ארכיון תג: טראומה לאומית

חזרה בתשובה בעקבות מלחמת יום הכיפורים (1973).

המחקר שעליו מתבסס "מלחמה כבדת דמים" בוחן כיצד טראומה לאומית נחקקת בזיכרון של הציבור החווה אותה, וכיצד הזיכרון נחרת בהדרגה כנרטיב/ים ומתגבש כמיתוס/ים קולקטיבי/ים.

**************

צליחת התעלה [ צילום: פליקר, צה"ל]

כהמשך לספר, מלחמה כבדת דמים: טראומה היסטורית, זיכרון ומיתוס, שפרסמתי ב-2014, במלאת 40 שנה למלחמת יום הכיפורים, אני עוסקת בימים אלו בכתיבת פרק נוסף על חזרה בתשובה של לוחמים במהלך ובסיומה של המלחמה הטראומטית, מלחמת יום הכיפורים (1973).

המחקר שעליו מתבסס מלחמה כבדת דמים בוחן כיצד טראומה לאומית נחקקת בזיכרון של הציבור החווה אותה, וכיצד הזיכרון נחרת בהדרגה כנרטיב/ים ומתגבש כמיתוס/ים קולקטיבי/יםממצאי המחקר מראים שאחד הנרטיבים שהתגבש במהלך הקרבות הוא נרטיב הנס. לוחמים בקו האש חוו בו-זמנית מתקפת פתע בגבול הדרומי ובגבול הצפוני, של כוחות מצריים וסוריים, בהתאמה. שדה הקרב נראה בתחילה כמלכודת שבה צה"ל ספג אבידות כבדות. לאחר שלושה ימי קרב עקובים מדם, כאשר התברר המצב האמיתי בחזית וגם בעורף, ההנהגה המדינית של ישראל יצאה בהכרזה ש"צה"ל הפך את הקערה על פיה". אלא שהבשורה שחיילי צה"ל הצליחו להסיג את כוחות צבא האוייב אל מעבר לגבולות ישראל, לא ממש עמעמה את התחושה בדבר גודל האסון. חלק מהלוחמים שניצלו מהתופת בחזית הדרום והצפון ציינו לעצמם שארעה להם ולמדינת ישראל "הצלה נסית". לוחמים שזאת הייתה האינטרפרטציה שלהם לחוויה הקשה ולעובדה שהם נותרו בחיים הצהירו שיש לשים את מבטחנו באלוהים.

נרטיב הנס הפך למעין סמל של המלחמה בעיניהם של לוחמים חילונים גמורים. הם צבעו את ההתרחשויות בגוונים כגון, "הכל בידי שמיים". שכן אין דרך אחרת לפרש את העובדה שהם נותרו בחיים למרות התופת. לא נמצאה בידם סיבה הגיונית להסגת צבאות הפולש, למרות תנאי הפתיחה הגרועים של הלחימה. הם אף לא חיפשו הגיון. מספר לא מועט של לוחמים פשוט האמינו שאירע להם ולמדינת ישראל נס. בכך הם נקטו למעשה עמדה סובייקטיבית. נרטיב הנס חלחל גם לשיח הציבורי ותוך כדי המלחמה נשמעו ניצני חזרה בתשובה. אלו הטמיעו הצהרות של לוחמים בדבר כוח עליון, כגון: "לא הייתי מאמין", "לא הייתי דתי עד כה" "אבל…". אין עוררין על כך שהטראומה הלאומית והזיכרון שלה הבשיל כמקבץ נרטיבים של ציבורים מובחנים בקרב הלוחמים בחזיתות וגם בקרב האוכלוסייה החילונית בישראל, דעת הקהל נעשתה מפולגת והקשתה לאורך זמן על  קבלת החלטות באשר למדיניות החוץ והסכסוך הישראלי-ערבי.

מה משותף לאפי איתם, הרב מרדכי (פופיק) ארנון, הרב רענן נאמן והרב אפי אחינועם אהרון? 

בחלוף 45 שנה מתום מלחמת יום הכיפורים, רשת האינטרנט מזמנת מנועי חיפוש וממצאים באשר להיקף ואופי החזרה בתשובה במהלך ובעקבות המלחמה. זמינות גם עדויות אישיות של לוחמים דאז, שנטשו את העמדה שהמעבר ממגננה למתקפה של צה"ל כנגד צבאות האויב הושג ב"כוח הזרוע והנשק" בלבד.

האמירה הנחרצת שנשמעה באותם ימים, הן בחזית והן בעורף, כאשר הציבור התבשר על כך שמתקפת האויב נהדפה ביום השלישי למלחמה, הייתה: "רק נס הציל את המדינה; יש לשים את מבטחנו באלוהים". דוגמאות לאמירה זאת שנשמעה מפי לוחמים, הוצגו במחקר. הן כוללות הצהרות של טייסי קרב, שחזרו בתשובה. אציין מספר שמות להמחשה: אפי איתם, הרב מרדכי (פופיק) ארנון, הרב רענן נאמן והרב אפי אחינועם אהרון.

מחקרים על חזרה בתשובה כתופעה בחברה החילונית בישראל [i] אינם שואלים שאלות כגון: האם חזרה בתשובה של לוחמים שסברו ש"אירע לנו נס" במלחמת יום הכיפורים, נבעה מאינטרס של כדאיות? ולחילופין האם היא נבעה מחיפוש אחר אמת וודאית כבסיס לחיים בעלי משמעות ערכית? שאלה נוספת שלא נשאלה היא, האם חלקם הגדול של החוזרים בתשובה בחרו לדבוק בזרמים אורתודוכסיים וכמה מהם בחרו לדבוק בזרם הקונסרבטיבי?

ספרו של שטיינברג "כעלה נידף" – טריגר ראשון לחידוש המחקר וחיפוש אחר תשובות לתופעה זאת של חזרה בתשובה בעקבות מלחמת יום הכיפורים

בכעלה נידף מאת מילטון שטיינברג (המקור באנגלית פורסם ב-1939. תרגמה יעל ענבר, הוצאת ידיעות ספרים, 493 עמ', 2015), המחבר מציג התחבטויות של חוזר בשאלה באשר לקיומה של אמת וודאית בבסיס האמונה באלוהים. הוא עושה זאת באמצעות גיבור העלילה, אלישע בן אבויה, דמות המתוארת גם בתלמוד.[ii] ספרו של שטיינברג הוא רומן היסטורי המבוסס על דמויות ידועות במרחב היהודי הקדום. שטיינברג משתמש ביד הדמיון הטובה עליו כדי ליצור דיאלוגים מעמיקים בין הדמויות שבספר בנושא האמונה בדת היהודית. למרות שהסצנות בספר ברובן דמיוניות, הן מיועדות לשקף את אופן התנהלות הקהילה היהודית בארץ, בצל השליט הרומי ובנסיבות החיים בסביבת התרבות והפילוסופיה ההלניסטית.

ניתוחים ופרשנויות ל"כעלה נידף" בפורום "בחדרי חרדים"

דבר גרר דבר. גיליתי מכלול של ניתוחים ופרשנויות להתפתחויות בחייו של אלישע; ברובם היו אלה ניתוחים מזווית ראייה ספרותית. ניתוח כעלה נידף, במונחים יותר רלוונטים למחקר על חוזרים בתשובה בעקבות מלחמת יום הכיפורים, הגיע מכיוון בלתי צפוי – השיח שהתפתח בפורום "בחדרי חרדים" בעקבות ספרו של שטיינברג. השיח ב"בחדרי חרדים" מתייחס בדרך כלל לאקטואליה ומהווה משקל-נגדי לשיח החילוני. והנה, גיליתי שספרו של שטיינברג נקרא על ידי לא מעט ממשתתפי הפורום. השיח שלהם פתח בפני צוהר לנושא החזרה בשאלה, ויחד עם זאת, ובהפוך על הפוך – לנושא החזרה בתשובה. השיח הוליך את מחשבותיי אל אותם לוחמים שחזרו בתשובה בעקבות השבר שחוו במלחמת יום הכיפורים.

במוחי צצו שאלות חדשות על החוזרים בתשובה במלחמת יום הכיפורים; שאלות שלא התעמקתי בהן מאז תחילת המחקר, לפני 25 שנה. שכן עבודת המחקר שעל בסיסה כתבתי את הספר מלחמה כבדת דמים, הייתה מיועדת לאתר נרטיבים של ציבורים מובחנים בישראל החילונית, שצמחו תוך כדי קרבות מלחמת יום הכיפורים, בחזית וגם בעורף, ולאחריה, וכיצד אלו יצרו דעת קהל מגוונת שהשליכה על סוגיות קריטיות שנדונו במסגרת המדיניות שיש לנקוט בסכסוך הישראלי-ערבי.

אמירות משמעותיות בפורום "בחדרי חרדים"

השיח שהתנהל בפורום "בחדרי חרדים" סביב ספרו של שטיינברג הבליט את העובדה שביהדות קיימים זרמים שונים. בין משתתפי הפורום שררה תמימות דעים שמרבית החוזרים בשאלה, כדוגמת אלישע בן-אבויה, בוחרים בזרם הקונסרבטיבי ו/או אורתודוכסי ומעטים בוחרים בזרם הרפורמי והחילוני (הכופרים).

ציטוט מתוך הפורום:

האפשרויות שעומדות בפני אדם, הן שלוש: להאמין ללא עוררין, להשתלב בתרבות המערבית ולבטל את הייחוד היהודי (רפורמים/חילונים) וישנה דרך אמצעית שאליה חותר כנראה שטיינברג בספרו. זו משלבת בין שמירה על עקרונות המסורת דווקא לאחר ומתוך פרספקטיבה של הכרות עם התרבות היוונית ועקרונותיה הרציונאליסטיים. (ת.ה.)

בעקבות ציטוט זה ובהפוך על הפוך, יש לשער שגם החוזרים בתשובה יבחרו באחד הזרמים (אורתודוכסי, רפורמי, קונסרבטיבי). בעיתוי ובנסיבות של מלחמת יום הכיפורים היו בוודאי סיבות ספציפיות שהובילו לחזרה בתשובה. הבה נניח, בעקבות פסיכולוגים, שאחת הסיבות לחזרה בתשובה הינה מצוקה נפשית לנוכח מציאות קשה. לחילופין, נניח שישנה גם סיבה רציונלית (פילוסופית) של חיפוש אחר אמת וודאית. או שמא מדובר באינטרס של כדאיות, כפי שציין אחד המשתתפים בשיח 'בחדרי חרדים': "אין למסורת ערך כ'אמת', אך יש לה ערך ככזו היוצרת חברה נכונה". דעה כזו שכיחה בקרב זרמים קונסרבטיבים והיא כנראה גם דעתו האישית של מחבר הספר, שטיינברג. יוצא מכך שקונסרבטיבים יראו בספרו של שטיינברג מתקפה נגד הזרם הרפורמי שלדבריו הוא 'עלה נידף'.

איך זה נוגע להמשך המחקר שלי על החזרה בתשובה בעקבות הטראומה של מלחמת יום הכיפורים?

כל זה הוביל אותי לשאלות הבאות: איזה חלק מהלוחמים, שחזרו בתשובה בעקבות השבר שחוו במלחמת יום הכיפורים, בחרו בדרך האמצע, הקונסרבטיבית? כמה מהם בחרו בזרם הרפורמי וכמה באורתודוכסי? הנושא מצריך בדיקה. לא מצאתי תשובה לכך בספרות שחקרה חזרה בתשובה של חילונים בישראל בעקבות מלחמת יום הכיפורים.

ההגיון שלי אומר שאדם שבא מרקע של תרבות חילונית ("כופר" בלשון משתתפי הפורום), איננו "לוח חלק". שכן בעברו המשמעותי (תקופת ההתבגרות והבגרות המוקדמת) הוא נחשף לתרבות המערב. אלו הם גם המשקפיים שהוא חובש כשעליו להכריע אלו מעיקרי הדת ומזרמיה הוא מוכן לקבל?

הרי לכם דילמה. מקווה לקבל כאן תגובות מועילות.

הערות:

[i] מחקרים על החוזרים בתשובה בישראל כגון אלו של שלומי דורון, משה גרנות. דורון, המבוסס על מחקר לדוקטורט (המהלכים בין העולמות), אמר בראיון שהעניק לתומר פרסיקו, שאין לו נתונים על חזרה בתשובה בעקבות מלחמת יום הכיפורים.

[ii] אירוע שאלישע נחשף אליו יום אחד, מבהיר לו שקיימת סתירה בגל הקשור ל"גמול". ובמיוחד, בנוגע לשתי מצוות שעליהן הובטח שכר של חיים ארוכים בעולם הזה ("כיבוד הורים" ו"שילוח הקן"). אלישע יוצא למסע היכרות עם הפילוסופים היווניים, מתעמק במדעים המדויקים ושיטות הוכחה של "אמת ודאית" ולבסוף גומר בליבו לשנות את תפיסתו ו/או את גישתו לאמונה בכלל.

 

האם לגיטמי להפוך את טראומת השואה לנחלת העבר?

ספר שראה אור ב- 2015 ועוסק במידה רבה בטראומות השואה והנכבה, עורר פולמוס ציבורי. הספר, "השואה והנכבה" (עורכים: בשיר בשיר ועמוס גולדברג. הוצאת מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד, 367 עמודים), מציג תובנה מרכזית – טראומות היסטוריות הן אירועים שהתרחשו בעברו של עם ונחקקו בזיכרון הציבורי. חלקם הם אירועים מייסדי זהות או זהויות. הן השואה והן הנכבה הם אירועים מכונני זהות. הראשון, אירוע מכונן זהות יהודית-ישראלית והשני, מכונן זהות פלסטינית. הביקורת טענה ועדיין טוענת שהספר "השואה והנכבה" לא דן בשאלה אחת מהותית, שגוזלת משני העמים את יכולת ההידברות: איך להפוך את טראומת השואה לנחלת העבר?

*****************

השאלות שנדונו בספר בצורה מספקת
השאלות שנדונו בספר "השואה והנכבה" בצורה מספקת הן – מדוע חמלה או הכרה בסבל הפלסטיני נתפשות בציבור הישראלי כאיום על הלגיטימיות של מדינת ישראל וגם על עצם קיומה? ולהפך: מדוע הכרה בשואה שאירעה ליהודי אירופה נתפשת בציבור הפלסטיני כאיום על הזהות ועל הזיכרון הפלסטיני?

השאלה שלא נדונה
אף-על-פי שמוסד ון-ליר ארגן כנס מתמשך בעקבות התובנות העולות מן הספר והפולמוס הציבורי שהתעורר, עדיין הוטחה ביקורת קשה על ידי חלק מהמתדיינים והתקשורת כנגד תובנות מסוימות בספר. אחת הביקורות – של פרופ' נורית גרץ – קבעה שנותרה שאלה אחת בעייתית, אך חשובה, שלא נדונה. גרץ טענה שלא זו בלבד שהשאלה לא נדונה, היא אף לא הועלתה לדיון: מה יביא לכך שטראומת השואה תהפוך לנחלת העבר ולא תמשיך לצוץ בכל פעם מחדש כאילו התרחשה בהווה?

פרופ' גרץ על הספר השואה והנכבה :

ובכל זאת שאלה אחת מרחפת מעליו ולא נשאלת. מדוע, אף על פי שבמשך שנים התרבות הישראלית מדברת על הטראומה של השואה, מספרת אותה ומנתחת אותה, עדיין היא חוזרת אלינו כהד רפאים, כאילו לא זכתה לכל עיבוד? עדיין, כל הסכם מדיני הוא הסכם מינכן, כל איום הוא איום קיומי וכל אויב הוא גלגולו של היטלר שקם לתחייה. עדיין, אירועי השואה קיימים כחלום הבלהה של ההווה, ולא הפכו זיכרון של העבר.

האם חשוב ולגיטימי להפוך טראומה לאומית לנחלת העבר?
טראומות היסטוריות הן אירועים שהתרחשו בעברו של עם ונחקקו בזיכרון הציבורי. חלקם הם אירועים מייסדי זהות או זהויות. כזאת הייתה מלחמת יום הכיפורים. אבל מדוע התרבות הישראלית מדברת על הטראומה של מחדל יום הכיפורים ("המחדל"), מספרת אותו ומנתחת אותו וחוזרת אליו כאילו לא זכה לכל עיבוד? מדוע כל בעיה במישור הצבאי והמדיני הם "מחדל"?
שאלת "המחדל" של מלחמת יום הכיפורים לא מוצתה עד תום. מן הסתם המחדל נשאר איתנו עד היום, מבלי שיהפוך לנחלת העבר. אנחנו חיים עם הטראומה של מחדל יום הכיפורים כל יום וכל שנה. רק לאחרונה, ההתדיינות עם המשפחות השכולות של מבצע "צוק איתן", מעלה שמה שקרה שם הוא המשך ישיר של מחדל יום הכיפורים. (ראו לעניין זה את השיחה עם המשפחות השכולות בוועדת הביקורת של הכנסת וההשוואה בין מחדל המנהרות למחדל יום הכיפורים).

גרץ על הבעייתיות והפתרון:

תשובה המתבססת על התיאוריות של פרויד, היא שהטראומה הגלויה של השואה היא בין השאר סימפטום המסתיר מאחוריו טראומה אחרת שמקורה במלחמת תש"ח. הספר העוסק בשואה ובנכבה לא מדבר על הטראומה הזאת משום שהדיבור על הטראומה של הצד הישראלי יהיה התייחסות אל סבלו של הקורבן הלא נכון והתעלמות מהקורבן האמיתי. התבוננות כזאת לא מצויה בספר אבל היא נמצאת ביצירות התרבות, הרוח והאמנות הישראליות, שכמו סייסמוגרף רגיש חופרות אל תוך העבר ומעלות את מה שהחברה הישראלית השכיחה והשתיקה.

גרץ מציעה שאירועים כמו דיר יאסין והטבח בסברה ושתילה לא זכו לדיון מעמיק ונותרו בלי שמישהו יציג אותם כטראומות של קורבן אחר, לא-יהודי. במידה מסוימת, מדובר כאן בדוגמאות לכך שרק עיבוד האשמה כלפי האחר תוביל להבנה מחודשת של המצב הישראלי המורכב.
וכך גרץ טוענת: "כל עוד הקרבן לא יתגלה אף הוא כמבצע עוול או כעומד מן הצד מבלי להתערב וכמי שאנו מסוגל לפעול, טראומת השואה תמיד תחזור ותעלה כחלום הבלהות של ההווה, ולא תהפוך לנחלת העבר. וכפועל יוצא מכך, "כל הסכם מדיני ימשיך לסמל את הסכם מינכן, כל איום ימשיך לסמל איום קיומי וכל אויב ימשיך לסמל גלגולו של היטלר שקם לתחייה."

בהקשר זה אני מצטטת את דבריו של צבי גיל, ניצול שואה: אנו יכולים ומצווים לעשות הכול כדי שהאנושות לא תגיע למפתן של אירועי שואה, וזאת על ידי מניעת אותן תופעות אשר קדמו לשואה. אולם פעילות זאת לא הגיעה לצערי לידי מינוף של כלל הציבור. זאת בשעה שבמקרים רבים אנשים, בעקר פוליטיקאים, משתמשים בשואה כגורם איומי, כהפחדה, כטיפוח פולחן המוות, בשעה שאנו השרידים ביקשנו, ועדיין מבקשים, להעלות בראש שאיפתנו את קדושת החיים… בשעה שהשואה ותיעודה, או השימוש בה, יש לה אבות רבים, … – מוסר ההשכל שלה, הלקחים שלה הם גם יתומים וגם הומלֶסים. מה שקורה הוא שמצד אחד ישנה מערכת מרושתת של מוסדות לתיעוד והנצחה שיש להם מטרות משלהם, פטרונים, נדבנים שבטבוריהם הם קשורים שלא לדבר שאֵלֶה, שעושים עבודה נפלאה, זה גם מקור הפרנסה שלהם. מצד שני ישנם הפוליטיקאים אשר כול ימות השנה ובעיקר ביום הזיכרון משתמשים בשואה לצרכים המזדמנים, כפי שאלה עולים.

טראומה לאומית ומשקעיה

בשעה טובה! הספר שלי יצא לאור: מלחמה כבדת דמים: טראומה, זיכרון ומיתוס – הוצאה עצמית, 2014.  [331 עמודים כולל ביבליוגרפיה, הערות שוליים ומפתח עניינים]. טרם ניתן להשיג את הספר בחנויות הספרים, אלא רק בחנות הספרים המקוונת, אמזון. כמו כן, עותקים של הספר זמינים לעיון בספרייה הלאומית. ובקרוב אפשר יהיה לעיין בו גם בספריות אוניברסיטאיות ועירוניות מובחרות.

ספר עיון זה מתמקד בדיאלוג בין הזיכרון הציבורי של מלחמת יום הכיפורים – המלחמה הטראומתית ביותר מאז מלחמת תש"ח – והלקחים שהציבור הפיק ממנה, לבין העמדות והשקפות העולם המגוונות שנוצרו בעקבותיה ושעיצבו את ההווייה הישראלית בהקשר לסכסוך הישראלי-ערבי/פלסטיני מאז 1973.

לקוראי הבלוג להלן טעימה מתוך "פתח דבר":

[…] מה הם המיתוסים שלנו? מה ניתן ללמוד מהם על עצמנו? כיצד יוצר המיתוס את הזהות הקולקטיבית של חברה, ובעיקר – מי יוצר את המיתוס? כיצד הוא עושה זאת ומה הוא מרוויח מכך? בשאלות אלה עוסק ספר זה, שהוא למעשה מלאכת דה-קונסטרוקציה של המיתוסים השונים שנרקמו סביב מלחמת יום הכיפורים, ובכך הוא חושף את העקרונות הפנימיים ובעיקר את המנגנונים המניפולטיביים של תומכי המיתוסים. […] מאז הקמתה רקמה החברה בישראל מיתוסים שענו לצרכי השעה. […] בחברה בת זמננו עלה משקלם היחסי של העיתונאים בקרב יצרני התרבות, ובספר זה נבדק גם חלקה של התקשורת כיוצרת מיתוסים. חשיבותם של מאמרים פרשניים, מכתבים למערכת, כתבות וידיעות למיניהן, שכוונו לשוות למלחמת יום הכיפורים מצג רצוי, אינה נופלת מהאמצעים המסורתיים ליצירת תרבות פוליטית, המופעלים בעיקר על ידי אלה היושבים בעמדות פוליטיות מרכזיות. […] המקורות שהיוו בסיס לכתיבת ספר זה ולביצוע המחקר הם עיתונים וכתבי עת מקומיים העוסקים בהיבטים פוליטיים-חברתיים של מלחמת יום הכיפורים, כולל שלושה עיתונים יומיים בעלי תפוצה רחבה ועיתונות מקוונת. לצידם נסקר גם מגוון ביטאונים המופצים בעיקר על בסיס דמוגרפי או נושאי, כגון עלוני בתי ספר, ביטאוני צה"ל וחוברות הנצחה לנופלים במלחמה. חומר נוסף וחשוב לא-פחות שהיה בסיס לממצאי המחקר הם נאומים של אישי ציבור בכנסים ציבוריים ומפלגתיים ופרוטוקולים של ישיבות הכנסת והממשלה שהתפרסמו ברשומות או שדווח עליהם בעיתונים היומיים. ספר זה נעזר גם בסקרי דעת קהל, שפורסמו בספרות מחקרית מאותה תקופה, בעיתונות היומית או בדיווחים של מכוני מחקר בישראל. […] בכך מתחקה ספר זה אחר הדיאלוג בין הזיכרון הציבורי של המלחמה והלקחים שהציבור הפיק ממנה, לבין העמדות והשקפות העולם המגוונות שנוצרו בעקבותיה בישראל בהקשר לסכסוך הישראלי-ערבי/פלסטיני מאז 1973.

קישורים:

מרכז הספר והספריות בישראל

הספרייה הלאומית

הקטלוג המאוחד של הספריות בישראל

להשיג ב- AMAZON BOOKS