תגית: טראמפ

למי יצלצלו הפעמונים הפעם?

מי מקים יותר "רעש" סביבתי: טראמפ או קלינטון?

זאת השאלה החשובה כעת, כשבועיים לבחירות לנשיאות ארה"ב 2016. צודקים מי שטוענים כי עדיין ייתכנו תנודות חזקות במטוטלת האישית של כל בוחר בעד או נגד אחד המועמדים לנשיאות.

בחירות 2016 אתר מידה
בחירות לנשיאות ארה"ב 2016. מקור: אתר מידה

גם כאשר הסקרים מתיימרים לשקף את המציאות (מה שבדרך כלל נותן תמונת מצב לא מדויקת) המפגש של הבוחר האמריקני עם מה שאפשר לקלוט דרך החושים באופן בלתי אמצעי, קובע הרבה יותר. וככל שמתקרב הזמן, הלחץ להחליט גדל והבוחר נחשף יותר ויותר למאמץ התעמולתי. תעמולה בכל אמצעי אפשרי הפועל על חושיו, כולל הסקרים, אך לא רק. ולהלן ההסבר. (בחירות ארה"ב, 2016)

"חוש מעין-סטטיסטי"
אחת התיאוריות ה"מבריקות" בתחום הקמפיין הפוליטי והשפעתו על הבוחר, הוצעה על ידי  חוקרת התקשורת, אליזבט נואלה נוימן, הידועה היטב לחוקרי תקשורת המונים.
לפי התיאוריה שהציעה, והכתירה בשם, "תיאוריית ספירלת השתיקה", אצל כל אחד מציבור הבוחרים מתרחשת תגובה ל"רעשים חיצוניים". התהליך ממשיך הלאה ובסופו נוצרת תופעה של "השתקה/הגברה" של קולות – בין אם לטובת (הגברה) מועמד או מפלגה או נגד (השתקה). התופעה מתרחשת מאליה. מי שמבין שדיעותיו מנוגדות ל"רעש" הסביבתי משתתק. הקונפורמיות משתלטת אט-אט וכל זה הוא תוצאה של תהליך פינימי אישי – יכולת חיזוי של כל אחד מציבור הבוחרים תוך שימוש במה שנקרא "חוש מעין-סטטיסטי".

spiral_of_silence-1-1

כולנו חווינו מצב שבו אנו נוטים להשתתק לנוכח דעות מנוגדות לשלנו. במיוחד כאשר נדמה לנו שדעות מנוגדות מושמעות על ידי רבים. תופעת ה"רעש" הסביבתי, או מה שנתפס בעינינו ככזה גורמת לנו להשתתק ובמקרים קיצוניים, להצטרף לרעש הכללי.
נוצרת אצלנו תחושה שבחרנו במחנה הלא-נכון, שאנחנו במיעוט.

למי נצביע בבחירות כאשר הרעש שמשמיע המחנה היריב הולך וגובר, ולא רק באמצעות הסקרים? למי נצביע כאשר כל מכונית שנייה נושאת סיסמאות של המחנה היריב, וכל פינת רחוב זועקת את סיסמתו של היריב וכן הלאה? זאת השאלה.

התיאוריה שאליזבט נואלה-נוימן הציעה – תיאוריית "ספירלת השתיקה" – מבוססת על מחקרים רבים באמצעותם נבדקו תהליכים פסיכולוגיים שמתרחשים אצל כל מי שעליו להחליט למי להצביע. התברר שההשפעה החזקה ביותר על התהליך הפסיכולוגי נובעת מחשיפה בלתי מכוונת של כל אחד מאיתנו לסביבה המיידית, לאמצעי תקשורת, לשלטי חוצות וכן הלאה. כשאומרים "בלתי מכוונת" מתכוונים לומר שמבלי להרגיש זאת, אנו נחשפים וקולטים כל "רעש" סביבתי.

בתהליך קוגניטיבי תת-מודע זה מתפתח בהכרח חשש – תחושת פחד בלתי נשלטת – פן ייוודע דבר היותו שייך למחנה ה"לא נכון" המחנה ה"חלש".

ההפתעה בבחירות במולדתה של אליזבט נואלה-נוימן (גרמניה) הייתה הפתעה גמורה. התברר שדווקא אותו מועמד שהסקרים נבאו לו תבוסה, נחל ניצחון – ולעתים ניצחון מוחץ – במקביל, נמצא שהקמפיין שלו היה יותר "צעקני".

נואלה-נוימן מסבירה את התופעה ומכנה את הפן הפסיכולוגי של כל אחד מאיתנו בשם "חוש מעין סטטיסטי". איננו עורכים סטטיסטיקה שיטתית כמו במכוני סקרים. אנחנו פשוט מתרשמים באופן בלתי נמנע מנתונים סביבתיים. עינינו ואוזנינו קולטות ללא הרף ובאמצעות "חוש מעין-סטטיסטי" מתבצעת ההחלטה.

מי שקובע מה כן או לא קונפורמי הוא אנחנו. אנחנו "יודעים לקרא את הסביבה החברתית באמצעות חוש שישי מעין-סטטיסטי". אנחנו עושים זאת לאחר שקלול המסרים המועברים אלינו בדרך כלל דרך אמצעי התקשורת המסורתיים, הרשתות החברתיות ובעיקר, בעקבות חשיפה לסביבה הקשיחה, המיידית.

(כמה מאיתנו נפלו בפח לאחר חשיפה מסיבית לפרסומות, להמלצות של חברים, שכנים, לג'ינגלים, לאנשי מכירות "מוסמכים" –
"רק עוד יומיים והמבצע יסתיים… מי שיזדרז ירוויח… הנחה משמעותית כזו על דירה, בית, במיקום מעולה כמו זה לעולם לא תחזור על עצמה…. – התוצאה, כולם באטרף, אחוזי טירוף מזדרזים יחד עם אחרים לממש את הקנייה. ואבוי – התרשמנו שכ ו ל ם רצים ריצת אמוק לאותו כיוון, כאשר בפועל – אנחנו היינו אלו שקבענו על סמך ה"חוש המעין-סטטיסטי" שכ-ו-ל-ם עומדים בתור לקנות…)

בחירות לנשיאות ארה"ב הלכה למעשה

אמצעי התקשורת מתגייסים להכפשת/האדרת אחד משני המועמדים הסופיים. מדובר ברשתות הגדולות –  CNN ו FOX NEWS בהמשך, רשתות טלוויזיה אלו עורכות סקר ספונטני – מה שנקרא "סקר רחוב". עוברים ושבים חשים מבוכה. האם הם יאזרו אומץ להשיב לשאלה, "טראמפ או קלינטון"? הרי הציבור כבר פיתח בחוש המעין סטטיסטי שלו מיה המחנה החלש. אם יכריז במשאל הרחוב שהוא מזדהה עם המחנה המחזיק בדעת מיעוט, יתעורר בתוכו חשש שילעגו לו. ברוב המקרים אדם שהמיקרופון מוצב מולו, יעדיף לשתוק – ובלבד שלא יבטא בקול רם מחשבה הנחשבת כ"מוטעית". טראמפ או קלינטון – זאת הדילמה.

ההתרחשות יכולה להיראות כך – סקר סטטיסטי שיטתי מנבא פער גדול/קטן בין מתמודדים. בו-זמנית הציבור ממשיך להיחשף לסביבה – באופן בלתי מכוון ולעתים אפילו מכוון. הציבור נחשף למצעד החזותי של פמפלטים, הופעות, כרוזים, שלטי חוצות, סטיקרים, תשדירים – המתרחש מול עיניו, בין אם ירצה בכך ובין אם לא. לעתים קרובות הציבור מחפש חיזוקים לתחושותיו ופונה לשיחות במעגלים פרטיים או עם מועמדים שנתפסים בעיניו כ"ברי סמכא" ו"יודעי דבר". מחקרים הראו שהתהליך הזה בדיוק התרחש פעמים רבות והוביל להכרעה בלתי צפויה מראש.

למי יצלצלו הפעמונים הפעם?
אין מנוס מלהודות בעובדה כי גם כאשר הסקרים נראים לנו מדוייקים, המפגש הבלתי אמצעי שלנו עם מה שמתאפשר לנו לקלוט באמצעות כל החושים, קובע הרבה יותר.

כרגע, כשבועיים לפני הבחירות לנשיאות ארה"ב 2016, עדיין ייתכנו תנודות חזקות במטוטלת האישית של כל אחד בציבור הבוחרים. האם להצביע בעד טראמפ או קלינטון.

דווקא משום כך, שככל שמתקרב הזמן, כאשר הלחץ להחליט גדל, מי שמקפיד לעשות מאמץ ולחשוף בפני הבוחר את האג'נדה שלו בכל אמצעי אפשרי יוכל להטות את הכף לטובתו.

שקרים

ברשת האינטרנט קל להשיג מידע על השקרים שטראמפ מפיץ. אבל המידע אינו משכנע את המחנה התומך בו. אדרבא, תומכיו ממשיכים להאמין בנרטיב הפוליטי שלפיו קלינטון אינה דוברת אמת. ככה זה כשאוחזים בנרטיב פוליטי. אין זה משנה לחסידיו כהוא זה אם העובדות סותרות אותו. הם לעולם ימשיכו להישען על עובדות לכאורה שקיבלו גושפנקא של אמת צרופה, למרות שלא נבדקו בצורה שיטתית. 

****************

מי מאיתנו מוכן להישבע שלא שיקר מעודו?
אחת הפרשות המסעירות שידעה הפוליטיקה האמריקאית היא פרשת מוניקה לוינסקי. ביל קלינטון הכחיש מכל וכל את המיוחס לו ופלט משפט שקרי הזכור לכולנו היטב – "מעולם לא קיימתי יחסים אינטימיים עם מוניקה לוינסקי". קלינטון לא הודח מתפקידו כנשיא ארה"ב, המשיך בקדנציה שלו והציבור יישר איתו קו. זאת מציאות יומיומית שצריך להביאה בחשבון. זה קורה כל הזמן, במיוחד בפוליטיקה. בכל הקשור בנרטיב פוליטי אין מה שיוכל לשכנע את חסידיו כי בשקר יסודו.פינוקיו

המערכה על נשיאות ארה"ב 2016 כרוכה גם היא בלא מעט שקרים.
עוד בטרם החלה המערכה, הציבור האמריקאי נחשף להילרי קלינטון בתוקף מעמדה הציבורי ותפקידה כשרת החוץ בממשל אובאמה. מאז מסתובב לו נרטיב פוליטי שלפיו, הילרי קלינטון היא שקרנית כפייתית וחלקלקה. מפליא עוד יותר שכתוצאה מנרטיב זה, את דונלד טראמפ לפחות מחצית מהציבור האמריקאי הכתיר כדובר אמת אמיץ, עד לרגע זה. סקרי דעת קהל הראו ש 34% מהמצביעים הרשומים של הילרי קלינטון חושבים שהיא אדם ישר וראוי לאמון, לעומת 36% ממצביעיו הרשומים של דונלד טראמפ. כאמור, את חסידי הנרטיב קשה לשכנע גם באמצעות עובדות מוצקות. אין הם מוכנים להיכנס לויכוח.

ובכל זאת מה אומרים המדדים?
מדדים שפותחו כדי לעקוב אחר עיוותי עובדות עקבו לאחרונה אחר דברים שנאמרו על ידי קלינטון וטראמפ, והנה התברר שאין הם עולים בקנה אחד עם תוצאות הסקרים הנ"ל. לפי מדד אחד נמצא ש- 27% מהטיעונים של קלינטון הם בגדר טענות שווא או גרוע מכך, לעומת 70% במקרה של טראמפ. הנתונים מה- 6 באוגוסט נמסרו על ידי מערכת הניו יורק טיימס. לעיתון וושינגטון פוסט יש מדדים דומים העוקבים אחר עיוותי עובדות בתצהירים ובטיעונים המגיעים אל הציבור. גם כאן נמצא יחס דומה בין כמות הטיעונים השקריים של השניים: 16% מטיעוניה העובדתיים של קלינטון ו-64% מאלו של טראמפ נמצאו שקריים.

הממצאים הובילו את המומחים לפנות אל המצביעים הרשומים של טראמפ, וביניהם חסידיו המושבעים של הנרטיב שמכתיר את קלינטון כ"שקרנית כפייתית". כשנתבקשו לתאר את המצב, לא רק שהתגובות היו עקביות, דהיינו, קלינטון היא שקרנית כפייתית. הם שלפו דוגמאות מעברה הפוליטי של קלינטון כדי לתמוך בטענתם זאת:

ב- 2008 קלינטון סיפרה שכאשר הגיעה לביקור בבוסניה בשנת 1996, "כולנו ירדנו מהמטוס ואת פנינו קיבל מטח של יריות. מיהרנו להסתתר מפני הצלפים". לאחר בדיקה התברר שהמידע מסולף ושקרי. הנציגים האמריקאים וקלינטון התקבלו בשדה התעופה של בוסניה על ידי נציגים מכובדים ביותר של הממשל המקומי. איך בכל זאת מסבירים את הפרשה? התברר שלפני הנחיתה בבוסניה, התדרוך הורה להיזהר מאש צלפים בשעת הנחיתה ואחריה. קלינטון תודרכה ללבוש שריון גוף.
דוגמא נוספת: נטען שקלינטון שיקרה למשפחותיהם של ארבעת האמריקאים שנהרגו בבנגזי. העובדות נבדקו ואין ממצאים חד משמעיים.
דוגמא נוספת: טוענים שהשימוש שעשתה בשרתי האימייל הפרטי שלה היה כוזב ומטעה. ולא רק זה, היא ממשיכה לשקר ולטעון שה FBI מצא שהיא דוברת אמת.
ברור עד כאן, שתומכיו של טראמפ נאלצו לחפש מקרים מהעבר הרחוק של קלינטון שיפלילו אותה כשקרנית.

לעומת הנתונים לגבי קלינטון, אין צורך ללכת רחוק לגבי טראמפ. הוא אלוף השקרים. אחת הבדיקות שנערכו בחודש מרץ השנה על דברים שאמר לתקשורת במשך שבוע ימים, מצאה שהוא משקר בממוצע פעם בחמש דקות. ההפינגטון פוסט מצא שבנאום אחד שלו טראמפ זייף ושיקר בממוצע אחת לדקה. אתן כמה דוגמאות שאוזכרו על ידי הניו יורק טיימס:

טראמפ נהג להתפאר כי הוא וולדימיר פוטין חברים – "דברתי באופן ישיר ועקיף עם הנשיא פוטין" – כך אמר. מאוחר יותר טען כי הם מעולם לא נפגשו ולא דברו. הוא צייץ לאחרונה נתון שלפיו 81% מהלבנים שנרצחו נהרגו בידי שחורים (הנתון בפועל הוא 15 אחוז). הוא הכחיש בפני דובר מערכת הניו יורק טיימס כי הוא שואף להטיל מכס של 45% על מוצרים מסין; הטיימס שחרר לאויר קלטת שמע שבה שומעים אותו מכריז על כך.

טראמפ טען בהזדמנות נוספת, שראה במו עיניו אלפי מוסלמים חוגגים בניו ג'רזי אחרי 9/11. אבל אז טען כי מאמר שנכתב באותה תקופה תומך במה שאמר (וזה לא כך), אחר כך הוא לעג לכתב שפרסם את המאמר ולבסוף הכחיש שעשה זאת. בזמן האחרון הוא שוב הפיץ דברי שקר באותו עניין..

טענותיו של טראמפ על המתרימים שלו באיוווה למען ותיקי הצבא, יהירות לא פחות: בסרט וידיאו הוא דיבר על 6 מיליון $ שהצליח לאסוף למענם. לאחר מכן, כאשר הכסף לא הגיע הוא הכחיש שאי פעם אמר דברים אלו. ובנוגע למלחמה בעיראק, הוא טען שהיה "בין הראשונים" להתנגד למלחמה, למרות שראיונות שהוא העניק לתקשורת מ -2002 ו -2003 מראים שבאותה עת הוא תמך במלחמה. מומחים טוענים שטראמפ הוא שקרן פתולוגי, אלא שגם מידע מסוג זה אינו משכנע את המכורים לנרטיב. הם עדיין סבורים שקלינטון היא הבעייתית מבין השניים. הנרטיב הפוליטי שריר וקיים בעיניהם.

כדי להמחיש את "מאזן השקרים" של קלינטון לעומת טראמפ, מומחים מספקים דוגמא היפותטית: קלינטון תטען, "לא גדעתי את עץ הדובדבן", שפירושו, לכל היותר, הוא שייתכן שהיא ביקשה מאחרים לעשות זאת למענה. טראמפ יטען, "בשום אופן; לא אני גדעתי את עץ הדובדבן", ובעודו אומר זאת הוא אוחז בגרזן ומכה בגזע העץ.

בהסתמך על ממצאים אלו מומחים מסכמים שקלינטון מייצגת טיפוס של פוליטיקאי נורמטיבי, ואילו טראמפ נמצא לגמרי מחוץ לסקלה הנורמטיבית. ועוד הם מוסיפים שלא נראה שקרן כמותו במרחב הפוליטי מזה כמה שנים טובות.

דיון קצר זה מספק טעימה על טבעו של נרטיב פוליטי וטבעם של חסידיו. שימו לב – זה קורה בכל מקום, גם במקומותנו. אין זה משנה כהוא זה האם העובדות המוכחות סותרות את עקרונות הבסיס עליהם מושתת הנרטיב. חסידיו לעולם ימשיכו להישען על העובדות לכאורה, אלו שנחשבות בעיניהם לנכונות. למה? כי הן מתאימות לפאזל שלהם.

אינטימיות, קירבה ואשליה של חשיפה אישית – מתכון מדויק לנצחון פוליטי

איך הגענו עד הלום? מתברר שיש קשר הדוק בין המדיה האלקטרוניים לבין הפופולאריות של אנשי דת ופוליטיקאים כאחד, במאה ה-21.

הנאום בעידן המדיה הפופולריים הוא אומנות של הסתרה וערפול שאינו מתיימר אפילו לשכנע דרך ההגיון, אלא מכוון לגרום לקהל היעד תחושה של נינוחות. קהל היעד מקבל יחד עם המסר גם חשיפה אישית ואינטימית של הנואם. אין ספק – הטלוויזיה הגדילה לטפח סגנון נאום שכזה. זה הסגנון המנצח.

נתחיל בשידורי הדת הטלוויזיוניים

שידורי הדת הטלוויזיונים כבר מזמן כבשו את מסך הכסף בארה"ב. ערוצי הקודש הללו מוגשים בפורמט מסחרי מזה שנים. הם מאוד פופולריים וגדולתם נובעת מעצם יכולתם לספק צרכים שונים ומגוונים של קהלי היעד. הנואמים בערוצים אלו למדו את המדיום הטלוויזיוני על היבטיו השונים באופן יסודי ביותר. הם עשו שיעורי בית בעזרתם האדיבה של מחקרי תקשורת המתמקדים בקהלי יעד וצרכיהם.

הסטטיסטיקה מראה שאחוז הנחשפים לערוצי הקודש בארה"ב עולה משנה לשנה ובמחקרים תופסת תופעה זו מקום חשוב החורג מגבולות דיציפלינה זו או אחרת.
לפי מחקרים על תקשורת המונים, שידורי הדת עונים על צרכים מגוונים. הנה העיקריים שבהם: צרכים של אזרחים בעלי תודעה דתית עמוקה; חילוניים הנהנים מכך שתכני ערוצים אלו פחות ממוסחרים מהערוצים החילוניים; צופי טלוויזיה משועממים המחפשים לעצמם מפלט בתכנים "אחרים" בסיומו של יום מייגע, כשהנפש צמאה לתפריט מעט יותר רוחני.

יוחנן פאולוס השני
יוחנן פאולוס השני. קרדיט: ויקיפדיה

גם יוחנן פאולוס ה-2 הכיר את כללי המשחק הטלוויזיוניים. וכך כותבת לילי גלילי בהארץ:

לד"ר מייקל מאייר, שהתחנך באוניברסיטה קתולית באוסטריה, יש הסבר נוסף לפופולריות הגדולה של יוחנן פאולוס ה-2. 'הוא היה האפיפיור הראשון של עידן הטלוויזיה ומומחה גדול לשימוש במדיום הזה. הוא היה מצוין בלהיות אפיפיור – אך גם בלשחק את האפיפיור.'

נעבור לסוגייה המאוד רלוונטית כרגע – אופי הנאום הפוליטי בעידן הטלוויזיה.

התופעה מתוארת במספר מחקרים אקדמיים החל מספרה המבריק של קת'לין ג'מייסון
Kathleen Hall Jamieson, Eloquence in an Electronic Age (Oxford University Press, 1988; 1990) 313 pages. וכלה במחקרים עכשוויים העוסקים בהוויה הישראלית – כגון – הטלה-פוליטיקאים  (ספרה המרתק של אורית גלילי). "טלפופוליזם" (באנגלית) מאת יורם פרי, הוצאת אוניברסיטת סטנפורד, גם כן מגולל בפנינו את הקשר בין המדיה והפוליטיקאים בישראל מאז ימיו של בנימין זאב הרצל.

אבל ספרה של ג'מייסון, היה הסנונית הראשונה בסדרה ארוכה של ספרים שמתארים את ההשלכות והשינויים המתרחשים בימינו בזירת הנאום הפוליטי. בין השאר, הניתוח שלה רלבנטי גם לבחינת הפופולריות של אנשי ציבור מרכזיים בעידן הטלוויזיוני ובכללם אנשי דת דגולים.

ג'מייסון ממשיכה לעסוק באינטנסיביות בסוגיית הקשר בין המדיה האלקטרוניים לבין סגנון הנאום הציבורי-פוליטי. מחקריה ומאמריה המדעיים עוסקים בדרך כלל בשימוש במדיה האלקטרוניים בארה"ב על ידי נשיאים, החל מהנשיא רונלד רייגן וכלה בנשיאים קלינטון ובוש. ספרה זה ראה אור ב- 1988 אבל הוא עדיין נחשב לקלאסיקה בתחום זה.

ג'מייסון הייתה הראשונה שהצביעה על השינויים שחלו בנאום הפוליטי בעידן האלקטרוני, כפועל יוצא של שינויים שחלו בקהל היעד המודרני, קרי, קהל היעד של המדיה האלקטרוניים.

מדובר בקהלי יעד שמיומנות ההאזנה שלהם לנאומי כיכרות זרה להם לחלוטין. קהל היעד של כל איש ציבור בנוי כיום ברובו מבני אדם שהתחנכו לעכל מסרים המוגשים לו דרך המדיה האלקטרוניים, ובעיקר הטלוויזיה המסחרית. קהל זה מסוגל לעקוב בקלות אחר נואמים ונאומים הממלאים אחר הסטנדרטים והפורמט של אמצעי תקשורת המונים. נאומים שאינם בנויים לפי אמות המידה של טיעון ומבנה הגיוני שעליהם מבוסס נאום מסורתי מבית היוצר של הרטוריקה הקלאסית.

בעידן השיא של נאום הכיכרות, הנואמים השקיעו את זמנם בהגדרת מונחים והקפידו לפרט בפני קהלי היעד שלהם את האלטרנטיבות והאפשרויות, לפני שקיבלו החלטה על מדיניות. בעיתות של שגרה היה מקובל לבחון במהלך הנאום כל אחת מהאלטרנטיבות תוך התייחסות לטווח רחב של ממצאים, ולהיזהר שלא ליפול למלכודת של חזרה על שגיאות העבר. נאום פומבי באותה עת היה "נאום חוצב להבות."

הנאום בעידן המדיה הפופולריים הוא אומנות של הסתרה וערפול שאינו מתיימר אפילו לשכנע דרך ההגיון, אלא מכוון לגרום לקהל היעד תחושה של נינוחות. קהל היעד מקבל יחד עם המסר גם חשיפה אישית ואינטימית של הנואם. אין ספק שהטלוויזיה הגדילה לטפח סגנון נאום זה.

לפי ג'מייסון, מאפייני הנאום הפומבי בימינו (היא מתייחסת כאמור לפוליטיקאים בלבד), כוללים אימוץ נרטיב בסיסי מקובל, וצורות שכנוע המבוססות על הסתרה מצד אחד, ושימוש בדימויים ויזואליים ממשיים או מובנים, מצד שני. נוצרת אווירה של קצביות  ולא של טיעון משכנע; של סיפור אישי ולא מחקר סטטיסטי מבוסס.

לטענת ג'מייסון, השינוי הבולט ביותר מאז הנאום המסורתי איננו אילוצים של אימוץ הכללים החדשים על ידי הדובר; קהל היעד הוא זה שעבר טרנספורמציה במישור של קליטת מסרים. קהל היעד מתורגל היטב בקבלת מסרים בפורמט הטלוויזיוני. יתרה מכך,  ציפיותיו של קהל היעד המודרני למצוא פורמטים אלו על גבי מסך הכסף רק הולכות ומתגברות. מי שמשכיל למלא ציפיות אלו יוצא מנצח. כך נוצר מעגל קסמים תפיסתי שלדאבוננו יוצר האחדה: "קהל המונים" (עם או בלי קונוטציה שלילית).

בתמצית, ג'מייסון טוענת שהטלוויזיה שינתה את אפיוני הנאום הציבורי-פוליטי, כך שגם קווי המיתאר המקובלים של אומנות הדיבור השתנו.
יוצא מכך שנואמים, החל מרונלד רייגן וכלה בנשיאים של ימינו (כיום ב- 2020 הנשיא טראמפ הוא דוגמה טובה), נחשבים כ"אומני הנאום הפומבי" בעידן הטלוויזיה משום שהם יודעים כיצד לנצל את רגשות הקהל, להשתמש בנרטיבים מקובלים, להיפתח באופן אישי בפני הקהל ולהפעיל קסם אישי עד כדי סימום הקהל. אומנות הנאום החדשה היא, "אומנות דיבור רכרוכית וחסרת עמוד שדרה," לדבריה של ג'מייסון. והיא תולדה מובהקת של המדיום הטלויזיוני.

האם ג'מייסון מתנשאת? האם היא מייצגת פלח אוכלוסייה שדוגל בתרבות דיבור "גבוהה" וסולד מתרבות דיבור "נמוכה ועממית?" לדעתי לא.

גדולתה של ג'מייסון היא בכך שהיא מפרשת באמצעות עולם מושגים חדש, את המציאות הטלוויזיונית. ושכל אחד יסיק את מסקנותיו. היא מבינה את המציאות ומסבירה לנו ש"המדיום הטלוויזיוני מחייב את הדובר להקרין תחושה של אינטימיות וליצור הרגשה של קרבה על ידי אשליה של חשיפה אישית ואנושית בפני קהל היעד. הנואם חייב למשוך את הקהל במסרים קצרים. ומשום כך, היכולת להביע רגשות בנינוחות, כפי שעושים קלינטון וגם בוש, היא נכס חשוב בהופעה טלוויזונית". סגנון זה הוא ממש תנאי מוקדם לנואם הפופולרי. עליו להביע רעיונות ולקחים באופן תמציתי על ידי נרטיבים ומיתוסים מקובלים.

נוצר אקלים או מרחב ציבורי שאין בו מקום לדיון ואין מקום להעלאת טיעונים מייגעים. בעידן האלקטרוני הנואם משתמש בטלוויזיה כדי להנחיל לקהל מורשת הבנויה על מיטב הדימויים הויזואליים. הכישרון ליצור דימויים מנטליים ברורים חשוב יותר להישרדותו של כל נואם המנסה לבנות לעצמו תדמית של אישיות פופולרית. ההופעה הטלוויזיונית הפכה כמעט לחזות הכל. אפשר להבין את הביקורת של אפלטון על ה"רטוריקה" ככלי שממנו הסתייג וקרא לכל פילוסוף המכבד עצמו להימנע ממנו. הוא הגדיר רטוריקה כאומנות שמסוגלת להציג את השקר כדבר אמת, וליהפך.

בחזרה לאפיפיור יוחנן פאולוס ה-2

יוחנן פאולוס ה-2 היה אשף של הופעות בסגנון זה, כך נטען.  גם להופעותיו בפני ציבור המתקהלים ברחבת סנט פטרוס בוותיקן היה מימד מאוד תיאטרלי. הוא שיחק את האפיפיור, כפי שטען ד"ר מאייר, ולהופעותיו היה ממד ויזואלי מובהק שחזר על עצמו.

בעידן המדיה האלקטרונים, אישי ציבורף חילונים ודתיים כאחד, גילו את עוצמת הממד הויזואלי, את יכולתם למשוך תשומת לב ואת חשיבות היכולת להשרות תחושה של אמינות. אין כיום איש דת (זכורים לנו עדיין האפקטים שיצר עובדיה יוסף בשידורי הטלוויזיה בלוויין שלו), או פוליטיקאי שאינו מכיר את הסיכונים שבהופעה מייגעת מול קהל. מי שמופיע בנאום שבנוי לפי סטנדרטים מיושנים מובטח לו שתגובתו הכמעט אוטומטית של הקהל תהיה שעמום ותסכול.

"החדשות הרעות" הן שאין סיכוי כיום לשנות את הפורמט המודרני – לפחות כך מסכמת ג'מייסון את דבריה בספרה הקלאסי. המחקרים החדשים מאשרים את ממצאיה והופכים אותם לעדכניים על ידי הבאת דוגמאות מהמציאות של המאה ה-21.
האם זה באמת כל כך רע כפי שסבורה ג'מייסון? – תלוי את מי שואלים.