תגית: יודנרט

הסתכלות פוסט-מודרנית על גטו לודז'

הסופר אנדז'יי בארט הינו מחזאי ותסריטאי הידוע בגישתו הפוסט-מודרנית. הוא בחן את דמותו השנויה במחלוקת של חיים רומקובסקי, יהודי שהתמנה על-ידי הנאצים לכהן כראש היודנרט של גטו לודז' התוצאה: "בית חרושת למלכודות זבובים"

בית חרושת למלכודת זבובים
בית חרושת למלכודות זבובים. קרדיט: סימניה

חיים רומקובסקי, יהודי שנולד ברוסיה וחי בפולין, התמנה על ידי הנאצים לכהן כראש היודנרט של גטו לודז'. הוא מילא תפקיד זה במשך חמש שנים. מאז שנרצח על-ידי הנאצים, רומקובסקי נשמר  בזיכרון הקולקטיבי כדמות שנויה במחלוקת. לאור חילוקי הדעות, בחינה מחדש של דמותו לא רק מתבקשת אלא משוועת לכך.

הסופר אנדז'יי בארט, שהינו מחזאי ותסריטאי הידוע בגישתו הפוסט מודרנית, עושה זאת ברומן (תרגמה ענת זיידמן), "בית חרושת למלכודות זבובים", תוך עירוב של בדיה ומציאות. כשדמות היסטורית כמו זו של רומקובסקי שורדת את אבק ההסטוריה המנוער מעליה כל פעם מחדש, במיוחד ביום השנה לשואה, טבעי שגם סרטים, תיאטרון, ספרות ואומנות חזותית יקחו חלק במחלוקת.

מנהיגים שנויים במחלוקת אינם חידוש במחוזותינו. חלקם מסולקים מהשלטון בכוח וחלקם פשוט מסיימים את תפקידם בטרם השלימו את הקדנציה. בתקופת השואה, יהודים התמנו כראשי יודנרט ודרכם הפעילו הנאצים את מדיניות השמד והרס קהילות יהדות אירופה. הדעות חלוקות לגביהם: חלקם זכו ליחס ראוי וחלקם נחשדו בחוסר תום לב.

השאלה היא מדוע, או שמא, האם הם צייתו לנאצים ושיתפו פעולה בהשמדת יהדות אירופה?

עם שאלה כבדת משקל זו מתמודד הסופר אנדז'יי בארט ברומן שתורגם לאחרונה לעברית (ענת זיידמן). המקרה הספציפי שאיתו הוא מתמודד – חיים רומקובסקי – רק מחדד את ההערכה לכישוריו של בארט כרב אומן בליבון סוגייה כל כך רגישה.

Rumkowski_testing_soup
Rumkovsky tasting soup. Credit: Wikipedia

ארכיון המסמכים שעמד לרשותו של בארט מלמד כי מעמדו של רומקובסקי  כראש היודנרט בגטו לודז' הקנה לו סמכויות שררה בלתי מוגבלות ולגיטימציה לקבל החלטות ולבצע אותן. חלק מהמסמכים ועדויות של ניצולים קובעים שרומקובסקי יכול היה להשתדל יותר למען בני עמו משום שהיו לו מהלכים בקרב הנאצים. אבל הוא העדיף להשלים עם "הסדר החדש". זכרו חקוק לפיכך כדמות מעוררת סלידה הראויה לדראון עולם. הוא מסמל ראש יודנרט שהצטיין בצייתנותו לשליט הנאצי והנהיג משטר דיכוי בגטו שמנע פעילות מקיפה של התנגדות בו. בארכיון המסמכים נמצאים גם כאלו שגרמו להיסטוריונים להעלות השערה שהמשטר החמור שהנהיג רומקובסקי בגטו לודז', ובעיקר רתימת הגטו לעבודה יצרנית עבור הנאצים, היו נכונים (!).

ומאחר שחילוקי הדעות רק הולכים ומעמיקים, הזיכרון הקולקטיבי מתפצל לגוונים ומספק לנו מספר זויות ראייה ופרשנויות לרוב. בין היתר, פרשנויות של הספרות, הקולנוע, התיאטרון, המוסיקה, סדרות הטלויזיה ושידורי הרדיו, ולאחרונה גם אתרי האינטרנט.

המשימה שהציב לעצמו בארט בספרו הייתה להמשיך את הדיון בשאלה: מה היה קורה אילו הצליח גטו לודז' לשרוד עוד זמן קצר עד לשחרור העיר בידי הסובייטים (מה שמותיר את רומקובסקי באור חיובי)? האם גם אז ההיסטוריה הייתה שופטת לחומרא את רומקובסקי, שכיהן במשך חמש שנים כראש היודנראט?

בבית המשפט הדמיוני שיצר בארט ברומן, "בית חרושת למלכודות זבובים", מתנהל דיון המגולל בפנינו את אופן התנהלותו של רומקובסקי בתקופה שבה ניתן לו חופש פעולה, לא רק בניהול חיי הקהילה בגטו אלא, במיוחד, במסירת רשימת שמותיהם של אלו שיישלחו ל"מחנות עבודה" מחוץ לגטו.

הסנגוריה במשפט המבויים מלמדת שרומקובסקי היה אדם מאורגן לתלפיות. הוא גם הבין שאם גטו לודז' יהיה יצרני במידה המבוקשת על ידי המפלגה הנאצית, יש סיכוי שהגרעין היצרני הזה בגטו ישרוד. והוא חתר לכך. גם כשקיבל הוראות מגבוה, והכין רשימה של 55,000 איש ואישה שיגורשו מהגטו על ידי אנשיו של היטלר ויישלחו אל מחנות השמד, הוא הפגין כושר ניהול וביצוע שלקחו בחשבון את ההצלה של הגרעין היצרני בגטו. בהמשך, כשנדרש לערוך רשימת שמות של למעלה מ- 20,000 נפש ובה ילדים, זקנים וחולים העתידים להישלח לאותם מחנות, רומקובסקי עשה הכל כדי לצמצם את הנזק ובמעמד מיוחד שכינס, הוא נאם בפני בני הקהילה ושפך את ליבו (תקציר נאומו מתוך הספרייה הוירטואלית של מט"ח),

"אני נאלץ להושיט את ידי ולהתחנן: "אחי ואחיותיי, תנו לי אותם! – אבות ואמהות, תנו לי את ילדיכם…(בכי תמרורים מזעזע בקרב הציבור הנאסף) אתמול במשך היום נתנו לי פקודה לשלוח מעל עשרים אלף יהודים מן הגיטו, ואם לא – "נעשה זאת אנחנו"… אנו מוכרחים לקבל את ביצוע הגזירה לידינו. אני מוכרח לבצע את הניתוח הקשה השותת דם, אני מוכרח לקטוע איברים, בכדי להציל את הגוף! אני מוכרח ליטול ילדים ואם לא, עלולים להילקח, חס ושלום, גם אחרים…  (יללות איומות)."
"ניסיתי בכל כוחותיי לבטל את רוע הגזירה. לאחר שלא ניתן לבטלה, ניסיתי למתן את הגזירה. רק אתמול ציוויתי על רישום של ילדים בני תשע, רציתי לפחות להציל את השנתון האחד – בגיל מ-9 עד 10. אבל לא רצו לוותר לי. דבר אחד עלה בידי – להציל את הילדים שמעל גיל 10. תהיה זאת נחמתנו בצערנו הגדול".

המשפט הוא הספר. ההדגשים החוזרים על עצמם במשפט – ואלו משרתים את זווית הראייה ה"מקלה" של בארט על רומקובסקי – מבליטים את העובדה שקהילות יהודיות בפולין נמחקו לגמרי, ולעומתן, גטו לודז' שרד שנתיים יותר מהן, הודות לגרעין היצרני שייסד רומקובסקי בגטו. לא נותר אלא להודות שאילו הצליח גטו לודז' לשרוד עוד זמן קצר, עד לשחרור העיר בידי הסובייטים, היו ניצולים רבים מקהילה זאת.

העובדה שמשחקת לידיו של בארט היא שעד היום אין הוכחות חותכות לשיתוף פעולה בין רומקובסקי לבין המשטר הנאצי, וזהו פתח המזמין פרשנות ופתיחה מחודשת של הדיון. בארט מחייב את הקורא להתמודד עם ממד זה.

לרגע נדמה שכף המאזניים נוטה לטובתו של רומקובסקי – הוא היטיב להבין שאם ימשיכו ליצר, ישרדו.

אבל בארט מכוון את המשפט המבויים, המתנהל נגד רומקובסקי לאחר שחרור גטו לודז'. והוא חורץ את דינו בכל זאת לחומרא. מדוע?

עדויות אופי הן אלו התורמות להכרעת דין זו. לפי עדויות אלו, עוד כשהיה רומקובסקי מנהל בבית יתומים יהודי הוא נטפל והטריד מינית ילדים תמימים כדי לספק את יצרו. עדויות אופי נוספות מתארות כיצד דאג רומקובסקי לרווחתו הכלכלית בעוד בני עמו רעבו ללחם וסבלו ממצוקה כלכלית.

המסר של בארט
חופש הביטוי של יצירה ספרותית מרענן את האבק מעל העובדות. וכך, מסיבות שאינן מקובלות או מוכרות לחוקרים, ההכרעה בדין שמבוימת ביד אומן הלשון והדמיון הפוסט מודרני מספקת תובנה. כלומר, גם ניהול נכון חייב להיות מלווה במאפייני אישיות המיטיבים עם הזולת ורואים את טובתו קודם כל. ומאחר שהעדויות מצביעות על אופיו המתנשא של רומקובסקי והדאגה שלו לעצמו לפני שנתן משהו לאחרים, הוא הורשע בדין.