תגית: זיכרון

מה מייצג יצחק רבין?

רצח רבין זעזע את מרבית הציבור הישראלי.  ולכן ימי הזיכרון הראשונים לרצח הפכו לאירוע לאומי מלכד. אבל דימויו בציבור הרחב רק הולך נשחק. עד היום הוא אינו נתפס כאייקון לאומי. ויש לכך הסבר.

מה ניתן לומר על תחושת הדעיכה בזיכרון הלאומי ביחס למורשת שהותיר לנו ראש הממשלה המנוח, יצחק רבין? על דעיכת הזיכרון הלאומי מדברת בתו, דליה רבין, בכינוס שהתקיים במרכז יצחק רבין בתל אביב. (הרשימה נכתבה לפני עשור).

בשלהי המאה העשרים, חוקר בשם בארי שוורץ פרסם ספר שבוחן שינוי מקיר לקיר בייצוג הסמבולי של הנשיא האמריקני, אברהם לינקולן, כפי שהוא נתפס על-ידי העם בתקופת כהונתו, לבין הייצוג הסימבולי שלו בתקופת כהונת הנשיא האמריקני ה-16, ברק אובאמה.

דיון בתמורות שחלו בזיכרון הלאומי של לינקולן שופך אור על היתכנותן של תמורות בזיכרון הלאומי ביחס לרבין

קרדיט: צבי טיבריוס קלר, מתוך אתר פיקיויקי

כדי להבין מגמות בזיכרון הלאומי של יצחק רבין המנוח במהלך השנים מאז הירצחו (1995), בחרתי לתאר בקצרה תהליך של האדרת מנהיג ידוע אמריקני, איש ציבור וראש מדינה שדמותו דווקא הואדרה בתהליך מזורז בזיכרון הלאומי של עמו למעלה ממאה שנה מאז נרצח. הכוונה לאברהם לינקולן, הנשיא ה- 16 של ארה"ב. האופן בו זוכרים האמריקנים את הנשיא לינקולן והתמורות שחלו בזיכרון הלאומי שלו, מחייב אזכור כאשר דנים בזיכרון הלאומי של רבין. שכן התחושות שלנו חמש שנים לאחר הרצח (ולמעשה גם כיום, ב-2020), הן של דעיכת זכרו ומורשתו של יצחק רבין.

אברהם לינקולן
אברהם לינקולן. מקור: ויקיפדיה

אברהם לינקולן נבחר לנשיאות ארה"ב במאה ה- 19. הוא היה רחוק מלהיות נשיא פופולרי. ספרי ההיסטוריה מתעדים כיצד סיכוייו להיבחר בשנית לנשיאות דעכו סמוך להירצחו, ובלי קשר לרצח. אף על פי שהרצח זיעזע אומה שלמה, הרצח לא שינה את היחס הכמותי בין תומכיו של לינקולן לבין מתנגדיו. מתנגדיו של לינקולן, אזרחי צפון אמריקה, נטרו לו טינה משום שנקט סלחנות יתרה כלפי אזרחי הדרום בתקופת מלחמת האזרחים. יתר על כן, המחנה הדמוקרטי, היה המתנגד העיקרי למלחמת האזרחים. בקרב הרפובליקנים נמצאו בודדים בלבד שתמכו באופן ניהול המלחמה על ידי לינקולן. למרות שבעיני הרפובליקנים לינקולן סימל דמות פטריוטית לאומית, הם בהחלט היו שותפים לדעת מתנגדיו ודאגו לכך שלאור התנהלותו במלחמת האזרחים, הוא לא ייזכר בהיסטוריה של ארה"ב כמצביא דגול.

זיכרו של לינקולן היה בשפל במשך תקופה ממושכת מאז שנרצח (14.4.1865) עד תחילת המאה ה-20. ולמרות זאת התרחש מפנה דרמטי בזיכרון הציבורי כאשר הדימוי הכושל של לינקולן השתנה מן הקצה אל הקצה מאה שנה לאחר הרצח.

מה עודד את השינוי?

מה שעודד את תחילת השינוי הוא תהליך תודעתי של התבוננות פנימה. אזרחים אמריקאים החלו לפשפש באידיאלים של האומה, ותוך כדי כך ערכיה ועקרונותיה עברו שינוי מהיר יחסית. השינוי בתודעה הלאומית היווה אלמנט מרכזי בתרחיש של הפיכת לינקולן ממנהיג לאייקון. ככל שהתודעה הלאומית נטתה לכיוונים שאיפשרו התבוננות בלינקולן כמי שמגלם את עיקריה, כך עלתה בעיניהם חשיבותו כאייקון לאומי. תוך חמש שנים מאז ש"התגלה" מחדש, הפך לינקולן לסמל האידיאלים הנעלים ביותר של האומה האמריקנית. צריך לזכור שלינקולן נרצח ב- 1865.

חשוב להבין שבמוקד ההסתכלות על לינקולן עמדו דימויים ולא עובדות (דימוי הוא הדרך שבה אדם תופס את עצמו או אחרים). בנקודת זמן ספציפית בהיסטוריה שך ארה"ב, העם חש צורך לבטא ערכים נשגבים. את זאת סיפק להם לינקולן ומורשתו, לאחר שעוצב מחדש. העיתוי: חגיגות 100 שנים להולדתו. הרקע: מאז תחילת המאה העשרים, חלו תמורות בתפיסה העצמית ובערכים מוסכמים שאיתם מזדהה העם האמריקני וכתוצאה מכך, דימויו של לינקולן זכה לעדנה כשהוא נתפס כסמל של אידיאל לאומי. לפי הדימוי החדש שלו, הושווה מעמדו לזה של הנשיא ג'ורג' וושינגטון ולינקולן זה להיכלל בפנתיאון של הנשיאים הדגולים.

חגיגות המאה להולדתו של לינקולן העלו על נס את לינקולן כמנהיג נשגב ולא בעקבות הישגים וגילויים חדשים בנוגע ללינקולן. הסיבה היא הצורך שפיתח דור בעל תודעה עצמית בתחילת המאה ה- 20. הדור שהגיע לפרקו בשנים הראשונות של המאה העשרים היה חדור מודעות לשקם את חוסנה של החברה האמריקנית כחברה דמוקרטית. בעיתוי הזה בדיוק העם היה בשל לשינויים בתפיסה.

דימויו המחדש של לינקולן כיכב בכל נאום ובכל אתר הנצחה משום שהדימוי נבנה על פי קריטריונים המייצגים אידיאלים עכשוויים. כאשר ב- 1917 אמריקה השתלבה במאמץ המלחמתי של מלחמת העולם הראשונה, התקשורת לא חדלה לאזכר את "המנהיג הדגול", לינקולן, כדי לעודד ולחזק את רוחו של העם. המדיה כולה נחלצה לניעור האבק מעל דמותו של לינקולן. התרבו הפרסומים בעיתונות המאדירים את לינקולן כמנהיג היסטורי בעל שיעור קומה. זאת ככל שציבור נרחב בקרב האומה האמריקנית נזקק למודל היסטורי שכזה. האיזכורים הבליטו באופן סלקטיבי רק תכונות והישגים של לינקולן שראוי ורצוי להבליט. ואילו את חסרונותיו לא העלה איש על דל שפתיו ואף דאגו להשתיקם.

השינוי בדימוי שיוחס אז ללינקולן לא נבע מפעילות מכוונת ומגמתית להאדרתו, דוגמת טקסים, מזכרות, ספרים, תקשורת, פסלים, מרכזי הנצחה וכי"ב. כל אלו היו בשטח והפכו עניין שבשגרה במשך מאה שנה בזמן שלינקולן נותר בירכתי הזיכרון הקולקטיבי. השינוי היה תודעתי והצורך הלאומי לחזק את האידיאל הדמוקרטי הוא הקטליזטור לחיבור בין דמות הסיטורית של מנהיג לבין הצורך הלאומי.

צילום עמוד ראשי בידיעות אחרונות

רצח רבין (4 בנובמבר 1995) התרחש בעיצומה של עצרת למען השלום, כשלעצמו אידיאלי בעל משמעות ורלבנטי במיוחד לישראל. יחד עם זאת, שוררת עד היום תחושה שמורשתו של רבין ודמותו הולכים ומיטשטשים, הולכים ונמוגים. ההמונים ממעטים להגיע לעצרות זיכרון, וקיימת נטייה למקם את העצרות באולמות קטנים יחסית למה שהיה נהוג בעבר.

בהשוואה בין לינקולן ורבין קיים דמיון אחד משמעותי – לינקולן נתפס לאורך שנים רבות כמנהיג שלא איחד את העם; וכך גם רבין. מיד יש להוסיף ולומר שעלינו להבחין בין הזעזוע שהעם חש ביום הרצח ושסביבו נוצר אפקט מלכד, לבין דימויו של רבין כמנהיג שלא-ליכד את העם. עד היום (הרשימה נכתבה ב- 2010) רבין אינו חקוק בזיכרון הציבורי כמנהיג שאיחד את העם. אדרבא, סמוך להירצחו סערו הרוחות והמתח בין מחנה הימין ומחנה השמאל רק הלך והתגבר, ובא לידי ביטוי קודם כל באלימות מילולית חסרת תקדים ואחר כך ברצח. לשם ההשוואה, דוד בן גוריון הוא המנהיג הלאומי שעד עצם ימינו אנו הוא נתפס כדמות מכוננת, כמנהיג שידע לאחד את העם (פרט למק"י וחירות). בן גוריון מצוטט ומוכר לכל אזרח ישראלי כמי שהכריז על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. ברבות הימים קמו "אנטי ציונים" {כפי שהם מכונים על ידי מחנה ה"ציונים"), ומורשתו של בן גוריון נקלעה לעין הסערה – בזירה האקדמית בעיקר. אבל זה אינו שייך לדיון הנוכחי.

לסיכום, התהליך ששינה את דימויו הציבורי של לינקולן ואיזכורו כיום כ"אגדה וכאיייקון לאומי" הינו תלוי שינויים פנים-מערכתיים, פוליטים בעיקר. שינויים במגמות ועמדות פוליטיות באמריקה בתחילת המאה ה-20. תהליך שהכתיב שינויי בזיכרון הציבורי כלפי דמויות מן העבר. וכאשר המציאות ומגמות פוליטיות משתנות, ההיסטוריה מעוצבת מחדש בהתאם, כולל דימויו של לינקולן.

ישראל חוותה בעבר מקרה כזה של עיצוב מחדש של דמות המנהיג, והכוונה לזיכרון הציבורי ביחס ליוסף טרומפלדור וקרב תל-חי. מאז תקופת היישוב עד כעשרים שנה לאחר קום המדינה, טרומפלדור נתפס כ"גיבור לאומי". הוא צוטט כמי שאמר לפני מותו את המילים "טוב למות בעד ארצנו". הציבור ייחס לו הילה של אייקון לאומי. כיום (2020) אין עוררין על כך שדימויו כאייקון לאומי דעך כמעט לחלוטין.

האם התנודות הללו ברות שליטה? האם דימויו של רבין יעבור טרנספורמציה? האם התפיסות לגבי ישתנו והוא יהפוך בעיני הציבור כאייקון מנהיגותי, וכמאחד העם? המחקר מראה שמאמץ לשנות דימוי בכיוון "מלמעלה למטה" עשוי לאכזב. דווקא הלך רוח הציבור כינו גורם משפיע רב עוצמה; צורך כלל לאומי של האזרחים רק הוא יוכל להכריע אם יצחק רבין ייחשב כמנהיג ואייקון של כולנו. הצרכים הפוליטיים של העם מסוגלים להכתיב עיצוב מחדש של דימויו.

חד-גדיא: רשימה לזכר קרבנות השואה

האופוריה שהייתה נחלתם של רבים מבני עמנו שישבו בגרמניה ובמדינות השכנות לה נבעה בעיקר מגילויי הסובלנות של שלטונות גרמניה כלפי היהודים בשלהי המאה ה-18. בתקופת הרייך השלישי התהפכו היוצרות.

סבה של סבתי, הרב ד"ר מרכוס (מאיר) להמן ייסד את העיתון יזרעליט 1938-1860, שיקם את הקהילה האורתודוכסית במיינץ, פרסם קבצי סיפורים, כתב פרשנות לספרי ההלכה ופרסם את ההגדה של פסח ערב מלחה"ע ה-I, מלווה בדברי פרשנותו, כדי שחיילים יהודים שגויסו על ידי צבא גרמניה יוכלו לקיים סדר פסח כהלכתו.

Lehmann, Rabbi Dr. M. (1914) Hagadah Schel Pesach. Frankfurt am Main, Germany: Verlag von I. Kauffmann.

 בדברי פרשנותו לשיר 'חד גדיא' הביע להמן תחושות אופטימיות ביותר בנוגע לעתידם של יהודי גרמניה ואירופה. המציאות הפוליטית שנוצרה בעקבות עליית הנאציזם טפחה על פני הדור כולו. להמן עצמו נפטר בשנת 1929 וצאצאיו, בני דורה של סבתי – משפחות להמן – נפוצו לכל עבר. חלקם, אזרחי גרמניה והולנד, ניספו בשואה במחנה ההשמדה ברגן-בלזן. את סיפורה של  'שארית הפליטה' הזו, מיטיב לספר נינו של הרב מרכוס (מאיר) להמן, אשר (מאיר) להמן, שחווה את זוועות מחנה ההשמדה ברגן בלזן וניצל בנס יחד עם אחיותיו קוני וטוני.

Lehmann, Osher M. (1996). Faith at the Brink. Brooklyn, NY: Lehmann Books. (Distributed by The Judaica Press Inc. Distributed in Europe by L. Lehmann, Hebrew Booksellers, Gateshead England).

הנה פסקה מתוך דברי פרשנותו של מרכוס להמן ל'חד גדיא'  (1918)–

"החוגים המתקדמים והנאורים (Civilized) בני זמננו כבר לא רוצחים יהודים על בסיס חוסר סובלנות. חברה אזרחית מתקדמת מגלה נכונות לחיות בהרמוניה ומיישמת ערכים של שוויון, כבוד הדדי וסובלנות לפלורליזם. חברה אזרחית בשיא פריחתה מממשת את הערך התנכ"י 'וגר זאב עם כבש', כהיפוך מוחלט לחברה בה שולטים חוקי הג'ונגל שבהם רק החזק שורד והכוח והעוצמה הם חזות הכל".

בתקופת הרייך השלישי התהפכו היוצרות.

הנאצים ועוזריהם ניצלו את עוצמת הטכנולוגיה כדי לרצוח אוכלוסיות שלמות על מזבח של חוסר סובלנות.

בספר קהלת פרק ג' פסוק 4 כתוב:

עת לבכות                   ועת לשחוק

עת ספוד                    ועת רקוד

ביום זה אנחנו בוכים יחד עם יהדות העולם על קרבנות השואה הנאצית זוכרים את ששת המיליונים שנרצחו בשואה.

העצב והכאב על רצח והשמדת של אוכלוסיות ועמים מלווים אותנו לדאבוננו גם בעת החדשה. לא נלמדו עדיין כל לקחי השואה הנאצית.

אפיונים תרבותיים של אומה נאורה נמדדים לפי דרגת האזרחיות (Civilization) בתוך גבולותיה. חוקי הג'ונגל האכזריים והחייתיים השוררים במקומות שונים בעולם וחוסר הסובלנות כלפי פלורליזם הם אות קלון לנוקטים בהם וכך ראוי להתייחס אליהם.

חזרה לבלוג שלי ב'רשימות'

האיש ההוא – דודו טופז (1946-2009)

התגובה הראשונה שלי ושל רבים אחרים, ששמעו את הידיעה על מותו של דודו טופז ז"ל, הייתה תדהמה.

ספקתי כפיים בזעם כנגד הקלות הבלתי נסבלת שבה מצא את מותו. עוד ייכתבו תילי תילים של דפים על ידי ועדות חקירה, עד שיתברר איך קרה מה שקרה ומה היה המחדל שאיפשר את הטרגדיה הזו.

רשימה זאת מיועדת לשים על השולחן לא רק את העוול הנורא והקלות הבלתי נסבלת של שימוש בכסף כדי להזיק לאחרים, מעשים שהכניסו את דודו טופז לכלא והפכו את הסלב לשעבר לפושע. הרשימה מנסה להראות שבבסיסו, כל פושע הוא אדם. למרות הכל. ציירים, פסלים, זמרים, מלומדים ואחרים – גילו את כישרונותיהם דווקא בכלא והיו אחרים שהאנושות הקיאה מתוכה, למרות הכישורים שלהם ותרומתם לחיי החברה והתרבות.

לפיכך, עלינו לזכור את דודו טופז ז"ל גם כפי שהיה לפני ה"מהפך האישי" –  כאדם אנושי, טוב לב. נזכור אותו גם כדמות כישרונית ויצירתית שפעלה רבות למען הבידור והתרבות בישראל.

לפיכך, ביום מותו אני רוצה להביע צער על אבדנו. להביע השתתפותי בצערה של המשפחה ובמיוחד ילדיו, ולהקדיש לדודו טופז ז"ל את השיר:

"איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא…", מילים: נתן יהונתן. לחן: שלמה ארצי. שר: שלמה ארצי.

את המילים של השיר כולו אפשר למצוא כאן.

מתוך מילות השיר, נראה לי שהשורות הבאות הן אמירה משמעותית וקולעת לזכרו של האיש:

"שלח אונו על פני הים…

אך יש אשר יניח כלי מלאכתו,

ויהיה פתאום לאיש אחר…

יידוד פזור נפש על ההר או בבכאים.

ובנפלו בבוקר לא עבות אחד על אדמתו,

יקנו לו אחוזת עולם,

ליד אמות המים השקטות.

יהי זכרו ברוך!