ארכיון תג: יצחק רבין

פרובוקציה שחצתה קו אדום

ההיסטוריה האנושית שופעת דוגמאות לקבוצות פוליטיות שטיפחו אידיאולוגיה ורקחו נרטיבים שבהם האמינו, כאילו מדובר בעובדות אובייקטיביות.

האם הפרובוקציה שגדעון לוי מעורר בכתבתו "התסביך של השמאל – רצח רבין ושנאת נתניהו" (הארץ, 25.11) תצליח לדרבן את השמאל הציוני לגבש "דרך חלופית נועזת"? האם השימוש במילים "שנאה" ו"תסביך" יצליח להעמיד את השמאל הציוני על "טעותו"? אני רואה בכך פרובוקציה גרידא, שחצתה הפעם קו אדום.

אני טוענת שהפרובוקציה של גדעון לוי בכתבתו, "התסביך של השמאל – רצח רבין ושנאת נתניהו" (הארץ 25.11), חצתה קו אדום. הוא מתחיל בכך שהוא מייחס לשמאל הציוני נָרָטיב (סִפֵּר): "השמאל מספר לעצמו שהוא אנושי ומוסרי". וטוען שבעצם אין הדבר כך. עוד הוא מאשים את השמאל ב"עיסוק כפייתי" ברצח יצחק רבין וטיפוח שנאה כלפי מחנה הימין שהוביל לרצח, ובראשם בנימין נתניהו. הקטע המטריד בטיעון זה היא הקביעה שהנרטיב של השמאל הוכשר על ידו במטרה להסיט את תשומת הלב מ"אזלת ידו של השמאל" ומ"כישלונו במציאת פתרון לבעיה הגורלית ביותר בדיוקנה של ישראל". אמירה נוספת של לוי המנגחת בשמאל הציוני קובעת ש"השמאל שרוי במשבר רעיוני עמוק".

לא ברור מה רוצה גדעון לוי להשיג כשהוא חוזר וומוכיח את השמאל הציוני, וקורא לו  "להפסיק לקונן על רבין ולשנוא את נתניהו, יותר ממה שמגיע לו". לא ברור מדוע לוי קורא למנהיגות השמאל הציוני לחשב מסלול מחדש, "להציע דרך חלופית נועזת, כזו שמעולם לא נוסתה (הדגשות שלי, ת.ה.)". בנוסף, לא ברור מדוע לוי חושב שהשמאל חייב "לחלץ עצמו מהתסביך" שבו שקע.

לא אגזים אם אומר שהנרטיב שלוי מייחס לשמאל הנו למעשה תיאור מצב כפי שלוי עצמו רואה אותו. וכך היה עליו להציג זאת מלכתחילה. אבל לוי מתעקש להחיל על השמאל הציוני בכללותו דברים שאותם הוא מגדיר כדרך "שגויה" של השמאל. הוא עוד ממשיך וטוען שמדובר ב"תסביך שבגרעינו רצח רבין ושנאת נתניהו".

פערי אידיאולוגיה 

לטעמי יש באמירות אלו פספוס גדול.

לא זו בלבד שהוא מבקר את השמאל ו"תסביכיו",  מתקבל הרושם שמטרתו העיקרית של לוי בכתבה זאת הינה להציג בפני הקורא פרטי פרטיו של ליקוי במחנה השמאל ונרטיב מעוות של שהשמאל המתחסד, כביכול – אנחנו אנושיים והמוסר הוא הדגל שלנו. התחסדות המרמזת על חוסר מוסריותו של הימין במיוחד מאז ההסתה של הימין נגד מדיניותו של יצחק רבין.

מי שבקיא בענייני פוליטיקה בוודאי מכיר בקיומם של פערי אידיאולוגיה והשקפות עולם. ישראל היא דוגמא לשני מחנות פוליטיים בעלי השקפות עולם שונות ואף סותרות. פועל יוצא מכך הוא שכל אחד מהמחנות גיבש לעצמו סִפֵּר (נרטיב) מובחן אתו הוא מזדהה ובו הוא מאמין כאילו מדובר באמת מוכחת. הסִפֵּר שהימין גיבש לעצמו (לא, הימין לא בדה נרטיב!) מסתכם באמירה, "העולם כולו נגדנו". זו הסיבה (כך מאמינים בימין) שקשה להיכנס למשא ומתן עם הפלסטינים כדי ליישב את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. מנגד, על פי הנרטיב שהשמאל גיבש לעצמו, קיים סיכוי להסדר מדיני ולהשכנת שלום באזורנו ויש עם מי לדבר. שני הנרטיבים הם תוצר לגיטימי וטבעי של אידיאולוגיה, תהיה אשר תהיה. יחד עם זאת, שניהם בלתי ניתנים להוכחה אובייקטיבית.

ההיסטוריה האנושית שופעת דוגמאות לקבוצות פוליטיות שטיפחו אידיאולוגיה ורקחו נרטיבים שבהם האמינו, כאילו מדובר בעובדות אובייקטיביות. לא נלך רחוק. יספיק אם ניזכר בחלק ממנהיגינו בעבר הקרוב ובמחנה הפוליטי שאותו הם הובילו ובדגל שאותו נשאו. אחד מהם הוא לא אחר מאשר מנחם בגין שבעקבות "נאום הצ'חצ'חים" תקף את הבדרן דודו טופז שקרא למצביעי הליכוד צ'חצ'חים וביקר את מפלגת העבודה על ההתנשאות והשחצנות שנהגה כלפי בני עדות המזרח. במה הוא האמין ומה היה הנרטיב שטיפח? הוא האמין בשלמות הארץ ובמפת תנועת בית"ר בה מופיע עבר הירדן המזרחי כחלק ממפת ארץ ישראל.

די לפרובוקציות: אין כל פסול בנרטיב פוליטי, כפי שאין חיים פוליטיים בלי אידיאולוגיה. אדרבא, נרטיב פוליטי תורם לבניית הזהויות הכל-כך מובחנות של הימין והשמאל, הגם שהן סותרות ומתחרות זו בזו. חשיבותו העיקרית של נרטיב פוליטי טמונה ביכולתו לסייע לציבוריות המאמינה בו לגבש עמדות ולנקוט צעדים עקביים.

 

 

מה מייצג יצחק רבין?

מה ניתן לומר על תחושת הדעיכה בזיכרון הלאומי בהקשר למורשתו ומנהיגותו של יצחק רבין,
כפי שהגדירה זאת בתו, דליה רבין, בכינוס שהתקיים ב"מרכז יצחק רבין" בתל אביב?

בשלהי המאה הקודמת פרסם חוקר בשם בארי שוורץ ספר המצביע על שינוי מקיר לקיר בין מה שייצג בתקופת כהונתו לבין מה שמצייג כיום הנשיא האמריקני ה-16, אברהם לינקולן בעיני עמו. בחרתי לתאר בקצרה תהליך של האדרת מנהיג, איש ציבור וראש מדינה זה, שהתרחשו בקרב הציבור האמריקני. המקרה אמיתי ומחייב אזכור במיוחד לאור התחושות שלנו כיום כלפי דעיכת זכרו ומורשתו של יצחק רבין.

לינקולן לא היה נשיא פופולרי במיוחד. ההיסטוריה מתעדת כיצד דעכו סיכוייו להיבחר בשנית לנשיאות, סמוך להירצחו. אף על פי שהרצח זיעזע אומה שלמה, הרצח לא שינה את היחס הכמותי בין תומכיו של לינקולן לבין מתנגדיו. מתנגדיו של לינקולן היו אזרחי צפון אמריקה שנטרו לו איבה משום שנקט סלחנות יתר כלפי אזרחי הדרום סביב מלחמת האזרחים. יתר על כן, המחנה הדמוקרטי היה המתנגד העיקרי למלחמה אך גם בקרב הרפובליקנים נמצאו בודדים בלבד שתמכו באופן ניהול המלחמה על ידי לינקולן. למרות שבעיני הרפובליקנים לינקולן סימל דמות פטריוטית לאומית, הם בהחלט היו שותפים לדעה שהוא לא ייזכר  בהיסטוריה של האמריקנים כמצביא דגול לאור התנהלותו במלחמה. התייחסות העם האמריקני לזכרו של לינקולן, במשך תקופה ממושכת מאז הרצח (14.4.1865) עד לתחילת המאה ה-20, הייתה בשפל ובכל זאת השתנתה מאז מהקצה אל הקצה.

איך זה קרה?

מה שעודד את תחילת השינוי הוא תהליך ציבורי של התבוננות פנימה. מודעות ותובנות של אומה שלמה באשר לאידיאלים שלה, ערכיה ועקרונותיה. התודעה הלאומית היא אלמנט מרכזי בתרחיש של הפיכת מנהיג לאייקון. ככל שהתודעה הלאומית נטתה יותר לכיוונים המאפשרים להכיר בלינקולן כמי שמגלם את עיקריה, כך התגברה חשיבותו כאייקון לאומי. תוך חמש שנים מאז ש"התגלה" מחדש, הפך לינקולן לסמל האידיאלים הנעלים ביותר של האומה האמריקנית.

חשוב להבין שמדובר בדימויים ולא בקביעת עובדות או בחיטוט בנבכי העבר. הצורך לבטא ערכים נשגבים בנקודת זמן ספציפית בהיסטוריה האמריקנית הכתיב את הדימוי החדש של לינקולן ומורשתו. עקב תפיסה עצמית וערכים מוסכמים שאיתם מזדהה העם האמריקני מאז תחילת המאה ה-20 זכה לינקולן להאדרה כמנהיג המסמל אידיאל נשגב של האומה האמריקנית. כיום, וושינגטון ולינקולן כאחד מככבים בפנתיאון של הנשיאים הדגולים.

חגיגות המאה להולדתו של לינקולן העלו על נס את המנהיג הנשגב לא משום שנחשפו הישגים וגילויים חדשים המצדיקים זאת. בתחילת המאה ה- 20 הגיע לפרקו דור בעל תודעה חזקה מאוד שהחברה האמריקנית היא חברה דמוקרטית בעלת חוסן ניכר. כך שהזמן היה בשל לשינויים ודמותו של לינקולן כיכבה משום שנבנתה בהתאם לאידיאלים עכשוויים. במלחמת העולם הראשונה, אמריקה השתלבה במאמץ המלחמתי ב- 1917 והתקשורת לא חדלה לאזכר את המנהיג הדגול, לינקולן, כדי לעודד את העם. המדיה נחלצה לניעור האבק מעל דמותו של לינקולן. הפרסומים בעיתונות המאדירים את לינקולן כמנהיג היסטורי בעל שיעור קומה התרבו ככל שציבור נרחב בקרב האומה האמריקנית נזקק למודל היסטורי שכזה. האיזכורים הבליטו באופן סלקטיבי רק תכונות והישגים של לינקולן שראוי ורצוי להבליט. ואילו את חסרונותיו לא העלה איש על דל שפתיו ואף דאגו להשתיקם.

כלומר, השינוי בדימוי המיוחס ללינקולן לא נבע מפעילות מכוונת ומגמתית להאדרתו. טקסים, מזכרות, ספרים, תקשורת, פסלים, מרכזי הנצחה וכן הלאה היו גם היו. אך העובדות מראות שכל אלו הפכו לעניין שבשגרה. חיפוש אחר עובדות או ממצאים חדשים כדי להעלותם כל פעם מחדש בעצרות זיכרון אינם אלא המשך של אותם הרגלי הנצחה. עובדה, לינקולן נותר במשך תקופה ארוכה בירכתי הזיכרון הקולקטיבי.

יצחק רבין נורה למוות בעצרת למען השלום, ב-4 בנובמבר 1995.

רצח רבין התרחש בעיצומה של עצרת למען השלום, כשלעצמו ערך אנושי אידיאלי בעל משמעות ורלבנטי במיוחד לחברה הישראלית. יחד עם זאת, שוררת כיום תחושה שמורשתו של רבין ודמותו הולכים ומיטשטשים, הולכים ונמוגים. ההמונים ממעטים להגיע לעצרות זיכרון, וקיימת נטייה למקם את העצרות באולמות קטנים יחסית למה שהיה נהוג בעבר (עיריית מודיעין, לדוגמה).

כשם שלינקולן נתפס לאורך שנים רבות כמנהיג שלא איחד את העם, כך לגבי יצחק רבין. הרצח זעזע ולכן יום הזיכרון לרצח רבין הפך לאירוע מלכד. אך רבין עצמו לא נתפס עד היום כמנהיג שאיחד את העם. אדרבא, סמוך להירצחו סערו הרוחות והמתח בין מחנה הימין ומחנה השמאל רק הלך והתגבר ובא לידי ביטוי קודם כל באלימות מילולית חסרת תקדים ואחר כך ברצח. היה לנו מנהיג, בן גוריון, שנתפס עד היום כדמות מכוננת, כמנהיג שידע לאחד את העם (פרט למק"י וחירות). בן גוריון מצוטט כמי שהכריז על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. ברבות הימים קמו "אנטי ציונים" כפי שהם מכונים על ידי מחנה ה"ציונים", ומורשתו של בן גוריון נקלעה לעין הסערה – בזירה האקדמית בעיקר.

"לא לעולם חוסן" – שינויים פנים מערכתיים, זויות ראייה, עמדות, דעות, הבנות, כל אלה ועוד מקבלים משקל באימוץ דמויות היסטוריות ספציפיות ופועלן כאות וכסמל לאומיים בנקודת זמן ספציפית. על אלמנטים ערכיים שכאלו אין שליטה בדרך כלל. מאמצים שנעשים מ"למעלה למטה" עשויים לאכזב אם אין מיתאם בינם לבין הלכי הרוח של הציבור. אין להם תפקיד מרכזי בשאלה האם זכרו של רבין ומורשתו יעלו עובש ויירקבו תחת אבק ההיסטוריה אם לאו.