חזרה בתשובה בעקבות מלחמת יום הכיפורים (1973).

אחד הנרטיבים שנוצרו סביב מלחמת יום הכיפורים נשא גוון יהודי מובהק. "נעשה לנו נס", כך טענו לוחמים בחזית שניצלו מהתופת. ההבנה שארע נס הובילה אחדים מהלוחמים לשאול שאלות על הדת ועל האל. חלקם חזרו בתשובה. 

**************

"מלחמה כבדת דמים: טראומה היסטורית, זיכרון ומיתוס", מאת תרצה הכטר (2014), בוחן כיצד טראומה לאומית נחקקת בזיכרון של העם שחווה אותה ישירות. כיצד פרטי החוויה הטראומטית מתגבשים בהדרגה ומספקים חומר גלם להסברים מניחים את הדעת לכל מה שאירע. לבסוף נוצר/ים נרטיב/ים המופצים ישירות או בעקיפין (מדיה) לקהלי יעד המזוהים עם אידיאולוגיה מובחנת. קל מאוד להבין מדוע נרטיבים מספקים בבוא העת חומר דלק למאבקים פוליטיים לאומיים. שכן, נרטיב קבוצתי עשוי לשרת אינטרס פוליטי. זאת ברגע שהוא משרת עמדה סביב סוגייה אקטואלית. כאשר זה קורה הוא נקרא מיתוס פוליטי על ידי מי שאינם נמנים על תומכי הנרטיב. מיתוס כזה מועבר בדרך כלל הלאה, אל הדורות הבאים, כמו לדוגמה, מיתוס המחדל. האם היה מחדל במלחמת יום הכיפורים? הויכוח עדיין ניטש בין אלו שסבורים שלא, והם מעטים מאוד, לבין אלו שבטוחים שהיה מחדל צבאי, מודיעיני או מדיני או שלושתם כאחד.

צליחת התעלה [ צילום: פליקר, צה"ל]

העובדה שאינה שנויה במחלוקת היא שמלחמת יום הכיפורים (1973) נתפסה, ועדיין נתפסת על ידי הציבור החילוני בישראל כאירוע הסטורי טראומתי.

המחקר ונרטיב הנס

המחקר ש"מלחמה כבדת דמים" מבוסס עליו, בוחן את ההשפעות של טראומה לאומית על הזיכרון הציבורי. המחקר מסתמך על מקורות שנכתבו בזמן אמת. זהו מחקר חלוצי המראה שמיתיזציה של אירוע טארומטי בקרב חברה שסועה אידיאולוגית-חברתית- פוליטית, מאחדת וגם מחדדת שסעים אלו. בתום מלחמת יום הכיפורים החלה מיתיזציה של המלחמה בקרב הציבור היהודי-חילוני בישראל ביחס למה שקדם למלחמה, למהלכי המלחמה, ותוצאותיה. הציבור חיפש תשובות למה שהתחולל בימים הראשונים שלאחר פרוץ המלחמה. ככל שהשאלות התרבו כך גם גדל מספר הנרטיבים שנרקמו סביב המלחמה. אחד הנרטיבים הוא נרטיב הנס. ב- 6 באוקטובר 1973, לוחמים בקווי האש הצפוני והדרומי של ישראל, חוו בו-זמנית מתקפת פתע של צבא מצרים מדרום וצבא סוריה מצפון. בחלוף שעה-שעתיים באמצע יום הכיפורים, היום הקדוש ביותר בלוח השנה היהודי, הופרה לפתע השלווה והחלה מתקפה מסיבית על המוצבים בצפון והמעוזים בדרום. התחושה הכללית השוררת עד היום היא שצה"ל הופתע על ידי מתקפה צבאית סורית-מצרית ב- 6 באוקטובר 1973. ישראל חוותה אבדן של מאות חיילים במהלך שלושה ימי הקרבות הראשונים, ואיבדה מטוסים, נשק ותחמושת. לאחר שהתבררה התמונה האמיתית בחזית, שגם העורף נחשף אליה, והמתקפה נבלמה, ההנהגה המדינית הבכירה יצאה בהכרזה ש"צה"ל הפך את הקערה על פיה". אלא שהבשורה שחיילי צה"ל "הצליחו להסיג את כוחות צבא האוייב אל מעבר לגבולות ישראל", לא הצליחה לעמעם את המצוקה והידיעות בדבר גודל האסון והיותו בלתי נתפס. חלק מהלוחמים ששרדו את התופת בשתי החזיתות – בדרום ובצפון – האמינו שלא צה"ל בלבד הושיע. המילה "נס" החלה לככב בשיח של לוחמים שזאת הייתה האינטרפרטציה שלהם לחוויה הקשה ולעובדה שהם נותרו בחיים. מבחינתם, אירע להם נס. ומדובר בלוחמים חילונים גמורים.

נרטיב הנס סיפק לתומכיו הסבר מספק למעבר ממתקפת האויב ולהסגתו, למרות תנאי הפתיחה הגרועים. הם סיפרו לעצמם ש"הכל בידי שמיים" והאמינו שאין סיבה אחרת לעובדה שהם נותרו בחיים. הסתכלות אובייקטיבית על ההסבר תטען שעמדתם הייתה רגעית, סובייקטיבית ורגשית. אבל בחלוף הזמן הגרסה שאירע "נס" התפשטה וחלחלה אל העורף, כאשר גם שם נשמעו קולות דומים בדבר הנס שסייע להיפוך המגמה לאחר שלושה ימי הקרבות הראשונים.

ממצאים ממקורות כתובים רבים מצביעים על היקף החדירה של נרטיב הנס. אחד מתומכי הנרטיב היה חיים הרצוג, ששימש כפרשן רדיו ולימים כיהן כנשיא המדינה השישי.

האפקט של נרטיב הנס היו ניצנים של חזרה בתשובה שהתגלו בקרב לוחמים. תחילה במהלך הקרבות, בעת שהסתיימה המלחמה ובעקבותיה. עוד בשדה הקרב תועדו לוחמים שביטאו תחושה בדבר קיומו של כוח עליון, לדוגמה: "לא הייתי מאמין", "לא הייתי דתי עד כה" "אבל…".

אותה טראומה לאומית שהכתה בציבור כולו הבשילה כמקבץ של נרטיבים. חוגים מובחנים על בסיס אידיאולוגי, המזוהים עם לוחמים ואוכלוסייה יהודית-חילונית, חיפשו הסברים לשאלות, מדוע הופתעה ישראל; היכן הייתה ההנהגה לפני מתקפת הפתע; איך קרה שבכירי צה"ל הפקירו לוחמים בשדות הקטל. דעת הקהל היתה מפולגת. חילוקי הדעות, בגיבוי של נרטיב מובחן, הקשו על מקבלי ההחלטות בעיקר בסוגיות הקשורות לסכסוך הישראלי-ערבי.

בחלוף 48 שנים למלחמת יום הכיפורים, הגיעה העת לבחון לאלו ממדים הגיעה החזרה בתשובה, שמקורותיה הן הלקח שהפיקו לוחמים (כולל טייסי קרב) שהשתתפו בקרבות, תומכי נרטיב הנס. לקח שלפיו העוגן של עם ישראל היה ויהיה אמונה באלוהי ישראל ושאין בכח הזרוע והנשק בלבד להושיע.

בימים אלו אני עוקבת אחר היקף תופעת החזרה בתשובה בעקבות אותה טראומה הסטורית. טראומה שהיכתה בלוחמים צעירים, שהאמינו שישראל ניצלה בנס במלחמת יום הכיפורים. מלחמה שבאה בהפתעה גמורה, במיוחד לאור תחושת האופוריה ששררה בישראל לאחר "הניצחון המזהיר" של מלחמת ששת הימים (1967).

מחקרים על חזרה בתשובה כתופעה בחברה החילונית בישראל אינם עוסקים בשאלות ספציפיות של חזרה בתשובה של לוחמים, ובמיוחד לוחמים שחוו על בשרם את שדה הקרב ב- 1973. שאלות כמו, האם האמונה של החוזרים בתשובה ש"אירע לנו נס" במלחמת יום הכיפורים, נבעה מאינטרס של כדאיות והיא תחלוף? או שמא היא נבעה מחיפוש אחר אמת וודאית כבסיס לחיים ערכיים? האם החוזרים בתשובה השתלבו בזרם האורתודוכסי, הקונסרבטיבי או הרפורמי?

הערות:

להלן 2 מחקרים על החוזרים בתשובה בישראל: מחקרו המעמיק של שלומי דורון שהתפרסם ב"המהלכים בין העולמות". בראיון שהעניק לתומר פרסיקו, טען דורון ש"אין לו נתונים על חזרה בתשובה בעקבות מלחמת יום הכיפורים". המחקר הנוסף הוא מחקרו של משה גרנות.

עדויות מהשטח:

הרב (פופיק) מרדכי ארנון

מפקד טייסת לשעבר, ישי שלח

הטייס נח הרץ – כתבה + סרטון

הרב שלום ארוש (חובש קרבי מוטס)

הרב רענן נאמן (טייס קרב) – סרטון

אריה רוקר, רענן נאמן וישי שלח – שיחה. סרטון

אפי אחינעם אהרון  -טייס קרב  סרטון

אפי איתם, נח הרץ יוסי ביילין

יוסף עוזר

לקראת יום השנה הארבעים למלחמת יום הכיפורים (א')

השבוע מתחיל חודש אלול ויחד איתו, מניין ארבעים הימים עד יום הדין/הכיפורים, ובכלל זה – מלאת ארבעים שנה למלחמת יום הכיפורים שלפי הלוח העברי פרצה ביום הכיפורים תשל"ג (תאריך לועזי – 6 באוקטובר 1973). האם ארבעה העשורים שחלפו שימרו את זכרה כטראומה במידה שווה בקרב כלל הציבור?

***************************

אקדים ואציין שהתייחסתי לזיכרון הציבורי של מלחמת יום הכיפורים בעבודת המחקר שלי לדוקטורט וגם בחלק מהרשימות שלי באתר זה. ציינתי שם כי מלחמת יום הכיפורים התבססה בזיכרון הציבורי ונכתבו עליה מחקרים בתחומי ידע רבים וכמו כן, ציינתי שקיימת ספרות ענפה המתייחסת לחדירתה לתודעת הציבור בישראל. יחד עם זאת, ברשימה הנוכחית אתייחס לזיכרון הלאומי של מלחמת יום הכיפורים והאם היא נתפסת גם בימינו אנו כטראומה היסטורית.

צילום הפגנה ליד שגרירות ברזיל בבריסל. קרדיט: עיתון הארץ

מירב הפרסומים האחרונים, בין אם בספרות או בתקשורת הכתובה והאלקטרונית, עוסקים באינטנסיביות הולכת וגוברת במלחמה זו ובעדויות שעדיין ניתן לגבות מאלו שהיו שם. עם זאת, על מנת לבחון מה אופיו של הזיכרון הלאומי של מלחמת יום הכיפורים כיום, ולעסוק בשאלה הספציפית, "מי זוכר כיום את המלחמה ההיא כטראומטית?", יש להביא בחשבון את ההרכב החברתי והדורי של אוכלוסיית ישראל כיום, בהשוואה לשנות השבעים של המאה הקודמת.

יותר ממחצית הציבור בישראל של ימינו אינם שותפים לחוויית הטראומה של המלחמה ההיא

אחת הדרכים למפות חברה היא באמצעות חתך כרונולוגי של "דורות סוציולוגיים", קבוצות חברתיות שזהותן עוצבה בצל מלחמות שחוו. (במובן זה – צה"ל אינו רק כור-היתוך חברתי אלא מסגרת המייצגת ערכים הקשורים לביטחון המדינה ולהגנה עליה). הספרות מגדירה כך שורה ארוכה של דורות – "דור תש"ח" – דור מלחמת יום העצמאות (1948); דור 1967 – דור "מלחמת ששת הימים" (1967); דור 1973 – דור מלחמת יום הכיפורים (1973) ודור האינתיפאדה – הדור שחווה את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, בעיקר משנות ה-2000 ואילך.

זהותו של דור 1973 עוצבה, בצל מלחמת יום הכיפורים, כאירוע טראומטי שהיווה בסיס ליצירת נרטיבים מיתיים, והטראומה שלו לא פגה: "37 שנים חלפו מאז מלחמת יום הכיפורים. רבים מהמפקדים הבכירים שפיקדו על הכוחות אינם איתנו, וחיילי הסדיר של אז נושקים לגיל 60. אבל הטראומה לא קהתה" (כותב ד' ספקטור במוסף ידיעות אחרונות 17.9.2010 תחת הכותרת "זוכרים את הגיבורים"). מנגד – זהותו של הדור שנולד אחרי מלחמת יום הכיפורים, או שהיה צעיר מכדי לחוותה, עוצבה בצל הסכסוך הישראלי-פלסטיני והסוגיות הביטחוניות הקשורות בו.

גם שינויים דמוגרפיים הנובעים מגלי העלייה לישראל, משליכים על האופן שבו עשויים מגזרים בציבור לזכור את מלחמת יום הכיפורים. הדורות הסוציולוגיים שעוצבו אחרי 1973 והאוכלוסיות שעלו לישראל מאז 1973, אינם שותפים ישירים לחוויית הטראומה של המלחמה, וניזונים בדרך כלל מהזיכרון הציבורי שלה ומאזכורה בשיח הציבורי על-ידי אלה שחוו אותה ישירות. לשון אחר, מאז הסכם אוסלו (1993), ובעיקר מאז האינתיפאדה השנייה, זוכר חלק נכבד מהאוכלוסייה בישראל את מלחמות המאה העשרים כהיסטוריה "רחוקה". אוכלוסיות שלא חוו את מלחמת יום הכיפורים באופן ישיר, ובהן עיתונאים וכתבים, מעלים לסדר היום התקשורתי סוגיות ביטחוניות בלי לקשור לדיון את מלחמת יום הכיפורים ולקחיה. ואולם – בימי השנה למלחמה מתעורר זיכרה, ופרסומים על לוחמים, קרבות, ותופעות כמו הלם קרב, מופצים על ידי כתבים ובעלי עניין שאינם בהכרח בני דור 1973. חלק מהכותבים העוסק בתמורות הדמוגרפיות והסוציולוגיות, מדגיש שהדור שנולד לאחר המלחמה והאוכלוסייה החדשה, מתייחסים אליה כאל אירוע היסטורי מהעבר הרחוק: "יותר ממחצית תושבי מדינת ישראל היום, כארבעה מיליון נפש, לא היו כאן במלחמת יום הכיפורים. בעבורם מלחמת יום הכיפורים אינה יותר מסיפור היסטורי, משהו כמו מלחמת החשמונאים או מרד בר-כוכבא" (כותב א' הבר במוסף ידיעות אחרונות ב-8.10.2008 תחת הכותרת "35 שנים: מדינה בהלם קרב".)

ואילו בעיני המשפחות והחברים של אלפי ההרוגים ועשרות אלפי הפצועים והלומי הקרב, נראים הדברים אחרת: "35 שנה אחרי, המלחמה ההיא חיה הרבה יותר מרוב האירועים הישראליים. בהרבה מובנים היא מלחמת העולם השנייה שלנו: אירוע כל-כך טוטאלי, אולי האחרון שהקיף באמת מדינה שלמה ונגע בכל אחד מאזרחיה" (כותב ע' שלח במעריב, מגזין 7.8.2008 תחת הכותרת "הקרב על הזיכרון").

גם הנתונים הסטטיסטיים מראים כי למעלה ממחצית הציבור היהודי הבוגר בישראל של שנות האלפיים אינו זוכר את מלחמת יום הכיפורים כטראומה לאומית.

סקר שנערך ב-2000 בעבור הארץ הראה ש-53% מהציבור היהודי הבוגר בישראל מדווחים כי אינם זוכרים את חוויית המלחמה, בהם 40% שלא חוו אותה כלל ו-13% שחיו אז בישראל אך היו צעירים מלזכור אותה. סקר נוסף, שבדק את השפעות המלחמה על עמדות הציבור בנושאי מלחמה ושלום, העלה כי תחושת הטראומה של המלחמה מלווה פחות ממחצית הציבור בישראל. כלומר- בימינו, פחות ממחצית הציבור זוכרים את מלחמת יום הכיפורים כטראומה היסטורית לאומית.

לקראת יום השנה ה-39 למלחמה ציירו הפרסומים בתקשורת תמונת מצב שהעידה כי ה"טראומה" ההיסטורית עדיין מלווה חלקים נרחבים מהציבור. בדיקה מדוקדקת של זהות הכותבים העלתה כי רוב הפרסומים הללו הם פרי עטם של כתבים ולוחמים לשעבר. הם אלה שיצרו בדבריהם רושם שכולם שותפים לתחושותיהם. ככלל, כתבות ומאמרי דעה ופרשנות כאלה, שפורסמו בישראל במהלך עשורים השנים האחרונות, הרבו להשתמש במונח "טראומה" ביחס למלחמה:

לוחמי גדוד 13 של גולני, ששרדו מקרב החרמון ב-1973, סוחבים טראומה". "[…] יש מאות אחדות המתהלכים בינינו כשהם סובלים ממה שמכונה בשפה המקצועית 'תסמונת פוסט-טראומטית' […] כל השנים האלה, בני המשפחה ניהלו את חייהם בצל הטראומה." "מלחמת יום הכיפורים שינתה את החברה שלנו, והביאה אותי למסקנה שאסור לנו לעבור עוד טראומה כזאת.

אך כאמור – מלחמת יום הכיפורים זכורה כטראומה במיוחד למי שחוו אותה פנים-אל-פנים או לבני דורם – המהווים כיום פחות ממחצית מהאוכלוסייה היהודית בישראל.

בר-כוכבא גיבור? תגידו אתם…

טוב עשו אבות הציונות כשהנחילו מיתוסים לאומיים המבליטים את דמות הגיבור ומעלים אותו לגדולה, כמודל לחיקוי על ידי כל "צבר". ראשי התנועה הציונית העדיפו מאז ומעולם להעלות על נס גיבורים היסטוריים מהמורשת היהודית שניחנו בתכונות שראוי לחקותן. אבל אין זה מצדיק העדפה של נרטיב אחד על פני נרטיב מתחרה, והצגתו כנרטיב מומצא, או שקרי.

*****************

כשהחלו ניצני האידיאולוגיה הציונית לבצבץ ותודעת הלאום היהודי בישרה על תחילתה של תחייה לאומית בשלהי המאה ה-19, הורגשה תחיה גם בעיסוק באישיותו של בר-כוכבא. הנרטיב הציוני העלה את דמותו על נס כלוחם חירות, והציג אותו כחוליה בשרשרת היסטורית מפוארת של מעשי גבורה בהם הוכיחו העם היהודי  וגיבוריו נחישות  ולחמו למען חירותו ועצמאותו הלאומית. בר-כוכבא הפך מאז לסמל המרד וילדי ישראל מציינים את זכרו בל"ג בעומר. דא עקא, הנרטיב הציוני טרח כל כך לפאר את דמותו של בר-כוכבא אבל בה בעת העלים במתכוון את כישלון המרד שאותו הוביל. נרטיב מתחרה מריץ חוגגים רבים בל"ג בעומר אל הגליל, ואלו חוגגים במירון בהילולת הרשב"י – רבי שמעון בר יוחאי .

איזה משני הנרטיבים נשען על טיעון טוב יותר, האם יש מקום להאדיר את האחד על פני זולתו או לעמת ביניהם?

ישנם כאלו שעושים זאת, מיהם?

איזה משני הנרטיבים נשען על טיעון טוב יותר, האם יש מקום להאדיר את האחד על פני זולתו או לעמת ביניהם?

טראומה לאומית תמיד מצמיחה נרטיבים שחלקם סותרים זה את זה

על רקע טראומות לאומיות צצים נרטיבים ומונחלים מיתוסים על ידי קבוצות אידיאולוגיות אינטרסנטיות. במאה הקודמת זה בדיוק מה שהתרחש סביב מלחמת יום הכיפורים (1973), שנחוותה על ידי הציבור בכללותו כאירוע טראומתי. אבל אידיאולוגיות של קבוצות אינטרסנטיות, כגון קברניטי צה"ל ובראשם שר הביטחון, משה דיין, הביאו למלחמת גרסאות וליצירת נרטיבים שונים סביב מלחמת יום הכיפורים. מיתוס צה"ל (ראו רשימה קודמת) הונחל על ידי שלטונות צה"ל ומפקדיו. לפיו צה"ל הביא לניצחון כאשר הפך את קרבות הבלימה לקרבות תקיפה. לעומת גרסה זאת, הציבור הרחב זכר את הכישלון, את ההפתעה, את הימים הראשונים של המלחמה ואת קרבנותיה הרבים. ועדיין, הגרסה הרשמית החזיקה מעמד שנים רבות, במקביל לגרסת הציבור בכללותו.

בדומה לכך, נרטיב בר כוכבא הפך להיות הנרטיב הרשמי שלנו בהקשר לל"ג בעומר. מדובר במיתוס שהנחילה התנועה הציונית, מאז המאה ה-19, שבאמצעותו מועבר מסר – האדרת תכונת הגבורה במאבק לחירות לאומית. בימינו יודעים ילדי ישראל לספר בל"ג בעומר שהיה אדם ושמו בר כוכבא והוא היה גיבור. אין ויכוח על אומץ ליבו של בר כוכבא. שכן הוא מרד בגלוי נגד שלטון רומי וגזרותיה, לאחר חורבן בית שני. הנרטיב של בר כוכבא, שנעשה פופולרי בעיקר בקרב הציבור החילוני, מספר שה"גיבור" הושלך לגוב אריות, נלחם באריה ויצא כמנצח כשהוא רכוב על גב האריה. הגרסא הזאת מונצחת לדוגמה בשירו של שאול טשרנחובסקי. גם שירו של לוין קיפניס מתאר את בר כוכבא כגיבור שיש להתגאות בו ובמעשיו – איש היה בישראל – בר כוכבא שמו… הוא היה גיבור, גיבור גיבור.

נרטיב יכול להיות "שגוי"?

בעוד שהזרם הציוני אימץ את דמותו של בר כוכבא, האדיר את גבורתו ואומץ ליבו בנרטיב שיצר, ואף ציין את המרד כחוליה בשרשרת היסטורית של מאבקים לחירות לאומית, הגרסה שאמצו חוגים שומרי מצוות וחרדים הייתה שונה. גרסתם עוסקת באותה תקופה היסטורית, שמציינים אותה בל"ג בעומר, אך משדרת לקחים אחרים. ראשית, חוגים אלו מציינים שבאותה עת הגיעה לקיצה מגפה שקטלה עשרים וארבעה אלף מתלמידיו של רבי עקיבא. שנית, חוגים אלו מציינים בל"ג בעומר את יום פטירתו של שמעון בר יוחאי (הרשב"י), שהנחיל לחסידיו את ספר הזוהר ואף ציווה על סף מותו לחגוג ביום זה את ניצחון הרוח (ותודה לרנית אברמוביץ).

בסופו של יום, נרטיב אינו מתחפש לתיעוד הסטורי, יש המאמינים בתקפותו ויש גם כאלו שגרסתם אחרת ובה הם רוצים להאמין.

האידיאולוגיה הציונית ובר-כוכבא

מחזה מוסיקלי ביידיש – 'בר-כוכבא' שמו – מגולל סיפור על בר כוכבא שהומצא באמצע המאה ה-19 על ידי נציגי התנועה הציונית. הסיפור שימש בסיס למחזה "בר כוכבא", שהועלה (ביידיש) על ידי התיאטרון המודרני של גולדפארן (ותודה למרים קצ'נסקי). במחזה היו שזורים אלמנטים אידיאולוגיים. אלו בלטו במיוחד בנאום שנשא בר כוכבא. הנאום מבטא את מה שחש כותב המחזה והיווה השראה לאידיאולוגיה הציונית ולהקמת תנועת "חיבת ציון" שהתכנסה באופן רשמי ב-1884 בוועידת קטוביץ.

שתי גרסאות לאירועי ל"ג בעומר, ואף לא אחת מהן עדיפה על פני רעותה

לא ברור כיצד מערכת העיתון "ישראל היום" מפרסמת מאמר של דרור אידר, המציג את גרסת התנועה הציונית לל"ג בעומר כגרסה ה"אמיתית". במאמרו כותב אידר כי בר כוכבא הוא ה"היילייט" של ל"ג בעומר; בל"ג בעומר אנו חוגגים יום גבורה עתיק הקשור בדמותו ההירואית של בר כוכבא ובמרד הנרחב שאירע בשנים 132-135 לספירה לערך….. אך מה בנוגע לנרטיב המתחרה? זה המאדיר את שמעון בר יוחאי (הרשב"י)? אידר "מנמיך" אותו בכתבה ואף רומז לקיומן של אמיתות מסולפות בו – "בחוגים האלו [קרי, שומרי צוות וחרדים], בר כוכבא הומר בהילולת רשב"י" – כך הוא כותב ומסביר: "באשר לחרדים, בר כוכבא יצר בעיה…"

לעניות דעתי, נבצר מהכותב, דרור אידר, ומרבים כמוהו, לקלוט שמאז המאה ה-19 הפכה הגרסה הציונית לגרסה רשמית בעיקר של הציבור החילוני. ילדי ישראל לומדים על בר-כוכבא וקוראים את שיריו של טשרנחובסקי ושל קיפניס החוזרים על גרסה זאת בלבד. ילדינו יוצרים חץ וקשת לזכרו של בר-כוכבא ה"גיבור" ומדליקים מדורות לציון אמצעי התקשורת שבהם נעזרו המורדים שפעלו עם בר כוכבא.

אך בכך לא די. הבעייה עמוקה עוד יותר אם מעמידים את הגרסה האחת, הציונית, כגרסה רשמית ואין מקבלים את הנרטיב של האחר, של חוגים החוגגים את ל"ג בעומר במירון ליד קבר הרשב"י.

בסיפא של מאמרו כותב אידר בדוחק, ש"עם התנוצצות אור החירות של העם בעקבות התנועה הציונית, הפך בר כוכבא מודל חיקוי ליהודי החדש, מעין צבר עתיק שדמותו נסכה השראה ותקווה בחלוצים, בשומרים, בלוחמי המחתרות ובחיילי צה"ל…." אך הדבר המקומם ביותר הוא המשפט שבא בעקבותיו:

"האם זאת הסיבה לניסיונות לנפץ את דמותו מצד אלה שהיו מעדיפים גם היום לראות כאן את שלטון רומא?" (רמז ברור לחרדים).

טוב עשו אבות הציונות כשהנחילו מיתוסים לאומיים המבליטים את דמות הגיבור ומעלים אותו לגדולה, כמודל לחיקוי על ידי כל "צבר". ראשי התנועה הציונית העדיפו מאז ומעולם להעלות על נס גיבורים היסטוריים מהמורשת היהודית שניחנו בתכונות שראוי לחקותן. אפשר לומר שיוסף טרומפלדור שייך למודל בשל האומץ שגילה ובשל תודעת החירות שהפגין. מסר דומה עולה גם מהגרסה המעלה על נס את אומץ ליבם של המורדים ברומאים, שהתבצרו על פסגת המצדה ולא נכנעו עד סופם המר… מה מצדיק לפיכך העדפה של נרטיב אחד על פני האחר, והצגתו של האחר כנרטיב מומצא?