"מהומה תקשורתית" ותו לא

למרות שיש בינינו רבים הזוכרים את מלחמת יום הכיפורים כאירוע הטראומטי ביותר שחווה הציבור בישראל מאז מלחמת השחרור, וכמודל לתפקוד לקוי של השלטון, מסופקני אם מלבד קומץ חוקרים וחלק מהלוחמים, כלל הציבור מקדיש מחשבה ומעורר דיון על מה שהתרחש באותה מלחמה

******

הזיכרון הציבורי של מלחמת יום הכיפורים זוכה להתאוורר מדי שנה, לקראת יום כיפור. מידי שנה בערב יום כיפור, רואים אור ספרים העוסקים ב"מחדל", וזכר המלחמה מגיע לידיעתו של הציבור באמצעות התקשורת. האם יש בכוחם לעצב מחדש את האופן שבו הציבור "זוכר" את המלחמה? האם יש בכוחם לגרום לכך שזכר המלחמה ולקחיה יהוו פרספקטיבה לבחינת האקטואליה במישור הסכסוך הישראלי-ערבי? האם יש בכוחם לעצב עמדות של חוגים בציבור הישראלי בכל הנוגע לסכסוך הישראלי-ערבי?  מחקר מתמשך שאותו אני עורכת על הזיכרון הציבורי של מלחמת יום הכיפורים, מלמד כי מזה עשור ויותר, מלבד ה"מהומה התקשורתית" המתקיימת מידי שנה, ערב יום כיפור, סביב המלחמה וספרות חדשה אודותיה, ה"מהומה" נמוגה כלא הייתה וזכר המלחמה ולקחיה גווע תוך זמן קצר.

עשרים שנה אני עוקבת אחר מיתוסים פוליטיים שנרקמו סביב מלחמת יום הכיפורים ואת ההשלכות של האופן בו הציבור זוכר את המלחמה על תגובותיו ותגובות נציגיו בכנסת לאירועים משמעותיים במישור הסכסוך הישראלי-ערבי שהתרחשו מאז המלחמה. חקר המיתוסים הפוליטיים שנרקמו סביב מלחמת יום הכיפורים והשלכותיהם על מגמות פוליטיות וחברתיות בישראל (1993-1973) זיכה אותי בתואר דוקטור ב- 1997. הממצאים העיקריים פורסמו בבלוג. המחקר על התקופה מאז הסכמי אוסלו עד ימינו העסיק אותי מאז סיום הדוקטורט. בימים אלו אני מסיימת כתיבת המסקנות, והמחקר כולו עתיד לצאת לאור כספר, ב- 2013 –  כשנציין 40 שנה למלחמה.

המחקר רק בראשיתו

מחקרים הנערכים בישראל ומחוצה לה בודקים מזה 39 שנים היבטים מדיניים שקדמו למלחמת יום הכיפורים ואת השלכות המלחמה על עמדות הציבור. חלקם מסתמכים על מסמכים שהותרו לאחרונה לפרסום ומנתחים מחדש מהלכים מדיניים שקדמו למלחמה. קיפניס מעיר כי "את ההיבטים המדיניים ניתן לחקור רק לאחר כ- 40 שנה, ולכן המחקר על 1973 נמצא כעת רק בראשיתו" ומוסיף, "המסמכים הרבים הנחשפים, שהיו נסתרים כולם גם מחברי ועדת אגרנט, והמחקר העדכני המתבסס עליהם מלמדים על הדרך שבה הובילו אותנו ראש הממשלה ושר הביטחון אל המלחמה ההיא; הם עשו זאת תוך הסתרת מידע ופרטים חשובים מחברי הממשלה האחרים, מהרמטכ"ל ומראשי המודיעין, ובכך פגעו ביכולתם להעריך נכון את המצב וגרמו לכישלונים". במקביל, מתפרסמים ספרים ומאמרים על "קרבות הבלימה" בחזית המצרית והסורית ומופצים באמצעות האינטרנט סרטונים והקלטות אותנטיים מקרבות המלחמה. מה מכל זה מעורר את עניין הציבור? אילו אוכלוסיות מבקשות לקבל מידע חדש על המלחמה שנתפסת, מאז ועד היום, כאירוע הטראומטי ביותר שחווה הציבור בישראל?

ספציפית, חקר הזיכרון הציבורי של מלחמת יום הכיפורים מתמקד בשאלות – האם הזיכרון הציבורי של מלחמה זאת עדיין רלבנטי לימינו כפי שהיה בעבר? האם הלקחים של מלחמת יום הכיפורים ממלאים תפקיד בתפיסת הסכסוך הישראלי-ערבי בספירה הציבורית? ובעיקר – איזה פונקציה ממלאת התקשורת בשימור הזיכרון של מלחמת יום הכיפורים – האם התקשורת תורמת לעיצוב מחדש של הזיכרון או, לחילופין – לשכחה של לקחי המלחמה והסרתם מסדר היום?

ערב יום הכיפורים תשע"ג עסקה התקשורת ב"מחדל" של ההנהגה המדינית דאז, בעקבות חשיפת מסמכים שהיו שמורים עד היום בגנזך המדינה ובגנזך מערכת הביטחון והצבא, ורק לאחרונה נחשפו לעיני חוקרים ועיתונאים. התקשורת התמקדה בהם ובעיקר במחקרו של ד"ר יגאל קיפניס, שפרסם את "1973: הדרך למלחמה".

אמצעי התקשורת כסוכני הזיכרון הציבורי

חגיגת הכותרות, מאמרי הדעה והביקורת על תכנים שנחשפו בספרו של קיפניס ובמסמכים שהותרו לפרסום נמשכה כשבועיים, הן בתקשורת הכתובה והן בתקשורת האלקטרונית והאינטרנט. הציבור קרא, נרעש ונרגש. רבים צקצקו בלשונם והעלו מחדש את זכר המלחמה, בעיקר אם חוו אותה כלוחמים או כציבור בעורף. התקשורת מילאה תפקיד כסוכן הזיכרון הציבורי גם עבור מי שאינם בני דור 73' והתוודעו למלחמת יום הכיפורים ולקחיה לאחר מעשה. מאות טוקבקיסטים הגיבו לידיעות ולמאמרי הדעה. מה שהוגדר בתקשורת כ"מחדל מדיני" שהתרחש ערב פרוץ מלחמת יום הכיפורים, גרר בעקבותיו שאלות בנוגע לטיפול הדרג המדיני-ביטחוני בסוגיה האיראנית.

ניקח כדוגמא שני מאמרי דעה, האחד – מאמרו של עקיבא אלדר – עיתונאי ב"הארץ" והשני – מאמר שפרסם אורי הייטנר המפרסם בדרך כלל ב"ישראל היום" ובבלוג שלו. כל אחד מהם כותב דעה מנומקת. יחד עם זאת, דיעותיהם אינן עולות בקנה אחד. האם התעורר שיח ציבורי בעקבות הדעות הסותרות? האם דעותיהם עוררו מחלוקת מהותית, עניינית ומתמשכת?

אלדר, עיתונאי ותיק בעל נטייה מובהקת למדיניות של שלום, ולא משנה מה המחיר שהוא יגבה מישראל, כותב שלפני פרוץ המלחמה הנרי קיסינג'ר לא הפעיל מספיק לחץ על גולדה והסכים לסרבנותה למסמך רוג'רס. בעקבות כך פרצה מלחמת יום הכיפורים למרות שניתן היה למנוע אותה ולהגיע להסדר שלום עם נשיא מצרים, אנוואר סאדאת. מי שקרא זאת וירד לסוף דעתו של אלדר, ידע להשליך את המצב דאז על ימינו אנו. אלדר שאל, "מה יכתוב ההיסטוריון על ההשלמה של ממשל אובמה עם מדיניות הסרבנות של בנימין נתניהו בערוץ הפלסטיני? מה יכתוב הפרשן בעוד 40 שנה על הספר "2012: הדרך למלחמה"? מאידך, אורי הייטנר, בביקורת שלו על ספרו של קיפניס, טוען בראש ובראשונה לסימן שאלה גדול בנוגע ל"מחבר הספר" – לטענתו, הספר הקודם שכתב קיפניס, "ההר שהיה כמפלצת", "הוא ספר עלוב וחסר כל ערך, מבחינה מחקרית והיסטורית. זהו ספר תעמולה לנסיגה מהגולן, במסווה של מחקר היסטורי. כאשר כל הנתונים והעובדות בו מוכפפים למטרתו האידיאולוגית, התעמולתית… שיטתו של קיפניס בספר זה הייתה התעלמות מכל עובדה ומסמך שאינם משרתים את האג'נדה שלו."

למרות שיש בינינו רבים הזוכרים את מלחמת יום הכיפורים כאירוע הטראומטי ביותר שחווה הציבור בישראל מאז מלחמת השחרור, וכמודל לתפקוד לקוי של השלטון, מסופקני אם מלבד קומץ חוקרים וחלק מהלוחמים, הציבור מקדיש מחשבה כלשהי או דן במה שהתרחש באותה מלחמה. בחלוף תקופת ה"חגים" היהודיים, הציבור חזר לעיסוקיו והעניין של התקשורת במלחמת יום הכיפורים אף הוא הולך וגווע. מה שמצדיק את הכינוי "מהומה תקשורתית" ותו לא, שהדביקו רבים לשלל הפרסומים שהציפו את המדינה בתקופת החגים.

אמיר אורן משבח את ספרו של קיפניס. הוא גם מאשר שהזיכרון הציבורי של מלחמת יום הכיפורים הולך ודועך, "המסמכים מאשרים מה שהישראלים ידעו בפרוץ מלחמת יום הכיפורים, אבל אולי שכחו בשני הדורות הבאים …".