ארכיון תג: ישראל

מי מתרגש מפרשת חומסקי?

בימים האחרונים נשמעים קולות של תמיהה ואפילו ביקורת חריפה [כמו זו של גדעון לוי] – איך זה שהאקדמיה שותקת בנוגע לפרשת חומסקי?

Chomsky

מדוע האקדמיה נאלמת דום בשעה שהתקשורת ודעת הקהל מביעים עמדות בנוגע לחסימת כניסתו דרך מעבר הגבול לאזור רמאללה של נועם חומסקי, פרופסור מכובד ומומחה לבלשנות מ-MIT שהגיע לאזורנו במטרה להרצות באוניברסיטת ביר זית ולבקר בחברון. הדגש בביקורת הוא כמובן על שתיקת האקדמיה ואי התייחסותה לפרשה.מדוע אין שומעים מילה וחצי מילה ממוסדות נאורים האמורים ללמד סטודנטים מה זו דמוקרטיה, על מניעת כניסתו של חומסקי לכאן במעבר הגבול? במה עוסקת האקדמיה בימים אלו שכל דובריה הנלהבים נאלמו דום?

נתמקד לדוגמה בגדעון לוי שתוקף היום את האקדמיה ובעיקר את פרופ' רייכמן והמרכז הבינתחומי, בטור שלו בהארץ. מה מטריד את גדעון לוי? היחס של רייכמן ל"בצלם" ובעיקר, הרעש שמשמיעה האקדמיה בכל שני וחמישי כשהיא מותקפת ומאויימת בחרם על ידי אוניברסיטאות בעיקר באנגליה. בשם הדמוקרטיה דורשת ישראל להוקיע חרם אקדמי נגד חוקרים ישראליים. וכעת מה? היכן ערכי הדמוקרטיה? מהאקדמיה אין שומעים אף לא ציוץ בעניין התחקור של חומסקי במעבר הגבול ומניעת כניסתו לכאן. הציניות ממלאת תפקיד בטור של גדעון לוי והוא שואל, באיזו דמוקרטיה עוסקים באקדמיה, אם בכלל? מושא התקיפה העיקרי שלו הוא פרופ' רייכמן מהמרכז הבינתחומי. רייכמן עוסק בדמוקרטיה של מערכת החינוך, דורש שכולם ילמדו מקצועות הליבה, כולל תלמידי ישיבות; חומסקי מעניין אותו ואחרים באקדמיה כקליפת השום.

גדעון לוי טועה הפעם. לאקדמיה יש קול ואילו התאמץ היה מוצא אותו מאוד ברור ומוגדר. יש דעה ויש גם התייחסות הן לחומסקי והן למקרים דומים מהזמן האחרון שבהם הוקעה מדיניות ממשלת נתניהו בשל 'התנהלותה בסוגייה הפלסטינית'. קולו של פרופסור ליימן וילציג מאוניברסיטת בר-אילן מצוטט באתר 'פג'מס מדייה' האמריקני, על ידי הכתבת סטפני פרייד. היא כתבה לאחרונה, לפני יומיים, ופרטה את תלאותיו של חומסקי ובמקביל הביאה מדבריו של ליימן וילציג שאמר שלדעתו ממשלת נתניהו פעלה נכון במעבר הגבול כשמנעה את כניסתו של חומסקי ומהלך זה אף זכה לתמיכת רחבה של הציבור הישראלי הרואה בכך הוכחה לאחריות שנתניהו חש כלפי הציבור.

בציטוט מדבריו של וילציג ליימן, להלן, הוא מתייחס למספר אישים  ואמנים שהגיעו או ביטלו את הגעתם לכאן לאחרונה, ביניהם חומסקי, אלביס קוסטלו וביידן ואיוון פרדו, הליצן הידוע מספרד:

בפיסקה האחרונה הוא אומר:

פרשת חומסקי שונה לחלוטין מפרשת ביידן או פרשת אלביס קוסטלו. פרשת ביידן הייתה חמורה משום שהוא מייצג בעלת ברית וידידה של ישראל בעוד שחומסקי בהחלט לא כזה…..אני דוגל בכל מאודי בחופש הביטוי של אזרחי המדינה, אך אין בלבי כל סנטימנט כלפי זר שרוצה לירוק עלינו בתוך הבית שלנו…. פרשת חומסקי היא נזק מינורי ביותר לישראל ("פנס" קטנטן וזניח בעין).

[ציטוט מדויק מתוך הכתבה]:

At a time when anti-Israel sentiment is on the rise, what’s with all the seemingly wrong-headed government moves?

“Israel has improved substantially when it comes to image in the media throughout the decades. But Chomsky is totally different from Biden is totally different from Elvis Costello,” says  Sam Lehman-Wilzig, a political science professor at Bar Ilan University. “Biden was a serious case because he’s a close ally whereas Chomsky isn’t. The clown could have been handled better and Elvis Costello … well … this happens every summer with performers for the same reason.

I’m all for free speech for citizens but an outsider who wants to spit in the house? Other countries block people from coming in for this sort of thing all the time. Chomsky is a minor black eye for Israel.  It was a smart and wildly popular  domestic move for Netanyahu. He has his own flock to tend to,” Lehman-Wilzig concluded.

רמת-גן לנד…?

לפני עשרים שנה לקחתי לידי ספר המקונן על התרבות הפוליטית בישראל. מדובר במחקר שעשה אהוד שפרינצק על תופעת השחיתות בישראל מאז טרום הקמת המדינה: "איש הישר בעיניו – אילגליזם בחברה הישראלית". הספר עוסק בתופעות השחיתות בישראל מאז טרום הקמת המדינה. שפרינצק הלך לעולמו בינתיים, אך השחיתויות רק הולכות ומצטברות.

עברו עשרים שנה ומספר אמירות נוקבות מתוך הספר עדיין רלבנטיות לימינו:

 …..  יקשה על כל מי שמתבונן היום בחיים הציבוריים להתעלם מן המציאות הכללית של הפרת חוק, שחיתות פוליטית ואלימות, שצמחו בעשור האחרון ואשר מתפשטות על-פני מגזרים רחבים ומגוונים של החברה כולה……תופעה זו, שראשיתה זלזול בתקנות עירוניות בסיסיות של חיים אזרחיים ואחריתה השתלטות בלתי-חוקית על קרקעות פרטיות באזורים עירוניים, לא הרפתה מאיתנו…….

……..מימד לא מבוטל של אותה מציאות של הפרת חוק בא לידי ביטוי בשנות ה-70 בפרשיות בצמרת הבירוקרטית-פוליטית, שנחשפו גם הן ברעש גדול: פרשיות אלה חשפו דפוס מקיף של עקיפות חוק…….הן הראו בעליל כי הזלזול בחוק קיים לא רק בתחומים שבהם יש מאבק פוליטי, אלא גם בתחומי ההנאה החומרית של הפרט. פרשיות מסוג זה המחמירות על פעם יותר ויותר, הלכו ותכפו מאז "ימי ארידור העליזים" והן עולות וצפות על-פני השטח מדי יום ביומו – ואף נראה שכל מה שנחשף ומתגלה אינו אלא קצה הקרחון….

….כאשר מנסים לזהות את המכנה המשותף של כל התופעות הללו ניתן לקבע, שדפוס ההתנהגות המאחד את כולן הוא הנטייה החזקה, למה שאפשר לכנות בשם אי-לגאליזם ביהביורלי, כלומר, התנהגות הכרוכה במודע בהפרת החוק……

 תיבת פנדורה נפתחה בהולילנד; האם היא נקודתית? או כללית, לדוגמה, רמת גן לנד?

בהולילנד נפתחה תיבת פנדורה. האם רבים מאיתנו חשים כך? טקסי יום העצמאות, פרסי ישראל, חידון התנ"ך ועוד, הציגו תמונה "ורודה" של הישגינו במשך ששים ושתיים השנים האחרונות. מדברים על חוויית הצפייה בסרטי הבורקס והקאלט,  המסעדות מלאות בלקוחות וכך גם המרכולים והקניונים. איש איש והקטע שלו.

 בעירי, רמת גן, לעומת זאת, שוררת תחושה אחרת. לא אקרא לזה תחושה שאוטוטו גם כאן תיחשף פרשייה דומה להולילמד אבל כמעט. מידע שעבר בין מכותבי דוא"ל רבים בישר שייהרסו כאן עוד שטחים ירוקים לטובת בניית מגדלי מגורים ומשרדים. עמותת "אדם טבע ודין" ניסתה לעשות משהו…. השבוע, התקשורת חשפה "חשדות". מדובר במעורבותו לכאורה של ראש העיר, צבי בר, בתכנית גרנדיוזית שמבקשת להכפיל ולהשליש את כמות הבטון בעיר הגנים…

האם תיבת פנדורה של "הולילנד" הגיעה גם לכאן, או שמא, היא עוד תתגמד לעומת מה שיוכתר כ"רמת-גן לנד….."? –  ימים יגידו.

היש צדיקה בסדום?

כלת פרס נובל לכימיה, פרופ' עדה יונת, מצהירה – "אני לא מגיעה בבוקר למעבדה ואומרת 'אני אישה'.

 

פרס נובל לכימיה הוא פרס שמכבד את בעליו ואת מדינתו. השנה, לראשונה בישראל, הוא הוענק לאישה – פרופ' עדה יונת. בתוך כך צוטטו דברים מתוך הראיון לתקשורת של פרופ' עדה יונת. לדוגמה, רבים שאלו איך זה שיונת מטיפה לנסיגה מהגדה. אחרים עסקו בהיבט הפמינסטי העולה מדבריה אלו.

בעוד אנחנו תקועים בדיון שעתיד להימשך עד חולקת פרסי נובל ב-10 בדצמבר 2009, השאלה הפופולארית ביותר שעולה בשיח הציבורי היא – "איך ניתן להסביר את הפער הבלתי נתפס במספר הגברים הזוכים בפרס נובל, החשוב מכל הפרסים שמעניקה החברה המערבית למצטיינים שבקרבה, ביחס למספר הזעום של נשים שזכו בפרס נובל לכימיה?האם מדובר ביכולת מולדת שונה? ואולי במבנה מוח שונה? או שמא במגבלות הנגזרות מטיפול בילדים ובית המונעים מהן קידום והתפתחות אישית? ואולי ההסבר קשור לחברה המערבית, המפגרת, בה שולטים גברים לבנים-אירופאים, שמדירה נשים וקבוצות חברתיות נוספות מגישה למשאבים, תגמולים וכוח? אני, כמובן סבורה שפה טמון ההסבר" – אלו הדברים שכתבה פרופסור אסתר הרצוג, ראש תוכנית אנתרופולוגיה במכללה הקדמית בית ברל, ומרכזת פרלמנט נשים.

הרצוג גם מציגה כמה תיאוריות היסטוריות ששלטו בהנצחת ההבדלים בין הישגיהם של נשים וגברים בתחומים כמו מחקר ומדע – מבנה המוח השונה של הנשים (תיאוריה ששלטה במאה הקודמת), יכולת מילולית ורגשית של נשים ומיעוט המיומנות שלהן בחשיבה מתמטית-ראלית מופשטת. או תיאוריות יותר מתקדמות, מבית מדרשיהן של הדתות בעולם ובתי מדרש של סוציוביולוגים המסבירות שנשים נולדות וגדלות בן הטבע להיות אמהיות, והגברים נולדו וגדלו להיות לוחמים וציידים.

את פרופ' עדה יונת היא שואלת "האם אולי שכחת שאת אישה"? זאת משום שלטעמה, צריכה יונת להתהדר לרגל האירוע המכובד לא רק בהישגיה אלא בעיקר בהיותה אישה. הרי כמות זעומה בלבד – 4 נשים בסך הכל עד היום –  זכו בפרס נובל לכימיה! כך לפי הרצוג: "עד לפני כ- 60 שנה הייתה גישתן של נשים להשכלה גבוהה, להוראה ולמחקר מוגבלת ולעתים חסומה. האוניברסיטה הייתה בשליטה גמורה של גברים. למארי קירי לא הותר להיכנס לאוניברסיטה. דורותי הודג'קין למדה בבי"ס פרטי בבריטניה והותר לה להשתתף במעבדות לכימיה שנועדו לבנים בלבד, בחסד מיוחד. יחד עם זאת, שני הנשים היו נשואות ואמהות מה שמוכיח שלא חלה מגבלה כזו על קידום נשים."

 *******************

אבל אפשר להציג את הדברים אחרת. כי לכל טיעון אפשר למצוא טיעון נגדי. ודווקא לפי הטיעון הנגדי, יוצאת פרופ' יונת צדיקה בסדום. היא דווקא דואגת לאינטרס של נשים. זאת, לפי ההסבר שמבחינה סמבולית, כאשר אישה מגיעה לעמדה בכירה בספירה הארגונית, היא 'מייצגת' את המיעוט הנשי. שכן, אשה במעמד בכיר היא תופעה יוצאת דופן; רק מיעוט מבין הנשים מגיע לזה. לתופעה הזו יש השלכות שלא כולן טובות. מיעוט כזה הופך להיות מיעוט בולט בשטח. וכך, מהלכי הנשים המצליחניות נקלטים מיידית ונבחנים 'תחת זכוכית מגדלת' על ידי סביבתן. הן נתפסות קודם כל כנשים ורק אחר כך כבעלות כישורים מקצועיים.

בסופו של יום אישה מצליחנית היא סימבול. החברה מייחסת לה תכונות מקצועיות ויחד עם זאת לא שוכחת שיש לה גם תכונות נוספות…. היא מייצגת בראש ובראשונה תכונות של קבוצת השיוך הנשי, של קבוצת המיעוט של "נשים מצליחניות" ולא של "מצליחנים" (לא זכר ולא נקבה).

איזו ברירה יש לאישה כזו? לדוגמה, את מי עליה לפטר בעידן של קיצוצים? האם את העובד או העובדת שלה? אם תפטר את העובד הרי התגובה תהיה קרוב לוודאי – היא שומרת על אינטרסים של נשים, הרי היא אישה.

 אם זה מה שעמד בבסיס האמירה הנ"ל שלה, יונת לא שכחה שהיא אישה. נהפוך הוא. יונת הראתה שנשים שהשיגו מעמד בסדר גודל של פרס נובל הן "מדען", לא זכר ולא נקבה. בשורה התחתונה, פרופ' יונת היא צדיקה בסדום.