ארכיון תג: זיכרון

מה מייצג יצחק רבין?

מה ניתן לומר על תחושת הדעיכה בזיכרון הלאומי בהקשר למורשתו ומנהיגותו של יצחק רבין,
כפי שהגדירה זאת בתו, דליה רבין, בכינוס שהתקיים ב"מרכז יצחק רבין" בתל אביב?

בשלהי המאה הקודמת פרסם חוקר בשם בארי שוורץ ספר המצביע על שינוי מקיר לקיר בין מה שייצג בתקופת כהונתו לבין מה שמצייג כיום הנשיא האמריקני ה-16, אברהם לינקולן בעיני עמו. בחרתי לתאר בקצרה תהליך של האדרת מנהיג, איש ציבור וראש מדינה זה, שהתרחשו בקרב הציבור האמריקני. המקרה אמיתי ומחייב אזכור במיוחד לאור התחושות שלנו כיום כלפי דעיכת זכרו ומורשתו של יצחק רבין.

לינקולן לא היה נשיא פופולרי במיוחד. ההיסטוריה מתעדת כיצד דעכו סיכוייו להיבחר בשנית לנשיאות, סמוך להירצחו. אף על פי שהרצח זיעזע אומה שלמה, הרצח לא שינה את היחס הכמותי בין תומכיו של לינקולן לבין מתנגדיו. מתנגדיו של לינקולן היו אזרחי צפון אמריקה שנטרו לו איבה משום שנקט סלחנות יתר כלפי אזרחי הדרום סביב מלחמת האזרחים. יתר על כן, המחנה הדמוקרטי היה המתנגד העיקרי למלחמה אך גם בקרב הרפובליקנים נמצאו בודדים בלבד שתמכו באופן ניהול המלחמה על ידי לינקולן. למרות שבעיני הרפובליקנים לינקולן סימל דמות פטריוטית לאומית, הם בהחלט היו שותפים לדעה שהוא לא ייזכר  בהיסטוריה של האמריקנים כמצביא דגול לאור התנהלותו במלחמה. התייחסות העם האמריקני לזכרו של לינקולן, במשך תקופה ממושכת מאז הרצח (14.4.1865) עד לתחילת המאה ה-20, הייתה בשפל ובכל זאת השתנתה מאז מהקצה אל הקצה.

איך זה קרה?

מה שעודד את תחילת השינוי הוא תהליך ציבורי של התבוננות פנימה. מודעות ותובנות של אומה שלמה באשר לאידיאלים שלה, ערכיה ועקרונותיה. התודעה הלאומית היא אלמנט מרכזי בתרחיש של הפיכת מנהיג לאייקון. ככל שהתודעה הלאומית נטתה יותר לכיוונים המאפשרים להכיר בלינקולן כמי שמגלם את עיקריה, כך התגברה חשיבותו כאייקון לאומי. תוך חמש שנים מאז ש"התגלה" מחדש, הפך לינקולן לסמל האידיאלים הנעלים ביותר של האומה האמריקנית.

חשוב להבין שמדובר בדימויים ולא בקביעת עובדות או בחיטוט בנבכי העבר. הצורך לבטא ערכים נשגבים בנקודת זמן ספציפית בהיסטוריה האמריקנית הכתיב את הדימוי החדש של לינקולן ומורשתו. עקב תפיסה עצמית וערכים מוסכמים שאיתם מזדהה העם האמריקני מאז תחילת המאה ה-20 זכה לינקולן להאדרה כמנהיג המסמל אידיאל נשגב של האומה האמריקנית. כיום, וושינגטון ולינקולן כאחד מככבים בפנתיאון של הנשיאים הדגולים.

חגיגות המאה להולדתו של לינקולן העלו על נס את המנהיג הנשגב לא משום שנחשפו הישגים וגילויים חדשים המצדיקים זאת. בתחילת המאה ה- 20 הגיע לפרקו דור בעל תודעה חזקה מאוד שהחברה האמריקנית היא חברה דמוקרטית בעלת חוסן ניכר. כך שהזמן היה בשל לשינויים ודמותו של לינקולן כיכבה משום שנבנתה בהתאם לאידיאלים עכשוויים. במלחמת העולם הראשונה, אמריקה השתלבה במאמץ המלחמתי ב- 1917 והתקשורת לא חדלה לאזכר את המנהיג הדגול, לינקולן, כדי לעודד את העם. המדיה נחלצה לניעור האבק מעל דמותו של לינקולן. הפרסומים בעיתונות המאדירים את לינקולן כמנהיג היסטורי בעל שיעור קומה התרבו ככל שציבור נרחב בקרב האומה האמריקנית נזקק למודל היסטורי שכזה. האיזכורים הבליטו באופן סלקטיבי רק תכונות והישגים של לינקולן שראוי ורצוי להבליט. ואילו את חסרונותיו לא העלה איש על דל שפתיו ואף דאגו להשתיקם.

כלומר, השינוי בדימוי המיוחס ללינקולן לא נבע מפעילות מכוונת ומגמתית להאדרתו. טקסים, מזכרות, ספרים, תקשורת, פסלים, מרכזי הנצחה וכן הלאה היו גם היו. אך העובדות מראות שכל אלו הפכו לעניין שבשגרה. חיפוש אחר עובדות או ממצאים חדשים כדי להעלותם כל פעם מחדש בעצרות זיכרון אינם אלא המשך של אותם הרגלי הנצחה. עובדה, לינקולן נותר במשך תקופה ארוכה בירכתי הזיכרון הקולקטיבי.

יצחק רבין נורה למוות בעצרת למען השלום, ב-4 בנובמבר 1995.

רצח רבין התרחש בעיצומה של עצרת למען השלום, כשלעצמו ערך אנושי אידיאלי בעל משמעות ורלבנטי במיוחד לחברה הישראלית. יחד עם זאת, שוררת כיום תחושה שמורשתו של רבין ודמותו הולכים ומיטשטשים, הולכים ונמוגים. ההמונים ממעטים להגיע לעצרות זיכרון, וקיימת נטייה למקם את העצרות באולמות קטנים יחסית למה שהיה נהוג בעבר (עיריית מודיעין, לדוגמה).

כשם שלינקולן נתפס לאורך שנים רבות כמנהיג שלא איחד את העם, כך לגבי יצחק רבין. הרצח זעזע ולכן יום הזיכרון לרצח רבין הפך לאירוע מלכד. אך רבין עצמו לא נתפס עד היום כמנהיג שאיחד את העם. אדרבא, סמוך להירצחו סערו הרוחות והמתח בין מחנה הימין ומחנה השמאל רק הלך והתגבר ובא לידי ביטוי קודם כל באלימות מילולית חסרת תקדים ואחר כך ברצח. היה לנו מנהיג, בן גוריון, שנתפס עד היום כדמות מכוננת, כמנהיג שידע לאחד את העם (פרט למק"י וחירות). בן גוריון מצוטט כמי שהכריז על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. ברבות הימים קמו "אנטי ציונים" כפי שהם מכונים על ידי מחנה ה"ציונים", ומורשתו של בן גוריון נקלעה לעין הסערה – בזירה האקדמית בעיקר.

"לא לעולם חוסן" – שינויים פנים מערכתיים, זויות ראייה, עמדות, דעות, הבנות, כל אלה ועוד מקבלים משקל באימוץ דמויות היסטוריות ספציפיות ופועלן כאות וכסמל לאומיים בנקודת זמן ספציפית. על אלמנטים ערכיים שכאלו אין שליטה בדרך כלל. מאמצים שנעשים מ"למעלה למטה" עשויים לאכזב אם אין מיתאם בינם לבין הלכי הרוח של הציבור. אין להם תפקיד מרכזי בשאלה האם זכרו של רבין ומורשתו יעלו עובש ויירקבו תחת אבק ההיסטוריה אם לאו.

דור הולך ופוחת!?

לפי אחד הנרטיבים הבולטים של הדור שחווה את מלחמת יום הכיפורים מקרוב כאירוע טראומטי, מותם של הלוחמים במלחמה ההיא, לפני 37 שנה, היה לשווא. היה כמובן נרטיב נוסף שהאדיר את כוחו של צה"ל על ש"הצליח להפוך את הקערה על פיה" ולהסיג את המלחמה לשטח האויב, ועוד נרטיב שסיפר שניצחוננו למרות ההפתעה והמכה שחטפנו בתחילת המלחמה היה פועל יוצא של היותנו עם בחירה, הניצל תמיד בנס מכל אסון ושבר. אך הנרטיב המרכזי מדמה את המלחמה לתופת ואת קברניטי ישראל, בני הדור ההוא, ל"עוקדים" בלתי נלאים.

הדור שהמלחמה ההיא עיצבה אותו הלך ובגר וכיום מחזיק במרבית עמדות המפתח במגזר הציבורי והפרטי כאחד. האם יש לדור זה משנה סדורה? האם יש לו מה להציע והאם האג'נדה שהוא מציע מחדשת במשהו את המוכר והידוע? כשקוראים או מאזינים לדברים שנאמרו לרגל יום הזיכרון ה- 37 לחללי המלחמה ההיא נדמה כי פרט לרשימה הולכת ותופחת של לקחים מאותו שדה קרב, התבטאויות ציניות וחשדנות כלפי מה שהתרחש לפני המלחמה, בזמן המלחמה ואחריה, תוך הבעת יחס בוטה כלפי מי ששלח אותם ל"תופת של המלחמה הארורה ההיא", אין הם מציעים אג'נדה של ממש, מסגרת רעיונית משל עצמם, או משנה סדורה וקונקרטית המחדשת משהו.

ערעור סמכותם של בני הדור הקודם מלווה במשך 37 שנה בדבר אחד בלבד: ספקנות כלפי  השקפת העולם של הדור הקודם: על מהות הציונות (ערעור שהפך להתכתשות לאחרונה בעד או נגד הפוסט ציונים), על זכותנו על ארץ ישראל, על היחסים בין ישראל ובין העם היהודי, על מהות היהדות וכיוצא באלה.

מאז שלהי 1973 גיבש דור המלחמה ההיא סגנון ביטוי בוטה והפגנתי כלפי ייצוגיו של הדור המבוגר ממנו, מהסוג שאינו חס על בני הדור שלפניו. אך בעוד שלדור הקודם היה חזון ברור והשקפת עולם עצמאית משלו, שלוחמי מלחמת 1948-9 היו חדורים בה בכל רמ"ח אבריהם, אי אפשר להצביע על תהליך דומה שעברו בני הדור של מלחמת יום הכיפורים – צעירים בגילאי 20-30, שהיו בשלב בחיים שבו מתעצבות עמדות והשקפות משום שזה הגיל שבו מסוגלים בני האדם לפתח חשיבה מופשטת, ולקלוט השקפת עולם פוליטית.

חמי שלו, הכותב במהדורת השבת של "ישראל היום", ומאוד מוערך בעיני, משלב במאמרו (17.9) דברים לזכרו של חבר טוב. באמתחתו אין בשורה חדשה. חיפשתי. מה שיש בכתבתו למכביר הן מילים המקטרגות על בני הדור הקודם: "מלחמת יום הכיפורים הייתה המלחמה של "הדור שלי", שנולד אחרי קום המדינה להורים בוגרי תש"ח או ניצולי שואה וחי בצל החוויות והטראומות שלהם… למד בסוף היסודי או בתחילת התיכון בתקופה ההרואית של מלחמת ששת הימים, והתגייס בתחילת שנות ה- 70 מתוך אמונה נאיבית בצדקת הדרך ותושיית המנהיגים…"

גם יעקב עמידרור ("ישראל היום" 17.9) מעלה על הכתב רשימת לקחים שהפיק מהמלחמה ההיא, אך אין הוא מחדש דבר: "לקחים חשובים מן המלחמה: ראשית, אסור להיות שאננים. כל תשובה יש לבדוק בספקנות, כי רבות מהן ניתנות מתוך ביטחון עצמי מופרז. הזלזול ביריב והיוהרה הם אם כל חטאת. יש לדחות כל רעיון המסתיים במשפט "אל תדאגו, יהיה בסדר…". יש להיות פתוח לדעות אחרות ולעודד את מי שחושב אחרת לומר את דברו… עבור בני דורי מלחמת יום הכיפורים היא מלחמה שעוד לא מוצו לקחיה, עוד יש מה ללמוד ממנה.."

כנ"ל עוזי דיין: "היום, 37 שנה אחרי המלחמה ההיא, חיוני לחזור ולשנן את לקחיה כיוון שעולמנו חוזר לאי ודאות מזרח-תיכונית… נכון, אסור להתכונן למלחמה הקודמת, ולמדנו גם את מגבלות הכוח, אבל גם אסור לשכוח את לקחיה של מלחמה, שלולא כוחנו היינו מאבדים בה את ארצנו, את מולדתנו ואת בית אבינו…. שני לקחי נכס צאן ברזל: הצורך להיות תמיד חזק ומוכן. שנית, לאמונת הלוחם ולטריטוריה חשיבות ראשונה במעלה."

כך נראים גם דבריו של ח"כ זבולון אורלב: "המחדל שהעמיד את מדינת ישראל בפני סכנה מוחשית נבע מרפיון ומביטחון עצמי שאין לו כל בסיס. נכון שמאז נבנו מנגנונים רבים שימנו דעת יחיד בהכרעה לאומית, כמו המל"ל, אגפי המודיעין ומשרד החוץ, אבל הלקח הבסיסי הוא שלעולם מדינת ישראל לא יכולה לקחת סיכונים וההיערכות שלנו צריכה תמיד להיות על פי התסריט הגרוע, לא האופטימי. כך צריך להתייחס לסכנה הגרעינית האיראנית או לאיומי הטרור הג'יהאדי או לאיומים הסוריים".

אילו דור המלחמה ההיא היה מעצב ומפנים השקפת עולם משלו ומציג לכולנו משנה סדורה אלטרנטיבית, היה ברור לאן חותרים הגאי ספינתנו ולאן הם מוליכים אותנו. לא זו בלבד שיכולנו לומר שהמבול מאחורינו ולהשתחרר סופית מכבלי העבר, היינו גם פורצים ודוהרים קדימה בכל אותן סוגיות שבהן אנו תקועים כיום עמוק.

דור הולך ופוחת. דור המלחמה ההיא "תקוע" בשלב התחלתי של תהליך סוציולוגי שאמור היה להוביל אותם לידי גיבוש כ"יחידה דורית" שיש לה השקפת עולם משלה.

הטקס הממלכתי שהתקיים אתמול בהר הרצל הנו הסמל בהא הידיעה לדלות הרוח של הדור. איש לא ייצג באזכרה ממלכתית זו את הממשלה בשל תירוץ נבוב שאומר שפרוטוקול הממשלה אינו מחייב השתתפות נציגיה בטקסים לחללי מלחמות ישראל. גם בטקס זה חזרה המנטרה מפיו של יו"ר הכנסת, רובי ריבלין, שאמר: "הלקח המרכזי של המלחמה הוא חובתנו שלא לשקוע באשליות נוחות, המתיישבות עם מאווי הלב על חשבון העובדות. לא לשוב ולהתמכר לאיזו אשליה חדשה-ישנה, שהנה הגענו סוף-סוף אל המנוחה והנחלה".

ג'קי לוי ("ישראל היום" 17.9) מסכם את כל זה יפה, כך:

"נדמה לי שהישראלים הראויים ביותר לסליחה הם אלו שהיו בחורים צעירים בזמן המלחמה ההיא. דור ההורים שלי – היום הם בני 65 בערך – שלעולם לא חזרו להאמין במה שחונכו עליו. המהלומה שספגו הדור הזה זרקה את ישראל לפינות החשוכות ביותר שלה הציניות הגרגרנית חסרת הלב או הגבולות. ציניות של מי שחי על זמן שאול… דויד גרוסמן מדבר על תרבות חלולה,… הכל נובע מאובדן האמונה והנאמנות לערך כלשהו, חוץ מהערך "אל תהיה פראייר". אל תוך הוואקום התפרצו בולמוס קניות, כרס של בורקס, רוגלעך ושניצל. מפלגת קדימה, ערוץ 2, נופשוני הכל כלול, מכבי תל אביב כדורסל. החלטוריזם החוגג, הבוז לכל סוג של מקצוענות, חוץ מזו של יועצי תקשורת ועו"דים. הסלידה מכל עמידה על עקרונות חוץ מעקרון ההצלחה בכל מחיר כל אלה לעניות דעתי, נולדו שם, בטראומה ההיא שטילטלה את המפרקת של היישוב העברי מטבע הדברים רוב הגאי השליטה של מדינת ישראל נמצאים בידיהם של בני אתו דור. הם בגיל הנכון והם יושבים בראש כל פירמידה, אף על פי שלא ברור כמה רחב הבסיס שמתחת רגליהם … הם סוחבים משהו שהוא לא רחוק מהלם קרב קולקטיבי. לא כולם מקשה אחת, מובן שלא, אבל חלק גדול מהם כבר לא מאמין בכלום… יש סיבות טובות לכעוס עליהם, לא חסרים נימוקים למה חייבים להחליף אותם מיד. הנה, עוד סיבה אחת לסלוח"."

אנדרטות לחללי מלחמות ישראל

אנדרטות לחללי מלחמת ישראל, גני יהושוע, ת"א

חד-גדיא: רשימה לזכר קרבנות השואה

האופוריה שהייתה נחלתם של רבים מבני עמנו שישבו בגרמניה ובמדינות השכנות לה נבעה בעיקר מגילויי הסובלנות של שלטונות גרמניה כלפי היהודים בשלהי המאה ה-18. בתקופת הרייך השלישי התהפכו היוצרות.

סבה של סבתי, הרב ד"ר מרכוס (מאיר) להמן ייסד את העיתון יזרעליט 1938-1860, שיקם את הקהילה האורתודוכסית במיינץ, פרסם קבצי סיפורים, כתב פרשנות לספרי ההלכה ופרסם את ההגדה של פסח ערב מלחה"ע ה-I, מלווה בדברי פרשנותו, כדי שחיילים יהודים שגויסו על ידי צבא גרמניה יוכלו לקיים סדר פסח כהלכתו.

Lehmann, Rabbi Dr. M. (1914) Hagadah Schel Pesach. Frankfurt am Main, Germany: Verlag von I. Kauffmann.

 בדברי פרשנותו לשיר 'חד גדיא' הביע להמן תחושות אופטימיות ביותר בנוגע לעתידם של יהודי גרמניה ואירופה. המציאות הפוליטית שנוצרה בעקבות עליית הנאציזם טפחה על פני הדור כולו. להמן עצמו נפטר בשנת 1929 וצאצאיו, בני דורה של סבתי – משפחות להמן – נפוצו לכל עבר. חלקם, אזרחי גרמניה והולנד, ניספו בשואה במחנה ההשמדה ברגן-בלזן. את סיפורה של  'שארית הפליטה' הזו, מיטיב לספר נינו של הרב מרכוס (מאיר) להמן, אשר (מאיר) להמן, שחווה את זוועות מחנה ההשמדה ברגן בלזן וניצל בנס יחד עם אחיותיו קוני וטוני.

Lehmann, Osher M. (1996). Faith at the Brink. Brooklyn, NY: Lehmann Books. (Distributed by The Judaica Press Inc. Distributed in Europe by L. Lehmann, Hebrew Booksellers, Gateshead England).

הנה פסקה מתוך דברי פרשנותו של מרכוס להמן ל'חד גדיא'  (1918)–

"החוגים המתקדמים והנאורים (Civilized) בני זמננו כבר לא רוצחים יהודים על בסיס חוסר סובלנות. חברה אזרחית מתקדמת מגלה נכונות לחיות בהרמוניה ומיישמת ערכים של שוויון, כבוד הדדי וסובלנות לפלורליזם. חברה אזרחית בשיא פריחתה מממשת את הערך התנכ"י 'וגר זאב עם כבש', כהיפוך מוחלט לחברה בה שולטים חוקי הג'ונגל שבהם רק החזק שורד והכוח והעוצמה הם חזות הכל".

בתקופת הרייך השלישי התהפכו היוצרות.

הנאצים ועוזריהם ניצלו את עוצמת הטכנולוגיה כדי לרצוח אוכלוסיות שלמות על מזבח של חוסר סובלנות.

בספר קהלת פרק ג' פסוק 4 כתוב:

עת לבכות                   ועת לשחוק

עת ספוד                    ועת רקוד

ביום זה אנחנו בוכים יחד עם יהדות העולם על קרבנות השואה הנאצית זוכרים את ששת המיליונים שנרצחו בשואה.

העצב והכאב על רצח והשמדת של אוכלוסיות ועמים מלווים אותנו לדאבוננו גם בעת החדשה. לא נלמדו עדיין כל לקחי השואה הנאצית.

אפיונים תרבותיים של אומה נאורה נמדדים לפי דרגת האזרחיות (Civilization) בתוך גבולותיה. חוקי הג'ונגל האכזריים והחייתיים השוררים במקומות שונים בעולם וחוסר הסובלנות כלפי פלורליזם הם אות קלון לנוקטים בהם וכך ראוי להתייחס אליהם.

חזרה לבלוג שלי ב'רשימות'

האיש ההוא – דודו טופז (1946-2009)

התגובה הראשונה שלי ושל רבים אחרים, ששמעו את הידיעה על מותו של דודו טופז ז"ל, הייתה תדהמה.

ספקתי כפיים בזעם כנגד הקלות הבלתי נסבלת שבה מצא את מותו. עוד ייכתבו תילי תילים של דפים על ידי ועדות חקירה, עד שיתברר איך קרה מה שקרה ומה היה המחדל שאיפשר את הטרגדיה הזו.

רשימה זאת מיועדת לשים על השולחן לא רק את העוול הנורא והקלות הבלתי נסבלת של שימוש בכסף כדי להזיק לאחרים, מעשים שהכניסו את דודו טופז לכלא והפכו את הסלב לשעבר לפושע. הרשימה מנסה להראות שבבסיסו, כל פושע הוא אדם. למרות הכל. ציירים, פסלים, זמרים, מלומדים ואחרים – גילו את כישרונותיהם דווקא בכלא והיו אחרים שהאנושות הקיאה מתוכה, למרות הכישורים שלהם ותרומתם לחיי החברה והתרבות.

לפיכך, עלינו לזכור את דודו טופז ז"ל גם כפי שהיה לפני ה"מהפך האישי" –  כאדם אנושי, טוב לב. נזכור אותו גם כדמות כישרונית ויצירתית שפעלה רבות למען הבידור והתרבות בישראל.

לפיכך, ביום מותו אני רוצה להביע צער על אבדנו של איש יקר זה, להביע השתתפותי בצערה של המשפחה ובמיוחד ילדיו, ולהקדיש לדודו טופז ז"ל את השיר:

"איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא…", מילים: נתן יהונתן. לחן: שלמה ארצי. שר: שלמה ארצי.

את המילים של השיר כולו אפשר למצוא כאן.

מתוך מילות השיר, נראה לי שהשורות הבאות הן אמירה משמעותית וקולעת לזכרו של האיש:

"שלח אונו על פני הים…

אך יש אשר יניח כלי מלאכתו,

ויהיה פתאום לאיש אחר…

יידוד פזור נפש על ההר או בבכאים.

ובנפלו בבוקר לא עבות אחד על אדמתו,

יקנו לו אחוזת עולם,

ליד אמות המים השקטות.

יהי זכרו ברוך!