ארכיון תג: טראומה היסטורית

חזרה בתשובה בעקבות מלחמת יום הכיפורים (1973).

המחקר שעליו מתבסס "מלחמה כבדת דמים" בוחן כיצד טראומה לאומית נחקקת בזיכרון של הציבור החווה אותה, וכיצד הזיכרון נחרת בהדרגה כנרטיב/ים ומתגבש כמיתוס/ים קולקטיבי/ים.

**************

צליחת התעלה [ צילום: פליקר, צה"ל]

כהמשך לספר, מלחמה כבדת דמים: טראומה היסטורית, זיכרון ומיתוס, שפרסמתי ב-2014, במלאת 40 שנה למלחמת יום הכיפורים, אני עוסקת בימים אלו בכתיבת פרק נוסף על חזרה בתשובה של לוחמים במהלך ובסיומה של המלחמה הטראומטית, מלחמת יום הכיפורים (1973).

המחקר שעליו מתבסס מלחמה כבדת דמים בוחן כיצד טראומה לאומית נחקקת בזיכרון של הציבור החווה אותה, וכיצד הזיכרון נחרת בהדרגה כנרטיב/ים ומתגבש כמיתוס/ים קולקטיבי/יםממצאי המחקר מראים שאחד הנרטיבים שהתגבש במהלך הקרבות הוא נרטיב הנס. לוחמים בקו האש חוו בו-זמנית מתקפת פתע בגבול הדרומי ובגבול הצפוני, של כוחות מצריים וסוריים, בהתאמה. שדה הקרב נראה בתחילה כמלכודת שבה צה"ל ספג אבידות כבדות. לאחר שלושה ימי קרב עקובים מדם, כאשר התברר המצב האמיתי בחזית וגם בעורף, ההנהגה המדינית של ישראל יצאה בהכרזה ש"צה"ל הפך את הקערה על פיה". אלא שהבשורה שחיילי צה"ל הצליחו להסיג את כוחות צבא האוייב אל מעבר לגבולות ישראל, לא ממש עמעמה את התחושה בדבר גודל האסון. חלק מהלוחמים שניצלו מהתופת בחזית הדרום והצפון ציינו לעצמם שארעה להם ולמדינת ישראל "הצלה נסית". לוחמים שזאת הייתה האינטרפרטציה שלהם לחוויה הקשה ולעובדה שהם נותרו בחיים הצהירו שיש לשים את מבטחנו באלוהים.

נרטיב הנס הפך למעין סמל של המלחמה בעיניהם של לוחמים חילונים גמורים. הם צבעו את ההתרחשויות בגוונים כגון, "הכל בידי שמיים". שכן אין דרך אחרת לפרש את העובדה שהם נותרו בחיים למרות התופת. לא נמצאה בידם סיבה הגיונית להסגת צבאות הפולש, למרות תנאי הפתיחה הגרועים של הלחימה. הם אף לא חיפשו הגיון. מספר לא מועט של לוחמים פשוט האמינו שאירע להם ולמדינת ישראל נס. בכך הם נקטו למעשה עמדה סובייקטיבית. נרטיב הנס חלחל גם לשיח הציבורי ותוך כדי המלחמה נשמעו ניצני חזרה בתשובה. אלו הטמיעו הצהרות של לוחמים בדבר כוח עליון, כגון: "לא הייתי מאמין", "לא הייתי דתי עד כה" "אבל…". אין עוררין על כך שהטראומה הלאומית והזיכרון שלה הבשיל כמקבץ נרטיבים של ציבורים מובחנים בקרב הלוחמים בחזיתות וגם בקרב האוכלוסייה החילונית בישראל, דעת הקהל נעשתה מפולגת והקשתה לאורך זמן על  קבלת החלטות באשר למדיניות החוץ והסכסוך הישראלי-ערבי.

מה משותף לאפי איתם, הרב מרדכי (פופיק) ארנון, הרב רענן נאמן והרב אפי אחינועם אהרון? 

בחלוף 45 שנה מתום מלחמת יום הכיפורים, רשת האינטרנט מזמנת מנועי חיפוש וממצאים באשר להיקף ואופי החזרה בתשובה במהלך ובעקבות המלחמה. זמינות גם עדויות אישיות של לוחמים דאז, שנטשו את העמדה שהמעבר ממגננה למתקפה של צה"ל כנגד צבאות האויב הושג ב"כוח הזרוע והנשק" בלבד.

האמירה הנחרצת שנשמעה באותם ימים, הן בחזית והן בעורף, כאשר הציבור התבשר על כך שמתקפת האויב נהדפה ביום השלישי למלחמה, הייתה: "רק נס הציל את המדינה; יש לשים את מבטחנו באלוהים". דוגמאות לאמירה זאת שנשמעה מפי לוחמים, הוצגו במחקר. הן כוללות הצהרות של טייסי קרב, שחזרו בתשובה. אציין מספר שמות להמחשה: אפי איתם, הרב מרדכי (פופיק) ארנון, הרב רענן נאמן והרב אפי אחינועם אהרון.

מחקרים על חזרה בתשובה כתופעה בחברה החילונית בישראל [i] אינם שואלים שאלות כגון: האם חזרה בתשובה של לוחמים שסברו ש"אירע לנו נס" במלחמת יום הכיפורים, נבעה מאינטרס של כדאיות? ולחילופין האם היא נבעה מחיפוש אחר אמת וודאית כבסיס לחיים בעלי משמעות ערכית? שאלה נוספת שלא נשאלה היא, האם חלקם הגדול של החוזרים בתשובה בחרו לדבוק בזרמים אורתודוכסיים וכמה מהם בחרו לדבוק בזרם הקונסרבטיבי?

ספרו של שטיינברג "כעלה נידף" – טריגר ראשון לחידוש המחקר וחיפוש אחר תשובות לתופעה זאת של חזרה בתשובה בעקבות מלחמת יום הכיפורים

בכעלה נידף מאת מילטון שטיינברג (המקור באנגלית פורסם ב-1939. תרגמה יעל ענבר, הוצאת ידיעות ספרים, 493 עמ', 2015), המחבר מציג התחבטויות של חוזר בשאלה באשר לקיומה של אמת וודאית בבסיס האמונה באלוהים. הוא עושה זאת באמצעות גיבור העלילה, אלישע בן אבויה, דמות המתוארת גם בתלמוד.[ii] ספרו של שטיינברג הוא רומן היסטורי המבוסס על דמויות ידועות במרחב היהודי הקדום. שטיינברג משתמש ביד הדמיון הטובה עליו כדי ליצור דיאלוגים מעמיקים בין הדמויות שבספר בנושא האמונה בדת היהודית. למרות שהסצנות בספר ברובן דמיוניות, הן מיועדות לשקף את אופן התנהלות הקהילה היהודית בארץ, בצל השליט הרומי ובנסיבות החיים בסביבת התרבות והפילוסופיה ההלניסטית.

ניתוחים ופרשנויות ל"כעלה נידף" בפורום "בחדרי חרדים"

דבר גרר דבר. גיליתי מכלול של ניתוחים ופרשנויות להתפתחויות בחייו של אלישע; ברובם היו אלה ניתוחים מזווית ראייה ספרותית. ניתוח כעלה נידף, במונחים יותר רלוונטים למחקר על חוזרים בתשובה בעקבות מלחמת יום הכיפורים, הגיע מכיוון בלתי צפוי – השיח שהתפתח בפורום "בחדרי חרדים" בעקבות ספרו של שטיינברג. השיח ב"בחדרי חרדים" מתייחס בדרך כלל לאקטואליה ומהווה משקל-נגדי לשיח החילוני. והנה, גיליתי שספרו של שטיינברג נקרא על ידי לא מעט ממשתתפי הפורום. השיח שלהם פתח בפני צוהר לנושא החזרה בשאלה, ויחד עם זאת, ובהפוך על הפוך – לנושא החזרה בתשובה. השיח הוליך את מחשבותיי אל אותם לוחמים שחזרו בתשובה בעקבות השבר שחוו במלחמת יום הכיפורים.

במוחי צצו שאלות חדשות על החוזרים בתשובה במלחמת יום הכיפורים; שאלות שלא התעמקתי בהן מאז תחילת המחקר, לפני 25 שנה. שכן עבודת המחקר שעל בסיסה כתבתי את הספר מלחמה כבדת דמים, הייתה מיועדת לאתר נרטיבים של ציבורים מובחנים בישראל החילונית, שצמחו תוך כדי קרבות מלחמת יום הכיפורים, בחזית וגם בעורף, ולאחריה, וכיצד אלו יצרו דעת קהל מגוונת שהשליכה על סוגיות קריטיות שנדונו במסגרת המדיניות שיש לנקוט בסכסוך הישראלי-ערבי.

אמירות משמעותיות בפורום "בחדרי חרדים"

השיח שהתנהל בפורום "בחדרי חרדים" סביב ספרו של שטיינברג הבליט את העובדה שביהדות קיימים זרמים שונים. בין משתתפי הפורום שררה תמימות דעים שמרבית החוזרים בשאלה, כדוגמת אלישע בן-אבויה, בוחרים בזרם הקונסרבטיבי ו/או אורתודוכסי ומעטים בוחרים בזרם הרפורמי והחילוני (הכופרים).

ציטוט מתוך הפורום:

האפשרויות שעומדות בפני אדם, הן שלוש: להאמין ללא עוררין, להשתלב בתרבות המערבית ולבטל את הייחוד היהודי (רפורמים/חילונים) וישנה דרך אמצעית שאליה חותר כנראה שטיינברג בספרו. זו משלבת בין שמירה על עקרונות המסורת דווקא לאחר ומתוך פרספקטיבה של הכרות עם התרבות היוונית ועקרונותיה הרציונאליסטיים. (ת.ה.)

בעקבות ציטוט זה ובהפוך על הפוך, יש לשער שגם החוזרים בתשובה יבחרו באחד הזרמים (אורתודוכסי, רפורמי, קונסרבטיבי). בעיתוי ובנסיבות של מלחמת יום הכיפורים היו בוודאי סיבות ספציפיות שהובילו לחזרה בתשובה. הבה נניח, בעקבות פסיכולוגים, שאחת הסיבות לחזרה בתשובה הינה מצוקה נפשית לנוכח מציאות קשה. לחילופין, נניח שישנה גם סיבה רציונלית (פילוסופית) של חיפוש אחר אמת וודאית. או שמא מדובר באינטרס של כדאיות, כפי שציין אחד המשתתפים בשיח 'בחדרי חרדים': "אין למסורת ערך כ'אמת', אך יש לה ערך ככזו היוצרת חברה נכונה". דעה כזו שכיחה בקרב זרמים קונסרבטיבים והיא כנראה גם דעתו האישית של מחבר הספר, שטיינברג. יוצא מכך שקונסרבטיבים יראו בספרו של שטיינברג מתקפה נגד הזרם הרפורמי שלדבריו הוא 'עלה נידף'.

איך זה נוגע להמשך המחקר שלי על החזרה בתשובה בעקבות הטראומה של מלחמת יום הכיפורים?

כל זה הוביל אותי לשאלות הבאות: איזה חלק מהלוחמים, שחזרו בתשובה בעקבות השבר שחוו במלחמת יום הכיפורים, בחרו בדרך האמצע, הקונסרבטיבית? כמה מהם בחרו בזרם הרפורמי וכמה באורתודוכסי? הנושא מצריך בדיקה. לא מצאתי תשובה לכך בספרות שחקרה חזרה בתשובה של חילונים בישראל בעקבות מלחמת יום הכיפורים.

ההגיון שלי אומר שאדם שבא מרקע של תרבות חילונית ("כופר" בלשון משתתפי הפורום), איננו "לוח חלק". שכן בעברו המשמעותי (תקופת ההתבגרות והבגרות המוקדמת) הוא נחשף לתרבות המערב. אלו הם גם המשקפיים שהוא חובש כשעליו להכריע אלו מעיקרי הדת ומזרמיה הוא מוכן לקבל?

הרי לכם דילמה. מקווה לקבל כאן תגובות מועילות.

הערות:

[i] מחקרים על החוזרים בתשובה בישראל כגון אלו של שלומי דורון, משה גרנות. דורון, המבוסס על מחקר לדוקטורט (המהלכים בין העולמות), אמר בראיון שהעניק לתומר פרסיקו, שאין לו נתונים על חזרה בתשובה בעקבות מלחמת יום הכיפורים.

[ii] אירוע שאלישע נחשף אליו יום אחד, מבהיר לו שקיימת סתירה בגל הקשור ל"גמול". ובמיוחד, בנוגע לשתי מצוות שעליהן הובטח שכר של חיים ארוכים בעולם הזה ("כיבוד הורים" ו"שילוח הקן"). אלישע יוצא למסע היכרות עם הפילוסופים היווניים, מתעמק במדעים המדויקים ושיטות הוכחה של "אמת ודאית" ולבסוף גומר בליבו לשנות את תפיסתו ו/או את גישתו לאמונה בכלל.

 

לקראת יום השנה הארבעים למלחמת יום הכיפורים (א')

השבוע מתחיל חודש אלול ויחד איתו, מניין ארבעים הימים עד יום הדין/הכיפורים, ובכלל זה – מלאת ארבעים שנה למלחמת יום הכיפורים שלפי הלוח העברי פרצה ביום הכיפורים תשל"ג (תאריך לועזי – 6 באוקטובר 1973). האם ארבעה העשורים שחלפו שימרו את זכרה כטראומה במידה שווה בקרב כלל הציבור?

***************************

אקדים ואציין שהתייחסתי לזיכרון הציבורי של מלחמת יום הכיפורים בעבודת המחקר שלי לדוקטורט וגם בחלק מהרשימות שלי באתר זה. ציינתי שם כי מלחמת יום הכיפורים התבססה בזיכרון הציבורי ונכתבו עליה מחקרים בתחומי ידע רבים וכמו כן, ציינתי שקיימת ספרות ענפה המתייחסת לחדירתה לתודעת הציבור בישראל. יחד עם זאת, ברשימה הנוכחית אתייחס לזיכרון הלאומי של מלחמת יום הכיפורים והאם היא נתפסת גם בימינו אנו כטראומה היסטורית. מירב הפרסומים האחרונים, בין אם בספרות או בתקשורת הכתובה והאלקטרונית, עוסקים באינטנסיביות הולכת וגוברת במלחמה זו ובעדויות שעדיין ניתן לגבות מאלו שהיו שם. עם זאת, על מנת לבחון מה אופיו של הזיכרון הלאומי של מלחמת יום הכיפורים כיום, ולעסוק בשאלה הספציפית, מי זוכר כיום את המלחמה ההיא כטראומטית, יש להביא בחשבון את ההרכב החברתי והדורי של אוכלוסיית ישראל כיום, בהשוואה לשנות השבעים של המאה הקודמת.

יותר ממחצית הציבור בישראל של ימינו אינם שותפים לחוויית הטראומה של המלחמה ההיא

אחת הדרכים למפות חברה היא באמצעות חתך כרונולוגי של "דורות סוציולוגיים", כגון קבוצות חברתיות שזהותן עוצבה בצל מלחמות שחוו. (במובן זה – צה"ל אינו רק כור היתוך חברתי אלא מסגרת המייצגת ערכים הקשורים לביטחון המדינה ולהגנה עליה). הספרות מגדירה את "דור תש"ח" – דור מלחמת יום העצמאות (1948); דור 1967 – דור "מלחמת ששת הימים" (1967); דור 1973 – דור מלחמת יום הכיפורים (1973) ודור האינתיפאדה – הדור שחווה את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, בעיקר משנות ה-2000 ואילך.

זהותו של דור 1973 עוצבה בצל מלחמת יום הכיפורים כאירוע טראומטי שהיה בסיס ליצירת נרטיבים מיתיים, והטראומה שלו לא פגה: "37 שנים חלפו מאז מלחמת יום הכיפורים. רבים מהמפקדים הבכירים שפיקדו על הכוחות אינם איתנו, וחיילי הסדיר של אז נושקים לגיל 60. אבל הטראומה לא קהתה" (כותב ד' ספקטור במוסף ידיעות אחרונות 17.9.2010 תחת הכותרת "זוכרים את הגיבורים"). מנגד – זהותו של הדור שנולד אחרי מלחמת יום הכיפורים או שהיה צעיר מכדי לחוותה עוצבה בצל הסכסוך הישראלי-פלסטיני והסוגיות הביטחוניות הקשורות בו.

גם שינויים דמוגרפיים הנובעים מגלי העלייה לישראל משנים את האופן שבו עשויים מגזרים בציבור לזכור את מלחמת יום הכיפורים. הדורות הסוציולוגיים שעוצבו אחרי 1973 והאוכלוסיות שעלו לישראל מאז 1973, אינם שותפים לחוויית הטראומה של המלחמה וניזונים בדרך כלל מהזיכרון הציבורי שלה ומאזכורה בשיח הציבורי על ידי אלה שחוו אותה ישירות. לשון אחר, מאז הסכם אוסלו (1993), ובעיקר מאז האינתיפאדה השנייה, זוכר חלק נכבד מהאוכלוסייה בישראל את מלחמות המאה הקודמת כהיסטוריה "רחוקה". אוכלוסיות שלא חוו את מלחמת יום הכיפורים, ובהן עיתונאים וכותבים, מעלים לסדר היום התקשורתי סוגיות ביטחוניות בלי לקשור לדיון את מלחמת יום הכיפורים ולקחיה. ואולם – בימי השנה למלחמה מתעורר זכרה, ופרסומים על לוחמים, קרבות ותופעות כמו הלם קרב מופצים על ידי כתבים ובעלי עניין שאינם בהכרח בני דור 1973. חלק מהכותבים העוסק בתמורות הדמוגרפיות והסוציולוגיות, מדגיש שהדור שנולד לאחר המלחמה והאוכלוסייה החדשה מתייחסים אליה כאל אירוע היסטורי מהעבר הרחוק: "יותר ממחצית תושבי מדינת ישראל היום, כארבעה מיליון נפש, לא היו כאן במלחמת יום הכיפורים. בעבורם מלחמת יום הכיפורים אינה יותר מסיפור היסטורי, משהו כמו מלחמת החשמונאים או מרד בר-כוכבא" (כותב א' הבר במוסף ידיעות אחרונות ב-8.10.2008 תחת הכותרת "35 שנים: מדינה בהלם קרב".)

ואילו בעיני המשפחות והחברים של אלפי ההרוגים ועשרות לפי הפצועים והלומי הקרב נראים הדברים אחרת: "35 שנה אחרי, המלחמה ההיא חיה הרבה יותר מרוב האירועים הישראליים. בהרבה מובנים היא מלחמת העולם השנייה שלנו: אירוע כל-כך טוטאלי, אולי האחרון שהקיף באמת מדינה שלמה ונגע בכל אחד מאזרחיה" (כותב ע' שלח במעריב, מגזין 7.8.2008 תחת הכותרת "הקרב על הזיכרון").

גם הנתונים הסטטיסטיים מראים כי למעלה ממחצית הציבור היהודי הבוגר בישראל של שנות האלפיים אינו זוכר את מלחמת יום הכיפורים כטראומה לאומית. סקר שנערך ב-2000 בעבור הארץ הראה ש-53% מהציבור היהודי הבוגר בישראל מדווחים כי אינם זוכרים את חוויית המלחמה, בהם 40% שלא חוו אותה כלל ו-13% שחיו אז בישראל אך היו צעירים מלזכור אותה. סקר נוסף, שבדק את השפעות המלחמה על עמדות הציבור בנושאי מלחמה ושלום, העלה כי תחושת הטראומה של המלחמה מלווה פחות ממחצית הציבור בישראל. כלומר- בימינו, פחות ממחצית הציבור זוכרים את מלחמת יום הכיפורים כטראומה היסטורית לאומית.

לקראת יום השנה ה-39 למלחמה ציירו הפרסומים בתקשורת תמונת מצב שהעידה כי ה"טראומה" ההיסטורית עדיין מלווה חלקים נרחבים מהציבור. בדיקה מדוקדקת של זהות הכותבים העלתה כי רוב הפרסומים הללו הם פרי עטם של כתבים ולוחמים לשעבר. הם אלה שיצרו בדבריהם רושם שכולם שותפים לתחושותיהם. ככלל, כתבות ומאמרי דעה ופרשנות כאלה, שפורסמו בישראל במהלך עשורים השנים האחרונות, הרבו להשתמש במונח "טראומה" ביחס למלחמה:

"לוחמי גדוד 13 של גולני, ששרדו מקרב החרמון ב-1973, סוחבים טראומה". "[…] יש מאות אחדות המתהלכים בינינו כשהם סובלים ממה שמכונה בשפה המקצועית 'תסמונת פוסט-טראומטית' […] כל השנים האלה, בני המשפחה ניהלו את חייהם בצל הטראומה." "מלחמת יום הכיפורים שינתה את החברה שלנו, והביאה אותי למסקנה שאסור לנו לעבור עוד טראומה כזאת".

אך כאמור – מלחמת יום הכיפורים זכורה כטראומה במיוחד למי שחוו אותה פנים-אל-פנים או לבני דורם – המהווים כיום פחות ממחצית מהאוכלוסייה היהודית בישראל.

בר-כוכבא גיבור? תגידו אתם…

טוב עשו אבות הציונות כשהנחילו מיתוסים לאומיים המבליטים את דמות הגיבור ומעלים אותו לגדולה, כמודל לחיקוי על ידי כל "צבר". ראשי התנועה הציונית העדיפו מאז ומעולם להעלות על נס גיבורים היסטוריים מהמורשת היהודית שניחנו בתכונות שראוי לחקותן. אבל אין זה מצדיק העדפה של נרטיב אחד על פני נרטיב מתחרה, והצגתו כנרטיב מומצא, או שקרי.

*****************

כשהחלו ניצני האידיאולוגיה הציונית לבצבץ ותודעת הלאום היהודי בישרה על תחילתה של תחייה לאומית בשלהי המאה ה-19, הורגשה תחיה גם בעיסוק באישיותו של בר-כוכבא. הנרטיב הציוני העלה את דמותו על נס כלוחם חירות, והציג אותו כחוליה בשרשרת היסטורית מפוארת של מעשי גבורה בהם הוכיחו העם היהודי  וגיבוריו נחישות  ולחמו למען חירותו ועצמאותו הלאומית. בר-כוכבא הפך מאז לסמל המרד וילדי ישראל מציינים את זכרו בל"ג בעומר. דא עקא, הנרטיב הציוני טרח כל כך לפאר את דמותו של בר-כוכבא אבל בה בעת העלים במתכוון את כישלון המרד שאותו הוביל. נרטיב מתחרה מריץ חוגגים רבים בל"ג בעומר אל הגליל, ואלו חוגגים במירון בהילולת הרשב"י – רבי שמעון בר יוחאי .

איזה משני הנרטיבים נשען על טיעון טוב יותר, האם יש מקום להאדיר את האחד על פני זולתו או לעמת ביניהם?

ישנם כאלו שעושים זאת, מיהם?

האם נרטיב יכול להיות "צודק", והאחר  -"טועה"?

טראומה לאומית תמיד מצמיחה נרטיבים שחלקם סותרים זה את זה

על רקע טראומות לאומיות צצים נרטיבים ומונחלים מיתוסים על ידי קבוצות אידיאולוגיות אינטרסנטיות. במאה הקודמת זה בדיוק מה שהתרחש סביב מלחמת יום הכיפורים (1973), שנחוותה על ידי הציבור בכללותו כאירוע טראומתי. אבל אידיאולוגיות של קבוצות אינטרסנטיות, כגון קברניטי צה"ל ובראשם שר הביטחון, משה דיין, הביאו למלחמת גרסאות וליצירת נרטיבים שונים סביב מלחמת יום הכיפורים. מיתוס צה"ל (ראו רשימה קודמת) הונחל על ידי שלטונות צה"ל ומפקדיו. לפיו צה"ל הביא לניצחון כאשר הפך את קרבות הבלימה לקרבות תקיפה. לעומת גרסה זאת, הציבור הרחב זכר את הכישלון, את ההפתעה, את הימים הראשונים של המלחמה ואת קרבנותיה הרבים. ועדיין, הגרסה הרשמית החזיקה מעמד שנים רבות, במקביל לגרסת הציבור בכללותו.

בדומה לכך, נרטיב בר כוכבא הפך להיות הנרטיב הרשמי שלנו בהקשר לל"ג בעומר. מדובר במיתוס שהנחילה התנועה הציונית, מאז המאה ה-19, שבאמצעותו מועבר מסר – האדרת תכונת הגבורה במאבק לחירות לאומית. בימינו יודעים ילדי ישראל לספר בל"ג בעומר שהיה אדם ושמו בר כוכבא והוא היה גיבור. אין ויכוח על אומץ ליבו של בר כוכבא. שכן הוא מרד בגלוי נגד שלטון רומי וגזרותיה, לאחר חורבן בית שני. הנרטיב של בר כוכבא, שנעשה פופולרי בעיקר בקרב הציבור החילוני, מספר שה"גיבור" הושלך לגוב אריות, נלחם באריה ויצא כמנצח כשהוא רכוב על גב האריה. הגרסא הזאת מונצחת לדוגמה בשירו של שאול טשרנחובסקי. גם שירו של לוין קיפניס מתאר את בר כוכבא כגיבור שיש להתגאות בו ובמעשיו – איש היה בישראל – בר כוכבא שמו… הוא היה גיבור, גיבור גיבור.

נרטיב יכול להיות "שגוי"?

בעוד שהזרם הציוני אימץ את דמותו של בר כוכבא, האדיר את גבורתו ואומץ ליבו בנרטיב שיצר, ואף ציין את המרד כחוליה בשרשרת היסטורית של מאבקים לחירות לאומית, הגרסה שאמצו חוגים שומרי מצוות וחרדים הייתה שונה. גרסתם עוסקת באותה תקופה היסטורית, שמציינים אותה בל"ג בעומר, אך משדרת לקחים אחרים. ראשית, חוגים אלו מציינים שבאותה עת הגיעה לקיצה מגפה שקטלה עשרים וארבעה אלף מתלמידיו של רבי עקיבא. שנית, חוגים אלו מציינים בל"ג בעומר את יום פטירתו של שמעון בר יוחאי (הרשב"י), שהנחיל לחסידיו את ספר הזוהר ואף ציווה על סף מותו לחגוג ביום זה את ניצחון הרוח (ותודה לרנית אברמוביץ).

בסופו של יום, נרטיב אינו מתחפש לתיעוד הסטורי, יש המאמינים בתקפותו ויש גם כאלו שגרסתם אחרת ובה הם רוצים להאמין.

האידיאולוגיה הציונית ובר-כוכבא

מחזה מוסיקלי ביידיש – 'בר-כוכבא' שמו  מגולל סיפור על בר כוכבא שהומצא באמצע המאה ה-19 על ידי נציגי התנועה הציונית. הסיפור שימש בסיס למחזה "בר כוכבא", שהועלה (ביידיש) על ידי התיאטרון המודרני של גולדפארן (ותודה למרים קצ'נסקי). במחזה היו שזורים אלמנטים אידיאולוגיים. אלו בלטו במיוחד בנאום שנשא בר כוכבא. הנאום מבטא את מה שחש כותב המחזה והיווה השראה לאידיאולוגיה הציונית ולהקמת תנועת "חיבת ציון" שהתכנסה באופן רשמי ב-1884 בוועידת קטוביץ.

שתי גרסאות לאירועי ל"ג בעומר, ואף לא אחת מהן עדיפה על פני רעותה

לא ברור כיצד מערכת העיתון "ישראל היום" מפרסמת מאמר של דרור אידר, המציג את גרסת התנועה הציונית לל"ג בעומר כגרסה ה"אמיתית". במאמרו כותב אידר כי בר כוכבא הוא ה"היילייט" של ל"ג בעומר; בל"ג בעומר אנו חוגגים יום גבורה עתיק הקשור בדמותו ההירואית של בר כוכבא ובמרד הנרחב שאירע בשנים 132-135 לספירה לערך….. אך מה בנוגע לנרטיב המתחרה? זה המאדיר את שמעון בר יוחאי (הרשב"י)? אידר "מנמיך" אותו בכתבה ואף רומז לקיומן של אמיתות מסולפות בו – "בחוגים האלו [קרי, שומרי צוות וחרדים], בר כוכבא הומר בהילולת רשב"י" – כך הוא כותב ומסביר: "באשר לחרדים, בר כוכבא יצר בעיה…"

לעניות דעתי, נבצר מהכותב, דרור אידר, ומרבים כמוהו, לקלוט שמאז המאה ה-19 הפכה הגרסה הציונית לגרסה רשמית בעיקר של הציבור החילוני. ילדי ישראל לומדים על בר-כוכבא וקוראים את שיריו של טשרנחובסקי ושל קיפניס החוזרים על גרסה זאת בלבד. ילדינו יוצרים חץ וקשת לזכרו של בר-כוכבא ה"גיבור" ומדליקים מדורות לציון אמצעי התקשורת שבהם נעזרו המורדים שפעלו עם בר כוכבא.

אך בכך לא די. הבעייה עמוקה עוד יותר אם מעמידים את הגרסה האחת, הציונית, כגרסה רשמית ואין מקבלים את הנרטיב של האחר, של חוגים החוגגים את ל"ג בעומר במירון ליד קבר הרשב"י.

בסיפא של מאמרו כותב אידר בדוחק, ש"עם התנוצצות אור החירות של העם בעקבות התנועה הציונית, הפך בר כוכבא מודל חיקוי ליהודי החדש, מעין צבר עתיק שדמותו נסכה השראה ותקווה בחלוצים, בשומרים, בלוחמי המחתרות ובחיילי צה"ל…." אך הדבר המקומם ביותר הוא המשפט שבא בעקבותיו:

"האם זאת הסיבה לניסיונות לנפץ את דמותו מצד אלה שהיו מעדיפים גם היום לראות כאן את שלטון רומא?" (רמז ברור לחרדים).

טוב עשו אבות הציונות כשהנחילו מיתוסים לאומיים המבליטים את דמות הגיבור ומעלים אותו לגדולה, כמודל לחיקוי על ידי כל "צבר". ראשי התנועה הציונית העדיפו מאז ומעולם להעלות על נס גיבורים היסטוריים מהמורשת היהודית שניחנו בתכונות שראוי לחקותן. אפשר לומר שיוסף טרומפלדור שייך למודל בשל האומץ שגילה ובשל תודעת החירות שהפגין. מסר דומה עולה גם מהגרסה המעלה על נס את אומץ ליבם של המורדים ברומאים, שהתבצרו על פסגת המצדה ולא נכנעו עד סופם המר… מה מצדיק לפיכך העדפה של נרטיב אחד על פני האחר, והצגתו של האחר כנרטיב מומצא?

חזרה לאתר 'רשימות'