תגית: חופש הביטוי

חופש הביטוי האמנותי

צילמתי לפני שנים רבות את היצירה של טיציאן, "ונוס מאורבינו" (1534) המוצגת עד היום בגלריה אופיצי בפירנצה. הגדלתי את התמונה, מסגרתי אותה, והיא תלויה בביתי בכניסה לסלון. כל מי שנכנס לכאן, ילדים, שליחים, חברים, משפחה לא יכול שלא לראות את התמונה. איש עדיין לא כיסה את עיניו ולא מצמץ. למען הסר ספק, היצירה עדיין תלויה בגלריה אופיצי, להנאת כל המבקרים.

ונוס מאורבינו (1534), יצירה של טיציאן. קרדיט: ויקיפדיה

ציטוט: "יש להפסיק לאלתר את הרדיפה של אבו ושל המשכן לאמנויות. אם אנשים דתיים מפחדים מכך שרגשותיהם ייפגעו מדבר אמנות, עליהם להימנע מביקור במוזיאונים, או לברר מראש אם התוכן "כשר". לא מתקבל על הדעת להתאים עבודות אמנות לרגישותם ולהעניש את מי שחורג מטעמם. למדינה אסור לפגוע בחופש הביטוי האמנותי" (מאמר מערכת, הארץ 12.7.2021).

המשכן לאמנות ע"ש חיים אתר, עין חרוד. קרדיט: ויקיפדיה

בקיבוץ עין חרוד הוקם המשכן לאמנות ע"ש חיים אתר ומשכנו הקבוע מומן על ידי הקיבוץ והמדינה. ב- 21 ביוני 2021 הושקה במקום תערוכה ובה עבודה של אמן הווידיאו הצרפתי, גרגורי אבו (Gregory Abou), "שריפת שם השם".

לפני כשש שנים הוצגה בבצלאל (האקדמיה לאמנות ועיצוב) תערוכת עבודות גמר. אחת העבודות הציגה דיוקנו של ראש הממשלה נתניהו כשחבל תליה מונח על צווארו. התגובות לא איחרו לבא. כתבתי על כך בהרחבה תוך השוואה עם מקרים דומים בהיסטוריה העולמית.

מה בין המיצג של אבו ועבודת הגמר בבצלאל?

במקרה של התערוכה בבצלאל, התלמידה שיצרה את הדיוקן אמרה להגנתה שמדובר באמנות בלבד ולא בהסתה. הביקורת עסקה בשאלה של הגבול בין חופש הביטוי והסתה לאלימות, והאם מוזיאון הוא מקום ציבורי. התשובה הייתה חד משמעית – כן. בפועל הסירו את המיצג מהתערוכה. אבל לא זאת הנקודה שיש לשים עליה את הדגש במקרה של גרגורי אבו. בנוגע למיצג הווידיאו שלו יש בהחלט מקום לדון בשאלה האם ביצירה שלו יש מימד של הסתה. הסתה אנטי-דתית.

ציטוט:

"… ברור שגם לחופש הביטוי, כמו לכל זכות דמוקרטית אחרת, יש גבולות המתחייבים מן הצורך לכבד גם את זכויות הזולת. הזכות לחופש ביטוי סותרת לעיתים את הזכות לחיים, וכאשר מתקיימת סתירה כזו על חופש הדיבור לסגת מפני הזכות לחיים. לדברי אהרן ברק, נשיא בית המשפט העליון בשנים 1995–2006" , הזכות לחיות בחברה קודמת לזכות להביע בה דעה". המשטר הדמוקרטי נכון להגן על חופש הביטוי, כל עוד הוא מגן עליה, אך במקום שבו חופש הביטוי הופך לקרדום לפגיעה בדמוקרטיה, אין כל צידוק שהיא תניח את צווארה על הגרדום." (מתוך פרק 5 , "חופש הביטוי והסתה, היכן הגבול"?)

נראה לי שבשאלת היתכנותה של הסתה ביצירת אמנות דינם של שני המקרים דומה. אלא שבמקרה של אבו, מלבד סוגיית ההסתה, שאיש לא דן בה עד כה, טענת מצדדי הצבת המיצג בתערוכה נסמכת על סעיף 173 לחוק העונשין, העוסק בפגיעה ברגשי דת.

ציטוט:

"על פי סעיף 173 בחוק העונשין, הפוגע ברגשי דת הוא מי ש"מפרסם פרסום" או "משמיע במקום ציבורי ובתחום שמיעתו של פלוני מלה או קול", שיש בהם "כדי לפגוע פגיעה גסה באמונתם או ברגשותיהם הדתיים של אחרים".  

השאלה שלא נשאלה: האם המקרה שלפנינו הנו מהלך סנסציוני-שיווקי?

שוחרי התרבות שרוצים להרחיב את הדעת ולהכיר סגנונות אמנות, חופשיים וחופשיות לבקר במוזיאון ש"מדבר אליהם". במה דברים אמורים? בוודאי לא במוזיאון שבהם האוצר/ת אמור לבחור את העבודות הטובות ביותר במונחים של אמנות וחינוך, כדי שאלו יוצגו בתערוכה, ואילו בפועל הבחירה נעשית משיקולים זרים של יצירת סנסציה סביב אחת היצירות. כך שכל מטרת השיבוץ בתערוכה של יצירה ספציפית היא להזמין קהל רחב יותר למוזיאון. וזה מחזיר אותנו לעקרון של חופש הביטוי באמנות.

סיכומו של דבר, חופש הביטוי מחד ופגיעה ברגשות מאידך הם השיקולים המחייבים. לפיכך, יצירות המציגות דברי תועבה קשים, בעיניי חלק מהאוכלוסייה, צריכות להיות מוגבלות לצפייה לילדים, קודם כל. והאחריות לכך תינתן למציגי העבודה. במקרה של אבו: האוצרת והאמן.

שנית, בכדי להימנע מסערות ציבוריות, כדאי שליד יצירות העלולות להיות שנויות במחלוקת, תיכתב אזהרה לבאים להתבונן בהן. בדיוק כפי שסרטון אלים מזהיר ואומר, "זהירות הסרטון מכיל חומרים קשים לצפייה".

עדכון (24.6.2021): לאחר הלחץ הציבורי המיצג "שריפת שם השם" הוסר מהתערוכה בעין חרוד.

הבחירה של יואל שליט – האקט והסמל

אקט בלתי צפוי הפר את שגרת טקס יום העצמאות המסורתי, טקס ממלכתי-לאומי. הבחירה של יואל שליט בחשיפה אישית-פרטית בעלת נגיעה ציבורית-לאומית, היא בחירה מחושבת היטב וחשובה. אבל הקנטרנים ומחרחרי הרייטינג למיניהם עדיין לא קולטים את משמעותה. תמונת מצב: מקהלה קולנית וצורמת בכל ערוץ ותחנת שידור, בבלוגוספירה ובתגובות המקוונות לכתבות ולמאמרים ברשת ולקח עדיין אין.

בחלוף יממה וחצי מאז האקט ש"קטע" את שלוות הטקס בהר הרצל, השיח הציבורי מתמלא בקצב רצחני בדברי תומכים ושוללים ובויכוח ביניהם לגבי הבחירה של יואל. אני מציעה להלן תובנה אחת והיא: בחירתו של יואל שליט נכונה וקונסטרוקטיבית.

אלו שעדיין דשים בשאלה, האם מחאה "פרטית" הקוטעת טקס "ציבורי" מקודש היא אקט רצוי ולגיטימי? מוזמנים להמשיך לקרא.

 להלן נימוקים ונקודות למחשבה:

1)      הבחירה להשתמש ב"חופש הביטוי" ולעשות זאת במקום ובמועד שבו יש סיכוי שהמסר יישמע ויקבל את מלא תשומת הלב, נעשתה מתוך שיקול דעת ובמצב נפשי שפוי לחלוטין.

2)      ישראל היא מדינת כל אזרחיה וזכותו המלאה של כל אזרח מאזרחי המדינה לגייס את משאביו הפרטיים ולהתייצב נוכח מי שלדעתו שכח שעליו לעשות מעשה דמוקרטי בסיסי – להבטיח שכל אזרח מן השורה, שעשה את המוטל עליו למען ביטחון המדינה. לא ייתכן שחיילים יצאו לקרב ויפלו בידי אויבינו וידה של המדינה תקצר מלהושיע.

3)      סמלים מלווים את האנושות משחר ההיסטוריה. הם השלד של כל חברה אנושית. אין להם תוקף או "פג תוקף" משל עצמם. החברה תתמוך בהם ותתהדר בהם כמייצג של סך ערכיה. כל עוד אלו נכונים בעיניה, תמשיך החברה להכיר בהם כרלוונטיים.

4)      המושג "אומה" הינו ייצור מדומיין, כולנו יודעים זאת. שייכות ל"אומה" משקפת הזדהות עם ערכיה, מורשתה, שפתה, וכן הלאה. הפרט אינו מכיר את כל מי ששייך ל"אומה". הפרט מוקיר את הערכים, השפה והמורשת המשותפים. לכן אנחנו מרגישים שייכות ל"אומה".

5)      המילה "קלישאה" המוצמדת לאירוע סמלי לאומי ובמקרה הנוכחי – לטקס הדלקת המשואות בהר הרצל בערב יום העצמאות 2011 – כבר אינה זרה לעין או לאוזן. הטקס הממלכתי בהר הרצל מכבד את זכרם של הנופלים במלחמות ישראל ובפעולות איבה וטרור נגד אזרחי ישראל. זהו מעמד חד- שנתי שבו כולנו זוכרים את כל אלו ש"במותם ציוו לנו את החיים", שהיו "מגש הכסף" שעליו ניתנה לנו המדינה. ככזה, האירוע אינו קלישאה בכל מובן שהוא.

6)      טקס הדלקת המשואות השנתי בערב יום העצמאות עשוי להפוך לקלישאה אם תכניו של הטקס אינם מתחדשים. עד היום מקדשים אזרחי ישראל את יום הזיכרון לחללי צה"ל ולנפגעי טרור וכך זה יימשך, וכך ימשיכו צעירים למלא חובתם ולהתחייל בצבא ההגנה לישראל, חלקם כלוחמים קרביים המוזנקים למשימות ומבצעים המיועדים לשמור על בטחון המדינה שלנו.

7)      הבחירה של יואל שליט מעלה סימני שאלה. מתברר כי טקס יום העצמאות המסורתי מייצג בעיני חלקים לא מבוטלים מאזרחי המדינה סוג של קלישאה. ההסבר מוכר וידוע לכל חוקר סמלים – אירוע שמשמעותו אינה מתחדשת, הופך בהדרגה לקלישאה. הטקס המתקיים בערב יום העצמאות ושבו חוזרים על אותן מנטרות ובין לבין מדליקים 12 איש משואות, לצד החלקה הצבאית בהר הרצל שם קבורים 22,867 חללי צה"ל, הפך לקלישאה בעיני רבים. לא רק שאין חידוש בסמליו אלא שכל בשורה חדשה לא עולה ממנו. לצערנו, בכל שנה נוכחים בטקס נציגי משפחותיהם של חללים נוספים שנפלו בקרב, במבצע או בפעולות איבה וטרור, ונחשפים לציבור המוקיר את גבורת הנופלים הללו. פרט לכך אין בו חידוש ויש הסבורים שייעודו העיקרי הוא "להשתיק" ל"טאטא מתחת לשטיח" להסתיר הסתייגויות ואכזבות כמו אלו של משפחת שליט.

8)      נעם ואביבה שליט לא צריכים היו לייעץ לבנם יואל מה לעשות. יואל אדם עצמאי שפנה אלינו, אזרחי מדינת ישראל המזוהים ומזדהים עם ה"אומה" וערכיה.

9)      האקט של יואל שליט קורא בדחיפות ל"בדק בית" של ערכינו כעם וכמדינה. נכונה גם הבחירה שלו להופיע בזירה הציבורית, ובדיוק במקום הנכון, בהר הרצל. בחירתו של יואל שליט קושרת את מצוקתו אל רקע ממלכתי-מקודש ויוצקת בו תוכן ציבורי חדש – די לקלישאות! כן למחאה פרטית בעלת נגיעה ציבורית-לאומית!

10)   אולי זו המשמעות והסימבוליקה שביקש יואל שליט לצקת לטקס? כדאי בהזדמנות זו לבדוק גם בכיוון הזה ולעשות חשבון נפש ציבורי. אולי בחירותו היא תחילתו של מהלך בריא – עדכון הסימבוליקה של טקס ממלכתי לאומי זה.

עוד בדיחה אחת [על מובארכ] ודי!

מסורת של בדיחות פוליטיות החלה במצרים בתחילת שנות ה-50 ושכיחותה עלתה מאז – מכיוון שמסוכן היה להביע עמדה פוליטית בפומבי בימים ההם. וכך התפתח לו רפרטואר  של הומור פוליטי כאמצעי ביקורת חלופי בהמשך מקבץ בדיחות

בדיחות פוליטיות מתארות את הנשיא לשעבר של מצרים, חוסני מובארכ כאידיוט מושלם. מסורת של בדיחות פוליטיות במצריים החלה להתפתח בתחילת שנות ה-50 וליתר דיוק, ב-1952. שנה זו הייתה קו פרשת המים שממנו כל זה התחיל, משום שתנועת הקצינים החופשיים ובראשם גמאל עבד אל נאצר ומוחמד נגיב, הובילו מהפיכה, ששמה קץ לשלטונו של המלך פארוק. המשטר הצבאי החדש שם קץ גם לפוליטיקה פרלמנטרית ולחירויות הפרט: חופש ההתארגנות, חופש הביטוי וחופש העיתונות.

שכיחותה של הבדיחה הפוליטית במצריים עלתה מאז. בדיחות פוליטיות הפכו לשם דבר ולא רק במרחב הפרטי. החל מפקידי הממשל וכלה ביושבי בתי הקפה, העם המצרי כולו נסחף לשמוע ו/או לספר בדיחה פוליטית טובה. היה מסוכן להביע עמדה פוליטית בפומבי וכך התפתחה לה מסורת של הומור פוליטי המשמש כאמצעי ביקורת חלופי. כידוע, מי שמספר או שומע בדיחה אינו בהכרח מי שחיבר אותה. גם אין למעמד סיפור הבדיחה תיעוד משום שהיא נאמרת בעל פה. ההומור הפוליטי היה מכוון מאז ואילך כלפי ההנהגה הפוליטית ומדיניותה. התופעה, דהיינו, השימוש בהומור פוליטי במקום לקחת סיכון ולהתבטא בפומבי בענייני פוליטיקה, אינה ייחודית למצרים. רשימה ארוכה של מדינות כגון, ברית המועצות לשעבר, צ'כיה, מזרח גרמניה, פולין, הונגריה, קובה, סין נכללות בין אלו שבהן התפתח ההומור הפוליטי כתחליף להבעת ביקורת בפומבי כנגד בכירים במערכת הפוליטית.

מנקודת המבט הפסיכולוגית של פרויד, מיזעורו של האויב או היריב, הגחכתו והצגתו כנחות מאיתנו הם מתכון שכיח המסייע להשגת תחושת עליונות כלפיו. זה מסביר מדוע השימוש בהומור פוליטי שכיח במיוחד כשאין אפשרות להתבטא ישירות ובפומבי או להביע עמדה מנוגדת לזו של בכירי המערכת הפוליטית. זה גם מבהיר מדוע הבדיחה הפוליטית תהיה נפוצה במצבים של תחושת אי-שוויון משוועת בין העם לבכירי הממסד הפוליטי. הצחוק הוא האפשרות היחידה לקתרזיס ולפורקן זמני ממצוקות אלו. אמנם אין אפשרות להפיל משטר בצורה כזו אבל יש אפשרות לצחוק ולהרגיע, זמנית.

מכל זה עולה תובנה לפיה לאור ההתפתחויות האחרונות במצרים, מישהו פספס כשלא נתן את מלא תשומת ליבו לבדיחות הפוליטיות שהסתובבו בוודאי במצרים בזמן האחרון. הרי אפשר היה באופן שכזה לעקוב בקלות אחר תחושות העם, מצוקותיו ודעותיו, זאת בתנאי שמישהו היה אוסף את הבדיחות ומנתח אותן אחת לאחת. אמנם התוצאות שהיו מתקבלות לא היו מדויקות, משום שאי-אפשר לדעת לפי הבדיחה הפוליטית מה באמת חושב העם ואיזה חלק מהעם מזדהה עם הבדיחה. לשם כך נחוץ מחקר אמפירי מדויק. רק כך ניתן לקבוע בוודאות מה היו תחושותיהם של חלקים ספציפיים באוכלוסיה המצרית בזמן האחרון. אבל כל בדיחה היא אינדיקציה.

הבדיחה שלהלן הייתה פופולרית בזמנו של נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר. יש בה ביקורת מאוד נחרצת נגדו:

נאצר מגיע לגיהינום, שם הוא מתקבל על ידי השטן. כיאה לאדם במעמדו, השטן מציע לו לבחור את חדר העינויים שהוא מעדיף להתגורר בו. האפשרויות לבחירה הן: חדר עינויים סוציאליסטי או קפיטליסטי. נאצר מבקש הבהרה והשטן משיב, "בחדר הקפיטליסטי אתה נשרף באש במשך חמישה ימים ושני הימים הבאים הם ימי מנוחה ואילו בחדר הסוציאליסטי צולים אותך בשמן רותח במשך שבעה ימים רצופים". נאצר אינו מהסס ומבקש שישלחו אותו לחדר הקפיטליסטי. כעבור שבועיים הוא מחליט לבדוק מה מצבו של עבד-אל-חכים עמר, מי שהיה הרמטכ"ל ו"התאבד" לאחר המלחמה (1967). עמר בחר להיות בחדר עינויים סוציאליסטי. במאמץ רב מגיע נאצר אל עמר ומה רואות עיניו? עמר יושב לו בנינוחות ומעשן חשיש. "מה קורה כאן?" שואל נאצר. עמר משיב לו: "אנחנו שולחים כל יום מישהו לקו-אופ לקנות שמן, אבל כבר זמן רב אין, אז מביאים לנו משם חשיש, במקום.

בדיחה זו מיועדת ללא ספק למתוח ביקורת על המודל הסוציאליסטי שנאצר דגל בו. המציאות העולה מהטקסט ההומוריסטי היא כי למרות הסוציאליזם שהונהג על ידי נאצר עוד בשנות ה-50, אי אפשר היה להשיג מצרכי יסוד, למשל שמן. ההומור מופנה גם כלפי עמר, שהיה ידוע כמעשן חשיש. המעניין הוא שבבדיחות מן הסוג הפוליטי, מרבית המנהיגים הפוליטיים הגיעו לגיהינום.

כשעלה אנואר א-סאדאת לשלטון בשנות ה-70 הרבה מן הבדיחות הפוליטיות הידועות מימיו של נאצר סופרו גם עליו, לאחר שעברו מתיחת פנים קלה. הדמות המרכזית בבדיחות הקשורות לסאדאת היא אשתו, גי'האן. והבדיחות עוסקות במין. מאחר שיש בהן אלמנטים פוליטיים בשילוב עם מין, אפשר להציגן כהומור פוליטי.

מספרים שבאחת הנסיעות של סאדאת לארצות הברית הוא החליט שעליו להגן על אשתו ג'יהאן, שנשארה לבדה בקהיר, ולפיכך הזמין עבורה חגורת צניעות שחותכת כל אובייקט שמתקרב ומנסה לחדור דרכה. כשחזר מארצות הברית, זימן סאדאת לחדרו את כל שרי הממשלה ודרש מהם לחשוף את אזור חלציהם. כל אחד בתורו הראה לו את איברו ורק מובארכ לא הסכים לחשוף את איברו בפני סאדאת. "חוסני מובארכ, אתה אדם נפלא. ידעתי שאפשר לסמוך עליך", אמר לו סאדאת. "תודה רבה לך, אדוני הנשיא" השיב לו מובארכ בגמגום.

הערה: מי שמספר את הבדיחה מגמגם את תשובתו של מובארכ כדי שיבינו שלשונו היא זו שנקטעה….

הבדיחה מתמקדת גם במתירנות היתרה של ג'יהאן. מה גם שידוע שכולם ניסו ל"התחיל" איתה בכל פעם שסאדאת נסע בתפקיד, ושהוא סמך בתחילה על מובארכ יותר מאשר כל שרי הקבינט המדיני שלו.

הבדיחה הבאה ממחישה את המצב בצורה הטובה ביותר:

פעם הודיע סאדאת לחברי הפרלמנט, "אני רוצה שתדעו שאשתי ג'יהאן בהריון", מישהו צעק: "בראבו! מובארכ!", "לא" מיהר סאדאת להגיב, "קארטר".

מי שמבין ערבית יחוש בכפל המשמעות של המילה "מובארכ" – הנשמעת קצת כמו "מברוק", במובן של ברכות. רק סאדאת לא מבין את כפל המשמעות וחושב שמישהו אמר שאבי התינוק הוא מובארכ. (הערה: מספרים על שערורייה במצרים בזמנו של סאדאת עקב השמועה שקרטר נישק את ג'יהאן בפומבי). בכל מקרה, עד היום חלק מהבדיחות על מובארכ משלבות את דמותה של ג'יהאן.

בדיחה מתקופתו של מובארכ ממשיכה את הקו:

מספרים שאשתו, סוזאן, שאלה אותו איך זה שבתקופת סאדאת נתנו האמריקאים למצרים שני מיליון דולר. הוא הסביר לה שגי'האן הייתה נוסעת לשם, נפגשת עם קרטר, הוא היה מנשק לה כל לחי, ומוסר לידה אחר-כך צ'ק שמן. בהמשך, הוא ביקש מסוזאן לעשות טובה, לנסוע לאמריקה ולהיפגש עם בוש לפי אותה מתכונת. אך הוסיף, "כשתגיעי חזרה למצרים, שטפי את לחייך במי הנילוס". היא עשתה כדבריו. נסעה, בוש נשק על לחייה ומסר לידה צ'ק שמן. כשחזרה יצאה מיד לנילוס לשטוף את פניה. בעודה עושה כן, היא רואה שם את אחד השרים, באדר (שר הפנים דאז), ושמה לב שהוא שוטף את עכוזו במי הנילוס. "מאין אתה חוזר?", שאלה, והוא השיב לה: "מערב הסעודית"….

בבדיחה יש רמז לריבוי הומואים בערב הסעודית ובמדינות המפרץ הערביות. ומובארכ הבין שזה מה שעליו לעשות כדי לקבל מהם ומהאמריקאים כספים. כמובן שאזכור שמה של ג'יהאן בבדיחה מעיד עד כמה השמרנות המצרית לא סלחה לה על כך שהסכימה שקרטר ינשק את לחייה במהלך ביקורו בקהיר.

כשמובארכ עלה לשלטון הוא הביא עימו רוח סובלנית ודמוקרטית יותר, יחסית לקודמיו. הוא אפשר לכמה ממפלגות האופוזיציה לייסד עיתונים משלהן, ואפילו התיר מידה מסויימת של חופש התארגנות. עיתון מפלגת האופוזיציה ה"וואפד החדש" (ימין-מרכז), שנקרא בשם "וואפד", היה בשנות ה-80 היומון בעל התפוצה הרחבה ביותר במצרים. העיתון מתח ביקורת נגד מדיניותו של מובארכ, באופן די קבוע. אך מאחר שגם בתקופתו של מובארכ לא הייתה דמוקרטיה במצרים, המשיכה מגמת הבדיחה פוליטית כאמצעי ביקורת נגד השלטון שהוא עמד בראשו. הקו השולט בבדיחות מעמיד את האינטליגנציה של מובארכ ויכולותיו בסימן שאלה גדול.

הבדיחות עושות לעתים השוואה בין מובארכ לבעלי חיים:

לכינוס מדעי בנושא ניתוחים שהתקיים בקהיר, הגיעו נציגיהם של מדינות רבות. הנציג הצרפתי סיפר שהיה עליו לטפל במתאבק שהיה פצוע קשה ולהחליף את ליבו ואת כליותיו. "היום הוא מתאבק מקצועי" הוא סיפר. הנציג האנגלי סיפר שהיה עליו לטפל ברץ מרתון מקצועי שאיבד את שתי רגליו בתאונה וסיפר "היום הוא עדיין רץ מקצועי ידוע". גם הנציגים האחרים סיפרו דברים מדהימים עד שהגיע תורו של המצרי. הוא סיפר שהיה עליו לטפל באדם שאיבד את מוחו, ושהוא החליף אותו במוח של קוף. "היום הוא נשיא מצרים" הוסיף הנציג.

הבדיחה משווה את מובארכ לקוף ואף קובעת שהמוח של הקוף איכותי יותר מהמוח של מובארכ. אבל הבדיחות הפופולאריות ביותר מבין אלו המשוות בין מובארכ לבין בעלי חיים אחרים, עושות זאת תוך שימוש בחמור (או יותר נכון, ass).

הבדיחה מספרת שכאשר מובארכ נוסע במכונית למקומות שונים, חמור ואמבולנס יוצאים בעקבותיו. שאלו את רופאו האישי מדוע חמור ואמבולנס? השיב להם: "האמבולנס הוא למקרה חירום, כמו תאונה, והחמור נחוץ כדי לתת למובארכ עירוי במקרה הצורך

ההשוואה ברורה. למובארכ ולחמור יש אותו סוג דם.

הבדיחה הבאה – גם היא על מובארכ,

מספרים שעטיף סידקי (שהיה ראש ממשלת מצרים) היה צריך לדבר עם מובארכ בדחיפות. וכשלא נתנו לו להיכנס ואמרו לו שמובארכ עסוק, הוא התעקש ופרץ לחדר שבו ישב מובארכ ושיחק שחמט עם חמור. סידקי השתומם ושאל אותו לפשר הדבר, "אתה משחק שחמט עם חמור?" השיב מובארכ, "אל תקרא לו חמור, הוא ניצח אותי כבר חמש פעמים".

בדיחה נוספת שמשווה בין מובארכ לחמור:

מספרים שפעם מובארכ הגיע לשיחה עם הנשיא רייגן ושאל "מדוע שלחת לחלל מורה ולי לא הצעת לטוס לחלל?" רייגן מיד הציע לו שבפעם הבאה הוא יזמין אותו והוסיף "אל תשכח להביא איתך חמור". מובארכ הוזמן והועלה יחד עם החמור לחללית. שם הסבירו לו: "יש בחללית שני טלפונים, אחד כחול והשני ירוק. כשהירוק יצלצל, החמור צריך להשיב, וכשכחול, אתה – מובארכ – צריך להשיב."החללית המריאה והטלפון הירוק צלצל. החמור השיב, והמדענים שאלו אותו מה הוא רואה מהחלון. גם למחרת זה קרה וכך גם למחרת עד שמובארכ לקח ביום הרביעי את השיחה ושאל מדוע הם אינם מתקשרים אליו. התשובה הייתה, "בסדר, מחר נתקשר אליך". הם התקשרו וביקשו ממובארכ למסור את הטלפון לחמור, כדי שיוכלו לשאול אותו שאלות….

המסר כאן ברור לגמרי. מובארכ טיפש יותר מהחמור. כשבדיחות כאלו רצות במדינה שהחקלאות היא הענף הנפוץ ביותר בה, ושחמורים ובעלי חיים נוספים מסתובבים לא רק בכפר אלא גם בעיר וכל אחד מבין למה הם משמשים, השוואה כזו מביעה שאט נפש מטיפשותו של מנהיג.

ויש סוג נוסף של בדיחות המשוות בין נאצר, סאדאת ומובארכ:

מספרים שכאשר שאלו כל אחד מהם איזו שנה בחייו הייתה הקשה ביותר, נאצר דיבר על מלחמת 1967, סאדאת דיבר על מלחמת 1973 ומובארכ סיפר שהשנה השנייה שלו בתיכון הייתה הקשה ביותר…

הבדיחה מציגה את מובארכ כאידיוט מושלם, שאפשר רק לרחם עליו. וכן הלאה, לא השתנה דבר מאז שמובארכ עלה לשלטון. הוא לא נעשה חכם יותר וחצי הביקורת ההומוריסטית אינם משנים את המצב. הבעיה היא שלצעירים אין סבלנות, הם בעלי פוטנציאל ולא יתנו למצב להמשיך לאורך זמן. והיות שכוחה של הבדיחה הנו הפורקן הזמני שהיא מעניקה מהתסכולים, הזמניות הזאת כבר לא מועילה לאיש. הגיע הזמן לפעול!

ואכן כך היה – האביב הערבי בשנת 2011.

בשבחה של אנונימיות ברשת: הטוקבקיסטים

טוקבקיסטים אנונימיים: קושיה אתית ישנה-חדשה

אתמול (7.6.2010) נכחתי ביום עיון באוניברסיטת תל אביב, שנערך תחת הכותרת "האתיקה של הטוקבקים: היבט משפטי והיבט תקשורתי". הכותרת העלתה מן האוב פרשיות שהגיעו עד לפתחם של בתי המשפט בכל הערכאות ואת היוזמה והקריאה של ח"כ ישראל חסון, חבר לשעבר בסיעת "ישראל ביתנו", למסד באמצעות חקיקה, כללים לניהול תגוביות (טוקבק) לכתבות בעיתונות המקוונת בעיקר.

ציור מהמאה ה 16 של משל המערה של אפלטון
ציור מהמאה ה 16 של משל המערה של אפלטון. קרדיט: ויקיפדיה

סוגיית הטוקבקיסט ה"אנונימי" נדונה ביום העיון בשני מושבים. "אנונימיות באינטרנט לאחר פסיקת בית המשפט העליון", במושב שעסק בהיבט המשפטי. לא צריך להיות רגיש במיוחד כדי לחוש סלידה לעתים מטוקבק מתלהם, החותם על התגובית כ"כותב אנונימי", במיוחד כשאין אפשרות לאתרו ולתבוע ממנו את עלבוננו. לא חסרים כאלו שמכוונים חצי רעל לכל כיוון אפשרי ומנצלים לרעה את נישת הטוקבק למטרות מסוג זה.

לטעמי, ביום העיון היה חוסר איזון בין "הטוב" לבין "הרע" שבתופעת הטוקבקים האנונימיים. וכך נעשה עוול למחקרים שמראים ש"היער איננו שורץ זאבים טורפים", כפי שנהוג לחשוב במקומותינו.

לפני שאבהיר את דעתי זו, אני מבקשת להודות לבעלת טור במדור "יהדות" באתר YNET, הגב' טלי פרקש. רשימתה, "להיות שליחה", ריגשה גולשים רבים לפני שנתיים. האירוע נדון רבות בתקשורת. אבל אלמלא הרשימה של פרקש וקבוצה של טוקבקיסטים אנונימיים, ההיבטים שהעלתה פרקש בוודאי לא היו נכללים בסדר-היום הציבורי. אך זו רק אחת הדוגמאות לתרומתם של טוקבקיסטים…. גם כשאינם מזדהים בשמם המלא ונשארים באלמוניותם. אציג אותה בהמשך.

המושב הראשון: היבט משפטי

פרט לשופטת מיכל אגמון-גונן, שהשתתפה במושב הראשון ודיברה בשבחי הרשת בהקשר של חופש הביטוי, נשמעה נימה די דורסנית מפיהם של דוברי המושב שהוקיעו את תופעת האנונימיות כאמצעי שלילי, הן מבחינת לשון הרע והן מבחינת היותה זכות-לא-זכות.

המושב השני: ההיבט התקשורתי

המושב השני היה מיועד להציג את תופעת הטוקבק מהיבט תקשורתי ולדון באתיקה של התופעה בקונטקסט תקשורתי.

למרבה הפלא, הקולות שנשמעו כאן היו בגדר "קול ענות חלושה". איש מהדוברים לא הראה בקיאות ברמה האמפירית, והדוגמאות שהוצגו היו עד כדי כך שטחיות שהנימה החיובית נבלעה כליל באווירה שהשתרשה במושב הראשון, דהיינו, אוירה של "נגד" טוקבקים אנונימיים. למותר לציין את נוכחותו הדלה של קהל המאזינים במושב שעסק בהיבט התקשורתי של התופעה (האם זה אומר משהו על ההתעניינות הדועכת בתופעת הטוקבקים בקרב הציבור הרחב??).

קהל המאזינים אכן לא הצליח לרדת לסוף דעתם של כמה דוברים שהיה להם משהו טוב להגיד על התופעה. מה גם שהדוברים כלל לא התייחסו למורכבות המושג "אנונימיות", מהבחינה החברתית, ולמקור התופעה. זאת הייתה החמצה. התרשמתי שהמושג אנונימיות נחשב לשרץ שיש להיפטר ממנו מבלי לתהות על קנקנו. רגולציה נכונה של המצב תזדקק להבהרת מושגים ולהתייחסות לקונטקסט ולהעדפות ערכיות.

לא כל "כיפה אדומה" שעוברת ביער בדרכה לסבתה פוגשת בזאבים. לא כל מגיב אנונימי מהווה פוטנציאל לבעיות. ממחקריהם של עמיתי וממחקרים שערכתי אני, למדנו על יתרונות הטוקבקים במישור החברתי והתרבותי, גם כאשר הכותבים מזדהים כ"אורח" או "אחד שיודע".

גולשי האינטרנט מטפחים לעצמם הרגלים שונים ומשונים. במקרים רבים נוצרת נורמה בקהילה וירטואלית לגבי אופן ההזדהות של מי שמשתתף ברב-שיח המתנהל במרחב הווירטואלי. יתר על כן, אין כמו התנסות במדיום כלשהו כדי לעצב תרבות דיבור/תגובה ספציפית סביבו. עובדה היא שהפקת תכנים טקסטואליים או אודיו-ויזואליים באתרי בית, בבלוגים וביוטיוב הם מסוג הפעילויות הנפוצות ביותר בקרב גולשים מנוסים, ולא חיפוש מידע גרידא. אך כאמור, קיים גם קומץ של גולשים שעיקר פעילותו ברשת הוא פרסום טוקבקים לכתבות בעיתונות המקוונת.

קטגוריית הטוקבקיסטים שנויה במחלוקת (2010). נוכחותם ברשת נתפסת על ידי חלק מאיתנו כמטרד, במיוחד אם תשאלו את המשפטנים שביניכם. גם עורכי העיתונות המקוונת מקטרים. הם נזקקים לידיים ועיניים במשרה מלאה כדי לסנן החוצה תכנים מתלהמים מתוך טוקבקים המגיעים אל המערכת. אם תשאלו אותם, חלקם אולי יודו שהייתה זאת טעות לפתוח נישה כזו בעיתון המקוון ויטענו שהרשת מתמלאת בתכנים 'מיותרים' וחסרי תועלת למאגר העולמי של המידע המצטבר ברשת.

אכן זוהי דילמה. ויש לה לפחות שני צדדים, משפטי וסוציולוגי

למותר לציין כי מרבית בני הדור שנולדו בעידן האינטרנט, החיים במקביל הן את המציאות הפיזית והן הווירטואלית, עדיין לא הגיעו לגיל שבו דעותיהם וקולם נשמעים בפורומים הדנים בתופעות של הרשת. דור הצעירים עדיין לא הגיע לפרקו, כמו שנאמר במקומותינו. דור גולשי הפייסבוק יוצרים תרבות ומאגרי מידע משלהם, ויחד עם זאת הם מבינים היטב את הדינמיקה ברשת, הרבה יותר טוב מהדור הקודם להם. מחקר ידוע של פרופ' דפנה למיש וד"ר רבקה ריב"ק, משנת 2006, מראה שהורים פשוט אינם שותפים לעולם התוכן והמושגים של ילדיהם, הדור הצעיר (גם פרשת ההדלפה של מבחן הבגרות לפייסבוק מעידה על כך). צבירת הניסיון של הצעירים איננה מסתכמת רק בתרבות ה-לייק של הפייסבוק. היא עוסקת גם ביכולתם המפותחת יחסית להשמיע קול וביצירה עצמית ועצמאית. לפי המחקר הנ"ל, זהו דור שיודע לברור את המוץ מן התבן. לכן, כל מחקר סוציולוגי שלוקח את הקבוצה הזאת בחשבון הוא בגדר ברכה ליידע של כולנו על תופעות ברשת. עלינו לשנן השכם והערב שדור הצעירים, דור הפייסבוק, שונה מאיתנו בעולם המושגים שלו. לא רחוק היום שבו דור זה יטרוף את הקלפים ויארגן מחדש את כללי האתיקה ברשת, כולל אתיקה של טוקבקים. כשיגיע תורם לתרום למדיניות הציבורית ולרגולציה של הרשת תנוח דעתם של רבים גם לגבי תופעת הטוקבקיסטים.

המחשה באמצעות דוגמה קונקרטית

להלן דוגמה לאירוע שהתרחש לפני שנתיים: רשימתה של טלי פרקש שהתפרסמה ב-YNET, כאמור לעיל.

פרקש היא בעלת טור במדור "יהדות" באתר המקוון YNET. בעקבות הטבח במומבאיי (2008), ומותם של הזוג הולצברג ז"ל, היא פרסמה את הרשימה "להיות שליחה", במדור יהדות, שנכללים בו בדרך כלל מאמרי דעה. הרשימה תשמש כאן דוגמה למה ש"טוב" בטוקבק, גם כאשר הוא אנונימי. פרקש כתבה דברים לזכרם של בני הזוג הולצברג ז"ל ושליחותם במומביי, והתייחסה במיוחד לרבקי הולצברג: "אתן, הריבקיות של העולם, מודל חיקוי אמיתי...". אמירה זו ריגשה אותי ואחרים שהגיבו לרשימה.

שעה או שעתיים מפרסום הרשימה, הגיבו לה יותר ממאתיים גולשים. אחד הטוקבקים הראשונים, שנכתב על ידי "אורח", פנה בבקשה לעורכי האתר: "זאת אמורה להיות כתבה ראשית!!! בבקשה, העלו אותה למעלה… היא לכל עם ישראל ולא רק בחלק של יהדות ודת…. אנא העלו את הכתבה למעלה… תודה לך ריבקי על הכל… מנוחתך ומנוחת בן זוגך בגן עדן!"  וראה זה פלא, טוקבקים נוספים חזרו על הבקשה ועורכי YNET העלו את הכתבה למעלה. היא מוקמה במסך הראשי של האתר המקוון YNET בעמודה המרכזית כאחד העדכונים המרכזיים של אותה שעה.

אם זו איננה תרומה משמעותית של טוקבקיסטים [אנונימיים], אז מהי תרומה משמעותית באמת?

סדר היום השתנה בעיקר בזכות טוקבקיסטים. הם לא רצו להזדהות בשמם. נכון הדבר שבדרך כלל, טוקבקיסטים אינם מעשירים את מאגרי ה-ווב בתכנים. אבל אין להתעלם מהשפעתם העקיפה. לפי הדוגמה דלעיל, תרומתם העקיפה לדיון הציבורי ולסדר היום עולה עשרות מונים על התופעה שאליה נדרשים משפטנים ועורכי דין, דהיינו "הרע" שבתופעת האנונימיות של טוקבקיסטים. שינויים בשיקולי המערכת של עיתון מקוון הם תהליך מהותי. אבל הטכנולוגיה מאפשרת כיום ביצוע מיידי. ורשימות, מאמרי דעה, כתבות באתרים מקוונים משנים את מיקומם בעמוד הראשי של אתרי העיתונות המקוונת כהרף עין מרגע שהמערכת מבינה שלמידע מסויים יש ערך חדשותי. הרשימה של פרקש כיוונה את תשומת לב הציבור לנקודה חברתית ספציפית ובעקבות החלטת המערכת נדרש הציבור להרהר בה.

זאת זווית ראיה מעניינת ומעוררת מחשבה. לכן יש להצר על כך שיום העיון שנערך אתמול באוניברסיטת תל אביב על אתיקה של טוקבקים משך בעיקר לכוון של ה"נגד" …….."אנונימיות של טוקבקיסטים…….." ולא ה"בעד", למרות שאפשר היה לנהל את הדיון בצורה יותר מאוזנת.