תגית: טראומה לאומית

"עיסוק הכרחי" או "אובססיה"?

תהיתי מה חושב הציבור על סדרת הטלוויזיה החדשה ("שעת נעילה"), במיוחד לאור העובדה שהיא נחשבת כ"יקרה מאי פעם"? האם הסדרה נתפסת על ידי מרבית הציבור כ'עיסוק הכרחי', או שמא עצם הפקתה מצביע על 'אובססיה' ביחס למלחמת יום-כיפור?

 

אתר ההנצחה בעמק הבכא ברמת הגולן
אתר ההנצחה בעמק הבכא ברמת הגולן. מקור: פיקיוויקי

עניינה המרכזי של הסדרה החדשה, "שעת נעילה", הוא הקרבות ברמת הגולן, במהלך מלחמת יום הכיפורים (1973). במשך עשרות שנים, מאז 1973, מלחמת יום הכיפורים תוייגה בסרטים, בסדרות, בספרים, במחקר ובתקשורת כ"פצע פתוח", והאפקט שלה על הציבור תוייג כ"טראומה לאומית".

העיתונאי, איתי שטרן, במאמר שפרסם בהארץ, סוקר את הסדרה, "שעת נעילה" – סדרה טלויזיונית חדשה ש"חוזרת אל הקרבות בגולן" במלחמת יום הכיפורים 1973. האמירה המרכזית של שטרן היא ש"'שעת נעילה' חוזרת אל הפצע הפתוח של מלחמת יום הכיפורים ואל הטראומה הלאומית שבאה בעקבותיה".

תהיתי מה חושב הציבור על סדרת הטלוויזיה החדשה ("שעת נעילה"), במיוחד לאור העובדה שהיא נחשבת כ"יקרה מאי פעם"? האם הסדרה נתפסת על ידי מרבית הציבור כעיסוק הכרחי, או שמא עצם הפקתה מצביע על אובססיה ביחס למלחמה זאת?

שאלה נוספת שקשורה לשאלה הראשונה היא, האם השתנה יחסו של הציבור למלחמה ההיא או שמא, כלום לא השתנה בעשרות השנים הללו? דהיינו האם רבים סבורים שחובה לחזור שוב ושוב אל "הפצע הפתוח" ו"הטראומה הלאומית" באמצעות כתבות, סדרות וסרטים.

בעולם המקוון זמינים כלים מועילים, לדוגמא, האפשרות למצוא מידע באופן מיידי. גם את תחושות הציבור ביחס לנושא מדובר ניתן לבדוק מיידית, זאת על ידי עיון בטוקבקים למאמר או לכתבה און-ליין. קראתי את הטוקבקים לכתבה שפרסם איתי שטרן לאחרונה, בהארץ און-ליין. התרשמתי שהדעות חלקות לגבי נחיצותה של עוד סדרה על מלחמת יום הכיפורים. יש מי שמחשיב את העיסוק המתמשך במלחמת יום הכיפורים כהכרחי ויש מי שסבור שזאת אובססיה.

כמה טוב שהעידן המקוון מאפשר לחוש את 'הדופק הציבורי', לדוגמא, באמצעות קריאת טוקבקים. אקדים ואציין שקשה לספק תשובה מדוייקת בלי לערוך מחקר שיטתי, ובלי לבדוק את דעת הקהל באופן מקצועי. יש גם לקחת בחשבון שטוקבק יכול להיות "מגוייס" ולא אישי. תלוי בהקשר. ולמרות שהתוצאות של מישוש הדופק הציבורי באמצעות מחקר זוטא רחוקות מהדיוק המדעי, הן מספקות אינדיקציה די טובה והיתרון כאן ברור. החלטתי להפיק אינדיקציה ראשונית-מהירה לשאלותיי בעזרת הטוקבקים לכתבה של שטרן. עשיתי זאת כאמור כדי לקבל מושג האם העיסוק העכשווי במלחמת יום הכיפורים, ועוד בסדרה שהפקתה הסתכמה במחיר גבוה, האם עיסוק זה הינו צו השעה או עיסוק מיותר.

חבל שאינני יכולה להציג את הכתבה במלואה. אסתפק בכך שאומר שהאמירה, "'שעת נעילה' חוזרת אל הפצע הפתוח של מלחמת יום הכיפורים ואל הטראומה הלאומית שבאה בעקבותיה" היא חזות הכל של מה שרצה שטרן לומר על הסדרה החדשה.

לאחר שבדקתי את כל הטוקבקים נגלתה לעיניי תמונה חצויה. חלק מהמגיבים משוכנעים שהעיסוק המתמשך במלחמה ההיא הוא הכרחי. מנגד ישנם כאלו הסבורים שהעיסוק הינו מיותר, נדוש ואף אובססיבי. הדגימה בהמשך תבהיר זאת היטב.

חילוקי דעות. מספר דוגמאות:

טוקבק א':

הכותב מדווח תחילה שעם פרוץ מלחמת יום הכיפורים הוא היה מסופח לחטיבת השריון 205 כמ"מ בגדוד הנדסה ברמת הגולן. וגם, "החטיבה הדפה את הסורים מדרום הרמה בואך קונייטרה". הוא זוכר"קרבות קשים" ומציין שבתום המלחמה הייתה תחושה של ניצחון. לכן הוא מתרעם ומדגיש, "אין צידוק לבכי המצטייר מהסרטים והכתבות". לפי ההסבר שלו, חיילים חזרו מדרום הרמה "מלאי ביטחון לחיים" ואם היה בכי, הוא לא היה נחלת צה"ל כולו. כך שהחזרה אל הפצע הפתוח והטראומה הלאומית חסרת צידוק. כיום הוא מבין שזה מחיר העצמאות: "אמת, איבדנו 3000 בחורים, אבל זה מחיר העצמאות שכה נכספנו לה במשך אלפיים שנות גלות רצופות פוגרומים ושואה בסוף. אז די לבכי". התובנה שלו: סדרה שחוזרת אל הפצע הפתוח ולטראומה, היא סדרה מיותרת ווהעיסוק בבכי הוא אובססיבי.

טוקבק ב':

מאידך, להלן דוגמא לטוקבק שמצדיק את ההשקעה האדירה בסדרה החדשה על המלחמה ההיא ומביע צער על מיעוט הכתבות על המלחמה. התחושה כאן היא כי: "משנה לשנה הכתבות על המלחמה הולכות ומתמעטות" ו"ההיסטוריה אוכלת את הזיכרון שלנו". ביטויי הצער לנוכח המצב הולכים ומקצינים: מדובר ב"דמנציה או אלצהיימר לאומי שמזמן כבר נמצא בתוככי העיתונים והעם", שכן, "בשנים שהיו קרובות יותר לסיום המלחמה, כל העיתונים היו מפוצצים בכתבות מכל מיני זוויות. בעיית הזיכרון אינה רק של המבוגרים בינינו. גם הדור הצעיר, "בנינו, נכדינו לא מכירים ולא יודעים דבר וחצי דבר על המלחמות". 

טוקבק ג':

מתבטא בשאט נפש: "העיסוק האובססיבי במלחמת יום כיפור עבש ולא מעניין כבר. התחושה כאן מרמזת שאבד הקלח על הנושא עצמו ושמקומו על מדף בארכיון, שם יצבור אבק. מאידך, אירוע אחר כן מחייב התייחסות. מדובר בהסכמי אוסלו שנחתמו 20 שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים, "יש העדפה לסרט על 'אסון אוסלו' והבאת צבא הטרור האש״פי ישר לתוך לב ישראל". זהו "אירוע משמעותי שהובילו אליו יוהרה, התעלמות מרצון הבוחר, שחיתות, דילים פוליטיים מלכלכים ופילוג ושיסוע העם".

טוקבק ד':

זו דוגמא לטוקבק שמדבר על "זיכרון כואב" ו"פצעים שלא יגלידו אף פעם". במקרה שלו, הוריו, דודיו וגברים רבים גויסו אל החזית וחלקם לא שבו הביתה. "הרחובות התרוקנו מהגברים שגויסו אל החזית". זהו מצב שמחייב עיסוק מתמיד כדי שהזיכרון יהיה קיים לעד.  ההסכמה עם דבריו של שטרן מוחלטת.  "אין לנו ארץ אחרת ואין מקום אחר שבו נוכל לקיים ריבונות של מדינה עצמאית לתפארת העם היהודי באשר הוא".

נותר רק לקוות שהסדרה המדוברת, שעניינה המרכזי הוא הקרבות בגולן במהלך מלחמת יום הכיפורים, תצליח לחדש לנו ואולי גם תוביל לפתרון השאלות הפתוחות הבאות:

מי רצח את ג'ו אלון ומדוע?, האם אשרף מרוואן היה סוכן כפול? ומה באמת סיכם הנרי קיסינג'ר עם אנוואר סאדאת ומשה דיין (הייתה קונספיקציה, או לא).

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

חזרה בתשובה בעקבות מלחמת יום הכיפורים (1973).

אחד הנרטיבים שנוצרו סביב מלחמת יום הכיפורים נשא גוון יהודי מובהק. "נעשה לנו נס", כך טענו לוחמים בחזית שניצלו מהתופת. ההבנה שארע נס הובילה אחדים מהלוחמים לשאול שאלות על הדת ועל האל. חלקם חזרו בתשובה. 

**************

צליחת התעלה [ צילום: פליקר, צה"ל]

המחקר שעליו מתבסס הספר, "מלחמה כבדת דמים: טראומה היסטורית, זיכרון ומיתוס", מאת תרצה הכטר (2014), בוחן כיצד טראומה לאומית נחקקת בזיכרון של עם החווה אותה. כיצד פרטי החוויה הטראומטית מתגבשים בהדרגה לנרטיב/ים ומקבלים גוון מיתי המועבר הלאה אל הדורות הבאים. מלחמת יום הכיפורים (1973) הייתה אירוע הסיטורי טראומתי. בימים אלו אני עוסקת בכתיבת פרק נוסף שעניינו, חזרה בתשובה של לוחמים במהלך הקרבות ובעקבות המלחמה, שנתפסה כטראומה לאומית על ידי הציבור החילוני בישראל.

המחקר ונרטיב הנס

המחקר שעליו מתבסס מלחמה כבדת דמים בוחן את האפקט המיתי של טראומה לאומית בקרב הציבור שחווה אותה. כיצד הזיכרון נחרת בהדרגה כנרטיב ומתגבש כמיתוס קולקטיביממצאי המחקר מראים שחל פיצול בזיכרון של הציבור בישראל ולפיכך, נרקמו מספר נרטיבים סביב המלחמה. המאפיין אותם הוא שכל אחד מהם משקף אידיאולוגיה או מורשת של קבוצה בציבור הישראלי. אחד הנרטיבים שהתגבש במהלך הקרבות הוא נרטיב הנס. לוחמים בקו האש חוו בו-זמנית מתקפת פתע בגבול הדרומי ובגבול הצפוני של ישראל. המתקפה תואמה על ידי מצרים וסוריה. עם פרוץ הקרבות שדה הקרב נתפס על-ידם כמלכודת. הדעה הכללית  בקרב העם הייתה שצה"ל הופתע על ידי המתקפה המשולבת. התוצאה המיידית הייתה אבדרות כבדות לחיילי צה"ל. כעבור שלושה ימי לחימה עקובים מדם, כאשר התבררה התמונה האמיתית בחזית, וגם בעורף נודע הדבר, ההנהגה המדינית של ישראל יצאה בהכרזה ש"צה"ל הפך את הקערה על פיה". אלא שהבשורה שחיילי צה"ל "הצליחו להסיג את כוחות צבא האוייב אל מעבר לגבולות ישראל", לא הצליחה לעמעם את המצוקה והידיעות בדבר גודל האסון. חלק מהלוחמים שניצלו מהתופת בשתי החזיתות – הדרום והצפון – האמינו שארעה להם ולמדינה "הצלה נסית". לוחמים, שזאת הייתה האינטרפרטציה שלהם לחוויה הקשה ולעובדה שהם נותרו בחיים, הצהירו שיש לשים את מבטחם באלוהים. ומדובר בלוחמים חילונים גמורים.

כעלה נידף

נרטיב הנס שימש בעיניהם כסמל של המלחמה. הם צבעו את ההתרחשויות בגוונים נסיים, כשהם מאמינים ש"הכל בידי שמיים" ושאין דרך אחרת לפרש את העובדה שהם נותרו בחיים למרות התופת. עם תום הקרבות לא נמצאה בידם סיבה הגיונית להסגת צבאות הפולש המצרי והסורי משטחי ישראל, למרות תנאי הפתיחה הגרועים. הם גם לא חיפשו הגיון. עמדתם הייתה סובייקטיבית ורגשית. מה שהגביר את התבססות נרטיב הנס, היתה התחושה הזהה שחלחלה אל העורף, כאשר גם שם נשמעו קולות בדבר הנס שסייע ליציאה מהתופת ולהיפוך המגמה לאחר שלושה ימי הקרבות הראשונים. נרטיב הנס חלחל אל תוך השיח הציבורי ואחד מתומכיו היה חיים הרצוג שבאותה עת שימש כפרשן רדיו ולימים כיהן כנשיא המדינה השישי. יתרה מכך , תוך כדי הלחימה ניכרו ניצנים של חזרה בתשובה. נשמעו הצהרות של לוחמים בדבר קיומו של כוח עליון, לדוגמא: "לא הייתי מאמין", "לא הייתי דתי עד כה" "אבל…". אין עוררין על כך שהטראומה הלאומית הייתה ברקע ההתגבשות מקבץ של נרטיבים קבוצתיים וכן, שהתגבשותם כנרטיבים שחלקם תואמים וחלקם סותרים ניכרה גם בדעת הקהל המפולגת סביב אירועי המלחמה. בתחילתה, היה נדמה שנרטיב אחד מאחד את העם. זאת לאור הקולות שגרסו שההנהגה הבכירה הצבאית והמדינית לקתה במחדל, לפני המלחמה ובמהלכה. במקביל הופיעו קולות בעלי ניואנסים שהעידו על פיצול הזיכרון הכללי. הניואנסים רווחו בקרב קבוצות דור – של אבות ובנים –  ושל ותיקי הקרבות והנהגת המדינה וצה"ל. כל קבוצה סיפרה נרטיב משלה על-פי האידיאולגיה האופיינית לה. פיצול זה ונוכחותו בשיח הציבורי, ניכר גם בדיוני הכנסת והקשה על  קבלת החלטות, במיוחד בנקודות זמן קריטיות בסכסוך הישראלי-ערבי. בביניהן, הסכמי קמפ דיויד (1978-9), האיתנדפאדה הראשונה והסכם אוסלו.

אפי איתם, הרב מרדכי (פופיק) ארנון, הרב רענן נאמן והרב אפי אחינועם אהרון 

בהמשך להתגבשות נרטיב הנס, ובעקבות תופעות ברורות של חזרה בתשובה בישראל באותן שנים, התחקיתי אחר לוחמים שחזרו בתשובה בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים ואחריה. בעזרת מידע זמין ברשת האינטרנט, קיבלתי תמונה כללית באשר להיקף ואופי החזרה בתשובה במהלך ובעקבות המלחמה. חלק מהעדויות ברשת, שנמסרו על ידי לוחמים דאז אחרי תום המלחמה, מביעות חוסר אמון בכוחו של צה"ל כנגד צבאות האויב והבנה שהניצחון לא הושג ב"כוח הזרוע והנשק" בלבד.

התופעה הופיעה לראשונה כאמירה נחרצת שנשמעה בחזית ובעורף כאשר הציבור התבשר על תחילתה הסגת כוחות האוייב ביום השלישי למלחמה, "רק נס הציל את המדינה; יש לשים את מבטחנו באלוהים". דוגמאות נוספות לאמירה הזאת מוצגות בספר. ביניהן הצהרות של טייסי קרב. לדוגמא: אפי איתם שהפך לדתי-לאומי בגיל 27, הרב מרדכי (פופיק) ארנון שהפך ליהודי חרדי אחרי המלחמה, הרב רענן נאמן טייס קרב שהפך ליהודי חרדי, והרב אפי אחינועם אהרון.

המחקר על חזרה בתשובה כתופעה בחברה החילונית בישראל [i]

במחקר על תופעת החזרה בתשובה בישראל חסרה התייחסות ספציפית ומפורטת על החזרה בתשובה בעקבות מלחמות בכלל ומלחמת יום הכיפורים בפרט. לפיכך, לא ידוע האם לוחמים שסברו שאירע להם נס במלחמת יום הכיפורים, באמת סברו שמעבר ומעל לקיום האנושי ישנה יד אלוהית מכוונת, או שמא זאת האמירה בדבר נס, והחזרה בתשובה נובאות מאינטרס של כדאיות? שאלה נוספת שנותרה ללא מענה היא, האם החוזרים בתשובה אחרי מלחמת יום הכיפורים, בחרו לדבוק בזרמים האורתודוכסי ואף האותטרה-אורתודוכסי, וכמה מהם בחרו לדבוק בזרם הקונסרבטיבי או הרפורמי?

ספרו של שטיינברג "כעלה נידף" ומה למדתי ממנו בנוגע לחזרה בתשובה

טריגר ראשון לבירור כיוון ואופי חזרתם בתשובה של לוחמים בעקבות מלחמת יום הכיפורים, בא בעקבות קריאת כעלה נידף, מאת מילטון שטיינברג (ידיעות ספרים, 493 עמ', 2015.תרגום: יעל ענבר. המקור, באנגלית, פורסם ב-1939), שטיינברג מציג התחבטויות של חוזר בשאלה באשר לקיומה של אמת וודאית כבסיס לאמונה בכח עליון. הוא עושה זאת באמצעות גיבור העלילה, אלישע בן אבויה, דמות המתוארת גם בתלמוד.[ii] ספרו של שטיינברג הוא רומן היסטורי. והוא מבוסס על דמויות היסטוריות במרחב היהודי הקדום. שטיינברג משתמש ביד הדמיון הטובה עליו כדי ליצור דיאלוגים מעמיקים בין הדמויות בנושא האמונה בדת היהודית. למרות שהסצנות בספר ברובן דמיוניות, הן מיועדות לשקף את אופן התנהלות הקהילה היהודית בארץ, בצל השליט הרומי ובנסיבות החיים בסביבת התרבות והפילוסופיה ההלניסטית.

ניתוחים ופרשנויות ל"כעלה נידף" בפורום "בחדרי חרדים". דבר גרר דבר. גיליתי מכלול של ניתוחים ופרשנויות להתפתחויות בחייו של אלישע. ברובם היו אלה ניתוחים מזווית ראייה ספרותית. נוכחתי שהניתוח הספרותי, מסייע גם לחקר החזרה בתשובה בעקבות מלחמת יום הכיפורים. זאת בעקבות השיח על ספרו של שטיינברג, שהתפתח בפורום האקטואליה של "בחדרי חרדים". הפורום של "בחדרי חרדים" מציג דיון סביב ספרו של שטיינברג. הדיון פתח בפני צוהר לנושא החזרה בשאלה. ובהפוך על הפוך – לנושא החזרה בתשובה. השיח הוליך את מחשבותיי אל אותם לוחמים שחזרו בתשובה בעקבות השבר שחוו במלחמת יום הכיפורים.

במוחי צצו שאלות חדשות על החוזרים בתשובה במלחמת יום הכיפורים; שאלות שלא התעמקתי בהן מאז תחילת המחקר המקורי. ראשית, בעקבות השיח בפורום של "בחדרי חרדים" סביב ספרו של שטיינברג, הבנתי שעליי להתייחס לקיומם של זרמים שונים ביהדות. השיח בפורום הביע עמדה כללית שמרבית החוזרים בשאלה, כדוגמת אלישע בן-אבויה, בוחרים בזרם הקונסרבטיבי ו/או האורתודוכסי ומעטים בלבד בוחרים בזרם הרפורמי והחילוני (הכופרים).

ציטוט מתוך הפורום:

האפשרויות שעומדות בפני אדם, הן שלוש: להאמין ללא עוררין, להשתלב בתרבות המערבית ולבטל את הייחוד היהודי (רפורמים/חילונים) וישנה דרך אמצעית שאליה חותר כנראה שטיינברג בספרו. זו משלבת בין שמירה על עקרונות המסורת דווקא לאחר ומתוך פרספקטיבה של הכרות עם התרבות היוונית ועקרונותיה הרציונאליסטיים. (ת.ה.)

בעקבות תובנה זאת, ובהפוך על הפוך, הבנתי שיש משמעות לזרם הדתי של החוזרים בתשובה  (אורתודוכסי, רפורמי, קונסרבטיבי). כמו כן, יש משמעות לפן הפסיכולוגי של החזרה בתשובה. הבה נניח, בעקבות פסיכולוגים, שאחת הסיבות לחזרה בתשובה הינה מצוקה נפשית לנוכח מציאות קשה. גם הפן הרציונלי-פילוסופי עשוי להיות גורם משפיע בתהליך החזרה בתשובה. חיפוש אחר אמת וודאית. אפשרות נוספת להסביר חזרה בתשובה, כפי שעלה מהשיח בפורום, היא שמדובר באינטרס של כדאיות. כפי שציין אחד המשתתפים בשיח 'בחדרי חרדים': "אין למסורת ערך כ'אמת', אך יש לה ערך ככזו היוצרת חברה נכונה". דעה המאפינת זרמים קונסרבטיבים; והיא כנראה מקובלת יותר על שטיינברג.

עיבוד התהיות בעקבות השיח בפורום היווה בסיס לשאלות הבאות ששאלתי את עצמי: איזה חלק מהלוחמים, שחזרו בתשובה בעקבות השבר שחוו במלחמת יום הכיפורים, בחרו בדרך האמצע, הקונסרבטיבית? כמה מהם בחרו בזרם הרפורמי וכמה באורתודוכסי? בספרות שחקרה חזרה בתשובה של חילונים בישראל בעקבות מלחמת יום הכיפורים אין מענה לשאלה. ההגיון שלי אומר שאדם שבא מרקע של תרבות חילונית ("כופר" בלשון משתתפי הפורום), איננו "לוח חלק". שכן בעברו המשמעותי (תקופת ההתבגרות והבגרות המוקדמת) הוא נחשף לתרבות המערב החילונית. אלו הם גם המשקפיים שהוא חובש כשעליו להכריע אלו מעיקרי הדת ומזרמיה הוא מוכן ורוצה לקבל?

הרי לכם דילמה. ההמשך יבוא.

הערות:

[i] מחקרים על חזרה בתשובה בישראל, לדוגמה, המחקר המקיף של שלומי דורון, מחקר לדוקטורט (המהלכים בין העולמות). בראיון שהעניק לתומר פרסיקו, דורון טען שאין לו נתונים על חזרה בתשובה בעקבות מלחמת יום הכיפורים.

[ii] אירוע שאלישע בן-אבויה נחשף אליו מבהיר לו שקיימת סתירה בכל הקשור ל"גמול". ובמיוחד, בכל הנוגע לשתי מצוות, שעליהן הובטח גמול של חיים ארוכים בעולם הזה ("כיבוד הורים" ו"שילוח הקן"). כדי לפתור את הסתירה, אלישע יוצא למסע היכרות עם הפילוסופים היווניים, מתעמק במדעים המדויקים ושיטות הוכחה של "אמת ודאית" ולבסוף גומר בליבו לשנות את תפיסתו ו/או את גישתו לאמונה בכלל.

 

האם לגיטמי להפוך את טראומת השואה לנחלת העבר?

ספר שראה אור ב- 2015 ועוסק במידה רבה בטראומות השואה והנכבה, עורר פולמוס ציבורי. הספר, השואה והנכבה (עורכים: בשיר בשיר ועמוס גולדברג. הוצאת מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד, 367 עמודים), מציג תובנה מרכזית – טראומות היסטוריות הן אירועים שהתרחשו בעברו של עם ונחקקו בזיכרון הציבורי. חלקם הם אירועים מייסדי זהות או זהויות.

הן השואה והן הנכבה הם אירועים מכונני זהות. הראשון, אירוע מכונן זהות יהודית-ישראלית והשני, מכונן זהות פלסטינית. הביקורת טענה, ועדיין טוענת, שהספר השואה והנכבה לא דן בשאלה אחת מהותית, שגוזלת משני העמים את יכולת ההידברות: איך להפוך את טראומת השואה לנחלת העבר?

*****************

השאלות שנדונו בספר בצורה מספקת
השאלות שנדונו בספר השואה והנכבה בצורה מספקת הן – מדוע חמלה או הכרה בסבל הפלסטיני נתפשות בציבור הישראלי כאיום על הלגיטימיות של מדינת ישראל וגם על עצם קיומה? ולהפך: מדוע הכרה בשואה שאירעה ליהודי אירופה נתפשת בציבור הפלסטיני כאיום על הזהות ועל הזיכרון הפלסטיני?

השאלה שלא נדונה
אף-על-פי שמוסד ון-ליר ארגן כנס מתמשך בעקבות התובנות העולות מן הספר והפולמוס הציבורי שהתעורר, עדיין הוטחה ביקורת קשה על ידי חלק מהמתדיינים והתקשורת כנגד תובנות מסוימות בספר. אחת הביקורות – של פרופ' נורית גרץ – קבעה שנותרה שאלה אחת בעייתית, אך חשובה, שלא נדונה. גרץ טענה שלא זו בלבד שהשאלה לא נדונה, היא אף לא הועלתה לדיון: מה יביא לכך שטראומת השואה תהפוך לנחלת העבר ולא תמשיך לצוץ בכל פעם מחדש כאילו התרחשה כאן ועכשיו?

פרופ' גרץ על הספר השואה והנכבה :

ובכל זאת שאלה אחת מרחפת מעליו ולא נשאלת. מדוע, אף על פי שבמשך שנים התרבות הישראלית מדברת על הטראומה של השואה, מספרת אותה ומנתחת אותה, עדיין היא חוזרת אלינו כהד רפאים, כאילו לא זכתה לכל עיבוד? עדיין, כל הסכם מדיני הוא הסכם מינכן, כל איום הוא איום קיומי וכל אויב הוא גלגולו של היטלר שקם לתחייה. עדיין, אירועי השואה קיימים כחלום הבלהה של ההווה, ולא הפכו זיכרון של העבר.

האם חשוב ולגיטימי להפוך טראומה לאומית לנחלת העבר?
טראומות היסטוריות הן אירועים שהתרחשו בעברו של עם ונחקקו בזיכרון הציבורי. חלקם הם אירועים מייסדי זהות או זהויות. כזאת הייתה מלחמת יום הכיפורים. אבל מדוע התרבות הישראלית מדברת על הטראומה של מחדל יום הכיפורים ("המחדל"), מספרת אותו ומנתחת אותו וחוזרת אליו כאילו לא זכה לכל עיבוד? מדוע כל בעיה במישור הצבאי והמדיני הם "מחדל"?
שאלת "המחדל" של מלחמת יום הכיפורים לא מוצתה עד תום. מן הסתם המחדל נשאר איתנו עד היום, מבלי שיהפוך לנחלת העבר. אנחנו חיים עם הטראומה של מחדל יום הכיפורים כל יום וכל שנה. רק לאחרונה, ההתדיינות עם המשפחות השכולות של מבצע "צוק איתן", מעלה שמה שקרה שם הוא המשך ישיר של מחדל יום הכיפורים. (ראו לעניין זה את השיחה עם המשפחות השכולות בוועדת הביקורת של הכנסת וההשוואה בין מחדל המנהרות למחדל יום הכיפורים).

גרץ על הבעייתיות והפתרון:

תשובה המתבססת על התיאוריות של פרויד, היא שהטראומה הגלויה של השואה היא בין השאר סימפטום המסתיר מאחוריו טראומה אחרת שמקורה במלחמת תש"ח. הספר העוסק בשואה ובנכבה לא מדבר על הטראומה הזאת משום שהדיבור על הטראומה של הצד הישראלי יהיה התייחסות אל סבלו של הקורבן הלא נכון והתעלמות מהקורבן האמיתי. התבוננות כזאת לא מצויה בספר אבל היא נמצאת ביצירות התרבות, הרוח והאמנות הישראליות, שכמו סייסמוגרף רגיש חופרות אל תוך העבר ומעלות את מה שהחברה הישראלית השכיחה והשתיקה.

גרץ מציעה שאירועים כמו פרשת דיר יאסין והטבח בסברה ושתילה לא זכו לדיון מעמיק ונותרו בלי שמישהו יציג אותם כטראומות של קורבן אחר, לא-יהודי. במידה מסוימת, מדובר כאן בדוגמאות לכך שרק עיבוד האשמה כלפי האחר תוביל להבנה מחודשת של המצב הישראלי המורכב.
וכך גרץ טוענת: "כל עוד הקרבן לא יתגלה אף הוא כמבצע עוול או כעומד מן הצד מבלי להתערב וכמי שאנו מסוגל לפעול, טראומת השואה תמיד תחזור ותעלה כחלום הבלהות של ההווה, ולא תהפוך לנחלת העבר. וכפועל יוצא מכך, "כל הסכם מדיני ימשיך לסמל את הסכם מינכן, כל איום ימשיך לסמל איום קיומי וכל אויב ימשיך לסמל גלגולו של היטלר שקם לתחייה."

בהקשר זה אני מצטטת את דבריו של צבי גיל, ניצול שואה:

אנו יכולים ומצווים לעשות הכול כדי שהאנושות לא תגיע למפתן של אירועי שואה, וזאת על ידי מניעת אותן תופעות אשר קדמו לשואה. אולם פעילות זאת לא הגיעה לצערי לידי מינוף של כלל הציבור. זאת בשעה שבמקרים רבים אנשים, בעיקר פוליטיקאים, משתמשים בשואה כגורם איומי, כהפחדה, כטיפוח פולחן המוות, בשעה שאנו השרידים ביקשנו, ועדיין מבקשים, להעלות בראש שאיפתנו את קדושת החיים… בשעה שהשואה ותיעודה, או השימוש בה, יש לה אבות רבים, … – מוסר ההשכל שלה, הלקחים שלה הם גם יתומים וגם הומלֶסים. מה שקורה הוא שמצד אחד ישנה מערכת מרושתת של מוסדות לתיעוד והנצחה שיש להם מטרות משלהם, פטרונים, נדבנים שבטבוריהם הם קשורים, שלא לדבר שאֵלֶה, שעושים עבודה נפלאה, זה גם מקור הפרנסה שלהם. מצד שני ישנם הפוליטיקאים אשר כול ימות השנה ובעיקר ביום הזיכרון משתמשים בשואה לצרכים המזדמנים, כפי שאלה עולים.

אני מאמצת את דברי שני המלומדים. הן גרץ והן גיל סבורים שרק בשלב שבו יופקו מלוא הלקחים של השואה, והיא תחדל מלשמש במה וכלי מינוף לפוליטקאים, רק אז היא תנוח במקומה כאירוע טראומטי היסטורי.

טראומה לאומית ומשקעיה

בשעה טובה! הספר שלי יצא לאור: מלחמה כבדת דמים: טראומה, זיכרון ומיתוס – הוצאה עצמית, 2014.  [331 עמודים כולל ביבליוגרפיה, הערות שוליים ומפתח עניינים]. טרם ניתן להשיג את הספר בחנויות הספרים, אלא רק בחנות הספרים המקוונת, אמזון. כמו כן, עותקים של הספר זמינים לעיון בספרייה הלאומית. ובקרוב אפשר יהיה לעיין בו גם בספריות אוניברסיטאיות ועירוניות מובחרות.

ספר עיון זה מתמקד בדיאלוג בין הזיכרון הציבורי של מלחמת יום הכיפורים – המלחמה הטראומתית ביותר מאז מלחמת תש"ח – והלקחים שהציבור הפיק ממנה, לבין העמדות והשקפות העולם המגוונות שנוצרו בעקבותיה ושעיצבו את ההווייה הישראלית בהקשר לסכסוך הישראלי-ערבי/פלסטיני מאז 1973.

לקוראי הבלוג להלן טעימה מתוך "פתח דבר":

[…] מה הם המיתוסים שלנו? מה ניתן ללמוד מהם על עצמנו? כיצד יוצר המיתוס את הזהות הקולקטיבית של חברה, ובעיקר – מי יוצר את המיתוס? כיצד הוא עושה זאת ומה הוא מרוויח מכך? בשאלות אלה עוסק ספר זה, שהוא למעשה מלאכת דה-קונסטרוקציה של המיתוסים השונים שנרקמו סביב מלחמת יום הכיפורים, ובכך הוא חושף את העקרונות הפנימיים ובעיקר את המנגנונים המניפולטיביים של תומכי המיתוסים. […] מאז הקמתה רקמה החברה בישראל מיתוסים שענו לצרכי השעה. […] בחברה בת זמננו עלה משקלם היחסי של העיתונאים בקרב יצרני התרבות, ובספר זה נבדק גם חלקה של התקשורת כיוצרת מיתוסים. חשיבותם של מאמרים פרשניים, מכתבים למערכת, כתבות וידיעות למיניהן, שכוונו לשוות למלחמת יום הכיפורים מצג רצוי, אינה נופלת מהאמצעים המסורתיים ליצירת תרבות פוליטית, המופעלים בעיקר על ידי אלה היושבים בעמדות פוליטיות מרכזיות. […] המקורות שהיוו בסיס לכתיבת ספר זה ולביצוע המחקר הם עיתונים וכתבי עת מקומיים העוסקים בהיבטים פוליטיים-חברתיים של מלחמת יום הכיפורים, כולל שלושה עיתונים יומיים בעלי תפוצה רחבה ועיתונות מקוונת. לצידם נסקר גם מגוון ביטאונים המופצים בעיקר על בסיס דמוגרפי או נושאי, כגון עלוני בתי ספר, ביטאוני צה"ל וחוברות הנצחה לנופלים במלחמה. חומר נוסף וחשוב לא-פחות שהיה בסיס לממצאי המחקר הם נאומים של אישי ציבור בכנסים ציבוריים ומפלגתיים ופרוטוקולים של ישיבות הכנסת והממשלה שהתפרסמו ברשומות או שדווח עליהם בעיתונים היומיים. ספר זה נעזר גם בסקרי דעת קהל, שפורסמו בספרות מחקרית מאותה תקופה, בעיתונות היומית או בדיווחים של מכוני מחקר בישראל. […] בכך מתחקה ספר זה אחר הדיאלוג בין הזיכרון הציבורי של המלחמה והלקחים שהציבור הפיק ממנה, לבין העמדות והשקפות העולם המגוונות שנוצרו בעקבותיה בישראל בהקשר לסכסוך הישראלי-ערבי/פלסטיני מאז 1973.

קישורים:

מרכז הספר והספריות בישראל

הספרייה הלאומית

הקטלוג המאוחד של הספריות בישראל

להשיג ב- AMAZON BOOKS