תגית: טראומה לאומית

"עיסוק הכרחי" או "אובססיה"?

תהיתי מה חושב הציבור על סדרת הטלוויזיה החדשה ("שעת נעילה"), במיוחד לאור העובדה שהיא נחשבת כ"יקרה מאי פעם"? האם הסדרה נתפסת על ידי מרבית הציבור כ'עיסוק הכרחי', או שמא עצם הפקתה מצביע על 'אובססיה' ביחס למלחמת יום-כיפור?

 

אתר ההנצחה בעמק הבכא ברמת הגולן
אתר ההנצחה בעמק הבכא ברמת הגולן. מקור: פיקיוויקי

עניינה המרכזי של הסדרה החדשה, "שעת נעילה", הוא הקרבות ברמת הגולן, במהלך מלחמת יום הכיפורים (1973). במשך עשרות שנים, מאז 1973, מלחמת יום הכיפורים תוייגה בסרטים, בסדרות, בספרים, במחקר ובתקשורת כ"פצע פתוח", והאפקט שלה על הציבור תוייג כ"טראומה לאומית".

העיתונאי, איתי שטרן, במאמר שפרסם בהארץ, סוקר את הסדרה, "שעת נעילה" – סדרה טלויזיונית חדשה ש"חוזרת אל הקרבות בגולן" במלחמת יום הכיפורים 1973. האמירה המרכזית של שטרן היא ש"'שעת נעילה' חוזרת אל הפצע הפתוח של מלחמת יום הכיפורים ואל הטראומה הלאומית שבאה בעקבותיה".

תהיתי מה חושב הציבור על סדרת הטלוויזיה החדשה ("שעת נעילה"), במיוחד לאור העובדה שהיא נחשבת כ"יקרה מאי פעם"? האם הסדרה נתפסת על ידי מרבית הציבור כעיסוק הכרחי, או שמא עצם הפקתה מצביע על אובססיה ביחס למלחמה זאת?

שאלה נוספת שקשורה לשאלה הראשונה היא, האם השתנה יחסו של הציבור למלחמה ההיא או שמא, כלום לא השתנה בעשרות השנים הללו? דהיינו האם מוסכם על רבים שחובה לחזור שוב ושוב אל "הפצע הפתוח" ו"הטראומה הלאומית" באמצעות כתבות, סדרות וסרטים.

בעולם המקוון זמינים כלים מועילים, לדוגמה, האפשרות למצוא מידע ומשובים על תהיות מסוג זה, באופן מיידי. ספציפית, את תחושות הציבור ביחס לנושא המדובר ניתן לבדוק מיידית על ידי עיון בטוקבקים למאמר או לכתבה און-ליין העוסקים בכך. קראתי את הטוקבקים לכתבה שפרסם איתי שטרן לאחרונה, בהארץ און-ליין. התרשמתי שהדעות חלקות לגבי נחיצותה של עוד סדרה על מלחמת יום הכיפורים. יש מי שמחשיב את העיסוק המתמשך במלחמת יום הכיפורים כהכרחי ויש מי שסבור שזאת אובססיה.

כמה טוב שהעידן המקוון מאפשר לחוש את "הדופק הציבורי", לדוגמה, באמצעות קריאת טוקבקים. אקדים ואציין שקשה לספק תשובה מדוייקת סטטיסטית בלי לערוך מחקר שיטתי, ובלי לבדוק את דעת הקהל באופן מקצועי. יש גם לקחת בחשבון שטוקבק יכול להיות "מגוייס" ולא אישי. תלוי בהקשר. ולמרות שהתוצאות של מישוש הדופק הציבורי באמצעות מחקר זוטא רחוקות מהדיוק המדעי, הן מספקות אינדיקציה די טובה והיתרון כאן ברור. החלטתי להפיק אינדיקציה ראשונית-מהירה לשאלותיי בעזרת הטוקבקים לכתבה של שטרן. עשיתי זאת כאמור כדי לקבל מושג האם העיסוק העכשווי במלחמת יום הכיפורים, ועוד בסדרה שהפקתה הסתכמה במחיר גבוה, האם עיסוק זה הינו צו השעה או עיסוק מיותר.

חבל שאינני יכולה להציג את הכתבה במלואה. אסתפק בכך שאציין שהאמירה, "'שעת נעילה' חוזרת אל הפצע הפתוח של מלחמת יום הכיפורים ואל הטראומה הלאומית שבאה בעקבותיה", היא חזות הכל של מה שרצה שטרן לומר על הסדרה החדשה.

לאחר שבדקתי את כל הטוקבקים נגלתה לעיניי תמונה חצויה. חלק מהמגיבים משוכנעים שהעיסוק המתמשך במלחמה ההיא הוא הכרחי. מנגד, ישנם כאלו הסבורים שהעיסוק הינו מיותר, נדוש ואף אובססיבי. הדגימה בהמשך תבהיר זאת היטב.

חילוקי דעות. מספר דוגמאות:

טוקבק א':

הכותב מדווח בראשית דבריו שעם פרוץ מלחמת יום הכיפורים הוא היה מסופח לחטיבת השריון 205 כמ"מ בגדוד הנדסה ברמת הגולן. וגם, "החטיבה הדפה את הסורים מדרום הרמה בואך קונייטרה". הוא זוכר "קרבות קשים" ומציין שבתום המלחמה הייתה תחושה של ניצחון. לכן הוא מתרעם ומדגיש, "אין צידוק לבכי המצטייר מהסרטים והכתבות". לפי ההסבר שלו, חיילים חזרו מדרום הרמה "מלאי ביטחון לחיים" ואם היה בכי, הוא לא היה נחלת צה"ל כולו. כך שהחזרה אל הפצע הפתוח והטראומה הלאומית חסרת צידוק. כיום הוא מבין שזה מחיר העצמאות: "אמת, איבדנו 3000 בחורים, אבל זה מחיר העצמאות שכה נכספנו לה במשך אלפיים שנות גלות רצופות פוגרומים ושואה בסוף. אז די לבכי". התובנה שלו: סדרה שחוזרת אל הפצע הפתוח ולטראומה, היא סדרה מיותרת ווהעיסוק בבכי הוא אובססיבי.

טוקבק ב':

מאידך, להלן דוגמה לטוקבק שמצדיק את ההשקעה האדירה בסדרה החדשה על המלחמה ההיא ומביע צער על מיעוט הכתבות על המלחמה. התחושה כאן היא כי: "משנה לשנה הכתבות על המלחמה הולכות ומתמעטות" ו"ההיסטוריה אוכלת את הזיכרון שלנו". ביטויי הצער לנוכח המצב הולכים ומקצינים: מדובר ב"דמנציה או אלצהיימר לאומי שמזמן כבר נמצא בתוככי העיתונים והעם", שכן, "בשנים שהיו קרובות יותר לסיום המלחמה, כל העיתונים היו מפוצצים בכתבות מכל מיני זוויות. בעיית הזיכרון אינה רק של המבוגרים בינינו. גם הדור הצעיר, "בנינו, נכדינו לא מכירים ולא יודעים דבר וחצי דבר על המלחמות". 

טוקבק ג':

מתבטא בשאט נפש: "העיסוק האובססיבי במלחמת יום כיפור עבש ולא מעניין כבר. התחושה כאן מרמזת שאבד הקלח על הנושא עצמו ושמקומו על מדף בארכיון, שם יצבור אבק. מאידך, אירוע אחר כן מחייב התייחסות. מדובר בהסכמי אוסלו שנחתמו 20 שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים, "יש העדפה לסרט על 'אסון אוסלו' והבאת צבא הטרור האש״פי ישר לתוך לב ישראל". זהו "אירוע משמעותי שהובילו אליו יוהרה, התעלמות מרצון הבוחר, שחיתות, דילים פוליטיים מלכלכים ופילוג ושיסוע העם".

טוקבק ד':

זו דוגמא לטוקבק שמדבר על "זיכרון כואב" ו"פצעים שלא יגלידו אף פעם". במקרה שלו, הוריו, דודיו וגברים רבים גויסו אל החזית וחלקם לא שבו הביתה. "הרחובות התרוקנו מהגברים שגויסו אל החזית". זהו מצב שמחייב עיסוק מתמיד כדי שהזיכרון יהיה קיים לעד.  ההסכמה עם דבריו של שטרן מוחלטת.  "אין לנו ארץ אחרת ואין מקום אחר שבו נוכל לקיים ריבונות של מדינה עצמאית לתפארת העם היהודי באשר הוא".

הרשימה נכתבה לפני שהחלה הקרנת הסדרה בטלוויזיה. אני מסיימת אותה בהבעת תקווה שהסדרה המדוברת, שעניינה המרכזי הוא הקרבות בגולן במהלך מלחמת יום הכיפורים, תצליח לחדש לנו ואולי גם תוביל לפתרון שאלות שעדיין נותרו פתוחות.

חזרה בתשובה בעקבות מלחמת יום הכיפורים (1973).

אחד הנרטיבים שנוצרו סביב מלחמת יום הכיפורים נשא גוון יהודי מובהק. "נעשה לנו נס", כך טענו לוחמים בחזית שניצלו מהתופת. ההבנה שארע נס הובילה אחדים מהלוחמים לשאול שאלות על הדת ועל האל. חלקם חזרו בתשובה. 

**************

"מלחמה כבדת דמים: טראומה היסטורית, זיכרון ומיתוס", מאת תרצה הכטר (2014), בוחן כיצד טראומה לאומית נחקקת בזיכרון של העם שחווה אותה ישירות. כיצד פרטי החוויה הטראומטית מתגבשים בהדרגה ומספקים חומר גלם להסברים מניחים את הדעת לכל מה שאירע. לבסוף נוצר/ים נרטיב/ים המופצים ישירות או בעקיפין (מדיה) לקהלי יעד המזוהים עם אידיאולוגיה מובחנת. קל מאוד להבין מדוע נרטיבים מספקים בבוא העת חומר דלק למאבקים פוליטיים לאומיים. שכן, נרטיב קבוצתי עשוי לשרת אינטרס פוליטי. זאת ברגע שהוא משרת עמדה סביב סוגייה אקטואלית. כאשר זה קורה הוא נקרא מיתוס פוליטי על ידי מי שאינם נמנים על תומכי הנרטיב. מיתוס כזה מועבר בדרך כלל הלאה, אל הדורות הבאים, כמו לדוגמה, מיתוס המחדל. האם היה מחדל במלחמת יום הכיפורים? הויכוח עדיין ניטש בין אלו שסבורים שלא, והם מעטים מאוד, לבין אלו שבטוחים שהיה מחדל צבאי, מודיעיני או מדיני או שלושתם כאחד.

צליחת התעלה [ צילום: פליקר, צה"ל]

העובדה שאינה שנויה במחלוקת היא שמלחמת יום הכיפורים (1973) נתפסה, ועדיין נתפסת על ידי הציבור החילוני בישראל כאירוע הסטורי טראומתי.

המחקר ונרטיב הנס

המחקר ש"מלחמה כבדת דמים" מבוסס עליו, בוחן את ההשפעות של טראומה לאומית על הזיכרון הציבורי. המחקר מסתמך על מקורות שנכתבו בזמן אמת. זהו מחקר חלוצי המראה שמיתיזציה של אירוע טארומטי בקרב חברה שסועה אידיאולוגית-חברתית- פוליטית, מאחדת וגם מחדדת שסעים אלובתום מלחמת יום הכיפורים החלה מיתיזציה של המלחמה בקרב הציבור היהודי-חילוני בישראל ביחס למה שקדם למלחמה, למהלכי המלחמה, ותוצאותיה. הציבור חיפש תשובות למה שהתחולל בימים הראשונים שלאחר פרוץ המלחמה. ככל שהשאלות התרבו כך גם גדל מספר הנרטיבים שנרקמו סביב המלחמה. אחד הנרטיבים הוא נרטיב הנס. ב- 6 באוקטובר 1973, לוחמים בקווי האש הצפוני והדרומי של ישראל, חוו בו-זמנית מתקפת פתע של צבא מצרים מדרום וצבא סוריה מצפון. בחלוף שעה-שעתיים באמצע יום הכיפורים, היום הקדוש ביותר בלוח השנה היהודי, הופרה לפתע השלווה והחלה מתקפה מסיבית על המוצבים בצפון והמעוזים בדרום. התחושה הכללית השוררת עד היום היא שצה"ל הופתע על ידי מתקפה צבאית סורית-מצרית ב- 6 באוקטובר 1973. ישראל חוותה אבדן של מאות חיילים במהלך שלושה ימי הקרבות הראשונים, ואיבדה מטוסים, נשק ותחמושת. לאחר שהתבררה התמונה האמיתית בחזית, שגם העורף נחשף אליה, והמתקפה נבלמה, ההנהגה המדינית הבכירה יצאה בהכרזה ש"צה"ל הפך את הקערה על פיה". אלא שהבשורה שחיילי צה"ל "הצליחו להסיג את כוחות צבא האוייב אל מעבר לגבולות ישראל", לא הצליחה לעמעם את המצוקה והידיעות בדבר גודל האסון והיותו בלתי נתפס. חלק מהלוחמים ששרדו את התופת בשתי החזיתות – בדרום ובצפון – האמינו שלא צה"ל בלבד הושיע. המילה "נס" החלה לככב בשיח של לוחמים שזאת הייתה האינטרפרטציה שלהם לחוויה הקשה ולעובדה שהם נותרו בחיים. מבחינתם, אירע להם נס. ומדובר בלוחמים חילונים גמורים.

נרטיב הנס סיפק לתומכיו הסבר מספק למעבר ממתקפת האויב ולהסגתו, למרות תנאי הפתיחה הגרועים. הם סיפרו לעצמם ש"הכל בידי שמיים" והאמינו שאין סיבה אחרת לעובדה שהם נותרו בחיים. הסתכלות אובייקטיבית על ההסבר תטען שעמדתם הייתה רגעית, סובייקטיבית ורגשית. אבל בחלוף הזמן הגרסה שאירע "נס" התפשטה וחלחלה אל העורף, כאשר גם שם נשמעו קולות דומים בדבר הנס שסייע להיפוך המגמה לאחר שלושה ימי הקרבות הראשונים.

ממצאים ממקורות כתובים רבים מצביעים על היקף החדירה של נרטיב הנס. אחד מתומכי הנרטיב היה חיים הרצוג, ששימש כפרשן רדיו ולימים כיהן כנשיא המדינה השישי.

האפקט של נרטיב הנס היו ניצנים של חזרה בתשובה שהתגלו בקרב לוחמים. תחילה במהלך הקרבות, בעת שהסתיימה המלחמה ובעקבותיה. עוד בשדה הקרב תועדו לוחמים שביטאו תחושה בדבר קיומו של כוח עליון, לדוגמה: "לא הייתי מאמין", "לא הייתי דתי עד כה" "אבל…".

אותה טראומה לאומית שהכתה בציבור כולו הבשילה כמקבץ של נרטיבים. חוגים מובחנים על בסיס אידיאולוגי, המזוהים עם לוחמים ואוכלוסייה יהודית-חילונית, חיפשו הסברים לשאלות, מדוע הופתעה ישראל; היכן הייתה ההנהגה לפני מתקפת הפתע; איך קרה שבכירי צה"ל הפקירו לוחמים בשדות הקטל. דעת הקהל היתה מפולגת. חילוקי הדעות, בגיבוי של נרטיב מובחן, הקשו על מקבלי ההחלטות בעיקר בסוגיות הקשורות לסכסוך הישראלי-ערבי.

בחלוף 48 שנים למלחמת יום הכיפורים, הגיעה העת לבחון לאלו ממדים הגיעה החזרה בתשובה, שמקורותיה הן הלקח שהפיקו לוחמים (כולל טייסי קרב) שהשתתפו בקרבות, תומכי נרטיב הנס. לקח שלפיו העוגן של עם ישראל היה ויהיה אמונה באלוהי ישראל ושאין בכח הזרוע והנשק בלבד להושיע.

בימים אלו אני עוקבת אחר היקף תופעת החזרה בתשובה בעקבות אותה טראומה הסטורית. טראומה שהיכתה בלוחמים צעירים, שהאמינו שישראל ניצלה בנס במלחמת יום הכיפורים. מלחמה שבאה בהפתעה גמורה, במיוחד לאור תחושת האופוריה ששררה בישראל לאחר "הניצחון המזהיר" של מלחמת ששת הימים (1967).

מחקרים על חזרה בתשובה כתופעה בחברה החילונית בישראל אינם עוסקים בשאלות ספציפיות של חזרה בתשובה של לוחמים, ובמיוחד לוחמים שחוו על בשרם את שדה הקרב ב- 1973. שאלות כמו, האם האמונה של החוזרים בתשובה ש"אירע לנו נס" במלחמת יום הכיפורים, נבעה מאינטרס של כדאיות והיא תחלוף? או שמא היא נבעה מחיפוש אחר אמת וודאית כבסיס לחיים ערכיים? האם החוזרים בתשובה השתלבו בזרם האורתודוכסי, הקונסרבטיבי או הרפורמי?

הערות:

להלן 2 מחקרים על החוזרים בתשובה בישראל: מחקרו המעמיק של שלומי דורון שהתפרסם ב"המהלכים בין העולמות". בראיון שהעניק לתומר פרסיקו, טען דורון ש"אין לו נתונים על חזרה בתשובה בעקבות מלחמת יום הכיפורים". המחקר הנוסף הוא מחקרו של משה גרנות.

עדויות מהשטח:

הרב (פופיק) מרדכי ארנון

מפקד טייסת לשעבר, ישי שלח

הטייס נח הרץ – כתבה + סרטון

הרב שלום ארוש (חובש קרבי מוטס)

הרב רענן נאמן (טייס קרב) – סרטון

אריה רוקר, רענן נאמן וישי שלח – שיחה. סרטון

אפי אחינעם אהרון  -טייס קרב  סרטון

אפי איתם, נח הרץ יוסי ביילין

יוסף עוזר

האם לגיטמי להפוך את טראומת השואה לנחלת העבר?

ספר שראה אור ב- 2015 ועוסק במידה רבה בטראומות השואה והנכבה, עורר פולמוס ציבורי. הספר, השואה והנכבה (עורכים: בשיר בשיר ועמוס גולדברג. הוצאת מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד, 367 עמודים), מציג תובנה מרכזית – טראומות היסטוריות הן אירועים שהתרחשו בעברו של עם ונחקקו בזיכרון הציבורי. חלקם הם אירועים מייסדי זהות או זהויות.

הן השואה והן הנכבה הם אירועים מכונני זהות. הראשון, אירוע מכונן זהות יהודית-ישראלית והשני, מכונן זהות פלסטינית. הביקורת טענה, ועדיין טוענת, שהספר "השואה והנכבה" לא דן בשאלה אחת מהותית, שגוזלת משני העמים את יכולת ההידברות: איך להפוך את טראומת השואה לנחלת העבר?

*****************

השאלות שנדונו בספר בצורה מספקת
השאלות שנדונו בספר השואה והנכבה בצורה מספקת הן – מדוע חמלה או הכרה בסבל הפלסטיני נתפשות בציבור הישראלי כאיום על הלגיטימיות של מדינת ישראל וגם על עצם קיומה? ולהפך: מדוע הכרה בשואה שאירעה ליהודי אירופה נתפשת בציבור הפלסטיני כאיום על הזהות ועל הזיכרון הפלסטיני?

השאלה שלא נדונה
אף-על-פי שמוסד ון-ליר ארגן כנס מתמשך בעקבות התובנות העולות מן הספר והפולמוס הציבורי שהתעורר, עדיין הוטחה ביקורת קשה על ידי חלק מהמתדיינים והתקשורת כנגד תובנות מסוימות בספר. אחת הביקורות – של פרופ' נורית גרץ – קבעה שנותרה שאלה אחת בעייתית, אך חשובה, שלא נדונה. גרץ טענה שלא זו בלבד שהשאלה לא נדונה, היא אף לא הועלתה לדיון: מה יביא לכך שטראומת השואה תהפוך לנחלת העבר ולא תמשיך לצוץ בכל פעם מחדש כאילו התרחשה כאן ועכשיו?

פרופ' גרץ על הספר השואה והנכבה :

ובכל זאת שאלה אחת מרחפת מעליו ולא נשאלת. מדוע, אף על פי שבמשך שנים התרבות הישראלית מדברת על הטראומה של השואה, מספרת אותה ומנתחת אותה, עדיין היא חוזרת אלינו כהד רפאים, כאילו לא זכתה לכל עיבוד? עדיין, כל הסכם מדיני הוא הסכם מינכן, כל איום הוא איום קיומי וכל אויב הוא גלגולו של היטלר שקם לתחייה. עדיין, אירועי השואה קיימים כחלום הבלהה של ההווה, ולא הפכו זיכרון של העבר.

האם חשוב ולגיטימי להפוך טראומה לאומית לנחלת העבר?
טראומות היסטוריות הן אירועים שהתרחשו בעברו של עם ונחקקו בזיכרון הציבורי. חלקם הם אירועים מייסדי זהות או זהויות. כזאת הייתה מלחמת יום הכיפורים. אבל מדוע התרבות הישראלית מדברת על הטראומה של מחדל יום הכיפורים ("המחדל"), מספרת אותו ומנתחת אותו וחוזרת אליו כאילו לא זכה לכל עיבוד? מדוע כל בעיה במישור הצבאי והמדיני הם "מחדל"?
שאלת "המחדל" של מלחמת יום הכיפורים לא מוצתה עד תום. מן הסתם המחדל נשאר איתנו עד היום, מבלי שיהפוך לנחלת העבר. אנחנו חיים עם הטראומה של מחדל יום הכיפורים כל יום וכל שנה. רק לאחרונה, ההתדיינות עם המשפחות השכולות של מבצע "צוק איתן", מעלה שמה שקרה שם הוא המשך ישיר של מחדל יום הכיפורים. (ראו לעניין זה את השיחה עם המשפחות השכולות בוועדת הביקורת של הכנסת וההשוואה בין מחדל המנהרות למחדל יום הכיפורים).

גרץ על הבעייתיות והפתרון:

תשובה המתבססת על התיאוריות של פרויד, היא שהטראומה הגלויה של השואה היא בין השאר סימפטום המסתיר מאחוריו טראומה אחרת שמקורה במלחמת תש"ח. הספר העוסק בשואה ובנכבה לא מדבר על הטראומה הזאת משום שהדיבור על הטראומה של הצד הישראלי יהיה התייחסות אל סבלו של הקורבן הלא נכון והתעלמות מהקורבן האמיתי. התבוננות כזאת לא מצויה בספר אבל היא נמצאת ביצירות התרבות, הרוח והאמנות הישראליות, שכמו סייסמוגרף רגיש חופרות אל תוך העבר ומעלות את מה שהחברה הישראלית השכיחה והשתיקה.

גרץ מציעה שאירועים כמו פרשת דיר יאסין והטבח בסברה ושתילה לא זכו לדיון מעמיק ונותרו בלי שמישהו יציג אותם כטראומות של קורבן אחר, לא-יהודי. במידה מסוימת, מדובר כאן בדוגמאות לכך שרק עיבוד האשמה כלפי האחר תוביל להבנה מחודשת של המצב הישראלי המורכב.
וכך גרץ טוענת: "כל עוד הקרבן לא יתגלה אף הוא כמבצע עוול או כעומד מן הצד מבלי להתערב וכמי שאנו מסוגל לפעול, טראומת השואה תמיד תחזור ותעלה כחלום הבלהות של ההווה, ולא תהפוך לנחלת העבר. וכפועל יוצא מכך, "כל הסכם מדיני ימשיך לסמל את הסכם מינכן, כל איום ימשיך לסמל איום קיומי וכל אויב ימשיך לסמל גלגולו של היטלר שקם לתחייה."

בהקשר זה אני מצטטת את דבריו של צבי גיל, ניצול שואה:

אנו יכולים ומצווים לעשות הכול כדי שהאנושות לא תגיע למפתן של אירועי שואה, וזאת על ידי מניעת אותן תופעות אשר קדמו לשואה. אולם פעילות זאת לא הגיעה לצערי לידי מינוף של כלל הציבור. זאת בשעה שבמקרים רבים אנשים, בעיקר פוליטיקאים, משתמשים בשואה כגורם איומי, כהפחדה, כטיפוח פולחן המוות, בשעה שאנו השרידים ביקשנו, ועדיין מבקשים, להעלות בראש שאיפתנו את קדושת החיים… בשעה שהשואה ותיעודה, או השימוש בה, יש לה אבות רבים, … – מוסר ההשכל שלה, הלקחים שלה הם גם יתומים וגם הומלֶסים. מה שקורה הוא שמצד אחד ישנה מערכת מרושתת של מוסדות לתיעוד והנצחה שיש להם מטרות משלהם, פטרונים, נדבנים שבטבוריהם הם קשורים, שלא לדבר שאֵלֶה, שעושים עבודה נפלאה, זה גם מקור הפרנסה שלהם. מצד שני ישנם הפוליטיקאים אשר כול ימות השנה ובעיקר ביום הזיכרון משתמשים בשואה לצרכים המזדמנים, כפי שאלה עולים.

אני מאמצת את דברי שני המלומדים. הן גרץ והן גיל סבורים ש"רק בשלב שבו יופקו מלוא הלקחים של השואה, והיא תחדל מלשמש במה וכלי מינוף לפוליטקאים, רק אז היא תנוח במקומה כאירוע טראומטי היסטורי".

טראומה לאומית ומשקעיה

בשעה טובה! הספר שלי יצא לאור: מלחמה כבדת דמים: טראומה, זיכרון ומיתוס – הוצאה עצמית, 2014.  [331 עמודים כולל ביבליוגרפיה, הערות שוליים ומפתח עניינים]. טרם ניתן להשיג את הספר בחנויות הספרים, אלא רק בחנות הספרים המקוונת, אמזון. כמו כן, עותקים של הספר זמינים לעיון בספרייה הלאומית. ובקרוב אפשר יהיה לעיין בו גם בספריות אוניברסיטאיות ועירוניות מובחרות.

ספר עיון זה מתמקד בדיאלוג בין הזיכרון הציבורי של מלחמת יום הכיפורים – המלחמה הטראומתית ביותר מאז מלחמת תש"ח – והלקחים שהציבור הפיק ממנה, לבין העמדות והשקפות העולם המגוונות שנוצרו בעקבותיה ושעיצבו את ההווייה הישראלית בהקשר לסכסוך הישראלי-ערבי/פלסטיני מאז 1973.

לקוראי הבלוג להלן טעימה מתוך "פתח דבר":

[…] מה הם המיתוסים שלנו? מה ניתן ללמוד מהם על עצמנו? כיצד יוצר המיתוס את הזהות הקולקטיבית של חברה, ובעיקר – מי יוצר את המיתוס? כיצד הוא עושה זאת ומה הוא מרוויח מכך? בשאלות אלה עוסק ספר זה, שהוא למעשה מלאכת דה-קונסטרוקציה של המיתוסים השונים שנרקמו סביב מלחמת יום הכיפורים, ובכך הוא חושף את העקרונות הפנימיים ובעיקר את המנגנונים המניפולטיביים של תומכי המיתוסים. […] מאז הקמתה רקמה החברה בישראל מיתוסים שענו לצרכי השעה. […] בחברה בת זמננו עלה משקלם היחסי של העיתונאים בקרב יצרני התרבות, ובספר זה נבדק גם חלקה של התקשורת כיוצרת מיתוסים. חשיבותם של מאמרים פרשניים, מכתבים למערכת, כתבות וידיעות למיניהן, שכוונו לשוות למלחמת יום הכיפורים מצג רצוי, אינה נופלת מהאמצעים המסורתיים ליצירת תרבות פוליטית, המופעלים בעיקר על ידי אלה היושבים בעמדות פוליטיות מרכזיות. […] המקורות שהיוו בסיס לכתיבת ספר זה ולביצוע המחקר הם עיתונים וכתבי עת מקומיים העוסקים בהיבטים פוליטיים-חברתיים של מלחמת יום הכיפורים, כולל שלושה עיתונים יומיים בעלי תפוצה רחבה ועיתונות מקוונת. לצידם נסקר גם מגוון ביטאונים המופצים בעיקר על בסיס דמוגרפי או נושאי, כגון עלוני בתי ספר, ביטאוני צה"ל וחוברות הנצחה לנופלים במלחמה. חומר נוסף וחשוב לא-פחות שהיה בסיס לממצאי המחקר הם נאומים של אישי ציבור בכנסים ציבוריים ומפלגתיים ופרוטוקולים של ישיבות הכנסת והממשלה שהתפרסמו ברשומות או שדווח עליהם בעיתונים היומיים. ספר זה נעזר גם בסקרי דעת קהל, שפורסמו בספרות מחקרית מאותה תקופה, בעיתונות היומית או בדיווחים של מכוני מחקר בישראל. […] בכך מתחקה ספר זה אחר הדיאלוג בין הזיכרון הציבורי של המלחמה והלקחים שהציבור הפיק ממנה, לבין העמדות והשקפות העולם המגוונות שנוצרו בעקבותיה בישראל בהקשר לסכסוך הישראלי-ערבי/פלסטיני מאז 1973.

קישורים:

מרכז הספר והספריות בישראל

הספרייה הלאומית

הקטלוג המאוחד של הספריות בישראל

להשיג ב- AMAZON BOOKS