במשך 100 שנים, בין 1820-1920. שם התערוכה, "המערב באמריקה – פירוש מחודש של דימוי כיבוש המערב" (כדאי להיכנס לקישור). המוטיב הבולט מכולם, החוזר שוב ושוב בכותרות של התמונות, אומר למתבונן: "התיעוד הוויזואלי אינו רק תיעוד. ציירי הזמן ההוא שליוו את מאורעות הימים היו שליחי האדם הלבן בשדה הקרב. איש מהם לא שאל את האינדיאנים שאלות ולא השיב לשאלות של אינדיאנים. הציירים עשו מה שעושים בדרך כלל כתבינו הצבאיים. הם מתארים את המלחמה לעורף, בעיני שליחי העורף לחזית." הציירים הלבנים ראו את המלחמה דרך עיניו של האדם הלבן. כפי שהאדם הלבן היה רוצה לראותה. הציורים בתערוכה נוספו לרשימה ארוכה של נאומים שנישאו בפומבי באותם ימים, ולשורה ארוכה של שירים, פזמונים, כרוזים, פקודות-יום ודיווחים מן החזית. ביחד, כל אלה נועדו לאזניהם ולעיניהם של מי שביקשו לשמוע "חדשות טובות" מן החזית.

המבקרים בתערוכה בוושינגטון רשמו בספר האורחים שביציאה מאולמות התצוגה,הערות בסגנון שממנו אפשר להתרשם עד כמה הם לא אהבו את הסגנון "המצטדק" של "יפי הנפש" שהוצג לצד הציורים. לדוגמה: "נו, באמת, מדוע צריך ללכלך ככה את כל העבר שלנו?" "מה זה כל השנאה העצמית הזאת? כל האינדיאנים היו צדיקים כאלה, וכל אבותינו רשעים גמורים?"

פנים רבות לזיכרון

לזיכרון פנים רבות. זה קורה כל הזמן. קולקטיב "זוכר" אירוע שהתרחש בהיסטוריה שלו, בהתאם לתבנית הזיכרון הרצויה לאידיאולוגיה השלטת בו באותה עת. יש מיתאם בינה לבין ערכים המשתקפים בזיכרון הקולקטיבי. התופעה שנקראת "פוליטיקה סימבולית", כוללת בתוכה תופעה נוספת "שכחה מבנית" –  (Structural forgetfulness)

דוגמה נוספת תבהיר מהי אותה "פוליטיקה סימבולית".

בספר "המפתח של שרה" (ראו ביקורת שלי על הספר) מתבררת המשמעות של התופעה, "פוליטיקה סימבולית" ובמיוחד, אלמנט ה"שכחה המבנית". מסתבר שגם הזיכרון הפרטי אינו חסין מפני עיצוב מכוון של חוויה קולקטיבית היסטורית ברוח האידיאולוגיה המוסדית השלטת עכשיו. ב"מפתח של שרה" שמתרחש במחצית שנות ה-90, נחשף סיפור שהושכח – סיפור מתקופת מלחמת העולם השנייה, ושלטון וישי בצרפת. עד לשנות ה- 90 האידיאולוגיה של המרשל פיליפ פטן הכתיבה שלא לחשוף את המרדף אחר יהודי פריז, המצוד, וכליאתם במתחם האצטדיון "ולודרום ד'איבר" שבמרכז העיר, משם הועברו אל מחנה הריכוז דאנסי ולאחר מכן למחנות השמדה.  בדומה לתערוכת האיורים בווישנגטון די.סי ב- 1992, גם בפריז נחשפה הפרשה. האחראי לחשיפה היה הנשיא ז'אק שיראק ב-1995.

תיקון סימבולי מסוג אחר – מחאות ג'ורג' פלויד

מחאות ג'ורג' פלויד, היו הניצוץ שהפעיל את הזיכרון הציבורי והוביל לתיקון מסוג אחר.

חוקר ההנצחה והזיכרון הלאומי, מעוז עזריה, סבור ש"שיכחה ותיקון סימבולי" באמצעות הפלת פסלים ואנדרטות – איננה משרתת את המטרה. נהפוך הוא, זוהי דוגמה להתנהלות "דיאלקטית" – "השלטון השכיח את הנרטיב שלנו, אז אנו נהרוס את מה שיש ונשוב להאדיר אותו". לאמור, עין-תחת-עין. פעילות דיאלקטית מוחקת ומעבדת מחדש את ההיסטוריה, עם סיכוי רב שכל דור ילמד בתורו פרקי היסטוריה חלופיים.

מהנאמר לעיל עולה שניתוץ וסילוק פסלי הנצחה בארה"ב, בריטניה ובלגיה, כמוהם כמחיקת היסטוריה וכמעשה של טיהור. מי שתומך בכך נחשב בעיני עצמו כמנצח, בעוד שלמעשה הוא משתתף במחיקת המורשת.

נחזור לנקודת המוצא ונשאל, האם הנצחה היא מעשה פוליטי? אין ספק שזו שאלה קשה שכדי להשיב עליה צריך להבין שמדובר בסוגייה רבת פנים. הקו המוביל לפתרון השאלה הוא ההבנה שאי אפשר לשנות ולברא את העולם מחדש בכל פעם שמתחלף השלטון. לפיכך יש להעדיף ככל האפשר העברה של אנדרטות ו/או פסלי הנצחה וכי"ב למקום מגודר מחוץ למרכז הבמה, ולהוסיף להם לוחית עם הסבר. המטרה היא ללמד ולחנך תוך התיחסות להיסטוריה על כל צדדיה. כך הכל יידעו מה התרחש בעבר ויבינו שהחיים הם המשך ישיר של העבר.