תגית: ישראל היום

עליית מדרגה ביריבות בין ישראל היום וידיעות

המאמר של שלי יחימוביץ' שפורסם בעיתון ישראל היום, המשיב מלחמה שערה לפרסומיו, למעשיו, לדבריו ולאופן התנהלותו של העיתונאי נחום ברנע מידיעות אחרונות, הוא אות נוסף ליריבות קשה ולמתח השורר בין שני העיתונים.

הזדמנות נדירה נפלה לידיו של העיתון "ישראל היום" בדמותה של רשימה שפרסמה יחימוביץ' בבלוג שלה ב- 8.1.2011, תחת הכותרת: "הפנטזיות הסודיות של נחום ברנע".

איך שלא יהיה זהו אות נוסף ליריבות קשה ולמתח השורר בין "ישראל היום" לבין "ידיעות אחרונות". זו דרכה של עיתונות צהובה מאז ימיהם של ג'וזף פוליצר ושל וויליאם רנדולף הרסט. דהיינו, לצחצח חרבות ולגייס כל אמצעי לשם כך. היום גוייסה פרשת קצב, והמסכת הכאובה שבין קצב האנס לבין קרבנותיו, למאבק בין שני גופי תקשורת "כבדים" בישראל. האמצעי – רשימה שכתבה שלי יחימוביץ' בבלוג שלה, המשיבה מלחמה שערה לפרסומיו, מעשיו, דבריו ואופן התנהלותו של נחום ברנע בהקשר לסוגיית ההטרדה המינית. רשימתה של יחמוביץ' נבעה מצורך ייצוגי פמיניסטי אך בעיקר מצורך אישי להשיב מלחמה שערה לעיתונאי עטור פרסים, בשל התבטאויותיו בנושא הפרטי שלה ובנושא הרשעתו של קצב באונס.

פרסום הרשימה ב"ישראל היום" היום (10.1.2011), יומיים לאחר פרסומה בבלוג, הוא מעשה שקוף מאין כמוהו. הוא אינו נובע מאהבת מרדכי אלא משנאת המן. הווה אומר, כל הממצאים מצביעים על כך שהוא מונע על ידי מניעים של תחרות מסחרית בראש ובראשונה. קשה להאמין שיחימוביץ' כתבה את רשימתה על מנת שתתפרסם בעיתון "ישראל היום" או לאור בקשת העיתון, אלא עקב התבטאויות אנטי פמיניסטיות מובהקות של נחום ברנע. לאחר פרסום הרשימה בבלוג, הואיל כנראה עורך העיתון "ישראל היום" לפנות אליה בבקשה מיוחדת שתסכים שרשימתה זו תופץ במדור הדעות של עיתונו, והיא אכן פורסמה היום. ובאופן יוצא דופן, מופיעה רשימתה בעמוד הדעות כשהיא תופסת מקום של כשלושה מאמרי דעה רגילים.

זו דרך מאוד סמויה להכפיש את היריב ויעילה מאין כמוה. לוקחים נושא "חם" עד "רותח", שאין מי שלא יעיף מבט עליו ועל התמונה של יחימוביץ' עושה ג'וגינג על חוף הים, בלבוש ספורטיבי החושף זוג רגליים, וכל זאת בהקשר של מסכת מכוערת ביותר שלגביה מסרבים מספר צדקנים להכיר בהרשעתו של קצב וטוענים שאין די ראיות ולכן אין בסיס מוצק להרשעתו.

אני לא קונה את השיטה הזו של "ישראל היום". בנוסף לכך, אני רואה בשיטה זו פוטנציאל לגרימת עוול עתידי לכל אותן נשים, נערות וילדות שחוו מעשי אונס והעזו או לא העזו להגיש תביעה. העוול הפוטנציאלי הוא בראש ובראשונה האיום שהעיתונות הנפוצה בישראל תהפוך את הקרבן לאשמה העיקרית. האיום שלמרות החוק למניעת הטרדה מינית הצדק לא ייעשה ולא ייראה אלא יסוכל עקב התבטאויות בתקשורת, כמו זו של נחום ברנע. על כך בוודאי לא חושבים עורכי העיתונים. גם בעליו של העיתון "ניו יורק ג'ורנל", וויליאם רנדולף הרסט, לא חשב כך כאשר ניסה למוטט את עיתונו של המתחרה החזק ביותר שלו, פוליצר ועיתונו "ניו יורק וורלד", והלך לייצר תמונות וסיפורים מעוותים שלבסוף הובילו למלחמת ספרד-ארה"ב בתחילת המאה ה-20. כל הדרכים כשרות, בראבו!

"להזדקף כמו בובת נחום תקום"

ציטוטים מתוך הבלוג של יחימוביץ', שפורסם בישראל היום בנוסח המקורי שלו – בלשונה השלוחה של שלי יחמוביץ' שידועה כפמיניסטית לוחמנית – מוגשים להלן לטובת כל מי שקורא רשימה זו ולא הייתה לו הזדמנות לעיין היום בגיליון היומי של "ישראל היום":

"בהמשך הטור תוקף ברנע את הנשים על אחריותן האישית להצגתן כאובייקט מיני וכקורבנות אונס, תוך שהוא נותן את הצילום שלי כעדות מרשימה לכך… בהמשך מספר ברנע עלטור שכתבה השבוע ב"הארץ" מרב מיכאלי על לקחי פרשת קצב. ברנע גם מחניף למיכאלי נמרצות, תוך קריצה לקוראים, כמו אומר: "תראו איך אני מפרגן לפמיניסטית אחרת." במאמרה, כותב ברנע, מביעה מיכאלי משאלת לב: שיפסיקו אחת ולתמיד להתייחס לנשים כאל אובייקט מיני. משאלת הלב המוצדקת של מיכאלי, מתברר, הציפה אצל ברנע את זיכרונו המודחק של אותו צילום (של יחימוביץ' במכנס קצר על החוף) ושיחררה ממנו תיאור חריף במיוחד, גס ומקומם…. זה אותו ראש ששלח אותך ברנע, למשה קצב, לראיין אותו ראיון אמפתי, רגיש ומלטף. זה אותו ראש שגרם לך לשבת כדג שעות רצופות במופע האימים של קצב בבית הנשיא ולא לעמוד על זכותך להשחיל אפילו שאלה קטנה במה שכונה "מסיבת עיתונאים". זה אותו ראש שגורם לך להזדקף כמו בובת נחום תקום ולהתייצב אוטומטית לימינם של עברייני מין, ובלבד, כמובן, שהן ידועים ומפורסמים. להיות להם לפה, לעמעם אתחומרת מעשיהם, להציג בתמימות מעושה "שאלות" שלא נועדו אלא להכפיש ולהחליש את קרובנותיהם. להזדהות עם החוק והמתעמר ולהתייחס אליו ברכות, בלי לעשות ולו שמץ של ניסיון עיתונאי לשמוע את גירסת הקורבן…..

ולקינוח כותבת יחימוביץ' כך –

אתה עיתונאי מתחכם, מוערך ומכובד, חתן פרס ישראל, ואתה מיטיב כתוב. … השפעתך על אנשים רבה, ולכן כשאתה נושא בכנפי מילותיך היפות ומעמדך הרם מסרים כל כך מסוכנים, כלכל שוביניסטיים, כל כך מזיקים ונוראיים לקורבנות, כל כך משבשי ומבלבלי תודעה, כל כך פרימיטיביים ונושנים – אין ברירה, אלא להשיב עליהן, על המילים האלה.

אין פלא ש"ישראל היום" ניצל עד תום את ההזדמנות לכסח את היריב "ידיעות אחרונות", במיוחד כשההזדמנות נפלה לידיו כפרי בשל!!!

העיתון הנפוץ במדינה – את מי זה מעניין?

חברות פרסום ותאגידים הם היחידים שהמידע על טווח התפוצה של העיתון המודפס ברבעון האחרון של השנה מעניין אותם באמת. הנתון עשוי להכריע עבורם בכל מה שקשור למחיר הפרסומות שהם מוסרים לעיתון.

תם העידן שבו שואפת העיתונות להתפאר בסיסמא שחרת על דגלו העיתון המודפס – "הניו יורק טיימס" במאה ה-19 – "כל החדשות הראויות לפרסום" (All the news that's fit to print""). כיום נוהגים לאמור בציניות: All the news we want to know, for what it's worth"". לאור הסקר האחרון של TGI , המציב את "ישראל היום" כעיתון הנפוץ במדינה (בימי חול), חשוב להצביע על מספר פרטים שלא מגיעים בדרך כלל לציבור הרחב, ואולי לא היו בין מטרות הסקר – העיתון "ישראל היום" אינו ריבון על מקורות היידע, אינו מתפקד כמתווך מידע, אינו מווסת את זרימתו ואינו מעצב נורמות ודעת קהל. "ישראל היום" אינו קובע מה יעלה על סדר היום הציבורי וגם אינו מצליח להעלות נושאים לשיח הפרלמנטרי. ככלל, מה שמאפיין אותו ואת העיתונות המודפסת בחמש השנים האחרונות הוא אבדן תשומת לב הציבור לעניינים מדיניים המדווחים ונדונים בעיתונות זו. חל מעבר חד בתשומת לב הקוראים המסורתיים מהמדיום המודפס לעבר גלישה במרחב המקוון וצריכת התכנים הענייניים המתפרסמים במדיום הדיגיטלי, והמיוחד צריכת עדכונים על הנעשה כאן (בסביבה הקרובה ובמרחב הגלובלי הרלוונטי) ועכשיו.

מה שסקר עיתונות אמור לעשות בימינו הוא בראש ובראשונה להירתם לבדיקת נתונים לגבי כמות הצפיות ביום במהדורה המקוונת של, לדוגמה, "ישראל היום". רצוי שמידע זה ילווה גם בציון הנתונים הדמוגרפיים של הקוראים. ובאשר לקוראי המהדורה המודפסת של העיתון בעל התפוצה הרחבה ביותר, רצוי לבדוק האם הוא אכן נקרא כעיתון המספק מידע מדיני, חברתי ותרבותי, קרי – האם הקוראים מתעניינים בתוכן או שמא בעיקר בכותרת (המוכתבת בדרך כלל על ידי המערכת על מנת לספק גירוי לקורא). בקיצור, השאלה הרלוונטית היא: האם הקוראים משתמשים בעיתון פשוט כדי להעביר את הזמן ובמקום לפטפט בנייד שלהם, הם מעלעלים בתמונות ובפרסומות בזמן שהם ממתינים בתור לאוטובוס, נוסעים ברכבת או מסתובבים בסופרמרקט כשהעיתון בידם?

ספציפית, התנהגות קוראי העיתונות המודפסת מתאפיינת בחמש השנים האחרונות ב"כניעה" להפצרות משווקי העיתונים ולצ'ופרים שהם מחלקים לכל מנוי שמוכן להכניס לביתו מספר קילוגרמים של נייר בכל בוקר ולעסוק בפינוי שקיות כבדות של נייר לאחר מכן.

גוונים פוליטיים וכתיבה דמגוגית בעיתונות – הסקר המעניין והחשוב יותר (שאיננו…)
אין ספק שכיום כל עיתון נוטה במידה זו או אחרת לצד מסויים על פני המפה הפוליטית. אם נעמוד על טיב הכתיבה בעיתון המודפס נגלה שכתבים "ימניים" ו"שמאלנים" כאחד מככבים בעיתונות זו. והמינון של כתבים אלו הוא לדעתי מעל ומעבר לכיכובם של מקביליהם בעיתונות המקוונת באינטרנט. ב"ישראל היום" ניתן לחוש בגוון "ימני" בוהק עם מינון "נכון" (אך לא מעבר לכך) של גוונים הנוטים יותר לשמאל הפוליטי. זה כמובן לגיטימי, אך חובה לציין זאת כעובדה ולתת את הדעת על כך. שכן, העיתונות בכללותה מזמן כבר איננה אובייקטיבית. אפשר להציב לדוגמה מול כתבים "שמאלניים" כמו גדעון לוי או עמירה הס, הכותבים לעיתון הנחשב כשמאלני במדינתנו, מספר כתבים "ימניים" שלא אנקוב כאן בשמותיהם, הממלאים בדיוק אותו תפקיד של הטיית תשומת לב הקורא לימין המפה הפוליטית בעיתון החינמי, "ישראל היום". בנוסף לכך, הנתון החשוב ביותר והמשמעותי בסביבה של רייטינג לשלטון המכהן הוא טיב הכתיבה. לצערנו, הורגלנו לסגנון פופוליסטי ודמגוגי ורובנו כבר אינו מסוגל להבחין בין שכנוע לבין תעמולה ודמגוגיה. חבל שכך הורגלנו ושאיש כבר אינו מבחין בין זה לבין כתיבה אובייקטיבית. ואולי גם לא איכפת לאיש מכך משום שהעיתון איבד מערכו ההיסטורי.

מכל מקום, נראה שמרבית הכתבים בימינו אינם מביישים את גדולי הדמגוגים בהיסטוריה האנושית. הם מכירים את מלאכתם ובקיאים בה, אך עוסקים במלאכת הכתיבה הדמגוגית על דעת המערכת שלהם. כפי הנראה, מלחמת התפוצה כרוכה בחיפוש אחר "כתבים בעלי כשרון דמגוגי-פופוליסטי" (חפשו במדור דרושים….). מרבית הכתבים בעיתון המודפס הפופולרי ניחנו בכישורים דמגוגיים. אך כמובן אין זה מוריד מערכם כמובן במישור של היידע האישי המשתקף בכתיבתם. אין ברירה, הן ה"ימניים" והן "השמאלניים" חייבים להיות "צעקניים" בעיתונות המודפסת.

"ישראל היום" – שירות עם חיוך
מי שאינו משלם עבור קבלת העיתון אינו מצפה לצ'ופר חומרי כלשהו, פרט לעיתון עצמו. ואם זוכים הקוראים ל"שירות עם חיוך", כשטלפניות חביבות ומסבירות פנים בשיחה טלפונית ומעניקות להם על ידי כך הרגשה טובה, או דואגות לכך שהעיתון יגיע לכל נקודה בארץ בשיטת "עקוב אחרי", בוודאי לא יתנגדו להמשך השירות הנאמן. אך מלבד זאת, אין כל סיבה ל"שמוח" על הנתון הנתפס כהישג גדול, בדבר טווח התפוצה של העיתון המודפס ובמיוחד הנתון האחרון בדבר טווח תפוצתו בימי חול של "ישראל היום".

במשך למעלה משנה מגיע שליח של "ישראל היום" ומניח עותק של העיתון על מפתן ביתנו, תוך תיאום מלא בין ספקי העיתון ובינינו. העיתון נשלח אלינו אף במהלך שהייתנו במלון באילת לאחרונה. יתרה מכך, כשביקשנו להפסיק זמנית את ה"מנוי", עקב שהייה ממושכת בחו"ל, המשיך השליח של "ישראל היום" להניח עותק של העיתון בפתח ביתנו באותה שעה מוקדמת של הבוקר. אין זה העיתון המודפס היחיד שאנו מנויים עליו. אנו מנויים גם על עיתון "הארץ" וקוראים את תכניו במשך היום או הימים הקרובים. אני, אישית, נוהגת בדרך כלל לגלוש בצהרי היום במספר אתרים של העיתונות המקוונת, ביניהם אתר YNET ולעתים גם NRG והארץ. אינני נוהגת לגלוש באתר של "ישראל היום". אני מגיבה מדי פעם לכתבות באתר המקוון של עיתון "הארץ" וגם לכתבות המתפרסמות ב YNET. הנה כבר יש לפניכם סטטיסטיקה שלפיה גם כאשר אינני מספיקה לעיין בכותרות של "ישראל היום", אני עושה מאמץ במשך היום לקרא תכנים המתפרסמים בעיתון "הארץ" ותמיד מתעדכנת ב"חדשות" המתפרסמות בעיתונות המקוונת, בעיקר ב YNET, ושולחת לעתים תגובה דרך האתר.

אז מה מאזן את התמונה? העובדה שאנחנו חיים בעידן שבו הגולשים חופשיים לברור לעצמם אלו תכנים לקרא. אפשר ללמוד על כך בעיקר מהתנהגותו של קהל ספציפי – הצעירים ובני נוער.
תשאלו את בני הנוער והם כבר יאמרו לכם, "איננו מכורים לעיתון המודפס, אנחנו גם לא מכורים לחדשות הערוצים 2 ו-10 ובדרך כלל אנו ממעטים לגלוש באתרים של העיתונות המקוונת ". אחדים אמרו לי לאחרונה שלא מעניין אותם מה קורה בין ביבי לליברמן וגם לא מה אמר אובאמה לאבו מאזן. מה שחשוב לדעתם הוא לקבל מידע מיידי כאשר "קורה משהו". דהיינו, הם היו רוצים להתעדכן על אירועים בזמן הווה ומייד. לדעתם, חשוב לדעת על אירועים המשפיעים על התנהלותם בשגרת היום, כאן ועכשיו. האם שוגרו קסאמים או גראדים לעבר ישראל בשעה האחרונה? האם פרצה מלחמה בגבולות המדינה? האם היה פיגוע או רצח ומהם הפרטים העיקריים, בקצרה!!? כל אירוע חריג ו"מדובר" יגיע אליהם בלי מאמץ משום שהם מסמסים ומצייצים ללא הרף.

 את מי צריך הסקר הנוכחי של TGI לעניין באמת?
חברות פרסום ותאגידים הם המגזר שעדיין חשוב להם לדעת על תפוצת העיתון המודפס משום שזהו מגזר המשתמש בכל ערוץ פומבי לרבות העיתון המודפס כדי לפרסום את מרכולתו. חברות פרסום ותאגידים הם היחידים שהמידע על טווח התפוצה של העיתון המודפס ברבעון האחרון של השנה מעניין אותם באמת. הנתון עשוי להכריע עבורם בכל מה שקשור למחיר הפרסומות שהם מוסרים לעיתון.
זו התובנה היחידה המשמעותית שעלינו ללמוד מהסקר של TGI. הסקר, כפי שבוצע, מצביע על חשיבות הצד העסקי והכלכלי של המפרסמים ושל העיתון עצמו במונחים של מספר החשיפות אליו כמוצר ולא כמקור מידע מדיני, חברתי או תרבותי. ובכך עובר הכדור מן המגרש של הפצת ידיעות ודעות, ובתוך כך המגרש של שומרי הסף וכלבי השמירה המסורתיים, אל המגרש שמעצב לכל היותר דעת קהל באשר לרייטינג של המופעים העכשוויים, הבידור, המוצרים המוזלים ומחירי טיסות וחופשות בארץ ובחו"ל. כל קשר בין זה לבין עיצוב דעת קהל במישור הפוליטי הוא מקרי בהחלט.