ארכיון תג: חוק

קרוב לוודאי

סטודנטים למשפט פלילי יודעים היטב שהמושג "קרוב לוודאי" מקפל בתוכו עילה לזיכוי חשודים בעבירה פלילית  חמורה, כגון רצח. אחד המקרים הידועים לנו שבו זיכו אדם מאשמה על עבירה פלילית חמורה  [בערעור בפני בית המשפט העליון] הוא משפט דמייניוק. יורם שפטל היה הסנגור שמצא "חורים" בטענות התביעה ובית המשפט זיכה "מחמת הספק"  את הנאשם שכן, התביעה לא הצליחה להוכיח בוודאות שהנאשם הוא איוון האיום.

גם בספר המרתק של הסופר האיטלקי, ג'נריקו קרופיליו עד בעל כורחו – עושה הסנגור, גואידו גואריירי, מאמץ לרענן את זיכרונם של השופטים המלומדים שכל מה שהוא "קרוב לוודאי" איננו מספיק בכדי להרשיע חשוד בעבירה פלילית. במיוחד כשמדובר בעבירה שענייני הריגה ורצח.

"עד בעל כורחו" הוא ספר חובה למי שמעוניין להכיר טקטיקות של תקיפת כתב התביעה מבלי שלסנגוריה יהיה צורך להשתמש בעדות ובהוכחות המצביעות על חפותו של החשוד. ספר שהודפס בשישים מהדורות באיטליה ונמכרו עד היום מיליון עותקים ממנו באיטליה ועוד עותקים בעשרות שפות אחרות – בוודאי (ולא "קרוב לוודאי") מעיד על כישוריו של סופר שזה היה ספרו הראשון.עד בעל כורחו

הסופר ג'נריקו קרופיליו החל לכתוב בגיל מאוחר יחסית. הוא יצר דמות של עורך דין פלילי שובה לב, בשם גואידו גואריירי – סנגור מצליח מהעיר בארי המגן על נאשמים בפשעים חמורים.

קרופוליו עסק קודם לכן בתפקידים שונים במערכת המשפט האיטלקית: הוא היה תובע כללי ושופט-חוקר ששמו נקשר בעיקר למאבק במאפיה האיטלקית. בשנת 2006 הוא מונה ליועץ הוועדה הפרלמנטרית למלחמה בפשע המאורגן ובשנת 2008 קיבל הצעה מהמפלגה הדמוקרטית, להתמודד בשורותיה על מושב בפרלמנט האיטלקי ונבחר. מאז הוא משמש כחבר פרלמנט ומנהל קריירה פוליטית מצליחה.

הספר נכתב בגוף ראשון. הסנגור הפלילי, גואידו, מספר לנו מה עבר עליו מרגע שקיבל על עצמו את תפקיד הסנגור במשפט רצח. כאדם שעבר משבר בחייו הפרטיים הוא מגיע לא מוכן לבית המשפט. אבל כישרונו וניסיונו העשיר הוא ארגז הכלים שתמיד מלווה אותו. והוא משתמש בהם בהצלחה ובכישרון רב. הוא עורך חקירה נגדית של עדי התביעה, שאלותיו השנונות פוגעות הישר בלב ליבו של כתב התביעה וממוטטות את הבסיס שלו. וזה מרתק. הוא מצליח לעורר קשב על ידי הרמת הקול היכן שצריך ועל ידי ציטוט של סעיפים בחוק הפלילי כמו גם מחקרים מתחום הפסיכולוגיה. הוא מזהיר את בית המשפט מפני הרשעה בדין על בסיס קביעה  ש"קרוב לוודאי" החשוד הוא זה שרצח את הקרבן. נאום הסיכום שלו הוא הדובדבן שבקצפת. אי אפשר להישאר אדיש לתבונתו ולתחכומו.

נכון להיום, תורגם וראה אור בהוצאת אחוזת בית, רק ספרו זה של קרופיליו. טוב תעשה ההוצאה לאור אם תתרגם לעברית מותחנים משפטיים נוספים שכתב.

הלכה ומעשה

סוף להדרת נשים בבתי עלמין. עכשיו זה רשמי: נכון ל – 3.1.2012 נשים תוכלנה לשאת הספד בבית קברות, אם תרצינה בכך וחברה קדישא לא תוכל למנוע זאת בעדן. ההחלטה נשענת על פסק הלכה של הרב הראשי האשכנזי, יונה מצגר . חסל סדר ההתנגדות של חברה קדישא להספד של אשה, כמו במקרה הידוע של רבקה לוביץ' (טוענת רבנית) בהלוויה של אביה, פרופ' ישעיהו צ'רלס ליבמן ז"ל ב-2003, ומקרים דומים מאוחרים יותר.

בשבוע שעבר פרסמתי פוסט בעניין הדרת נשים בהקשר זה. הקביעה הרשמית, שעליה חתום השר לשירותי דת, יעקב מרגי (3.1.2012), נסמכת על חוות דעת הלכתית שנקבעה לפני מספר שנים על ידי הרב הראשי לישראל, יונה מצגר . אותה חוות דעת שימשה גם בעתירה לבג"ץ בעניין זה. בג"ץ קבע את שקבע (ב- 2007), דהיינו שיש לאפשר לנשים לשאת הספד ולהיות שותפות פעילות במסע ההלוויה של יקיריהן. אך בפועל, הדברים התנהלו מאז ועד היום אחרת. מרגע זה אין מניעה שנשים תשאנה הספד במהלך הלוויה, אף כי קיימים מנהגים שונים האוסרים זאת.

חשוב שהציבור יידע לעמוד על ההבחנה שבין הלכה מחייבת לבין מנהגים שאין לכפותם על הציבור

נפל דבר בישראל, בעוד שהציבור הוטעה לחשוב שההלכה היא כזו שאין אישה רשאית לשאת הספד ליקיריה בבית עלמין, מתברר שלא כן הדבר. כמו במקרים אחרים, שבהם קיימת הדרת נשים והפרדה בין נשים וגברים על פי מנהג, כשציבור טועה לחשוב שההלכה היא זאת שקובעת את ההפרדה או ההדרה, כעת מתברר כי גם בעניין הספדי נשים, מבחינה הלכתית טהורה אין הדבר אסור. להלכה ולמעשה. הנחייה ברוח זאת, מתברר, לא רק תחייב את כל חברות קדישא, אלא אף תהיה תנאי לקבלת רישיון למתן שירותי קבורה.

נקודה נוספת באותו הקשר היא הטיפול הלקוי בסוגייה זאת. שכן, השאלה בעניין היתר הלכתי לנשים לשאת הספד בבית עלמין הופנתה למשרדו של הרב שלמה עמאר (הרב הראשי הספרדי) לפני שלושה חודשים ושוב, לפני שבוע. במשרד לשירותי דת הוחלט לא להמתין יותר ובמקום זאת, לאמץ פסק הלכה של הרב הראשי יונה מצגר (הרב הראשי האשכנזי) משנת 2007. האם זה פתח למתח נוסף בין ספרדים לבין אשכנזים??? (מומלץ לקרא את הטוקבקים לכתבה המתפרסמת ב YNET שחלקים ממנה מצוטטים כאן).

מבחינתי האישית נסגר עוד מעגל

בזמנו, עסקתי במחקר על תופעת העלייה לקברי צדיקים, מבחינת הדינמיקה הבין אישית שנוצרת שם. תהיתי מדוע נשים מתפללות שם בנפרד מגברים. כבר אז נודע לי שלפי ההלכה אין מניעה להתפלל בצוותא אלא שמסורות מסוימות מתנגדות לכך. לאחרונה, נדונה סוגיית הדרת נשים בייתר שאת, גם בהקשר לנשיאת הספד בבית עלמין. נכחתי אישית במקרה שבו ניטלה הזכות מבת לשאת הספד על אביה. זה קרה בשנת 2003, בהלוויתו של  פרופ' ישעיהו צ'ארלס ליבמן, חתן פרס ישראל לסוציולוגיה (2003). ליבמן ז"ל היה המנחה שלי לעבודת הדוקטורט בנושא "מיתוסים פוליטיים  – רציפות מול שינוי". כשנפטר ב-3 בספטמבר 2003, ביקשה ביתו רבקה לוביץ', טוענת רבנית, להספידו. אולם כשניגשה למיקרופון בבית הלוויות בפתח תקווה, מנע ממנה נציג החברה קדישא לדבר, בטענה ש"בפתח תקווה נשים אינן מספידות".

יש לציין שבעניין ליבמן, הרבנות נמנעה מלהתערב ולוביץ' עתרה יחד עם ליאת בר באמצעות עו"ד אביעד הכהן ועו"ד אסף בר לבג"ץ. היא ניצחה ב-2007.  בעתירה נטען שההסדר הקיים פוגע ב"כבוד האדם וחירותו", "חופש הביטוי" ו"חופש הדת". ומבקש לכפות נורמות דתיות מחמירות על כלל הציבור שאינו כפוף להן. אך למעשה, המשיכו חברות קדישא להתנהל כאילו לא קרה כלום. יש לציין שלוביץ לא אמרה נואש ושוב עוררה את הנושא במאי 2011, כשהיא קוראת להפסיק להפריד בין נשים וגברים בבתי עלמין.

ועדת השרים לקידום מעמד האישה פעלה כראוי

בעקבות ההחלטה הרשמית מים 3.1.2011  עלינו להודות לועדת השרים לקידום מעמד האישה. זאת משום שהחלטת בג"ץ בנדון ליבמן נותרה, כאמור, "במגירה" מבחינת חברה קדישא, והגענו למצבים מביכים ממש בעת האחרונה. המהלך וההחלטה מבורכים ומעידים על תפקוד החלטי ונחוש של הוועדה.

אנונימיות ברשת: הטוקבקיסטים

טוקבקיסטים אנונימיים: קושיה אתית ישנה-חדשה

אתמול (7.6.2010) נכחתי ביום עיון באוניברסיטת תל אביב, שנערך תחת הכותרת "האתיקה של הטוקבקים: היבט משפטי והיבט תקשורתי". הכותרת העלתה מן האוב פרשיות שהגיעו עד לפתחם של בתי המשפט בכל הערכאות ואת היוזמה והקריאה של ח"כ ישראל חסון, חבר לשעבר בסיעת 'ישראל ביתנו', למסד באמצעות חקיקה כללים לניהול תגוביות לכתבות בעיתונות המקוונת בעיקר. סוגיית הטוקבקיסט ה"אנונימי" נדונה ביום העיון בשני מושבים. "אנונימיות באינטרנט לאחר פסיקת בית המשפט העליון" נדונה במושב שעסק בהיבט המשפטי. לא צריך להיות רגיש במיוחד כדי לחוש סלידה לעתים מטוקבק מתלהם, החתום על ידי כותב אנונימי,במיוחד כשאין אפשרות לאתרו ולתבוע ממנו את עלבוננו. לא חסרים כאלו שמכוונים חצי רעל לכל כיוון אפשרי ומנצלים לרעה את נישת הטוקבק למטרות מסוג זה.

היה חסר איזון ביום העיון בין "הטוב" לבין "הרע" שבתופעת הטוקבקים האנונימיים. וכך נעשה עוול למחקרים שמראים שהיער איננו שורץ בזאבים טורפים, כפי שנהוג לחשוב במקומותינו.

לפני שאבהיר את דעתי בנושא, אני מבקשת להודות לבעלת טור במדור "יהדות" באתר YNET, הגב' טלי פרקש. רשימתה, "להיות שליחה", ריגשה גולשים רבים לפני שנתיים. האירוע נדון רבות בתקשורת. אבל אלמלא הרשימה של פרקש וקבוצה של 'טוקבקיסטים אנונימיים', ההיבטים שהעלתה פרקש בוודאי לא היו נכללים בסדר היום הציבורי. אך זו רק אחת הדוגמאות לתרומתם של טוקבקיסטים…. גם כשאינם מזדהים בשמם המלא ונשארים באלמוניותם. אציג אותה בהמשך.

המושב הראשון דן בהיבט המשפטי:

פרט לשופטת אגמון-גונן שהשתתפה במושב הראשון ודיברה בשבחי הרשת בהקשר של 'חופש הביטוי', נשמעה נימה די דורסנית מפיהם של דוברי המושב שהוקיעו את תופעת האנונימיות כאמצעי שלילי, הן מבחינת לשון הרע והן מבחינת היותה 'זכות לא זכות'.

המושב השני היה מיועד להציג את תופעת הטוקבק מהיבט תקשורתי ולדון באתיקה של התופעה בקונטקסט תקשורתי.

למרבה הפלא, הקולות שנשמעו כאן היו בגדר "קול ענות חלושה". איש מהדוברים לא הראה בקיאות ברמה האמפירית והדוגמאות שהוצגו היו עד כדי כך שטחיות שהנימה החיובית נבלעה כליל באווירה שהוגדרה במושב הראשון, דהיינו, אוירה של "נגד" טוקבקים אנונימיים. למותר לציין את נוכחותו הדלה של קהל המאזינים במושב שעסק בהיבט התקשורתי של התופעה (זה אומר משהו על ההתעניינות הדועכת בתופעת הטוקבקים בקרב הציבור הרחב??). קהל המאזינים אכן לא הצליח לרדת לסוף דעתם של כמה דוברים שהיה להם משהו טוב להגיד על התופעה. ואגב, הדוברים כלל לא התייחסו למורכבות המושג "אנונימיות" מהבחינה החברתית ולמקור התופעה. זאת הייתה החמצה. התרשמתי שהמושג אנונימיות נחשב לשרץ שיש להיפטר ממנו מבלי לתהות על קנקנו. רגולציה נכונה של המצב תזדקק להבהרת מושגים ולהתייחסות לקונטקסט ולהעדפות ערכיות.

לא כל "כיפה אדומה" שעוברת ביער בדרכה לסבתה פוגשת בזאבים. לא כל מגיב אנונימי מהווה פוטנציאל לבעיות. ממחקריהם של עמיתי וממחקרים שערכתי אני למדנו על יתרונות הטוקבקים במישור החברתי והתרבותי, גם כאשר הכותבים מזדהים כ"אורח" או "אחד שיודע".

גולשי האינטרנט מטפחים לעצמם הרגלים שונים ומשונים. במקרים רבים מתקבלת נורמה בקהילה וירטואלית לגבי אופן הזדהות של מי שמשתתף ברב שיח המתנהל במרחב הווירטואלי. יתר על כן, אין כמו התנסות במדיום כלשהו כדי לעצב 'תרבות' ספציפית סביבו. עובדה היא שהפקת תכנים טקסטואליים או אודיו-ויזואליים באתרי בית, בבלוגים וביוטיוב הם מסוג הפעילויות הנפוצות ביותר בקרב גולשים מנוסים, ולא חיפוש מידע גרידא. אך כאמור, קיים גם קומץ של גולשים שעיקר פעילותו ברשת הוא פרסום טוקבקים לכתבות בעיתונות המקוונת.

קטגוריית הטוקבקיסטים שנויה במחלוקת. נוכחותם ברשת נתפסת על ידי חלק מאיתנו כמטרד, במיוחד אם תשאלו את המשפטנים שבינינו. גם עורכי העיתונות המקוונת מקטרים. הם נזקקים לידיים ועיניים במשרה מלאה כדי לסנן החוצה תכנים מתלהמים מתוך טוקבקים המגיעים אל המערכת. אם תשאלו אותם, חלקם אולי יודו שהייתה זאת טעות לפתוח נישה כזו בעיתון המקוון ויטענו שהרשת מתמלאת בתכנים 'מיותרים' וחסרי תועלת למאגר העולמי של המידע המצטבר ברשת.

אכן, זוהי דילמה ויש לה לפחות שני צדדים, משפטי וסוציולוגי.

למותר לציין כי מרבית בני הדור שנולד בעידן האינטרנט וחיים במקביל הן את המציאות הפיזית והן הווירטואלית עדיין לא הגיעו לגיל שבו דעותיהם וקולם נשמעים בפורומים הדנים בתופעות של הרשת. דור הצעירים עדיין לא הגיע 'לפרקו' כמו שנאמר במקומותינו. דור גולשי הפייסבוק יוצרים תרבות ומאגרי מידע משלהם, ויחד עם זאת הם מבינים היטב את הדינמיקה ברשת, הרבה יותר טוב מהדור הקודם להם. מחקר ידוע של פרופ' למיש וד"ר ריב"ק, משנת 2006, מראה שהורים לילדים פשוט אינם שותפים לעולם התוכן והמושגים של הדור הצעיר (גם פרשת ההדלפה של מבחן הבגרות לפייסבוק מעידה על כך). צבירת הניסיון של הצעירים איננה מסתכמת רק בתרבות ה'לייק' של הפייסבוק, אלא ביכולתם המפותחת יחסית להשמיע קול וביצירה עצמית ועצמאית. לפי המחקר הנ"ל, זהו דור שיודע לברור את 'המוץ מן התבן'. לכן, כל מחקר סוציולוגי שלוקח את הקבוצה הזאת בחשבון הוא בגדר ברכה ליידע של כולנו על תופעות ברשת. עלינו לשנן השכם והערב שדור הצעירים, דור הפייסבוק, שונה מאיתנו בעולם המושגים שלו. לא רחוק היום שבו דור זה יטרוף את הקלפים ויארגן מחדש את כללי האתיקה ברשת, כולל אתיקה של טוקבקים. כשיגיע תורם לתרום למדיניות הציבורית ולרגולציה של הרשת תנוח דעתם של רבים גם לגבי תופעת הטוקבקיסטים.

המחשה באמצעות דוגמה קונקרטית

מקרה שקרה לפני שנתיים: רשימתה של טלי פרקש שהתפרסמה ב-YNET, כאמור לעיל. פרקש היא בעלת טור במדור 'יהדות' באתר המקוון YNET. בעקבות הטבח במומביי ומותם של הזוג הולצברג ז"ל היא פרסמה את הרשימה "להיות שליחה", במדור 'יהדות' שנכללים בו בדרך כלל מאמרי דעה. הרשימה תשמש כאן דוגמה למה ש"טוב" בטוקבק, גם כאשר הוא אנונימי. פרקש כתבה דברים לזכרם של בני הזוג הולצברג ז"ל ושליחותם במומביי, והתייחסה במיוחד לרבקי הולצברג: "אתן, הריבקיות של העולם, מודל חיקוי אמיתי…". אמירה זו ריגשה אותי ואחרים שהגיבו לרשימה.

שעה או שעתיים מפרסום הרשימה, הגיבו לה יותר ממאתיים גולשים. אחד הטוקבקים הראשונים, שנכתב על ידי "אורח", פנה בבקשה לעורכי האתר: "…זאת אמורה להיות כתבה ראשית!!! בבקשה, העלו אותה למעלה… היא לכל עם ישראל ולא רק בחלק של יהדות ודת…. אנא העלו את הכתבה למעלה… תודה לך ריבקי על הכל… מנוחתך ומנוחת בן זוגך בגן עדן!"  וראה זה פלא, טוקבקים נוספים חזרו על הבקשה ועורכי YNET 'העלו את הכתבה למעלה', היא מוקמה במסך הראשי של האתר המקוון YNET בעמודה המרכזית כאחד העדכונים המרכזיים של אותה שעה.

אם זו איננה תרומה משמעותית של טוקבקיסטים [אנונימיים], אז מהי תרומה משמעותית באמת?

סדר היום השתנה בעיקר בזכות טוקבקיסטים. הם לא רצו להזדהות בשמם. נכון הדבר שטוקבקיסטים בדרך כלל אינם מעשירים את מאגרי הווב בתכנים. אבל אין להתעלם מהשפעתם העקיפה. לפי דוגמה זאת תרומתם העקיפה לדיון הציבורי ולסדר היום עולה עשרות מונים על התופעה שאליה נדרשים משפטנים ועורכי דין, דהיינו "הרע" שבתופעת האנונימיות של טוקבקיסטים. שינויים בשיקולי המערכת של עיתון מקוון הם תהליך מהותי. אבל הטכנולוגיה מאפשרת כיום ביצוע מיידי ורשימות, מאמרי דעה, כתבות באתרים מקוונים משנים את מיקומם בעמוד הראשי של אתרי העיתונות המקוונת כהרף עין מרגע שהמערכת מבינה שלמידע מסויים יש ערך חדשותי. הרשימה של פרקש כיוונה את תשומת לב הציבור לנקודה חברתית ספציפית ובעקבות החלטת המערכת נדרש הציבור להרהר בה.

זאת זווית ראיה מעניינת ומעוררת מחשבה. לכן יש להצר על כך שיום העיון שנערך אתמול באוניברסיטת תל אביב על אתיקה של טוקבקים משך בעיקר לכוון של ה"נגד" …….."אנונימיות של טוקבקיסטים…….." ולא ה"בעד", למרות שאפשר היה לנהל את הדיון בצורה יותר מאוזנת.

רמת-גן לנד…?

לפני עשרים שנה לקחתי לידי ספר המקונן על התרבות הפוליטית בישראל. מדובר במחקר שעשה אהוד שפרינצק על תופעת השחיתות בישראל מאז טרום הקמת המדינה: "איש הישר בעיניו – אילגליזם בחברה הישראלית". הספר עוסק בתופעות השחיתות בישראל מאז טרום הקמת המדינה. שפרינצק הלך לעולמו בינתיים, אך השחיתויות רק הולכות ומצטברות.

עברו עשרים שנה ומספר אמירות נוקבות מתוך הספר עדיין רלבנטיות לימינו:

 …..  יקשה על כל מי שמתבונן היום בחיים הציבוריים להתעלם מן המציאות הכללית של הפרת חוק, שחיתות פוליטית ואלימות, שצמחו בעשור האחרון ואשר מתפשטות על-פני מגזרים רחבים ומגוונים של החברה כולה……תופעה זו, שראשיתה זלזול בתקנות עירוניות בסיסיות של חיים אזרחיים ואחריתה השתלטות בלתי-חוקית על קרקעות פרטיות באזורים עירוניים, לא הרפתה מאיתנו…….

……..מימד לא מבוטל של אותה מציאות של הפרת חוק בא לידי ביטוי בשנות ה-70 בפרשיות בצמרת הבירוקרטית-פוליטית, שנחשפו גם הן ברעש גדול: פרשיות אלה חשפו דפוס מקיף של עקיפות חוק…….הן הראו בעליל כי הזלזול בחוק קיים לא רק בתחומים שבהם יש מאבק פוליטי, אלא גם בתחומי ההנאה החומרית של הפרט. פרשיות מסוג זה המחמירות על פעם יותר ויותר, הלכו ותכפו מאז "ימי ארידור העליזים" והן עולות וצפות על-פני השטח מדי יום ביומו – ואף נראה שכל מה שנחשף ומתגלה אינו אלא קצה הקרחון….

….כאשר מנסים לזהות את המכנה המשותף של כל התופעות הללו ניתן לקבע, שדפוס ההתנהגות המאחד את כולן הוא הנטייה החזקה, למה שאפשר לכנות בשם אי-לגאליזם ביהביורלי, כלומר, התנהגות הכרוכה במודע בהפרת החוק……

 תיבת פנדורה נפתחה בהולילנד; האם היא נקודתית? או כללית, לדוגמה, רמת גן לנד?

בהולילנד נפתחה תיבת פנדורה. האם רבים מאיתנו חשים כך? טקסי יום העצמאות, פרסי ישראל, חידון התנ"ך ועוד, הציגו תמונה "ורודה" של הישגינו במשך ששים ושתיים השנים האחרונות. מדברים על חוויית הצפייה בסרטי הבורקס והקאלט,  המסעדות מלאות בלקוחות וכך גם המרכולים והקניונים. איש איש והקטע שלו.

 בעירי, רמת גן, לעומת זאת, שוררת תחושה אחרת. לא אקרא לזה תחושה שאוטוטו גם כאן תיחשף פרשייה דומה להולילמד אבל כמעט. מידע שעבר בין מכותבי דוא"ל רבים בישר שייהרסו כאן עוד שטחים ירוקים לטובת בניית מגדלי מגורים ומשרדים. עמותת "אדם טבע ודין" ניסתה לעשות משהו…. השבוע, התקשורת חשפה "חשדות". מדובר במעורבותו לכאורה של ראש העיר, צבי בר, בתכנית גרנדיוזית שמבקשת להכפיל ולהשליש את כמות הבטון בעיר הגנים…

האם תיבת פנדורה של "הולילנד" הגיעה גם לכאן, או שמא, היא עוד תתגמד לעומת מה שיוכתר כ"רמת-גן לנד….."? –  ימים יגידו.

עשן, אש ו"שערוריית הצנזורה"

מכתב לג'ודי מילר:

"ג'ודי, זו ממש בדיחה גרועה, כל הכתבה שלך".

"העיתונות בישראל היא עיתונות חופשית כמו מרבית העיתונות במדינות המערב. צנזורה מופעלת על הדיווח העיתונאי רק בהקשר ביטחוני רגיש, בדיוק כפי שפועלות מדינות כמו בריטניה, ערש הדמוקרטיה, ודמוקרטיות מערביות אחרות."

"ענת קם לא נעלמה והיא איננה מוחזקת בבית המעצר אלא נמצאת נכון לעכשיו במעצר בית.  לא בגלל עבודתה כעיתונאית היא שם. לפי מיטב הידיעות/שמועות הזורמות ללא הרף לאינטרנט, ענת קם נחקרת עקב גניבת סודות צבאיים בתקופת היותה בשירות צבאי (היא עצמה איננה יודעת פרטים אודות המידע שגנבה והעבירה לאחרים).  הבריחה ללונדון נבעה מחשש מפני תביעה ולא חשש מפני פגיעה פיזית."

רקע: ג'ודי מילר פרסמה בצהובון The Daily Beast את הכתבה, Israel's censorship scandal. הפרשה שמסעירה כעת את הציבור בישראל היא תולדה ישירה של פרסומים לא אחראיים בעיתונים מפוקפקים כמו הכתבה שפרסמה העיתונאית מילר המתהדרת בפרס פוליצר (שיש אומרים שכלל לא ברור איך זה קרה).

מה לא אחראי בכתבה של מילר? ראשית, הכתבת מנסה להטעות ולומר שישראל הולכת בדרכי איראן בעוד שכאן בישראל המדינה גועשת משום שעיתונאית נעצרה ולציבור יש זכות לדעת על מה ולמה מתוקף "זכות הציבור לדעת". ה'עשן' שפיזרה מילר הוא ללא ספק סיפור מרתק ומסקרן; הבעיה היא שזו המצאה. זהו עשן המערפל את הראייה אך היכן האש שממנה הוא עולה? שכן, מי שמשווה בין ישראל לבין משטרים טוטליטרים חשוכים כמו איראן וצפון קוריאה, ושוכח או מסתיר את העובדה שהעיתונאית הישראלית לא נעצרה אלא שצוו עליה להיות במעצר בית, לוקה באי דיוק בדיווח ובעיתונאות מהדרגה הנמוכה ביותר. מילר היא אמנם כתבת לשעבר בניו יורק טיימס אבל לכל דיווח חייב להיות בסיס מוצק. מאחורי כל עשן חייבת להיות אש שממנה הוא ממריא אל על. שנית, העיתונאית הנתונה במעצר בית הייתה חיילת עד לא מזמן (היא בת 23 לפי הדיווחים) האם מישהו בדק מאין לקחה את המידע הביטחוני שגרם לכל המהומה? אולי היא הגיעה למידע המצונזר בתוקף היותה חיילת? שלישית, לאור שתי הטענות הראשונות קריאת הכתבה של מילר תיראה בהחלט שונה. חיילת ישראלית מכרה או העבירה מידע לצד ג' בהיותה בתפקיד צבאי, ולכן היא כעת במעצר בית. רביעית, מה היה קורה בדמוקרטיה המתקדמת ביותר, דהיינו בארה"ב או בבריטניה או בצרפת במקרים שכאלו? ברור שהתגובה למעשה כמו זה המיוחס לעיתונאית שבמעצר בית הייתה חריפה לא פחות ואולי אף יותר מכך.

למען הסר ספק, משפט סיום למכתב המופנה לג'ודי:

"אינני בעד צנזורה. אבל כשהפכת על פניו את הסיפור האמיתי רק כדי להפיק פריט לצורך השוואה בין ישראל לאחד המשטרים הגרועים ביותר בימינו, הגדשת את הסאה. למעשה, בנית סיפור בדוי – הפצת עשן בלי שהייתה קודם לכן אש. המטרה שלך, ג'ודי, הייתה להסיט את הדיון ואת נקודת הכובד שלו מהשאלה, האם לצנזורה במאה ה-21 יש זכות קיום, אך ורק כדי לחזק את הנימה האנטי ישראלית ולהפיח רוח חיים מחודשת בשאלה – האם לישראל יש זכות קיום. לא פלא שבמדינתך הנאורה סבורים המהדרין שאין להאמין לאף מילה שלך, ג'ודי, ויש להם לא מעט סיבות להרגיש כך….

לחזרה לבלוג שלי ב'רשימות' לחצו כאן

חובות שבחוק וחובות שבמצפון

לאחר החשיפה המזעזעת של פרטי היעלמותה וקורות חייה של ילדה אחת תמימה – רוז פיזאם – rozeשנולדה למשפחה רוויית בעיות, ההלם אינו אמור להרפות את ידינו אלא ליהפך, לעורר בנו מחדש חושים רדומים.

                                                    ******************

האדם הוא יצור אכזרי.

                                                   ********************

יש מצפון? תלוי את מי שואלים.

                                                    *******************

אינספור מקרים חמורים אינם מדווחים ואינם מגיעים אלינו דרך התקשורת, ואלו שכן, רחמנא ליצלן.

                                                    ******************

עלינו להפסיק להיות אטומים, או לעסוק בעניינים מטופשים כגון – דירת היוקרה של אהוד ברק.

                                                    *******************

אני לדוגמא, גלשתי באינטרנט ודליתי מספר אתרים המסבירים את כוונת החוק ואת הצד המעשי בפשטות:

באחד מהם האתר של תנועת הצופים מצאתי הסבר בשפה מובנת ביותר והנה עיקרי הדברים:

בשנת 1989 התקבל בכנסת התיקון לחוק העונשין, בנושא פגיעה והתעללות בקטינים ובחסרי ישע (תיקון מס' 26 ).

התעללות בילד  היא עבירה פלילית חמורה.

ואם המתעלל בילד הוא הורה, בן משפחה או אדם אחר האחראי על הילד – זו עבירה פלילית חמורה במיוחד.

*********************************

חובת דיווח

על כל אדם מוטלת חובת דיווח לפקיד הסעד או למשטרה, בכל מקרה שיש לו יסוד סביר לחשוב שהאחראים על הילד מתעללים בו.

מי שיודע על התעללות בילדים ולא מדווח – עובר עבירה פלילית וצפוי לעונש מאסר.

כל אדם שיש לו יסוד סביר לחשוב  שאחראי על ילד התעלל בו, חייב, על פי החוק,  לדווח על כך לפקיד סעד או למשטרה. "פקיד סעד" הוא עובד סוציאלי, המופקד על נושא זה, וניתן למצוא אותו בכל מחלקות הרווחה של הרשויות המקומיות.

חשוב לזכור, כי המדווח על התעללות איננו נדרש להוכיח התעללות. כל מי שמדווח כנדרש בחוק ובתום לב, החוק מגן עליו מפני כל תביעה פלילית או תביעה אזרחית נגדו. חובת הדיווח איננה רק חובה חוקית, אלא היא גם חובה מצפונית ומוסרית.

 

*********************************
                                         מקובל לסווג את ההתעללות לארבעה סוגים שונים:
1.התעללות פיזית (ילד מוכה)
2.התעללות מינית
3. הזנחה – הזנחה פסיבית או הזנחה אקטיבית, שנועדה למנוע מהילד הזנה, טיפול רפואי, טיפול מונע, הזנחה יכולה להסתיים במוות או לגרום לילד תת תזונה, נזקים גופניים, עיכוב בהתפתחות, פיגור ונזקים נפשיים מיידיים וארוכי טווח

4. התעללות נפשית או רגשית – הרס שיטתי של יכולת הילד לפתח מסוגלות רגשית או לפעול כשורה בהקשרים אישיים וחברתיים. תוצאות התעללות מסוג זה יכולה להתבטא בחרדות, בהסתגרות, ביכולת מילולית ורגשית מוגבלת ובהתפתחות לקויה.

***********************
להקשיב לילד

לא אחת ילד מספר – או לפחות רומז – שמשהו קורה.  יש להקשיב לילד. 

 ילד המדבר בדרך עקיפה, עושה זאת אולי כי הוא נבוך, כי הוא צעיר ואינו יודע לבטא במדויק את המתרחש.

ייתכן גם שהילד הבטיח לא לגלות דבר ההתעללות,  או  שהוא חושש וחרד. יש ילד הרומז על ההתעללות בו  בדרך של הסוואה.

עליך לעודד את הילד בעדינות וברגישות לדבר,  

כיצד להגיב?
תגובת המבוגר חשובה ביותר, ועשויה להשפיע על הרגשתו של הילד, על ביטחונו ועל נכונותו להיפתח בפני המבוגר, לתת בו אמון ולספר לו על ההתעללות.

חשוב מאוד להקפיד על הכללים הבאים:

 לשוחח עם הילד בפרטיות וביחידות.  להיות אוהדים ולנסות להישאר שקטים ורגועים.

 לא להגיב בבהלה – להשתדל להימנע מלבטא בהלה במילים או  בהבעות פנים, בתנועות ידיים א ובשפת גוף.

 להאמין לדבריו של הילד ולומר לו, שמאמינים לו ושהוא דובר אמת.

 לעודד את הילד להמשיך ולספר,

 לומר לילד שהוא אינו אשם בהתעללות.

להבטיח לילד, שנעשה כל שביכולתנו כדי להגן עליו ולתמוך בו.

להסביר לילד שאין לשמור על המידע בסוד.

הערה:

אין  לחקור או לטפל בעניין ללא הסמכה, מומחיות והרשאה כדין.

להתייעץ עם אנשי מקצוע מורשים – עו"ס תנועתי, פקיד סעד, יועץ בית הספר וכדומה.

***************************

חובה להפיץ דברי הסבר מכל סוג ומכל מקור ובלבד שנתעורר לבער את הנגע מקרבנו!

                                              למנוע, לא להמתין לנס!