תגית: יובל נח הררי

היסטוריון במלכוד

אף פעם לא מאוחר מדי ללמוד עוד משהו. נחשפתי לדיון רדיופוני סביב התרגום לרוסית של הספר: "21 מחשבות על המאה ה- 21", מאת  ההיסטוריון יובל נח הררי. השאלה המרכזית בדיון עוסקת בציפיות של הקורא ממהדורה מתורגמת של ספר, על אחת כמה וכמה, כשמדובר בספרו של היסטוריון: איך ניתן להסביר תיקונים והשמטת קטעים מהמהדורה המתורגמת, למרות שהופיעו בספר המקורי. והאם יש הצדקה לכך כאשר מדובר ברגישות תרבותית ודתית של קהל היעד?

ביולי 2019 – התקיים ראיון רדיופוני בתכנית "גם כן תרבות". המנחה, גואל פינטו ראיין את העיתונאית לנה רוסובסקי מ"כאן תרבות" ואת יגאל ליברנט, דוקטורנט להיסטוריה ומתרגם ספרים מרוסית לעברית.

אקדים ואומר שאת ספרו של ההיסטוריון יובל נח הררי – 21 מחשבות על המאה ה- 21, קראתי בשלמותו, כולל ההקדמה. למעשה, את הפסקה האחרונה של ההקדמה קראתי מספר פעמים מכיוון שכמו כל איש אקדמיה, אני יודעת היטב שהקדמה חשובה לא פחות, ואולי יותר, מהספר עצמו. ההקדמה הסתיימה בהתלבטות של הררי באשר לחופש הביטוי והבעת ביקורת על דמוקרטיה ליברלית, "באקלים הפוליטי הנוכחי כל חשיבה ביקורתית על הדמוקרטיה הליברלית עשויה לחזק רודנים ותנועות קיצוניות". בהמשך, מחליט הררי חד-משמעית להעדיף חופש ביטוי על פני צנזורה עצמית. "החלטתי להעדיף דיון חופשי על פני צנזורה עצמית (עמ' 16).". אמירה יוצאת דופן. שכן מדובר בהסטוריון, שמתפקידו להציג עובדות ושום דבר מעבר לעובדות.

הראיון הרדיופוני הצביע על הבעייתיות בבחירה של הררי, כשמדובר במהדורות מתורגמות של המקור לשפות זרות. המהדורה בעברית תורגמה לאנגלית וזו תורגמה לרוסית. השאלה שהועלתה לדיון בראיון התייחסה בעיקר למהדורה ברוסית, לתיקונים ולהשמטות שנעשו בה לעומת הגרסה המקורית בעברית.

בפרק שנקרא "פוסט אמת" – יש פייק ניוז ששורדים לנצח – שם נכתב כך,

"אנו חיים בעידן חדש ומפחיד של 'פוסט אמת' ומוקפים בשקרים ובבדיות, או כך לפחות מכריזות הכותרות, וגם דוגמאות לא חסרות. בשלהי פברואר 2014 כוחות מיוחדים של צבא רוסיה פלשו לאוקראינה והשתלטו על מתקני מפתח בחצי האי קרים. ממשלת רוסיה והנשיא פוטין בעצמו הכחישו שוב ושוב שאלו כוחות רוסיים, וטענו שאלו הן 'קבוצות להגנה עצמית' של תושבי קרים, שאולי קנו ציוד רוסי בחנויות מקומיות. פוטין ועוזריו ידעו היטב שהם משקרים במצח נחושה.(עמ' 229)"

הדוגמה הושמטה מהמהדורה ברוסית. וכשנשאל מדוע, הסביר הררי שאכן נעשו התאמות בין הגרסאות, וזאת על רקע תרבותי ודתי. הוא הצביע על דוגמה אחרת להתאמה על רקע תרבותי במהדורה העברית לעומת המהדורה הבריטית: במקור בעברית יש התייחסות למירי רגב ואלאור עזריה, וזו הושמטה מהמהדורה הבריטית, "כי הבריטים פשוט לא שמעו על רגב ועזריה", לדבריו.

על פניו הסבר מתקבל על הדעת. אבל גואל פינטו מקשה וממשיך בדיון עם שני מרואייניו: האמנם במעבר מהמהדורה בעברית למהדורה ברוסית מדובר בשינויים על בסיס רקע דתי ותרבותי, או שמא הררי משנה גרסאות כדי שהמסר שהוא מטיף לו פשוט יעבור הלאה? לדברי ליברנט, מדובר מדובר בסיבה השנייה – "הררי הנו היסטוריון של ימי הביניים שעבר לעסוק בהיסטוריה עכשווית גלובלית. הדוגמאות שהוא מביא בספרו נועדו להלהיב את ציבור הקוראים. ברגע שנראה לו שהדוגמאות עשויות לעורר איזו שהיא התנגדות, הוא פשוט משנה אותן."

אין צורך להוסיף שזו איננה גישה טובה להיסטוריון שאמור להציג עובדות וכלום מעבר להן. כפי שציינתי, בהקדמה לספר, הררי כתב שהוא מתלבט האם להתבטא בחופשיות או לצנזר עצמו בספר, והתשובה שנתן ברורה למדי – חופש הביטוי עדיף (עמ' 16).

איך מיישבים בין חופש ביטוי של היסטוריון לבין השמטות ותיקוני עובדות במהדורה הרוסית? הרי במהדורה הרוסית הושמטה הפסקה שעוסקת בפלישה לאוקראינה של צבא רוסיה, ובהכחשת המקרה על ידי פוטין. קשה לקבל שמה שעמד לעיני המתרגם ולעיני הררי היה עניין של רגישות תרבותית או דתית. הרי במקום הפסקה שהושמטה הוצגו במהדורה ברוסית דוגמאות ל"פוסט אמת" שכל כולן קשורות בדונלד טראמפ. סימן קריאה!

אם נוסיף לכך את המידע שהררי הוזהר על ידי יודעי דבר, ברוסיה, שבגרסה האנגלית של הספר יש קטעים שעלולים לפגוע בסיכוי שהספר שלו יראה אור, בהכרח נגיע למסקנה שאין כלום בין ההשמטה והתיקונים לבין "חופש הביטוי" שהררי נטל לעצמו. רק כדי לסבר את האוזן, תעשיית הספרים ברוסיה נהנית ממרחב ביטוי רחב יותר מאשר תעשיית הסרטים (ראו איזה רעש עורר הסרט "סטלין מת"). על אף זאת המהדורה הבריטית לא יכלה להופיע אחד לאחד בתרגום לרוסית ולא הייתה זוכה להצלחה אצל ציבור הקוראים שם. אבל בין זה לבין האמירה לגבי "חופש הביטוי" המרחק עוד רחוק. הררי העדיף לכאורה להשמיט דברים שיעוררו התנגדות ויפגעו בסיכויים של הספר להעביר את המסר.

גם בתרגום של ספרו לפרסית נעשו תיקונים והושמטו פסקאות. הררי מבהיר אמנם שהם נעשו על דעתם של המתרגמים בלבד. הם השמיטו פסקאות בשל רגישות קהל הקוראים שלהם, בעיקר קטעים הנוגעים לנביא מוחמד ולאסלם. הררי טוען שלא אישר את ההשמטות בהוצאות הפיראטיות, אבל הוא מודה שאישר לפרסם את המהדורה של ספרו בפרסית ולהפיץ אותה בחנויות הספרים על אף הכל, "כדי שצעירים יוכלו להשיג את הספר בחנות הספרים. לקרא ספר על אבולוציה, מיניות וסובלנות דתית". האמנם ספר על מיניות וסובלנות דתית?

לפי המהדורה ברוסית נראה שלא כך הדבר. ליברנט מצביע על העמוד הראשון בספרו של הררי בעברית שפותח בהקדשה לבן זוגו איציק, לאימו פנינה ולסבתו פאני. כבר בהקדשה המילים "בן זוגי" ובאנגלית husband , שונו במהדורה ברוסית ובמקומן נכתב "שותף", שברוסיה מתפרש קודם לכל כ"שותף לעסקים". ולא רק זה, כל דבר שלילי ביחס לרוסיה הוצא או שונה במהדורה ברוסית כולל השמטות של "רוסיה כמדינה אוטוריטרית".

מן הסתם, בפתח הריאיון הובהר שהידיעות על חוסר אמינות בתרגום לרוסית ולשפות זרות נוספות הופצו ברשתות החברתיות ושם הם עשו הרבה רעש. אבל הפרשייה נדונה בהרחבה במקומותינו. התהיות הועברו לתשומת ליבו של הררי, ולכל מי שמחזיק בידיו מהדורה מתורגמת של ספר היסטוריה.

ניתן להאזין לראיון בקישור הזה, החל מדקה 18.35.

לצאת לרחובות ולצעוק, "אמרתי לכם!"

בתקופה של משבר ובמיוחד כאשר תחושה של אי-וודאות מכבידה ומעיקה, גוברת הנטייה לחפש "גורו" שיודע טוב יותר מאיתנו מה קורה לנו ומפני מה עלינו להישמר. להלן אציע גורו מתחום הספרות – מרגרט אטווד – וגורו מתחום ההיסטוריה – יובל נח הררי – שרבים וטובים שוחרים לפיתחם בימים אלו. רוצים לדעת מה בפיהם ביחס למשבר הקורונה ובעיקר להשלכותיו האפשריות? האם שניהם מוכנים להכריז פה אחד: "אמרתי לכם?"

כמי שזכתה לכינוי "גורו של ספרות דיסטופיה", מרגרט אטווד, הסופרת הקנדית הפמיניסטית, התפרסמה בין השאר הודות לספריה: סיפורה של שפחה (2012), מעשה השפחה (1985), ושנת המבול (MaddAddam), (2009).ולאחרונה ראה אור ספר המשך ל"סיפורה של שפחה" – העדויות (2019).

סיפורה של שפחה
סיפורה של שפחה, מאת מרגרט אטווד. קרדיט: אתר סימניה

כגורו של ספרות דיסטופיה, אין פלא שאטווד מתראיינת כיום בלי סוף. ב- 2016, אטווד התראיינה אצל הכתבת שרלוט היגינס (Charlotte Higgins) מהגרדיאן, וקבעה: "כל הדיסטופיות, בלי יוצא מהכלל, מדליקות נורות אזהרה. הן גם מזכירות לנו לדאוג שיהיה לנו מלאי של שימורים וגם רובה."

השאלה הראשונה שהציג גואל פינטו בפני אטווד בראיון מיוחד שהעניקה לו בתוכנית, "גם כן תרבות" (5.5.2020), הייתה:

את לא מרגישה צורך לצאת לרחובות ולצעוק, "אמרתי לכם!"?

בתגובתה, אטווד התנערה מתווית ה"נביאה": "אינני יודעת טוב יותר מאחרים על המצב. זו תווית שהודבקה לי כיוצרת טקסטים על דיסטופיה". לכן, "אין כל סיבה שאצא לרחובות ואצעק, אמרתי לכם!". "בכלל", היא טוענת, "זה הגיל, ועם הגיל בא היידע והניסיון". לדעתה גם העובדה שרבים נוהרים למפגשים הוירטואליים שהיא מקיימת, איננה עניין של חיפוש אחר "אדם שהוא משכמו ומעלה, שכולם מרגישים נינוחים ומוגנים בחברתו". לדעתה, היא פשוט נתפסת ככזו.

"פנדמיה היא תופעה עתיקת יומין, מימי התנ"ך. כולנו שמענו על מגיפות היסטוריות". היא מספרת שגם היא, כאזרחית ותושבת צפון אמריקה ידעה כבר בגיל צעיר שההגירה האירופאית לאמריקה שהחלה במאה ה-17, הביאה עימה תוצאות הרות גורל, כמו "וירוסים שחיסלו רבים מהילידים, שמערכת החיסון שלהם נעדרה נוגדנים למחלות שמקורן מחוץ לאמריקה." "בסך הכל", היא מבהירה, "ההיסטוריה חוזרת על עצמה, והפעם אנחנו ברי מזל. הפעם אנחנו יודעים במה מדובר – וירוס הקורונה הוא עוד וירוס. ומה שקורה לנו כעת הוא, שאנו נאלצים להיות תקועים בבית וזהו. לכל היותר הקלסטרופוביה מציקה לנו".

במהלך הראיון, אטווד מצטיירת כאדם יוצא-דופן ברמת האופטימיות והשליטה העצמית שלה. גיחוך עצמי הוא חלק בלתי נפרד ממנה. לדעתה, מרגע זה ואילך יקרה משהו טוב. המשבר יגרום לכך שבני האדם יחפשו איך להתנהל טוב יותר. זה כבר התחיל: יש שיתופי מתכונים, ספרים ועצות פרקטיות לכל דורש. וכמו סופרים רבים, גם היא מפעילה שיחות זום בהתנדבות.

אז מה זה בדיוק  "דיסטופיה"?

נתחיל בהגדרה מתוך אנציקלופדיה אאוריקה האינטרנטית,

אם אוטופיה היא חברה מושלמת ואידיאלית המבוססת על טוב מושלם, הרי דיסטופיה (Dystopia)  היא ההיפך המוחלט. דיסטופיה היא מציאות אנושית של חברה שהתנאים בה קשים ולרוב מלווים בדיקטטורה (עריצות) וניצול של אנשים (הדגשה שלי).

נמשיך עם ראיון מהזמן האחרון, שאטווד העניקה ל- BBC, שם היא הייתה יותר ספציפית והגדירה דיסטופיה כך,

"דיסטופיה, מעצם תכנונה, היא חברה לא-נעימה שאתה לא רוצה לחיות בה. ואילו המצב העכשווי לא היה מתוכנן. כך שיכול להיות שייעשו הסדרים לא כל-כך נעימים, אבל אין כעת טוטליטריות מכוונת. אין זה הסדר מכוון… זה מצב חירום… שכן, להיות במצב לא נעים, נניח כמו הבליץ, זו לא דיסטופיה. זה מקום לא נעים, ואף מפחיד, שאיש אינו רוצה להיות בו, אבל זה לא מצב שהוסדר מלכתחילה על ידי ממשלה ששולטת בך."

איך מוצגת הדיסטופיה בספרים שפרסמה: "סיפורה של שפחה" (המקור באנגלית מ- 1985) וטרילוגיית MaddAddam שנת המבול שלה (המקור באנגלית, מ- 2003).

הראשון, מתאר את אמריקה כמדינה שהפכה לתיאוקרטיה ומתייחסת לנשים כבהמות וולדניות גרידא – כל זאת לאחר שהוכרז על מצב חירום במדינה בעקבות התנקשות (לטענתה "הם בעצם הטילו את האשמה על פנאטים מוסלמים, שפעלו באותה תקופה"). המעניין הוא שכאשר פרסמה את "סיפורה של שפחה" ב-1985, מבקרי ספרים בריטיים אמרו שזאת פנטזיה מהנה, אבל בקנדה הגיבו בחרדה מסוימת ("האם זה יכול לקרות כאן?"). ובאמריקה הייתה תחושה של: "'כמה זמן עוד נותר לנו?'"

הטרילוגיה  MaddAddam מ- 2003 (בעברית: שנת המבול) עוסקת בעולם שבו המשאבים מתרוקנים באופן מדאיג. המצב מוביל לכאוס אזרחי, "מצביאים ודמגוגים משתלטים על בני האדם; אנשים שוכחים לגמרי שכולנו בני אדם. וכך מתפתחות איבה ודה-הומניזציה, מיעוטים נרדפים, וזכויות האדם פשוט נרמסות." אטווד טוענת שמצב בלתי נסבל כזה, שעשוי להתרחש בעתיד הלא רחוק, אינו הדבר שממנו עלינו לחשוש, אלא, המצב הבלתי נסבל שאנו חיים בו כרגע". תרחישים בשנת המבול: עולם עתידני-אינטרנטי ששורר בו חוסר ביטחון ונוצרים בו יצורי כלאיים של חזירי-אנוש וכי"ב. עולם שמתפשט בו הרס סביבתי, כולם סוגדים לנפט והתאגידים משתלטים לגמרי על המדינה.

אטווד מסכמת את תובנותיה ביחס לתקנות לשעת חירום באופן ברור ורלבנטי לכל הדמוקרטיות המערביות שמתמודדות עם המגיפה, כך, "העולם שבהסגר עלול להיות מקום לא נעים, מפחיד, לא רצוי, עולם שאתה לא רוצה להיות בו, אבל הוא לא דיסטופי. אנחנו עדיין לא שם, תודה לאל…למרות הריגול אחרי האזרחים, שהונהג כאמצעי חירום לגילוי נשאי הוירוס שבינינו ולמניעת התפשטות המגיפה. אבל לא לעולם חוסן". מקנן בליבה חשש מפני הידרדרות לדיסטופיה, "ברגע שאתה יוצר ארגון חזק מכל סוג, יש לארגון רצון להמשכיות. הרי אף אחד לא רוצה לוותר על כוח שקיבל. ולכן, מרחפת מעלינו סכנה שאותם בעלי כוח, שגויסו לשעת חירום, ינצלו את המצב לרעה". את התובנה היא שואבת ממצבים פוליטיים שזכורים לה היטב, כמו הלאומנות דמויית הפאשיזם של פרון בארגנטינה.

הבה נבדוק מה בפיו של ה"גורו" השני – ההיסטוריון, פרופ' יובל נח הררי – ביחס למשבר הקורונה והשלכותיו? האם הוא מוכן להכריז: "אמרתי לכם!"

ההיסטוריון, פרופ' יובל נח הררי, מחבר הספרים: קיצור תולדות האנושות, ההיסטוריה של המחר, ו21 מחשבות על המאה ה-21, משתף את הגיגיו עם העיתונאית והתחקירנית, אילנה דיין (עובדה, 26.3.2020).

הררי, התפרסם כהיסטוריון ועתידן. בהתייחסו למשבר הנוכחי והשלכותיו האפשריות – התיחסות שהינה רלבנטית לדיון שלנו כאן על דיסטופיה – הררי מתבסס על דברים שכתב בספרו "ההיסטוריה של המחר", שאלמנטים בתוכו נכתבו בזמנים אחרים. התחקירנית דיין תוהה אולי יש בדברים שבספרו אמירות שמתיחסות לתקופה הנוכחית של משבר הקורונה.

המונח הספציפי, דיסטופיה, לא עלה כלל בדיון שהתנהל ביניהם בתחקיר. אבל דבריו של הררי מהדהדים היטב את הדיסטופיה שמפניה גם אטווד חוששת, כשהיא מדברת על המשבר הנוכחי והשלכותיו. אלא שבשונה מאטווד, שחיברה ספרי דיסטופיה, הררי הוא היסטוריון. הוא בקיא בפרטי פרטים של מקרים דומים בהיסטוריה של העמים, שבהם משבר הוביל לטוטליטריזם. על סמך מקרים שהיו, הוא מציע  – בזהירות – לחשוב על אפשרות שהמשבר הנוכחי יחזק אלמנטים של טוטליטריזם.

דווקא אטווד, ששניים מספריה עוסקים בדיסטופיה, מסרבת להודות שהחיים בצל פנדמיית הקורונה יובילו בהכרח לדיסטופיה. מנגד, ההיסטוריון הררי אינו מזכיר את המילה המפורשת דיסטופיה בראיון לעובדה, אבל כן רוצה לרוץ החוצה ולצעוק "אמרתי לכם".

האזינו לדבריו של פרופ' יובל נוח הררי – החל מהדקה 12:00 ואילך – שם הוא מברר עם אילנה דיין את רמת הסבירות שבעקבות המשבר נידרדר לטוטליטריזם.