תגית: חופש ביטוי

בוב דילן לא לבד

קרדיט: ויקיפדיה

כמה הערות על "גניבה", "השאלה" ו'או "השראה" ספרותית, לרגל יום הולדתו ה-80 של בוב דילן. גם בוב דילן שהגיע לגיל "גבורות" (24.5.2021) וזכה בפרס נובל לספרות (13.10.2016), נהג במשך שנים רבות ל"שאול" רעיונות מיוצרים אחרים. אלבומו "זמנים מודרניים" ראה אור בשנת 2006. נטען כי רבים מהשירים באלבומו זה – שזכה לרייטינג מכירות אדיר – מזכירים את שיריו של טימרוד. דילן לא מזכיר במילה אחת את טימרוד, ועל גבי עטיפת האלבום כתוב שכל השירים נכתבו בידי בוב דילן.

ההבחנה בין "גניבה", "השאלה" ו/או "השראה" ספרותית אינה ברורה אך מעניינת.

גשר סן לואיס ריי
גשר סן לואיס ריי. מקור: סימניה

למדתי דבר מה על חופש הביטוי והיצירה, דרך קריאת "גשר סן לואיס ריי", ספרו של תורנטון ויילדר, סופר שזכה בשלושה פרסי פוליצר במאה הקודמת, אחד מהם על יצירה זאת. 

ויילדר הוא סופר אמריקאי שהיה ידוע כאומן מילים ורעיונות וגם כמי שהשתמש בחומרים "ששאל" מיצירותיהם של אחרים. האם הוא "העתיק", "גנב", "שאל" או "קיבל השראה" ספרותית?

לאחרונה הועמדו לדין סופרים בשל שימוש בחומרים של יוצרים אחרים, אך ללא ידיעתם של אלו. ביניהם, הסופרות נעמי רגן וג'יי קיי רולינג, מחברת סדרת הספרים על הארי פוטר.

הארי פוטר ואבן החכמים

ההבחנה בין "גניבה" לבין "השאלה" או "השראה" ספרותית אינה ברורה אך מעניינת.

בוב דילן – נתחיל בזמר בוב דילן. הנרי טימרוד היה "משורר החצר" של מדינות הקונפדרציה בתקופת מלחמת האזרחים בארה"ב. בשנת 2006 יצא לאור אלבומו של בוב דילן, "זמנים מודרניים". נטען כי רבים מהשירים באלבומו – שזכה לרייטינג מכירות אדיר – מזכירים את שיריו של טימרוד. דילן לא מזכיר במילה אחת את טימרוד, ועל גבי עטיפת האלבום כתוב שכל השירים נכתבו בידי בוב דילן.

במשך שנים רבות ידעו על נטייתו של דילן ל"שאול" מאחרים. רבים סבורים שזהו סימן לגאוניותו. בדומה ליוצרים כמו למשל, ת.ס. אליוט וג'יימס גו'יס שאזכרו יצירות של קודמיהם, גם על דילן נאמר: "המטרה של גניבה ספרותית היא שהמקור לא יתגלה, בעוד שבאילוזיה ("השראה", תה), המטרה היא לחשוף אותו." פרופסור לספרות ושירה, המלמד את שיריו של טימרוד באוניברסיטה אמריקאית, הגדיל לעשות כאשר העיר לאחרונה: "אני מתכוון ללמד את השירים של דילן השאובים מטימרוד, מכיוון שהתלמידים שלי, מכירים יותר את דילן מאשר את שיריו של טימרוד".

ג'יי קיי רולינגב- 2010 הוגשה תביעה לבית משפט בבריטניה נגד רולינג על "גניבה ספרותית", לאחר שבשנת 2004 היא הואשמה בגניבה ספרותית מתוך ספר ילדים שנכתב על ידי אדריאן ג'ייקובס המנוח. נטען שרולינג העתיקה קטעים נרחבים מספרו, כשכתבה את הספר הרביעי בסדרת ספרי הארי פוטר. שופטת בית משפט מחוזי בניו יורק ביטלה את התביעה אשר הוגשה על ידי מנהלי עזבונו של ג'ייקובס בטענה כי הספרים שונים – "ההבדלים בין הקונספט והאווירה של שני הספרים כל כך ברורים שכל השוואה אינה רצינית".

ואל אישך תשוקתך

נעמי רגן – "ריב ספרותי ארוך וקשה" – כך מתואר העימות שנמשך ארבע שנים בין הסופרת נעמי רגן לבין שרה שפירו לפיו, רגן "גנבה" קטעים מתוך ספרה של שפירו כשכתבה את ואל אישך תשוקתך. רגן הודתה כי קראה את סיפרה של שפירו וחשבה כי הוא "ספר מעניין" ו"ראוי". השופט קיבל בדצמבר 2011 את טענתה של שפירו וקבע כי "מעשיה של רגן הן בבחינת גזל ביודעין, של פרי מאמץ של שנים…" רגן הביעה תדהמה והוסיפה: "זהו יום עצוב לחברה הישראלית, ולסופרים בישראל בפרט. הם ייאלצו להתמודד עם שפע של תביעות קנטרניות מצד אנשים המעוניינים בדיכוי חופש הביטוי והיצירה בישראל".

תורנטון ויילדר – ספרו של ויילדר, "גשר סן לואיס ריי" – בתרגומו המשובח לעברית של גדעון טורי, ראה אור בהוצאת כנרת, זמורה ביתן ב-1988 ושוב ב-2011. מבקר ספרות אמריקאי פורה וידוע, גראנביל היקס, כתב על יצירתו של ויילדר בכלל ועל ספרו, גשר סן לואיס ריי, בפרט: "בספרו… השתמש ויילדר במחזה קצר מאת פרוספר מרימה.. ומאחר שמנהג זה של ויילדר לשאול חומר מסופרים אחרים מהותי מאוד בעולמו הספרותי, מן הדין שנבחן את המחזה הזה לגופו… ויילדר שאל מן המחזה כמה משמות הגיבורים… דמותה של המרקיזה דה מונטמאיור מעניינת אותנו גם מסיבה אחרת: היא מבוססת ביסוס ברור על המפורסמות שבכותבות המכתבים, מאדאם דה סאביניה, שחיה במאה ה-17 בצרפת. ויילדר שאל ממנה את המוניטין שלה, את סגנון המכתבים שלה ומשהו מחייה…"

עם זאת, גשר סן לואיס ריי קצר הצלחה, וויילדר עצמו הפך לדמות בולטת בספרות. הוא המשיך ל"העתיק/לשאול/לגנוב/לקבל השראה. גם בספרו הבא, האישה מאנדורס (1930), יש סימנים ברורים לנטייה שלו ל"שאול" מאחרים. ווילדר עצמו הודה ש"חלקו הראשון של הרומן מבוסס על 'אנדרייה', קומדיה מאת טרנס, שנשענת גם היא על שני מחזות אבודים מאת מנאדר".

את ויילדר איש לא תבע לדין. נהפוך הוא, הוא זכה בשלושה פרסי פוליצר. יצירותיו, הכוללות ספרים ומחזות, שימשו השראה למחזאים וסופרים. ראש ממשלת בריטניה לשעבר, טוני בלייר, קיבל השראה מוויילדר וציטט בנאום שנשא בכנסיית סנט תומס (20.9.2001), מספרו, גשר סן לואיס ריי. היה זה טקס ממלכתי לזכרם של הנספים הבריטיים במתקפת הטרור על מגדלי "התאומים" (2001):

"עבור הנאום שלי בחרתי את המילים האחרונות בספר, גשר סן ריי, שנכתב על ידי ת'ורנטון ווילדר בשנת 1927. מדובר בטרגדיה שהתרחשה בפרו, כאשר גשר התמוטט מעל ערוץ וחמישה אנשים מתו." (תרגום, ת.ה.)

בחרתי מעט מאוד דוגמאות המראות כי ההבחנה בין "גניבה", "השאלה" ו/או "השראה" ספרותית אינה ברורה. אין חוקים והיד רושמת מה שבא לה. בוב דילן וגם ג' קיי רולינג טענו שכל מה שעשו נעשה בתום לב. יש מי שמצליח לשכנע את השופטים שקיבל  השראה, אף שלא ברור מה זאת "השראה". יש מי שמצליח לעבור מתחת לרדאר.

הצעת חוק האוסרת שימוש בסמלי השואה – שנויה במחלוקת

הצעת חוק שמבקשת להגביל את חופש הביטוי על-ידי איסור פלילי של השימוש בסמלי השואה הנאצית בשיח הציבורי, עושה עוול לעם שסוע מבחינה אידיאולוגית, שהזיכרון הקולקטיבי שלו רווי טראומות היסטוריות. באגודה לזכויות האזרח מותחים ביקורת על הצעת החוק, והצדק עימם. עם זאת, הטיעון של האגודה אינו משכנע דיו.

הפגנת סטודנטים נגד תכנית ההתנתקות
הפגנת סטודנטים נגד תכנית ההתנתקות. קרדיט: ויקיפדיה

הטיעון של האגודה לזכויות האזרח בישראל :

 דווקא בשל חשיבות ומרכזיות השואה, הניסיון להכתיב מתי ובאיזה הקשר מותר להתייחס אליה הוא חמור במיוחד". לפי הטיעון, להצעת החוק יש השלכות חמורות משום שהיא מבקשת "לשלוט בכח ובאמצעות איסורים פליליים ואיומים במאסר, על הדיון הציבורי, תוכנו ונימותיו… חופש הביטוי… כולל גם את הזכות לעשות שימוש רטורי בדימויים קשים ופרובוקטיביים.

השואה הנאצית והזיכרון הקולקטיבי

מה שנעלם מהדיון בעד או נגד הצעת החוק הוא, שכל אירוע הנחקק כטראומתי בזיכרון הציבורי הנו באורח פרדוכסלי פונקציונאלי לגמרי, בקונטקסט של שסעים אידיאולוגיים. שכן, אירוע טראומתי משרת נאמנה ומחזק אידיאולוגיות מובחנות. זהות עצמית. כאשר קולקטיב חברתי מנסה להצדיק עמדות קונקרטיות כלפי החלטות בעלות אופי לאומי, שעומדות להתקבל או להתממש, חשיבות האידיאולוגיה עולה עשרות מונים על השתקתה במדינה דמוקרטית השואפת לדיאלוג. דוגמא טרייה לכך היא התנגדותם של תושבי עוטף עזה וצפון השומרון ל"תכנית ההתנתקות".

סמלי השואה ו"תכנית ההתנתקות"

בעבודת מחקר שלי, שפורסמה בכתב העת "פנים" (חוברת 31, 2007, עמ' 124-100) הראיתי שאירוע היסטורי הנתפס כטראומתי, נחקק בזיכרון הלאומי, לאורך זמן, כסיפר/נרטיב מלכד. יחד עם זאת, אותו אירוע משרת אידיאולוגיות של זרמים מובחנים החיים זה לצד זה באותה מדינה. האף שהם שונים ו/או יריבים, מבחינתם לטראומה הלאומית יש רבדי זיכרון מתחת לקליפה החיצונית של הזיכרון הלאומי. אלו חיוניים כדי לחזק דיאלוג פורה בחברה דמוקרטית, לתמוך בטיעונים של קבוצות מישנה אלו, במיוחד בעניינים קיומיים מעוררי מחלוקת.

ב-18 באפריל 2004 פרסם משרד ראש הממשלה בישראל את עקרונות "תוכנית ההתנתקות", לפיהם מתחייבת ישראל לסגת מרצועת עזה וצפון השומרון, ולפרק כעשרים יישובים. ב- 20 באוקטובר 2004 הצביעה כנסת ישראל בעד "תכנית ההתנתקות".

מאז סוף שנת 2004 חוגים אידיאולוגיים מובחנים בחברה הישראלית העלו טיעונים בעד ו/או נגד יוזמת ההתנתקות וביצועה. הטיעונים נועדו להעניק לגיטימציה, או דה-לגיטימציה, לאופי היהודי של היישובים בגוש קטיף ובצפון השומרון.

המחאה נגד "תכנית ההתנתקות" התנהלה בדרך כלל באמצעות טיעונים סבירים

מחאתם של מתיישבי סובב עזה וצפון השומרון, שהתנגדו לתוכנית ההתנתקות, נתמכה בטיעונים שבבסיסם זיקה היסטורית בין העם היהודי לבין ארץ ישראל ותפיסת עולם לפיה "אין בסיס מוסרי ל'טרנספר' של יהודים על ידי יהודים". בהפגנה נגד תוכנית ההתנתקות, שהתקיימה בכיכר ציון בירושלים בספטמבר 2004, קרא יושב ראש מועצת יהודה ושומרון, בנצי ליברמן, מסמך שנכתב ברוח עשרת הדיברות: "לאו לעקירת ישובים שהנה עוול אישי ולאומי". שלמה אבינר, רבה של התנחלות בית-אל, אמר בהפגנה: "הארץ הזאת נקראת ארץ-ישראל ולא ארץ ישמעאל," והוסיף: "לערבים יש עשרים מדינות ולנו רק אחת… חזרנו ולא נזוז מארצנו לעולם."

אולם בזאת לא נעצרו ביטויי המחאה. סגנון ההתבטאויות נגד תכנית התנתקות הלך והקצין

צעירים חמומי אידיאולוגיה, המשלבים את תורות הרב אברהם יצחק קוק, רבי נחמן מברסלב והרב  מאיר כהנא עם חלוציות על פי דרכם, ושפעילותם מתרכזת באזור גבעות יהודה ושומרון, התארגנו כ"נוער הגבעות" והפגינו נגד התוכנית באמרם, "אנחנו לא מתכוונים לוותר".

בהעדר אירוע טראומתי מהזמן האחרון, שיספק דלק למתנגדים לתוכנית, הקיצוניים שביניהם עשו לבסוף צעד דרמתי על מנת לשכנע בצדקתם. הם הרחיקו לכת עד לשימוש בשואה הנאצית, טראומה היסטורית יהודית מאמצע המאה הקודמת, המחברת את פזורות העם היהודי ואת תושביה היהודים של מדינת ישראל לקהילה אחת של "קורבנות השואה". יתרה מכך, הם האמינו שגיוס מוטיבים מתוך הנרטיב המיתי של השואה, יאחד את עם-ישראל מול מה שייזכר, כפי שטענו, כטראומה היסטורית נוספת בתולדות המדינה והעם היהודי. וכך, הקיצוניים שבין מתיישבי רצועת עזה השתמשו בטלאי צהוב, הניפו שלטים הנושאים דימויים וסמלים מתקופת השואה ואישי ציבור שסלדו מכך העלו את התופעה לשיח הציבורי אך שום הצעת חוק בעניין השימוש בטלאי הצהוב או סמלים אחרים מתקופת השואה לא הועלה על שולחן הכנסת.

המסקנה העולה מכאן, בנוגע ליוזמת הצעת החוק, שאושרה בקריאה טרומית על-ידי מליאת הכנסת, די עגומה: הסחף בהגבלת חופש הביטוי בישראל הנו רע כשלעצמו, אך בעיקר פוגע ביכולת הלגיטימית הדמוקרטית של קבוצות להשתמש בסמלים כדי להיאבק נגד מה שנתפס על ידם כעוולות פנים-חברתיות בישראל.

בין נרטיב לתעמולה… ערכת לימוד על "הנכבה"

ערכות לימוד כגון זו המופצת על ידי עמותת "זוכרות" על הנכבה, "איך אומרים נכבה בעברית?", אינן "תמימות". במיוחד כשמדובר בתלמידים שהם "קהל שבוי" וכל מענייניהם נתונים להשגת ציון גבוה במבחן. לכולנו חייב להיות ברור שערכת לימוד על מכלול תכניה, מתקבלת בתנאים הנוכחיים כ"עובדה", אלא אם כן דימוי בית הספר יחדל להיות "בית חרושת למבחנים".

פליטים פלסטינים
פליטים פלסטנים בדרכם מהגליל. מקור: ויקיפדיה

"נכבה" היא מילה וגם סמל המייצג אירוע. כסמל יש בה לא מעט ניואנסים וצורות הפעלה בזיכרון הקולקטיבי של עמים וקבוצות. האם טקסט יתקבל על ידי הקורא כנרטיב, עובדה היסטורית, תעמולה, דמגוגיה וכי"ב? קהל שאינו בקיא בהבדלים ולא ניחן בחושים המאפשרים לו להבדיל בין נרטיב לבין תעמולה, לדוגמה, מסתכן בחשיפה למידע שיפגע בכושר השיפוט שלו לאורך זמן.

עדכונים שוטפים מגיעים לדוא"ל שלי מעמותת "זוכרות". ברב המקרים אלו דווחים על כינוסים, ספרים שהעמותה מפרסמת, כתבי עת וכינוסים, ביקורים במקומות שהיו כפרים ערביים לשעבר וציון שמות המקומות והרחובות המקוריים. לרשותה של עמותה זאת חוקרים בעלי השכלה אקדמית היודעים להשתמש בכלים אובייקטיביים לצרכי מחקר. החומר שהצטבר בארכיון העמותה מכיל חומרים שלא כולם אומתו כעובדה היסטורית מדויקת. פה ושם מבצבצים בפרסומים שלהם אי אלו "משאלות לב".

מורים לאזרחות טוענים שהם מעוררים דיון בכיתות, בהקשר לערכת לימוד זאת, האמנם? עד כמה שידוע לי, מרבית התלמידים עדיין לומדים בעיקר כדי להצליח במבחן, וההוראה היא פרונטלית. לא רק זה, התלמידים הם "קהל שבוי" וערכת לימוד המיוצרת בבית גידול ששם לו כמטרה להנציח את ההיסטוריה של היישוב הערבי עם קום המדינה ואת הנכבה, לא יכולה להיכלל בין חומרי לימוד שחובה להיבחן עליהם. המושגים, השמות הערביים של כל מקום ואתר בארצנו שבהם ישבו פלסטינים (גם זה נרטיב) הם רק חלק ממה שנכלל בערכת הלימוד. על גבי עובדות קשיחות בונים מאגר היסטורי וגם נרטיב. כשמלמדים תלמידים שכל שאיפתם היא להצליח במבחן, יש להביא בחשבון שאת המטען הזה הם עשויים להפנים ויקשה עליהם להפריד בין המוץ לתבן.

אני ממליצה למשרד החינוך לאסור בשלב זה את הוראת החומרים שבערכת הלימוד שמפיצה עמותת "זוכרות" ולנקוט בכל חומרת הדין כנגד מורים שמלמדים תלמידי חטיבת ביניים על ה"נכבה". הוראת החומרים שבערכה היא לא רק פשלה של משרד החינוך אלא גם פשלה של צורת החינוך. על מנת להכשיר לימודי הנכבה, המתכונת היחידה שבה ראוי לעשות זאת היא עבודה באזרחות, ידיעת הארץ, סוציולוגיה של המיעוטים בישראל וכן הלאה. שישלחו תלמידים לכתוב עבודות בנושא אזרחות ומי שירצה ינבור בארכיון של זוכרות. או אז, יבינו תלמידים את ההבדל בין עובדות, נרטיב ותעמולה וידעו מה לפניהם.

במילה אחת, תנו לתלמידים לעשות את השקלא והטריא בעצמם. עליהם להיחשף מרצונם לחומרים שונים. ציידו אותם בחושים ובכישורי ביקורת לא רק לצורך עבודה בבית ספר אלא לחיים שלהם.

אל תפגעו בטוקבק אנונימי

מהו האיזון הראוי בין ״זכות הציבור לדעת״ ו״חופש הביטוי״ ובין החשיפה למסרים לא רצויים או ללשון הרע, ובאילו כלים – אם בכלל – אפשר להשפיע על תרבות השיח של טוקבקיסטים ברשתות החברתיות ובמדיה המקוונת?

לעניות דעתי, חקיקה בעניין טוקבקיסטים אנונימיים וחשיפת זהותם בשל חשד ללשון הרע חייבת להיות חלק ממכלול ולבוא יחד עם הסדרה חוקתית של חופש הביטוי על פניו השונים.

מה התחדש ב-13.12.2010 עם אישור הצעת חוק הטוקבקים על ידי ועדת השרים לענייני חקיקה והקביעה שבהצעת החוק, לפיה ספקיות אינטרנט ייאלצו למסור פרטים מזהים של טוקבקיסטים אנונימיים "יודע דבר", החשודים בהוצאת דיבה?

אולי נכון יותר לשאול מה לא התחדש? לדעתי, חקיקה שתיאלץ חשיפת זהותם של טוקבקיסטים בשל חשד שהוציאו דיבה חייבת להוות חלק ממכלול חוקתי שיסדיר את פניו וצדדיו השונים של חופש הביטוי בישראל. הסדר כזה עדיין לא נראה באופק.

הצעת החוק שאושרה על ידי ועדת שרים לענייני חקיקה (13.12.2010) מתיימרת להיטיב עם הפרט, כל אימת שבחסות האנונימיות יוציאו טוקבקיסטים את דיבתו רעה. החשיבה שמאחורי הצעת החוק נכונה וצודקת ברמה העקרונית, אלא שבדרך היא גם מגבילה את חופש הביטוי, שכן שהיא מסירה מסיכות מעל מי שיודע משהו שאחרים אינם יודעים אך חשוב שיידעו. בעייתי במיוחד הוא המצב כשאין ביסוס חוקי לחופש הביטוי כערך באותה חברה.

חשוב להבין שהיוזמה לחייב ספקיות אינטרנט למסור פרטים מזהים של טוקבקיסט או בלוגר שחשוד בהפצת לשון הרע דורשת דיון בפורום שירחיב את היריעה ויכלול לא רק בירור האיסורים אלא גם ההיתרים שיהיו מוגנים על ידי חקיקה. חופש הביטוי זוכה להגנה משפטית והועלה לדרגה של ערך מקודש בפסיקה בהקשרים שונים. במרוצת השנים הלך והתגבש אצלנו קודקס של פסיקה מבית היוצר של בית המשפט העליון. מי שמכיר את הפסיקה יסכים שההגנה על ערך זה הפכה אותו לפרה קדושה כמעט, וטוב שכך. ומאידך, מי שנפגע מלשון הרע ומהחירות שמאן דהוא לקח לעצמו כששחרר אמירות מבזות ולא מבוססות על אחרים, ידע שבית המשפט יעמוד לצידו ויפסוק לו לפחות פיצוי כספי ו/או יטיל אשמה פלילית על הפוגע, הכל לפי ההקשר. את המצב הרי אי אפשר להחזיר לקדמותו, לא תמורת סכומי כסף ולא על ידי ענישה אחרת. על כל פנים, בחופש הביטוי נהגו עד היום בכפפות של משי. במיוחד חשוב להגן על חירות זאת בהקשר של פרסום תחקיר עיתונאי החושף פרטים על התנהגות פסולה של אישי ציבור (והיו לנו כמה כאלו….) וגם כדי לשמור על מינהל ציבורי תקין.

אז מה התחדש ב-13.12.2010 כאשר הצעת חוק הטוקבקים שאושרה בוועדת השרים לענייני חקיקה קובעת מפורשות כיצד יש לנהוג ולמה צפוי טוקבקיסט אנונימי "יודע דבר"? אולי נכון יותר לשאול מה לא התחדש?

לעניות דעתי, חקיקה בעניין טוקבקיסטים אנונימיים וחשיפת זהותם בשל חשד ללשון הרע חייבת להיות חלק ממכלול ולבוא יחד עם הסדרה חוקתית של חופש הביטוי על פניו השונים.

במדינה של תשעה מיליון תושבים פלוס מינוס, כשהכל מכירים זה את זה "מלפני חמישים שנה", "מבית ספר יסודי, ומהגן" או מ"השכונה", קיים חשש גבוה שהפצת לשון הרע, לכאורה או בפועל, תהפוך לאבן נגף בדרכם של נפגעים. מטבעה של לשון הרע שהיא מתפשטת כמו האש שהפכה במהרה לשריפת ענק ברכס הכרמל. במיוחד במדינתנו ובהשאלה, מדינת "כל ישראל חברים" או "כל ישראל ערבים זה לזה". יש חוק לשון הרע והסדרים אחרים בחוק הבאים לעזרתו של צד נפגע, במישור האזרחי וגם במישור הפלילי. אין חקיקה שתסדיר מקרים שבהם מנצל טוקבקיסט את האנונימיות בכדי להוציא דיבה שלא בתום לב נגד אחרים. כולנו מסכימים לאסור שחרר לחץ נפשי בזמני מצוקה לא כנגד אישיות ציבורית ידועה, שלא בתום לב ולהפיץ מידע פוגעני וחסר יסוד. במיוחד חשוב לאסור על הפצת מידע כוזב כנגד פלונית או אלמונית שמיד עם הפרסום במדור הטוקבק הופכת להיות אישיות ציבורית, ידוענית וסלב… (כנ"ל לגבי פלוני-אלמוני).

אך כל זה הוא פרט קטן ושולי שאליו יש להוסיף דיון נרחב בגורלו העתידי של השיח הציבורי. מי שרוצה להגן על פלונית, אישיות ציבורית וסלבס ולוודא ששמם לא יוכתם במזיד בחסות אנונימיות דיגיטלית חייב להלחם בלא פחות להט ולהתגייס להצלת השיח הציבורי מדעיכה.

שרי ממשלתנו הנוכחית, לרבות יוזמי חוק הטוקבקים לדורותיהם, יודעים לעשות הרבה אך לצערי נוטים להסתפק בעשייה חלקית. אין האג'נדה שלהם כוללת תכנון לטווח ארוך והנטייה היא תמיד לפעול נקודתית. "אחר כך נראה מה אפשר או מה עוד נדרש לעשות" כך ובדברים דומים הם נוהגים לפטור עצמם בדרך כלל. נדמה שהם מעלימים עין מעניינים הדורשים השקעה ומאמץ יחסית למה שהם מוכנים לעשות. והתוצאה היא שאסטרטגיה לטיפול מקיף בחופש הביטוי נדחקת הצידה והדיון באנונימיות הדיגיטלית ומגרעותיה זוכה לכותרות בכל פעם מחדש. למה משול הדבר? להעמדת העגלה לפני הסוס .

הרעיון לדון מחדש בסוגיית חשיפת זהותם של טוקבקיסטים אנונימיים צף ועלה בכל פעם מחדש מאז שח"כ ישראל חסון העלה אותו לראשונה ב-2006. גם בתחילת 2010 נשמעו קולות התומכים בחקיקה כזו. זה מהלך נבון אך לא מספיק נבון. הבה נודה בצדקת המהלך ונתעלה מעל הזוטות הללו בכדי שנוכל להשקיע במאמץ חשוב באמת – בחתירה להסדר חוקתי כולל של חופש הביטוי על היבטיו השונים כדי שהשיח הציבורי רק ילך וישגשג במקום שיידעך לאחר שהצעת חוק הטוקבקיסטים תתקבל!!

"בית קורדובה" – המסגד בגראונד זירו

המאבק נגד העמותה ששמה "יוזמת קורדובה", העומדת להקים את המסגד ב"בית קורדובה" (Park51), בקרבה למקום בו נחרבו מגדלי התאומים ונרצחו כ-3,000 בני אדם, חפים מפשע,  ופועלת במרץ רב להשגת האישור הסופי לבניין, נדון מראש לכישלון.
היחצנו"ת עשתה את שלה באין מפריע מאז הקמת העמותה.

המבנה עליו יוקם בית קורדובה

קרוב לתשע שנים פועלת "יוזמת קורדובה" בעיר ניו יורק כשהיא מכריזה על עצמה שהיא "באה לעולם בעקבות 9/11 במטרה לשנות קונצפציות ולקדם הבנה בין מזרח ומערב". תשע שנים עמלו חבריה להכשיר לבבות לתמוך ביעד המוגדר כ"בניית גשר של הבנות חוצי גבולות בין דתות ותרבויות בעולם". לרעיון שלשמו הוקמה העמותה שותפים שלושה גופים עיקריים ובמסגרת העמותה הם עוסקים בפתרון סכסוכים ויצירת גשר בין המערב למוסלמים.

עד לאחרונה נהנתה העמותה מלגיטימציה כללית, בעיקר משום שהעולם המערבי לא ממש התפנה לדון בהשלכות קיומה או לגדוע את היזמה בעודה באיבה, אלא התעלם ממנה או עמד מן הצד [ואפשר להוסיף לכאן את המילה "כרגיל"].

רעיונות של פיוס מתקבלים בדרך כלל בחיוב. הציניקנים הם אלו שמעירים בדרך כלל הערות ביקורתיות שאיש אינו שט ליבו אליהם וכמו שקורה בדרך כלל, "הכלבים נובחים והשיירה עוברת". בסביבה של פיתוח וחדשנות, מרבית היוזמות וגם האידיאולוגיות נבחנות לגופו של עניין ונבדקות לאור מערכת החוקים שבמדינה. בארצות הברית מקדשים את חופש הביטוי וההתארגנות, בהתאם למה שכתוב בתיקון הראשון לחוקה ולא נמצא כל פסול במצע הרעיוני של העמותה "יוזמת קורדובה". יתר על כן, מאחר וחשיפה מתמדת למגוון מפתחת באדם מידה של סובלנות והניסיון מלמד אותנו להשתדל להיות "פוליטיקלי קורקט", אנחנו כציבור נאור נוטים לשדר סובלנות גם במקרים בהם לא טרחנו לברר ולהעמיד דברים על דיוקם. אם החוק מתיר התארגנות והציבור פועל לפי תחושות בטן, אזי כל עוד אין הציבור חש בסכנה מיידית לא מעניינות אותו עמותות אלו או אחרות.

לעמותת "יוזמת קורדובה" יש אתר בית ובו מצוין בין השאר:

מטרתה העיקרית של יוזמת קורדובה היא לגרום לשינוי משמעותי (To achieve a tipping point) ביחסים בין המוסלמים לבין המערב תוך עשור ולהחזיר את העולם כולו לנתיב של הכרה וכבוד הדדיים מתוך רצון להרחיקו מעימותים ומתחים הולכים וגואים.

הנרטיב של יוזמת קורדובה אומר שבמאות 8-11 התקיימה הרמוניה במערכת היחסים המוסלמים, כובשי דרום ספרד, לבין הנוצרים והיהודים שם. לעומתו, הנרטיב ההיסטורי הדומיננטי בעולם המערבי מצביע על כיבוש מוסלמי מכוער שהיה מלווה בטבח המוני של מאות אלפי אזרחים "כופרים", ביניהם יהודים. הטבח הידוע שבו רצחו מוסלמים יהודים רבים בקורדובה, התרחש ב- 1011 ומאוחר יותר, טבחו המוסלמים ביום אחד כ-4,000 יהודים בגרנדה (1066). למרות מעשי הטבח והפוגרום באנדלוסיה שבוצעו על ידי המוסלמים בדם קר, היו גם תקופות של רגיעה יחסית. אבל מעולם לא ניתנה על ידי המוסלמים הכרה רשמית ב"כופרים" וזכויות האדם הבסיסיות שלהם נשללו מהם. ב-1100 הצהיר המשפטן המוסלמי, איבן אבדון, שאסור ליהודי או לנוצרי להיראות בציבור בלבוש נאה, אריסטוקראטי. הוא אף עודד אווירה של אפליה וביזוי נגדם והתווה כללי התנהגות כלפי ה"כופרים", שלפיהם אין לברך יהודי לשלום משום שהוא בן בריתו של השטן ותמך בסימון מיוחד על בגדי היהודים כדי שקל יהיה לזהותם.

לאחרונה נודע שבאמתחתה של העמותה תוכניות שיקדמו את הממד הפיזי-מוחשי שלה – בניין רב-קומות, שייקרא "בית קורדובה". הבניין עתיד לקום במרחק שני רחובות מה"גראונד זירו". הסיכוי שיוקם בניין במיקום זה נתפס כחציית קו אדום, למרות שדבר לא השתנה במצע הרעיוני של העמותה. חציית קווים זו מעלה לגבהים מדהימים את הפאניקה הציבורית בעיר ניו יורק, ברחבי ארה"ב ובעולם המערבי.

הנה לנו עוד דוגמא המראה בברור כיצד אובייקטים מוחשיים עשויים להקים ציבורים שלמים על רגליהם האחוריות, ואילו עמותות המפיצות רעיונות ומטפחות אידיאולוגיות נתפסות כ"שוגות בדמיונות". המידע על התוכנית להקמת "בית קורדובה" עורר תגובות חריפות שליליות, משום שבעיני רבים מהציבור המערבי מסמן הדבר כניעה לסחטנות מוסלמית.

תחושת הסלידה והזעזוע שחווינו לאחרונה לאור הסיכוי שיוקם מסגד לצד ה"גראונד זירו" נובעת מכמה סיבות. העיקרית שביניהן היא הסימבוליקה של מבנה זה, המכיל בקרבו מסגד.

מבנה פיזי הוא תזכורת בעלת נוכחות מתמדת במרחב ובזמן. ה"גראונד זירו" הוא מיתחם פיזי המנציח טרגדיה אנושית שנגרמה בכוונה תחילה כדי לפגוע בסמל התרבות המערבית הנתפסת כאויב האסלאם. לעומתו, "בית קורדובה" המתוכנן לעמוד שם מסמל בעיניים מערביות את ערכי התרבות שהצמיחה ועדיין מצמיחה טרוריסטים.

היש סיכוי שתכנית ההקמה של "בית קורדובה" תניח את דעת כל הצדדים למרות זאת?

הסיכוי מותנה ביישום הפתרון היחיד המוצע, העשוי להניח את דעת הקהל העולמית. הפתרון המוצע כרוך בנכונות העמותה להוכיח בעליל שהיא באה ממקום של כוונות אמיתיות לדו קיום בשלום, כבוד והכרה הדדיים. זאת היא תוכל להוכיח על ידי כך שתקצה ב"בית קורדובה" המיועד מרחבי פולחן שווים בגודלם לכל אחת מהדתות העיקריות בעולם. ימים יגידו.

"נטיות אנטי-ציוניות" ושאר ירקות

לעתים, כוונה טובה שמטרתה להפיץ במרחב הציבורי מידע על העשייה האקדמית, מלווה ברטוריקה נמוכה. כתוצאה מכך פוחת ערכו של המחקר המדעי בעיני הציבור. נכון שכלי השכנוע המתאימים ביותר למרחב הציבורי הם הדמגוגיה והשפה הפופוליסטית, אבל מאנשי אקדמיה אפשר לצפות לקצת יותר אחריות בהבאת דברים שכאלו לידיעת הציבור. שכן, אני עדיין חושבת שאנשי אקדמיה אמורים להעביר מסר ולא להשתמש בו כדי 'לעשות כותרות'….. 

למען הדיוק אומר כבר עכשיו שמדובר בדווח על ספרות אקדמית נרחבת העוסקת בהיבטים של הגשמת הציונות מאז תקופת היישוב עד ימינו אנו. באקדמיה ניטש ויכוח סביב עובדות ונתונים שמספקת לנו ספרות זו. לאחרונה גלש הויכוח מבין כותלי האקדמיה החוצה אל המרחב הציבורי ומתקבל רושם שמתנהל דו-קרב בין "מנצחים" ל"מפסידים". איכשהו הגענו חיש מהר לכך, שבמקום להפיץ מידע מתוך המחקר, רבים נאחזים בקרנות המזבח של כותרות העיתונות. והציונות בתווך. התוצאה היא שלאחרונה קורא הציבור ביקורת על חוקרים במוסדות אקדמיים בארץ ש"נוטים לאנטי-ציונות". יש מי שטוען ואף מוכיח שחומרים מסויימים, "אנטי-ציוניים", נלמדים בקורסים אקדמיים. המירוץ להוכחת ה"אמת" מתנהל בכותרות העיתון וחברי כנסת מזדרזים להתערב בנעשה בתחום האקדמיה [זו דוגמא מצוינת להשפעה של סדר היום התקשורתי על סדר היום של בית המחוקקים]. 

על מה ניטש הויכוח?  

סקירה תמציתית של הספרות המדעית מראה שאי-שם בין שנות ה-70 וה- 80, הציונות, שחרתה על דגלה עקרונות לאומיים אוניברסליים ושאפה לגאולה חילונית של הארץ, הגיעה לנקודת חדלון בולטת. תהליך זה החל את דרכו עוד בעשור הראשון למדינה אך התחזק ביתר שאת בין מלחמת ששת-הימים (1967) ומלחמת יום-כיפור (1973). לפיכך, במונחים של עידן היסטורי, התקופה הנוכחית נקראת לעתים "פוסט-ציונית", או "בתר-ציונית". מדברים על עידן  שהיה עד לכירסומה של האידיאולוגיה הציונית.

המחקר מצביע למעשה על כישלון הציונות, במיוחד במישור החברתי. השאיפה ליצור "יהודי חדש" והטענה שחלום זה יתגשם היא לכל היותר בגדר "מסורת מומצאת" (מושג שאותו אני מסבירה בהמשך). בפועל התבססה בישראל שכבה חברתית מטופחת, "ישראל הראשונה" (שמוצאה בעיקר מאירופה) ומנגד, שכבה מקופחת, "ישראל השנייה" (מהגרים מצפון  אפריקה ואסיה), שדבק בהם דימוי של "לא מפותחים" משום ש"הגיעו מעולם לא מפותח". 

"המצאת מסורת": או "מסורת מומצאת" 

דוגמא עכשווית ל"מסורת מומצאת" קשורה לקבוצה שמכנה עצמה "ניאו שמרנים". אלו טוענים שיש טעם לפגם בעשייה האקדמית של קבוצת חוקרים שאותם הם מכנים, "בעלי נטייה אנטי-ציונית". הטוענים ל"כתר האמת" הם לעתים אלו ולעתים האחרים. כיום אלו ה"ניאו שמרנים" המסבירים בכותרות העיתונות שבעלי "הנטייה האנטי ציונית" הם ממש "מתאבדים". אלו אוחזים במסורת זו והאחרים במסורת מומצאת אחרת. הבסיס נשאר אותו בסיס. הפרשנות המיתית משתנה, בהתאם למחנה שאותו שואלים.

הצבר – דיוקן. עוז אלמוג קרדיט: עם עובד.

מאז שחר האנושות, כל חברה, בכל המקומות ובכל הזמנים, נסמכה לצורך קיומה החברתי על "מסורת מומצאת". הציונות המוקדמת עשתה זאת בסיפור מיתי המסתכם בשורה אחת, "טוב למות בעד ארצנו". מסורת מומצאת זו עיצבה במשך שנים רבות את הזהות הקולקטיבית של ה"צבר" עד שהגיע העידן של "שרוליק". בספרו "שרוליק" מתאר עוז אלמוג ש"שרוליק התבגר יחד עם המיתוס ודמותו איבדה מהתמימות וערכי הצבר". מתוך המסה של אלמוג אפשר ללמוד כיצד דוד בן גוריון טיפח את דימוי הצבר כ"מסורת מומצאת" כשהוא מציב כנגדו את האנטי-גיבור, "היהודי הגלותי". לפי מסורת מומצאת זו דימו את דור הצברים לגיבורי התנ"ך, והנגידו אותם "לאלו שהלכו כצאן לטבח" (ביטוי שהיה שגור פעם ולאור ממצאים חדשים מתברר שגם במקרה זה הומצאה מסורת מגמתית). כלומר, לוקחים מציאות חברתית ויוצרים עבורה סביבה של מושגים שבכוחם לעצב אותה. ההזדקקות לכך היא ממשית, שכן המטרה היא לסייע לנו לצלוח הווה קשה, להעניק לנו ביטחון מול אימה קיומית ומפני שרירותיות הסבל. אפשר להתווכח על הדרך, אבל התוצאה היא הקמת מדינה ריבונית שצמחה מנקודת האפס הודות ל"מסורת המומצאת". 

עד כאן הבנו שיש תועלת עצומה במסורת מומצאת.

אבל יש גם מכשלה. כאשר המחקר מראה שחלקים רבים באתוס הציוני היו למעשה "מסורת מומצאת" מקימים באקדמיה קול צעקה. אבל מה שרואים מכאן לא ראו משם ועובדות תישארנה עובדות. העקרונות האוניברסליים שעליהם התבסס החזון הציוני, דהיינו, עקרונות שלפיהן לכל עם קיימת זכות אוניברסלית להגדרה עצמית ואוטונומיה, היו למילים הכתובות על הנייר בלבד. גם סמלי הציונות: "קליטת עלייה", "מיזוג גלויות", ו"יישוב הארץ" מומשו חלקית בלבד. 

לא קשה להבין את הבעייתיות בקבלת עובדות כפי שהן, במיוחד כשצריך לנטוש מיתוסים ומסורות מומצאות. אבל מכאן ועד לטענה שבעלי נטיות "אנטי ציוניות" באקדמיה אינם מקדמים מרצים באוניברסיטאות משום שהינם "ניאו שמרנים", זו דמגוגיה לשמה. אם נידרש מחקר שיבדוק טענה זו, עלינו להעמיד מחקר אובייקטיבי כשהדגש הוא על ערך ה"אובייקטיביות", משום שהנתונים שהגיעו לידינו עד כה אינם כאלו. 

סיכומו של דבר

אלו שמכנים עצמם "ניאו שמרנים" והעניקו לעמיתיהם תדמית של בעלי "נטיות אנטי-ציוניות", שוכחים שכולם עוסקים באותן סוגיות חברתיות ופוליטיות, כותבים ומפרסמים את ממצאיהם על התפתחויות חברתיות לאור ערכי הציונות, בכתבי עת מדעיים שעברו שיפוט קפדני. מי מרוויח מההתכתשות מעל דפי העיתונות? תדמיתו הציבורית של המחקר האקדמי בוודאי אינה מרוויחה מכך, אלא ניזוקה במידה רבה ומיותרת.

אלו המעדיפים להימצא במצב של הכחשה עצמית לנוכח המציאות, חייבים להתעשת. עלינו לעצור את הטעיית הציבור. אין "אנטי ציונות" יש "בתר-ציונות" והאחריות לדייק בנתונים המופצים בתקשורת ולתקן את דימוי המחקר האקדמי שניזוק היא של האקדמיה בלבד.  

מי מתרגש מפרשת חומסקי?

בימים האחרונים נשמעים קולות של תמיהה ואפילו ביקורת חריפה [כמו זו של גדעון לוי] – איך זה שהאקדמיה שותקת בנוגע לפרשת חומסקי?

Chomsky

מדוע האקדמיה נאלמת דום בשעה שהתקשורת ודעת הקהל מביעים עמדות בנוגע לחסימת כניסתו דרך מעבר הגבול לאזור רמאללה של נועם חומסקי, פרופסור מכובד ומומחה לבלשנות מ-MIT שהגיע לאזורנו במטרה להרצות באוניברסיטת ביר זית ולבקר בחברון. הדגש בביקורת הוא כמובן על שתיקת האקדמיה ואי התייחסותה לפרשה.מדוע אין שומעים מילה וחצי מילה ממוסדות נאורים האמורים ללמד סטודנטים מה זו דמוקרטיה, על מניעת כניסתו של חומסקי לכאן במעבר הגבול? במה עוסקת האקדמיה בימים אלו שכל דובריה הנלהבים נאלמו דום?

נתמקד לדוגמה בגדעון לוי שתוקף היום את האקדמיה ובעיקר את פרופ' רייכמן והמרכז הבינתחומי, בטור שלו בהארץ. מה מטריד את גדעון לוי? היחס של רייכמן ל"בצלם" ובעיקר, הרעש שמשמיעה האקדמיה בכל שני וחמישי כשהיא מותקפת ומאויימת בחרם על ידי אוניברסיטאות בעיקר באנגליה. בשם הדמוקרטיה דורשת ישראל להוקיע חרם אקדמי נגד חוקרים ישראליים. וכעת מה? היכן ערכי הדמוקרטיה? מהאקדמיה אין שומעים אף לא ציוץ בעניין התחקור של חומסקי במעבר הגבול ומניעת כניסתו לכאן. הציניות ממלאת תפקיד בטור של גדעון לוי והוא שואל, באיזו דמוקרטיה עוסקים באקדמיה, אם בכלל? מושא התקיפה העיקרי שלו הוא פרופ' רייכמן מהמרכז הבינתחומי. רייכמן עוסק בדמוקרטיה של מערכת החינוך, דורש שכולם ילמדו מקצועות הליבה, כולל תלמידי ישיבות; חומסקי מעניין אותו ואחרים באקדמיה כקליפת השום.

גדעון לוי טועה הפעם. לאקדמיה יש קול ואילו התאמץ היה מוצא אותו מאוד ברור ומוגדר. יש דעה ויש גם התייחסות הן לחומסקי והן למקרים דומים מהזמן האחרון שבהם הוקעה מדיניות ממשלת נתניהו בשל 'התנהלותה בסוגייה הפלסטינית'. קולו של פרופסור ליימן וילציג מאוניברסיטת בר-אילן מצוטט באתר 'פג'מס מדייה' האמריקני, על ידי הכתבת סטפני פרייד. היא כתבה לאחרונה, לפני יומיים, ופרטה את תלאותיו של חומסקי ובמקביל הביאה מדבריו של ליימן וילציג שאמר שלדעתו ממשלת נתניהו פעלה נכון במעבר הגבול כשמנעה את כניסתו של חומסקי ומהלך זה אף זכה לתמיכת רחבה של הציבור הישראלי הרואה בכך הוכחה לאחריות שנתניהו חש כלפי הציבור.

בציטוט מדבריו של וילציג ליימן, להלן, הוא מתייחס למספר אישים  ואמנים שהגיעו או ביטלו את הגעתם לכאן לאחרונה, ביניהם חומסקי, אלביס קוסטלו וביידן ואיוון פרדו, הליצן הידוע מספרד:

בפיסקה האחרונה הוא אומר:

פרשת חומסקי שונה לחלוטין מפרשת ביידן או פרשת אלביס קוסטלו. פרשת ביידן הייתה חמורה משום שהוא מייצג בעלת ברית וידידה של ישראל בעוד שחומסקי בהחלט לא כזה…..אני דוגל בכל מאודי בחופש הביטוי של אזרחי המדינה, אך אין בלבי כל סנטימנט כלפי זר שרוצה לירוק עלינו בתוך הבית שלנו…. פרשת חומסקי היא נזק מינורי ביותר לישראל ("פנס" קטנטן וזניח בעין).

[ציטוט מדויק מתוך הכתבה]:

At a time when anti-Israel sentiment is on the rise, what’s with all the seemingly wrong-headed government moves?

“Israel has improved substantially when it comes to image in the media throughout the decades. But Chomsky is totally different from Biden is totally different from Elvis Costello,” says  Sam Lehman-Wilzig, a political science professor at Bar Ilan University. “Biden was a serious case because he’s a close ally whereas Chomsky isn’t. The clown could have been handled better and Elvis Costello … well … this happens every summer with performers for the same reason.

I’m all for free speech for citizens but an outsider who wants to spit in the house? Other countries block people from coming in for this sort of thing all the time. Chomsky is a minor black eye for Israel.  It was a smart and wildly popular  domestic move for Netanyahu. He has his own flock to tend to,” Lehman-Wilzig concluded.