תגית: זיכרון קולקטיבי

The war that refuses to go away – ריאיון שלי ל-i24 News

No streets in Israel are named after the 1973 Yom Kippur War, evidence of a trauma that still grips the nation: My interview on the i24 news site
Golda Meir and Moshe Dayan 1973 (photo credit - REUTERS)
Golda Meir and Moshe Dayan 1973
(photo credit – REUTERS)

On Oct. 6, 1973, as Israelis were fasting and observing the holiest date on the Jewish calendar, sirens pierced the heavy silence and changed the history of the Jewish state. A combined attack by the armies and air forces of Egypt and Syria, breached Israeli defenses and launched a nearly three week war that cost the lives of some 2,800 Israelis and maimed and scarred thousands of others. According to aides and papers published since, at one point Prime Minister Golda Meir thought of committing suicide because she could not bear the responsibility of the failure to prepare for the war.

In the ensuing 42 years, after two wars (in Lebanon), two Intifadas, several bloody operations in Gaza, thousands of missiles and countless suicide bombings later – the Yom Kippur War is very much present in the life and the psyche of Israelis, whether they know it or not.

It’s not just the momentous political upset that followed the war and put an end to what seemed to be an eternal rule of the Labor party and the coming to power of the Likud and the right, after the 1977 elections. It’s the loss of naivety and trust in the establishment, any establishment, the erosion of the consensus that had accompanied all wars and military acts in Israel till then; it’s the men with post-traumatic disorders and the widows and orphans damaged for life by the war that could have been avoided.

" That war is present in every major decision made by politicians and often by individuals who have lived through it,” says Dr. Tirza Hechter, author of the book “The Yom Kippur War – Trauma, Memory and Myth.” The war was the subject of her PhD thesis published in 1993 and became a book 20 years later. “Comparing the first 20 years after the war to those after 1993, I can safely say every significant event since 1973 is in dialogue with the myths and memories of that traumatic historic event.”

What would you say is the most striking consequence of that war?

I believe it’s the rift between the generation of 73 – those who fought in that war or took part in it – and their parents generation. It destroyed the myth of the “binding of Isaac”, as taught to all Israelis, implying that Isaac went voluntarily to his slaughter and cooperated with his father’s willingness to sacrifice him. Those who fought in those bitter battles refused to cooperate with the “Abrahams” who sent them to war, sensing that something was basically wrong. Since the, Israelis refuse to cooperate in the binding.

What strikes me as strange is the fact there are so many sites and streets named after the 1967 Six Day War, and not a single one named after the Yom Kippur War. Not even after its biggest success – the Israeli crossing of the Suez Canal that changed the course of the war.

In fact, it’s not surprising, at all. If the people recall that war as a national trauma, why would they want to wander the streets and be reminded of that? Plus, so many battles and events that occurred during that war are still subject to bitter controversy.

The Hebrew word “mechdal” – meaning dereliction of duty, mistake, shortcoming – is the one most closely associated with war. Do you accept that term? It’s rather evasive, like saying: “Oops, we blew it.”

Here I have to quote my professor, Charles Liebman, who wrote a lot about the myth of defeat but also claimed that it’s a rather non-functional term. A myth must leave room for hope, and defeat would mean that Israel is not really a safe haven for Jews. He therefore associated the term “mechdal” not with defeat or incompetence – but with negligence. Negligence can be rectified and it leaves room for hope.

But what surfaced was anger and disappointment.

Rightfully so. In early 1976 Dan Almagor, one of the most likeable icons of Israeli popular culture, wrote a parody on the sacred theme of young Israelis sacrificing their lives for the state. The trigger was the ceremony awarding a medal to Gen. Moshe Dayan, one of the architects of that war. The poem ended with the words: ”F..ck you, Jewish State”. Newspapers refused to publish it. Almagor published it as an ad in a popular daily, paid for by a group of bereaved parents.

So there was anger translated into a change in political orientation and a sobering effect. These are the foundations of the generation of ‘73?

Not really. They’ve become a generation of defiance, not offering any structured alternative, nor ideological agenda. As some describe it – it’s a generation of cynical people distancing themselves from values. It doesn’t apply, of course, to a whole generation- but to many. Over half of Israelis were not here in 1973: they were either born after the war of immigrated to Israel later. Still, that war is very much alive in the Israeli discourse.

The war that refuses to go away – by Lily Galili , 22.09.2015

Interviewer – Lily Galili,  a feature writer, analyst of Israeli society and expert on immigration from the former Soviet Union. She is the co-author of "The Million that Changed the Middle East."

מלחמה שאף פעם לא די לה

ספרו של אביטל הוא אוצר של ממש הן לחוקרי הזיכרון הקולקטיבי כתופעה חברתית-פוליטית ווהן לחוקר הבוחן את תצורתו של הזיכרון הקולקטיבי סביב מלחמת יום הכיפורים בקרב הציבור בישראל גם חוקרי השפה והספרות העברית ימצאו בספר אוצר בלום

***********************

ספרו של גדעון אביטל-אפשטיין, 1973: הקרב על הזיכרון, שראה אור בהוצאת שוקן (2013), אינו מחקר מהסוג המעלה לדיון שאלות כגון: מה היה קורה אילו היינו משיגים הסכם שלום עם מצרים בשנים שקדמו למלחמת 73'? או, במה חטאו ראש הממשלה דאז, גולדה מאיר ושר הביטחון שלה, משה דיין?

הספר הנו פרי מחקר נדיר והוא מצטיין בעושר ממצאיו ומסקנותיו. עיינתי בו כשראה אור ושבתי לקרא בו במטרה לרדת לעומק הדברים ולכתוב עליו מאמר ביקורת, הגם שחלפו שנתיים מאז ראה לאור.

1973
1973 – הקרב על הזיכרון. קרדיט: שוקן

אביטל-אפשטיין (להלן: אביטל) נושא בקרבו מטען אישי של חוויית השתתפותו במלחמת יום הכיפורים (להלן, מלחמת 73' או, המלחמה). בעמודיו הראשונים של הספר מיידע אביטל את קוראיו על כך: "חווית ההשתתפות תרמה ודאי להחלטתי לחקור את הבניית סיפורה של מלחמת יום הכיפורים בזיכרון הישראלי … עבורי מלחמת 73' היא בעליל מהלך מכונן, מעין קומה שנייה הבנויה על מסד של 'דור שני' לשואה." (עמ' 28). המטען הנפשי שלו כלפי המלחמה "אינו בטל בשישים", כפי שאביטל עצמו מציין. הגינותו כחוקר אכן מחייבת את אביטל לציין דברים אלו ולהבהיר לקורא כי, "אין לדעת אם ועד כמה התנסות אישית במלחמה עלולה לפגום באובייקטיביות של המחקר ולגרום לחריגה מתפיסה קלאסית, אם כי מיושנת, של כתיבה ביקורתית." יתרה מכך אביטל אינו רק מודע לאותו פוטנציאל השפעה אלא אף מספק דין וחשבון רציף לגביו במהלך הספר. לקורא ברור שהדיון שפורס אביטל לעיניו יוצא מנקודת המוצא שהפרטים סוננו ונותחו על ידי מי ש"היה שם". האם יש בכך טעם לפגם? לאו דווקא. אביטל יוצא לדרך תוך שהוא מציין שאין פסול בחוסר האובייקטיביות, באם ישנו כזה בספרו. רבים וטובים עשו זאת לפניו: ביניהם שאול פרידלנדר וחנה ארנדט שכתבו ותרמו להבנת השואה מבלי שחווית המפגש עם המשפט הנאצי שבשה את כתיבתם. כך גם ספרו של אביטל שנכתב במטרה לתרום להבנת מלחמת יום הכיפורים.

הספר נוקט גישה "חוצת תחומים" – היסטוריה בת זמננו וחקר התרבות אך גם מדע המדינה, סוציולוגיה, ספרות, קולנוע, תקשורת המונים ופסיכולוגיה ובשוליים הספר משיק גם לפילוסופיה וללימודי ביטחון (עמ' 23). זאת למרות שמרחב ההתעניינות הראשי של אביטל הוא היסטוריה תרבותית, המייצגת, לדבריו, "מפגש בין זיכרון קולקטיבי לבין רבדים שונים בתרבות, בדגש על הבניית דימויי עבר, פרי רוחה וצרכיה של חברת בני אדם בהווה" (עמ' 23). בכך מבקש הוא לטעון שהבניית דימויי העבר לכדי מבנה סיפורי, נשענת על-פי-רב על צרכיה של חברת בני אדם בהווה. עוד הוא מוסיף וטוען ש"היסטוריה תרבותית…כובשת לעצמה בעשורים האחרונים במה מרכזית במחקר, בארץ ובעולם, תוך נגיסה מסוימת במקצועות סמוכים בתחום מדעי הרוח והחברה" (שם).

בטרם אגש למלאכת כתיבת הביקורת ברצוני ליידע את הקורא שאין זה מעניינו של המאמר לבדוק דיוקים או אי דיוקים בתיאור חוויות כמו: "הקרב בחווה הסינית", או את העובדות ההיסטוריות שמובאות בספר. המאמר גם אינו בא לשקף את בקיאות הכותבת בספרות או בשירה. מאמר הביקורת מתמקד בדיון בסוגיית הליבה של הספר: הזיכרון הקולקטיבי – תחום ההתמחות של כותבת מאמר זה. (גילוי נאות: חקרתי את ההתפתחויות בזיכרון הקולקטיבי של האוכלוסייה היהודית-חילונית בישראל מאז 1973 עד 2013. בדקתי כיצד זוכר הציבור את המלחמה במהלכם של ארבעה עשורים מאז שפרצה. בכך עוסקים עבודת הדוקטורט שלי, מאמר שפורסם ב IJMES במלאת 30 למלחמה ומחקר שפורסם כספר ב-2014). לפיכך, ההתבוננות בעבודתו המונומנטאלית של אביטל מתמקדת ב"מבנים הסיפוריים" שנוצרו סביב המלחמה במהלך השנים שחלפו אחרי שהסתיימה.

1973: הקרב על הזיכרון מלא וגדוש פרטים שאביטל דלה מטקסטים כתובים ומשודרים. הטקסטים שמצא אביטל ושאת חלקם הוא מנתח בספר בהרחבה רבה, נושאים את טביעת האצבע של נסיבות פרוץ המלחמה ומהלכיה. הטקסטים שאובים מזירות שיח רבות ומגוונות – ספרות, שירה, קולנוע, טלוויזיה, מוספי זיכרון. כל זאת בהנחה ש"כל טקסט פומבי מוצא דרך להנכיח את עצמו במרחב התודעה הקיבוצית ולחלחל לתוכו פנימה." אם כי בהמשך הספר אביטל מכיר בעובדה שלא כל הציבור קורא-מאזין-צופה בכל טקסט פומבי ומציין כי "מוצרי תרבות גבוהה" יש להם השפעה בשיח הזיכרון ובתודעה של יחידים, אך לא של כלל הציבור. שכן רוב הציבור הדובר עברית נחשף לעתים קרובות לתקשורת הציבורית ופחות לספרות, מחזות, סרטים, שירה וכיוצ"ב.

בספר עיוני מקובל לציין את שאלת המפתח העומדת במרכזו. בפרק "מבוא" מציג אותה אביטל כך: "אילו משקעים הותירה מלחמת יום הכיפורים בזיכרון הקיבוצי הישראלי? וגוזר מתוכה את שאלות המשנה. ביניהן: "מי הם השחקנים הראשיים בשיח הזיכרון, אלו מגמות פועלות להשכיח את הזיכרון, אילו תגובות פוליטיות ופסיכולוגיות בולטות אפשר לזהות בעקבות מלחמת 73', מהי התוצאה הנתפסת של המלחמה, אילו צלקות הותירה המלחמה ואילו תובנות ולקחים הצמיחה?" (עמ' 22). באותו מעמד, אביטל כותב שבמהלך הספר בכוונתו לדון גם במגמות של "תמורות ובמפנים שחלו בסיפורה של המלחמה על ציר הזמן, נוכח מתחים פנימיים הטבועים בין שימור לבין שינוי, בין הגנה על מיתוס לבין ערעורו, בין תמיכה באידיאולוגיה לבין הטלת ספק בצדקתה." מלאכה זאת דורשת מאביטל לבדוק למשל "כיצד מושפע הזיכרון מאירועים מאוחרים יותר שפקדו את החברה הישראלית?" וגם להצביע על פערים בולטים בין זירות שיח שונות, סוגות טקסט ואכסניות (עיתון, רדיו, טלוויזיה, קולנוע וכיוצא באלה) (עמ' 22). ציפיתי למצוא כל זאת בין דפי הספר, ואגיע לכך בהמשך.

כאמור לעיל, רוחב היריעה הנפרשת בספרו של אביטל היא כמעט אינסופית. עושר המקורות הראשוניים והמשניים מעיד על אביטל שהנו אדם קורא מהזן הנדיר במקומותינו. כישוריו בליקוט כל פיסת טקסט, בין אם הוא כתוב, משודר רדיופונית או אודיו-ויזואלית ראויים לציון. יכולתו להראות כיצד הונכחה מלחמת יום הכיפורים בתודעת הציבור באמצעות כל סוגי הטקסטים הללו מעוררת התפעלות. אבל מצער שספר "על אודות מקומה של מלחמת יום הכיפורים בזיכרון הלאומי וייצוגה במגוון מוצרי תרבות" שפורסם ארבעה עשורים אחרי המלחמה מציין ש"חלק הארי של הטקסטים [שנותחו בספר] פורסם עד 2003" (עמ' 23). היינו, טקסטים שראו אור במהלך שלושה עשורים בלבד מאז המלחמה.

עלינו לקבל אם כן את טענתו של אביטל ש"במקרים רבים" התייחס לטקסטים מאוחרים יותר, "כאשר האזכור חיוני כדי לספק תמונה מאוזנת או לאשש טענה מרכזית". כשקראתי זאת תהיתי, מהי תמונה מאוזנת?

במהלך קריאת הספר התפעלתי מכושר הארגון של אביטל. החומר הרב שצבר לשם כתיבת ספר עב כרס זה מאורגן להפליא בחמישה חלקים.

חלק שני של הספר

העשיר מבין חלקי הספר הוא החלק השני: "מסע בזירות השיח". חלק זה כולל פרקים העוסקים בטקסטים מתוך סיפורת; שירה; ספרי ילדים; ספרי לימוד; אלבומי סיכום תקופתיים; ביוגרפיות וסיפורים מהחיים; מוספי הנצחה בעיתונות היומית; כתבי עת צבאיים; קולנוע; טלוויזיה; רדיו; שיר ופזמון – שעניינם במלחמה ושיש להם נגיעה לשאלה המרכזית שמציב הספר.

סיקור הבניית סיפור המלחמה בשירה ש"נבטה" בעקבות המלחמה, כמו "כרכום לאחר היורה" (עמ' 68), הרשים אותי ביותר, בעיקר עקב השפה העשירה והמתנגנת שבה משתמש אביטל, ההופכת את הקריאה לא רק למרתקת אלא גם למענגת ביותר. באמצעות סגנון הכתיבה המייחד את אביטל הוא מבהיר לקורא מה משקלם של טקסטים בתחום השירה: שירה אינה מתחרה בעיתון, בטלוויזיה, או בקולנוע מכיוון "שאמצעיה דלים ביותר" לעומתם. שירה אינה תחליף למאמר, כתבה, נאום, עצומה, או פזמון … שירה מספקת למלחמה לחן, והיא לה תיבת תהודה ומיתרים" (עמ' 68). הפקת משמעות מתוך טקסטים של שירה מותנית בדרך כלל בהבנה והתמצאות בשדה השירה. אביטל מוכיח היטב את יכולותיו. לדוגמא, כשהוא מחווה דעתו על טקסט של המשורר אריה זקס: "אריה זקס לוכד בשיר רגע חד-פעמי, שבו מתגלה המלחמה כאמת כואבת ולא כהמצאה מרושעת, כתכסיס, כתעלול בחירות או כשמועת כזב שהופרחה באוויר על רקע דממת תקשורת במהלך היום הקדוש" (עמ' 69). דוגמא נוספת לקוחה מתוך הדיון במיתולוגיה העברית שבו אביטל משבץ דימויים יצירתיים, "טראומה בשלב ההלם הראשוני וגם שנים רבות לאחר התרחשותה, בין שהיא דחוסה כחילזון בקונכייה ובין שהיא שולפת צבתות כסרטן, מבקשת במקרים רבים להיאחז במשהו יציב ממנה".

פרק שמשך אף הוא את תשומת לבי עוסק בטקסטים מתוך ספרות ילדים. בשל הפרובלמטיקה שבהמשגת מלחמה טראומתית כך שתתאים לעולם המושגים של ילדים, הדיון בטקסטים אלו זוכה למעמד נפרד בין זירות השיח אותן חקר אביטל. נימוקיו הם, ראשית, "ספרות ילדים ממלאת תפקיד משמעותי בחברה ובתרבות". שנית, "לספרות ילדים יש פואטיקה ייחודית לה, מסרים ייחודיים וקהל יעד ספציפי… ספרות ילדים היא קצת ספרות וקצת משהו אחר, מוצר מודרני כמו ילד מאומץ לזוג הורים מבוגרים", גם כאן הכתיבה של אביטל משלבת דימויים יצירתיים ושובי לב.

אגב, הדיון בספרות ילדים מתמקד בספרות שראתה אור בשנות ה-70 המאוחרות ואמצע עד סוף שנות ה-80. תהיתי האם ספרות הילדים מאז שנות ה-80 נעדרת טקסטים על המלחמה והאם העדר זה הנו מכוון? לא מצאתי תשובה לכך בספר, למרות שדיון בשאלה זאת היה מאפשר לחוש את השפעת חלוף הזמן על זירת שיח זאת.

קראתי בעניין רב את פענוח הזיכרון הקולקטיבי כפי שהוא עולה מהפרק העוסק בזירת השיח "מוספי הנצחה בעיתונות היומית". חשוב להבין כי תכניו של הזיכרון הקולקטיבי הם פועל יוצא של אינטראקציה בין אירועי אקטואליה, כמו מלחמה ושלום באזורנו, לבין אידיאולוגיות של קבוצות חברתיות ופוליטיות. דומה כי אביטל מקבל גישה זאת של חוקרי זיכרון קולקטיבי (עמ' 148) כשהוא בוחן מה השתנה בעיצוב הזיכרון הקולקטיבי במהלך השנים, ומה נותר על כנו, כפי שמשתקף במוספי הזיכרון שראו אור בימי השנה למלחמת 73'. בניגוד למה שעשה בשאר זירות השיח שבהן דן, כאן הוא עוקב אחר התמורות והמפנים לאורך השנים ואחר מה שנותר על כנו. מעקב כרונולוגי שכזה חסר בדיון בזירות השיח האחרות. הממצאים והדיון בהם היה מרתק אך חסרה הייתה התחושה שמדובר ב"קרב על זיכרון" של מלחמה שהתרחשה לפני כארבעה עשורים על סממני הדינמיקה וההשתנות או ההמשכיות של הזיכרון הקולקטיבי לאורך זמן.

בפרק זה הקורא יכול היה לחוש בעליל אלו דימויים וסמלים נצרבו בתוך הסיפור על המלחמה ובעקבותיו בזיכרון הקולקטיבי. הדיון נצמד לשיטתו של מאיירס שחקר את דפוסי ההמשכיות והשינוי תוך התחקות אחר התפתחויות ביחסים הדינמיים בין טקסטים לדימויים ויזואליים לאורך השנים, וציון אבני דרך בהשלכותיהם על הזיכרון הקולקטיבי. גישה זאת תקפה בין אם מדובר בהבנית הזיכרון הלאומי, או פירוקו, ובין אם מדובר במספר גרסאות זיכרון בו-זמניות ומתחרות, כפי שקרל דויטש, יעל זרובבל ואחרים, ובתוכם אני, הצענו כאפשרות בחקר הזיכרון הקולקטיבי.

הבניית סיפור המלחמה במוספי זיכרון של העיתונות היומית הוא בהחלט פנינה יוצאת דופן בספר העוסק רובו ככולו בעיצוב הזיכרון הקולקטיבי. בסקירת מוספי הזיכרון בימי השנה למלחמה משתמש אביטל במונחים של המשכיות ושינוי באופן שיטתי ומציג אירועי אקטואליה בולטים ואינטראקציה בינם לבין תהליכי הזיכרון וההמשכיות. אי אפשר להתעלם מהפרשנות שנותן אביטל למוספי ההנצחה בשנת 1998 – חצי יובל למלחמת 73'. אלא שאינני מסכימה עם התובנה של אביטל, לפיה ב-1998 "תם פרק של תעייה וחיפוש, והחל שלב של ניצול הצלחה … המאפשר לסרטט קווים מנחים לדגם קלאסי של שיח זיכרון למלחמה במוסף של עיתון יומי נפוץ (עמ' 160). חבל שהדיון כאן אינו נכנס לסוגיות כמו התחלפות העיתים והתמורות הדמוגרפיות, שבעטיין הזיכרון הקולקטיבי של המלחמה הפך לנחלתם של מעטים יחסית בציבור. הכוונה היא לבני הדור שנולדו אחרי מלחמת 73' ולא טעמו את טראומת המלחמה, העלייה הרוסית והעלייה מארצות המערב אחרי 73'. שכן אלו מהווים כיום כמחצית מתושבי ישראל וחווית מלחמת 73' רחוקה מהם כאילו התרחשה בהיסטוריה הרחוקה. סיקור מוספי הזיכרון נפסק בתאריך שרירותי ב-2003, ב"פסטיבל השלושים למלחמה" (עמ' 162). במאזן הביניים לחלק העוסק בזירות השיח מסביר אביטל ש"במרוצת הזמן התגבש מודל אחיד של מוספי זיכרון, ששיא התפתחותו בפסטיבל השלושים" ותוהה, "מעניין אם יהיה המשך לתופעה זו בעתיד" (עמ' 245). כך נטען גם בהקשר לכתבי העת הצבאיים, וגיליונות המוקדשים למלחמה כעבור חמש, עשר שנים וכן הלאה מסתיים בשנת 2003 באופן שרירותי.

הדיון בזירות השיח השונות המשמשות כראי לזיכרון המלחמה מסוכם ב"מאזן הביניים" (עמ' 244), בו מציג אביטל טענה מלומדת, ספציפית לגבי השירה, "זו בוחרת לסטות מהקו ההגמוני… היא נוגה, מזועזעת, רווית דימויים מקראיים ונטלת הדר, גבורה ותהילה" (עמ' 244). נימה דומה שממנה משתמעת "סטייה מהקו ההגמוני" נשמעת גם בהקשר לסיפורת, לשירה ולקולנוע כמכלול, "הסיפורת, כמו השירה והקולנוע, בוחרת לסטות מן הקו ההגמוני, ומציעה מבט מתחרה. היא מעניקה פתחון פה לספקות, מערערת על אידיאולוגיית אמצע, כופרת במיתוסים ובועטת בקלישאות" (עמ' 244). אביטל מצביע על הקבלה בין תובנתו זאת לבין האבחנה של נורית גרץ בדבר תפקידה המוביל של הספרות בשיח הציבורי בישראל. עלי להוסיף ולציין שתובנה זאת תואמת גם את המסקנות העולות מספרות המחקר במדעי החברה והמדינה. גלום בטענה מסר רב-משמעות, לפיו מלחמת 73' היא קו פרשת מים בדברי ימי גבולות השיח והביקורת הציבורית והתקשורתית בישראל, ועוד אגיע לכך בהמשך.

חלק שלישי של הספר

החלק השלישי – "שבעה מדורי מלחמה" – אחד החשובים בדיון על התהוות זיכרון קולקטיבי, לא רק בהקשר למלחמת 73', מתמקד באמצעי הייצוג וההבניה של הזיכרון הקולקטיבי, ונשען על הטענה שקיימים מנגנוני הזְכּרַה והשְכּחָה. תפקידם של נשאי זיכרון הנו להנכיח את הזיכרון בתודעה. נשאי הזיכרון הם ביטויים, מונחים, מקומות, נאומים, תצלומים, קולות ודמויות שהפכו דומיננטיים ביצירת נרטיבים המקנים תוכן לזיכרון הקולקטיבי של המלחמה, כדבריו של אביטל: "מתן בכורה לנשאי זיכרון כאלה ואחרים, מתוך רפרטואר רחב, כייצוג של המלחמה, אינו נוגע רק לטעם אישי. הבחירה משקפת נרטיב מועדף לגבי המלחמה בכללותה במשמוע חברתי-תרבותי מסוים שלה."

הקורא ימצא בו סקירה מפורטת, עשירה ומנוסחת היטב ויחוש בעליל כיצד השפה ושימושיה משמשים אמצעי מרכזי וחשוב במשמוע אירועים והעברת מסרים ברמת הפרט ו/או הקולקטיב. הדיון עוסק בסמלים, ובהם שני סמלי המלחמה,"מחדל" ו"רעידת אדמה", המהווים תשתית המיתוס שהיה ועדיין משותף למרבית הציבור הישראלי בהקשר למלחמה. אביטל מעדיף להגדיר אותם כ"שני שמות נרדפים למלחמת יום הכיפורים" (עמ' 263) שזכו למעמד בכורה כייצוגים אולטימטיביים של המלחמה. לטענתו, שניהם נושלו ממעמדם לטובת "טראומה", "ואפילו הטראומה", בה"א הידיעה, וכך הוא כותב, "יותר ויותר משתלטת הטראומה על קלסתר המלחמה על חשבון ייצוגים אחרים. עד אמצע שנות השמונים נחשב שימוש ישיר במושג "טראומה" בנושא המלחמה די נדיר… בחלוף הזמן יוצאת הטראומה מהארון וכובשת לה עמדת בכורה בכל הנוגע לחוויית המלחמה" (עמ' 264). יש לשים לב  שהטענה אינה מעוגנת בממצאים ושההתייחסות ספציפית לחוויית המלחמה ולא לזיכרון קולקטיבי.

החווה הסינית

עניין מיוחד במינו וחוויה רגשית רבת-עוצמה צפויים לקורא בפרק על קרב ה"חווה הסינית" (עמ' 290). הסיפור אינו רק "אירוע מרתק, מצמרר, טעון, רב-עוצמה ועניין לא סגור, אלא גם הזדמנות נאותה לבחון באמצעותו את אפוס המלחמה כולה", כפי שאביטל טוען ובצדק. הסיפור שנבנה סביב "החווה הסינית" ובכלל זה הבניית הנרטיב והמיתוס סביב הקרבות שהתחוללו שם משמש את אביטל כ"מקרה מבחן" להבניית סיפור המלחמה כולה. שכן הדיון מספק מענה לשאלה, כיצד הפך סיפור "החווה הסינית" לאחד מסמליה הבולטים של מלחמת 73'? לא רק הריגוש והפרטים המצמררים המופיעים בפרק זה ובבא אחריו – "מוראות המלחמה, קולותיה וניחוחה" – הופכים את הטקסט לחשוב כל-כך. הדיון מצליח להבהיר שהסיפור אינו משחזר עובדות אלא מסנן חלק מהפרטים והחוויות. רק חלק נקלט ונחרת בזיכרון הקולקטיבי והשאר מסונן החוצה. שכן בשונה ממסמך היסטורי, הזיכרון הקולקטיבי נועד לשרת אינטרסים וצרכים אידיאולוגיים ואחרים (עמ' 310-308).

בדומה לכך, הדיון בפרק על "מוראות המלחמה, קולותיה וניחוחה" מתעכב במידה מופרזת בתחושות של הפתעה והלם, זוועה, גבורה ופחד, נטישה ובדידות, להט, חדווה, עייפות גדולה ובלגאן נוראי" (עמ' 364-339), בעיקר עקב התפיסה שאלו הדברים שחשוב לזכור. כאמור לעיל, אביטל שירת כלוחם במלחמת 73' וחש על בשרו את מוראותיה. הוא ראה במו עיניו את חבריו נהרגים ואת דמם נשפך. הוא חש את חרדת המלחמה ואת אזלת ידם של מפקדיו עם פרוץ המלחמה בשל המחסור בכוח אדם, ציוד ותחמושת. הוא וחבריו לעולם לא ישכחו את מה שחוו ישירות בשדה הקרב דאז.

תוצאות המלחמה

פרק מעניין ביותר, אף הוא בחלק השלישי של הספר: "לוח תוצאות: ניצחון, כישלון או תיקו?" מציע דיון חשוב ומרתק העוקב אחר חילוקי הדעות בציבור הישראלי בהקשר לתוצאות המלחמה. כמי שבחן וסקר טקסטים במטרה להביא לקורא מקורות הבניית המלחמה בזיכרון הקולקטיבי אביטל סוגר מעגל כשהוא דן גם בתפיסות לגבי תוצאותיה ובהבניית הסיפור באשר לשאלה האם המלחמה הסתיימה בניצחון, בכישלון או בתיקו?

הגם שדיון חשוב זה לוקה בחסר מסוים, הטענה הפותחת את הפרק נכונה והכרחית לדיון. נאמר כאן שתוצאת המלחמה היא עניין שבתפיסה ושהיא חלק בלתי נפרד מהבניית סיפור המלחמה ואפילו חלק מכריע ממנו. שכן, דימוי של ניצחון או כישלון, ולא כל שכן תבוסה, מעצב במידה רבה את הנרטיב. אבל יש מה שפוגם בדיון. אביטל משתמש במושג "פרובלמאטי" (עמ' 366) לנוכח הסתירות וחילוקי הדעות בציבור באשר לתוצאות המלחמה. מושג זה אינה עולה בקנה אחד עם הידיעה הברורה שבזיכרון קולקטיבי עסקינן. ידוע שזיכרון קולקטיבי של חברה או עם בנוגע לאירוע ספציפי אינו חייב להיות מקשה אחת הומוגנית. כבר ראינו מקרים בהם הופיעו באותה חברה תפיסות שונות ואף סותרות בקרב קבוצות מובחנות בתוכה. בהתאם לכך, אין זה אמור להפתיע שתוצאות מלחמת 73' – התפיסות לגביהן – שנויות במחלוקת. כך עולה לדוגמה מהמחקר שערכתי על תוצאות המלחמה. התפיסה  הדומיננטית הייתה של "כישלון" בהתאמה לדימוי ה"מחדל". תפיסה אחרת של תוצאות המלחמה שררה בקרב לוחמים ובכירי צה"ל – לדידם המלחמה הסתיימה ב"ניצחון" במיוחד לאור כמה הישגים אסטרטגיים עם סיומה ודריכת כף רגלי כוחותינו באדמת אפריקה. עם תפיסות אי אפשר להתווכח. הן מחזקות זהויות מובחנות של קבוצות בתוך החברה ומשקפות את האידיאולוגיות שלהן.

מכאן אפשר להסיק שה"פרובלמטיקה" בתפיסת תוצאות המלחמה מתייחסת למשהו אחר – תחושת האכזבה של הציבור מ"ניצחון לא ודאי" שהושג במלחמה. שכן, ניצחון הוא מטרת כל מלחמה, משאת נפש של כל צד לה. ראוי לכן לא להרחיק לכת עד כדי הצגת חילוקי הדעות בין תפיסות תוצאות המלחמה כ"פרובלמה של זיכרון קולקטיבי חצוי". גם מחקרו של ליבמן המצוטט כאן על ידי אביטל תומך בתובנה מחקרית זאת. אלא שליבמן שואל מהי הפונקציה שממלאת תפיסת ה"כישלון"? לשיטתו של קלוד לוי שטראוס ייעודו של מיתוס הוא לטפל בסתירות. אם נדמה שמיתוס ה"כישלון" אינו פונקציונאלי יש לבחון איך הוא מתיישר עם היעד הטבעי של כל חברה, לנצח במלחמה? איך הוא מתיישר עם החזון הציוני לפיו ישראל היא "מקלט בטוח" לעם היהודי? אחד הפתרונות שמציע ליבמן לפתרון הדילמה לכאורה, היא שהכישלון נשען על מיתוס ה"מחדל" – שכשלעצמו אינו מסמן חידלון ואין אונים טוטלי של ההנהגה. אדרבא, ליבמן טוען ש"מחדל" הוא מושג פונקציונאלי מכיוון שגלום בו פוטנציאל חיובי. הלקח שב"מחדל" הוא ששלטונות צה"ל וההנהגה השלטונית התרשלו למרות שהיה ביכולתם להתארגן כראוי למלחמה בציוד, נשק ואסטרטגיה. מדובר בהתנהגות ברת תיקון.

עולה מכך שעמדתו של אביטל אינה "הפוכה לזו של ליבמן", למרות שהוא סבור אחרת (עמ' 383). זאת אם מביאים בחשבון את הסבריו של ליבמן.

חלק רביעי של הספר

בחלק הרביעי של הספר – "מנגנוני עיצוב חברתיים-תרבותיים" (עמ' 395 והלאה) – מתייחס אביטל למיתוסים, אידיאולוגיות והפרעות דחק פוסט-טראומטיות. הדיון במיתוס מאכזב. אין בו כדי לתרום לחקר המיתוסים שנצרבו בזיכרון הקולקטיבי של הציבור הישראלי בעקבות המלחמה. האכזבה נובעת גם מבלבול מסוים בין הגדרת המיתוס המודרני לבין הפונקציה שהוא ממלא בחברות מודרניות. לדוגמא, אביטל מגדיר מיתוס "לצרכי" הדיון שלו כך, "לצרכינו כאן מיתוס הוא יותר סמל, יותר מודל התנהגות וחשיבה, יותר רעיון". נכון הדבר שמיתוס של קולקטיב נועד לשרת אותו, להיות פונקציונאלי. אך מכאן ועד הגדרת המיתוס המודרני "לצרכינו" המרחק רב. למען הדיוק אוסיף כאן את ההגדרה הקלאסית של מיתוס מודרני לפי ספרו של הנרי טודור: מיתוס הוא סיפור של קולקטיב שיש בו התחלה, אמצע וסוף, ושהקולקטיב מאמין שהסיפור משקף אמת היסטורית. ובסיפור יש מימד בולט של דרמה. גם עמנואל סיון, שאביטל מצטט את מחקרו (עמ' 398), מגדיר כך את המיתוס ומדבר בנפרד על הפונקציה שהמיתוס ממלא. אינני יודעת באיזו מידה הדיון במיתוס יעניין את הקוראים אבל ברור לי שמחובתי לציין כל זאת.

לעצם העניין, אביטל סוקר "מיתוסים ותיקים" בקצרה ובבהירות רבה כדי להראות שמיתוס אינו צומח יש מאין, ושביסודו של מיתוס "חדש" נמצאים אלמנטים של מיתוס "ותיק" (עמ' 402). מרבית המיתוסים הוותיקים ששמם אוזכר כאן, שייכים לפרדיגמה היהודית או לפרדיגמה הישראלית. לדוגמא, מיתוס "עשיו שונא ליעקב", מיתוס "הנס", מיתוס "העקדה", מיתוס "עם סגולה", מיתוס "מעטים מול רבים" ומיתוס "הגבורה". רשימת המיתוסים ה"חדשים" שנרקמו סביב מלחמת יום הכיפורים (עמ' 413) כוללת: "סכנת כליה" "טאסות וטילי כתף", "כולם היו קומנדו", ה"קונספירציה", ה"ניצחון", ה"תבוסה" ועוד. בהמשך מובאת רשימה של "מיתוסים פצועים" (עמ' 414) – מיתוסים ש"השיח הציבורי מאתגר את חוסנם ומציגם כפריכים על רקע אירועי המלחמה." למיטב ידיעתי, הסוציולוג עוז אלמוג מגדיר אותם כ"מיתוסים אינסטנט, פרי התרבות המודרנית שמצמיחה מיתוסים ומחזיקה בהם זמן קצר בלבד, לפי צרכי השעה.

מכיוון שבזיכרון קולקטיבי עסקינן, נותר עוד לברר מהי השפעתו של נרטיב-על יהודי או ציוני על הזיכרון הקולקטיבי של המלחמה. אביטל מציג אחת מהדוגמאות שבהן ניכרות בעליל השלכות הנרטיב היהודי על תפיסת המלחמה. מדובר בשימוש בשמות הפעולה, "גלות", "חורבן", "גירוש", "רדיפות", "קידוש השם", "שואה" וכיוצא באלו (עמ' 420), שנמצאו אחרי המלחמה בזירות השיח השונות. התופעה קיימת גם בבדיקת תרומתו של הנרטיב הציוני לשיח: החל מ"מלכות החרמון", "שבחי מעוז" וכלה ב"ונתנה תוקף" ו"לו-יהי" … השיח ממריא אל-על באווירת דולצ'ה-ויטה, שכרון כוח, אקסטזה ותאווה עזה לאדמה ולממון, ונגמר בנחיתת אונס על מסלול חירום של מפח נפש, תסכול ותוגה" (שם) – עוד תיאור פואטי נפלא של אביטל, המקביל ל"מאיגרא רמא לבירא עמיקתא".

לקראת סיום

אביטל מוצא לנכון לכלול בניתוח "הקרב על הזיכרון" גם את השלכות זכר השואה על הזיכרון הקולקטיבי של מלחמת 73'. על כך כבר נמתחה עליו ביקורת בעבר, ואין צורך לחזור עליה כאן. יש לחזור ולהזכיר לקורא שכמו רבים מבני דורו של אביטל, גם הוא מבני הדור השני לשואה והשיקולים כן או לא לכלול דיון בשואה בהקשר למלחמת 73' הוכרעו על ידו מתוך הפרספקטיבה של הדור השני לשואה.

סוגיה נוספת שמצאה מקום בספר, לקראת סיומו, היא "הפרעת דחק פוסט-טראומתית קולקטיבית", שזכתה ללגיטימציה ופרצה לתודעת הציבור הישראלי בעקבות המלחמה. לדידו של אביטל, בניגוד לשנים שקדמו למלחמת 73', הלגיטימציה וההתייחסות לתופעה זאת נובעת מהתפיסה שמלחמת 73' היא חוויה היסטורית טראומטית. לפיכך ראוי לתת את הדעת על התופעה שפרצה לתודעה הציבורית ולהתייחס אליה כאילו הייתה אחד הרכיבים בהבניית סיפור המלחמה.

במקום סיכום

הפרק האחרון בספר – "במקום סיכום" – מוקדש לדיון בשאלה: "האם מלחמת 73' היא אירוע מכונן, נקודת מפנה, או סתם מהמורה?" (עמ' 451 ואילך). הסוגיה נלעסה ונחקרה רבות והשאלה כבר הוכרעה בספרות המחקרית. מאחר שקוצר היריעה אינו מאפשר הפנייה לספרות מדעי החברה , אציין שההכרעה נפלה לטובת התפיסה הרואה את המלחמה כאירוע מכונן ואת מיתוס "המחדל" כמיתוס מכונן. הציבור חש ב"רעידת אדמה" והמלחמה נתפסת בעיקר כקו-שבר ביחסי האמון בין הציבור להנהגה הפוליטית והצבאית. ספציפית, מחקרי תקשורת מציינים מפנה חד בגבולות "חופש הביטוי" ובביקורת כלפי השלטון. מערכות העיתונים ועורכי חדשות אימצו קו ביקורתי גלוי ונועז אחרי המלחמה כתגובה לאילוצים שנכפו עליהם בעיקר בימים הראשונים למלחמה ולא הותירו להם אלא למסור דיווחים "מגויסים" לציבור. מגמה זאת של הרחבת גבולות חופש הביטוי לא נעצרה אלא התגברה מאז.

עוד יש לציין שזיכרון המלחמה הופרט בין השאר, במישור הבין-דורי והתגבשו שני קולקטיבים מובחנים יריבים בעקרות המלחמה. דור מלחמת 73' שזהותו עוצבה במלחמה התריס בסיומה כלפי דור ההורים ובמיוחד דור מקימי המדינה. בתוך כך הפך דור הלוחמים על פניו את המסר הפטריוטי-חילוני של מיתוס עקדת יצחק: יצחק הוא קרבן סביל שהאב המקריב כופה עליו את "מצב המלחמה" ואת הציפייה ל"גבורה" ו"הקרבה". סביב תובנה זאת התפתחה עם הזמן ספרות מחקר ענפה וספרו של אביטל רק מחזק אותה. אידיאל ההקרבה הפטריוטית, כגרסה חילונית מודרנית של מוות על קידוש השם שהרחיבה את תפקידו של יצחק במיתוס העקדה והפכה אותו לשותף פעיל בסיפור, לא רק נסדק בחזית; יחד עמו התערערה הסולידריות החברתית במדינה ונפערה תהום בין הדורות. דור 73' טיפח את מיתוס השלום וערער כנגד התפיסה שאנו חיים במדינה "מוקפת אויבים" ושישראל שרויה במצב של "מלחמה מתמדת".

ככלל, ספרות המחקר העוסקת בתפיסות הציבור בעקבות מלחמת 73' מראה לא רק היווצרותן של מגוון תפיסות אלא גיבוש קבוצות מובחנות בתוך החברה הישראלית והעמקת פערים אידיאולוגיים בה. ראוי היה לכלול בדיון את מסקנותיהם.

לסיכום, יש לומר שספרו של אביטל הוא אוצר של ממש הן לחוקרי הזיכרון הקולקטיבי בכלל והזיכרון הקולקטיבי של מלחמת יום הכיפורים בקרב הציבור הישראלי בפרט. גם חוקרי השפה והספרות העברית ימצאו בו אוצר בלום.

כשהממסד מכתיב כיצד נזכור אירוע לאומי

לזיכרון פנים רבות. זה קורה כל הזמן. חברה זוכרת אירוע בהתאם לתכתיב של האידיאולוגיה השלטת. גם תופעת השיכחה המכוּונת, המבנית, עתיקה כימיה של ההיסטוריה האנושית. והזיכרון הפרטי אינו חסין מפני עיצוב מכוון של החוויה הקולקטיבית, ברוח האידיאולוגיה המוסדית השלטת.

קראתי את "המפתח של שרה" מאת טטיאנה דה רוניי (ראו גם מאמר ביקורת על הסרט: המפתח של שרה), המתאר כיצד הזיכרון האישי הישיר של הפריזאים שחוו את המצוד אחר יהדות פריז ב-1942, היה עמוק ומעיק. מסתבר שהזיכרון הקולקטיבי של האירוע עוצב כל פעם מחדש במהלך השנים הבאות; תלוי מי עמד בראש הרפובליקה.

האם גם אצלנו הממסד מתערב בתהליך זכירתם של אירועים לאומיים? איזו שאלה!! ההיסטוריה היבשה נזרקת לעתים לפח כשצריך לגייס את הזיכרון ולהכשיר אידיאולוגיה "רצויה".

כאשר מדובר בתהליכי עיצוב הזיכרון של עמים אחרים על-ידי הממסד, מטבע הדברים קל לנו יותר להתייחס אליהם. אבל אין ספק שהזיכרון שלנו בהקשר של פרשיות בהיסטוריה הקצרה יחסית של שנות ריבונותנו כאן בישראל, גם כן מעוצב בהתאם ל"רוח התקופה".

המפתח של שרה
המפתח של שרה -קרדיט: אתר סימניה

"המפתח של שרה" הוא מעין "דו"ח מעבדה" על הזיכרון הפריזאי-צרפתי של אירועי השואה. כעת מסתבר, שהמיעוט שזוכר ולא רוצה לשכוח, דורש חשיפה מלאה של עובדות אותו אירוע שהתרחש במהלך מלחמת העולם השנייה.

מעקב אחר תנודות הזיכרון מתאפשר כאשר עוקבים אחר נקודות המבט של הדמויות המופיעות בספר. אלו מסייעת לנו להתבונן "מבחוץ" ולעקוב אחר תעתועי הזיכרון האישי והקולקטיבי. ללמוד משהו "על הדרך".

ג'וליה, היא עיתונאית אמריקאית החיה בפריז ונשואה לפריזאי. שניהם לא יהודים. ג'וליה חוקרת את אירוע השואה הידוע בשם "המצוד הגדול אחר יהדות פריז" שהתרחש ב-16 ו-17 ביולי, 1942. 60 שנה אחרי שהתרחש המצוד, היא התבקשה לכתוב על האירוע לעיתון הנקרא בעיקר על ידי אמריקאים. במהלך התחקיר ומנקודת מבטה כאזרחית זרה-אמריקאית המתגוררת כבר 15 שנה בפריז, ג'וליה לומדת שהפרשה הושתקה שנים רבות ובעיקר, היא לומדת על האחריות של הצרפתים למה שהתרחש.

תמצית האירוע, "וולדורום ד'איבר, או בקיצור, ול-ד'איבר היה אצטדיון מקורה מפורסם למרוצי אופניים. אלפי משפחות יהודיות גורשו מבתיהם ב-16 ו-17 ביולי 1942 הוחזקו שם כמה ימים בתנאים איומים. משם הם נשלחו לאושוויץ והומתו בגז". (ע' 40). פרט חשוב שמציינת הסופרת לגבי הצרפתים: "זאת הייתה המשטרה הצרפתית וזה קרה במרכז פריז. … די מדהים עד כמה הצרפתים עדיין לא יודעים מה קרה…. (ע' 56).

וכך מגיעה הסופרת למסקנה לגבי כוחו של הממסד – "ביולי 1995 ז'ק שיראק היה הנשיא הראשון שהצביע על התפקיד שמילאה הממשלה הצרפתית בזמן הכיבוש בכלל ובמצוד הזה בפרט. הנאום שלו הגיע לכותרות." (ע' 57).

בני הדור הראשון זכרו ולא שכחו, אבל סתמו את פיהם. אין ספק שכך עשו מכיוון שהממסד ניסה להשתיק את הזיכרון של האירוע. עדות על כך נמסרת לג'וליה על ידי בנו של העד, אדואר, אבי בעלה, "אבי גילה לי שידע שלפניהם בדירה גרה משפחה יהודית ושהם נעצרו בזמן המצוד הגדול. אבל הוא עצם עיניים. הוא עצם עיניים כמו כל כך הרבה פריזאים בשנת 1942 האיומה. הוא עצם עיניים ביום של המצוד כשראה את כל האנשים נוסעים משם, דחוסים באוטובוסים, מובלים אלוהים יודע לאן. הוא אפילו לא שאל למה הדירה ריקה, מה קרה לחפצים של המשפחה. הוא התנהג כמו משפחה פריזאית טיפוסית שלהוטה לעבור לדירה גדולה וטובה יותר. הוא עצם עיניים. ועכשיו, זה מה שקרה. הילדה חזרה והילד מת. הוא בטח כבר היה מת כשעברנו לשם. אבא שלי אמר שלעולם לא נשכח. לעולם. והוא צדק. זה נשאר, בתוכנו, וזה היה שם בתוכי במשך שישים השנים האחרונות. (ע' 179).

 ובכל זאת, פרטי האירוע דלפו החוצה: הסבתא הצרפתיה שהצילה את שרה לא שתקה, וכך היא כתבה אל בנה: "לפעמים אני תוהה כמה ילדים כמוה עברו את הגיהינום ושרדו, וצריכים להמשיך עכשיו בלי יקיריהם. כל כך הרבה סבל, כל כך הרבה כאב. שרה הייתה צריכה לוותר על כל מה שהיה לה: המשפחה, השם, הדת. אנחנו לא מדברים על זה, אבל אני יודעת כמה גדול החלל, כמה אכזרי האובדן… אמנם המלחמה נגמרה סוף סוף, אבל בשביל אבא שלך ובשבילי שום דבר אינו כמו שהיה. שום דבר לעולם לא ישוב להיות מה שהיה. לשלום יש טעם מר. והעתיד אינו מבשר טובה. האירועים שהתרחשו שינו את פני העולם. ואת צרפת…זאת כבר לא צרפת שהכרתי כשהייתי ילדה קטנה. זאת צרפת אחרת, זרה…" (ע' 215).

הזיכרון הפרטי של אלו שהיו עדים למצוד הגדול בפריז, כלומר בני הדור הראשון, איפשר לחשוף את הסיפור 60 שנה אחרי שהתרחש ולהציג את הממסד כאחראי לעיוות ההיסטורי, "כל השנים סיפרו לנו, הצרפתים, שהיהודים הם אויבי המדינה… בשנים 41 ו-42 התקיימה תערוכה בבולוואר דס-איטליאן בארמון ברליץ,… תערוכה שנקרא 'היהודי וצרפת'. הגרמנים דאגו שתוצג שם חודשים ארוכים. הקהל הפריזאי אהב אותה מאוד. ומה היה שם? גילויים איומים ונוראים של אנטישמיות… אני זוכרת את השוטרים… השוטרים הפריזאים הטובים שלנו. הז'נדרמים ההגונים שלנו. דוחפים את הילדים לתוך האוטובוסים. משתמשים באלות שלהם…בושה שלא עצרנו את זה… כולם שכחו את ילדי הוול-ד'איב, זה לא מעניין אף אחד."  (ע' 83).

ומה הייתה התרומה של בני הדורות הבאים לזיכרון?

בהשפעת עיצוב הזיכרון הקולקטיבי על ידי הממסד, מרבית בני הדור השלישי לאותו מצוד, היו אטומים לאירוע ואף ביקשו לטשטש אותו כעובדה היסטורית, כמו לדוגמה, ברטראן, בעלה הפריזאי של ג'וליה. ג'וליה פונה אליו כדי לדעת האם לימדו אותו בבית הספר משהו על הוול-ד'איב והוא משיב לה בפשטות, "אין לי מושג". היא מגלה לו שזה נושא התחקיר שלה והוא נעשה תוקפני: "את חושבת שהקוראים שלך ימצאו עניין בוול-ד'איב? זה שייך לעבר. זה לא משהו שרוב האנשים ישמחו לקרא עליו". והיא מתחממת ומשיבה כך, "משום שהצרפתים מתביישים, אתה מתכוון? אז צריך לקבור את זה ולהמשיך הלאה, כמוהם?" הוא לא נשאר חייב ועונה באופן בוטה כך,"תראו, תראו, הנה יש לך עוד הזדמנות להראות לבני ארצך כמה ערמומיים אנחנו, הצפרדעים, איך שיתפנו פעולה עם הנאצים ושלחנו משפחות תמימות ומסכנות אל מותן…. מה תעשי… תזכירי לנו איזה מנוולים היינו? לאף אחד כבר לא אכפת. כולם שכחו. תכתבי על משהו אחר…. אף אחד לא יקרא את זה. הם יפהקו ויעברו למאמר הבא" (ע' 64).

ועוד עולה מהספר, ששרה, גיבורת הספר ואחת הניצולות, שהשתיקה את הזיכרון האישי שלה, עמדה על טעותה והבינה שזה מאוחר מדי. במחברת שבה רשמה את מחשבותיה הכמוסות ביותר נכתב: "איך אני יכולה להעמיד פנים שאני מישהו אחר. איך אני יכולה לגרום להם להאמין שאני אישה אחרת. לא, אני לא יכולה לשכוח. את האצטדיון. את המחנה. את הרכבת את ז'ול וז'נבייב…. בני לא יכול לגרום לי לשכוח. אני אוהבת אותו. הוא הבן שלי. בעלי לא יודע מי אני. מהו הסיפור שלי. אבל אני לא יכולה לשכוח. עשיתי טעות נוראה כשהגעתי לכאן. חשבתי שאוכל להשתנות. חשבתי שאוכל להשאיר הכול מאחורי. אבל אני לא מסוגלת… הם לא יודעים כלום. הם לא יודעים מי אני. הם לעולם לא יידעו." (ע' 285).

לשאלה, "מניין הדחיפה לחשיפת האמת ההיסטורית?" יש לי רק תשובה אחת. והתשובה רלוונטית לא רק לסיפור על יהדות פריז.

הדחיפה לחשיפה רשמית של האמת ההיסטורית, ובכלל זה הודאה באחריותה של צרפת והחלק שנטלה במה שאירע ליהדות פריז באותו מצוד ידוע לשמצה, באה, איך לא, מגבוה!

הגושפנקא שנותן הממסד לזיכרון של אירוע לאומי, היא האלמנט המכריע בעיצוב הזיכרון שלו. כך בסיפורה של שרה, וכך בכל אותם נרטיבים מוכרים שמעוותים את האמת. לג'וליה יש בת בשם זואי, בת הדור הרביעי למשפחה שתולדותיה שזורים באירוע. היא ניצבת זקופת קומה מול קרובי משפחתה שהתקבצו יחד בסלון וחשה גאווה על חשיפת האמת.

המצפון הלאומי סוף סוף טוהר. האמת יצאה לאור. רק את המתים אין להשיב.

הסתכלות פוסט-מודרנית על גטו לודז'

הסופר אנדז'יי בארט הינו מחזאי ותסריטאי הידוע בגישתו הפוסט-מודרנית. הוא בחן את דמותו השנויה במחלוקת של חיים רומקובסקי, יהודי שהתמנה על-ידי הנאצים לכהן כראש היודנרט של גטו לודז' התוצאה: "בית חרושת למלכודות זבובים"

בית חרושת למלכודת זבובים
בית חרושת למלכודות זבובים. קרדיט: סימניה

חיים רומקובסקי, יהודי שנולד ברוסיה וחי בפולין, התמנה על ידי הנאצים לכהן כראש היודנרט של גטו לודז'. הוא מילא תפקיד זה במשך חמש שנים. מאז שנרצח על-ידי הנאצים, רומקובסקי נשמר  בזיכרון הקולקטיבי כדמות שנויה במחלוקת. לאור חילוקי הדעות, בחינה מחדש של דמותו לא רק מתבקשת אלא משוועת לכך.

הסופר אנדז'יי בארט, שהינו מחזאי ותסריטאי הידוע בגישתו הפוסט מודרנית, עושה זאת ברומן (תרגמה ענת זיידמן), "בית חרושת למלכודות זבובים", תוך עירוב של בדיה ומציאות. כשדמות היסטורית כמו זו של רומקובסקי שורדת את אבק ההסטוריה המנוער מעליה כל פעם מחדש, במיוחד ביום השנה לשואה, טבעי שגם סרטים, תיאטרון, ספרות ואומנות חזותית יקחו חלק במחלוקת.

מנהיגים שנויים במחלוקת אינם חידוש במחוזותינו. חלקם מסולקים מהשלטון בכוח וחלקם פשוט מסיימים את תפקידם בטרם השלימו את הקדנציה. בתקופת השואה, יהודים התמנו כראשי יודנרט ודרכם הפעילו הנאצים את מדיניות השמד והרס קהילות יהדות אירופה. הדעות חלוקות לגביהם: חלקם זכו ליחס ראוי וחלקם נחשדו בחוסר תום לב.

השאלה היא מדוע, או שמא, האם הם צייתו לנאצים ושיתפו פעולה בהשמדת יהדות אירופה?

עם שאלה כבדת משקל זו מתמודד הסופר אנדז'יי בארט ברומן שתורגם לאחרונה לעברית (ענת זיידמן). המקרה הספציפי שאיתו הוא מתמודד – חיים רומקובסקי – רק מחדד את ההערכה לכישוריו של בארט כרב אומן בליבון סוגייה כל כך רגישה.

Rumkowski_testing_soup
Rumkovsky tasting soup. Credit: Wikipedia

ארכיון המסמכים שעמד לרשותו של בארט מלמד כי מעמדו של רומקובסקי  כראש היודנרט בגטו לודז' הקנה לו סמכויות שררה בלתי מוגבלות ולגיטימציה לקבל החלטות ולבצע אותן. חלק מהמסמכים ועדויות של ניצולים קובעים שרומקובסקי יכול היה להשתדל יותר למען בני עמו משום שהיו לו מהלכים בקרב הנאצים. אבל הוא העדיף להשלים עם "הסדר החדש". זכרו חקוק לפיכך כדמות מעוררת סלידה הראויה לדראון עולם. הוא מסמל ראש יודנרט שהצטיין בצייתנותו לשליט הנאצי והנהיג משטר דיכוי בגטו שמנע פעילות מקיפה של התנגדות בו. בארכיון המסמכים נמצאים גם כאלו שגרמו להיסטוריונים להעלות השערה שהמשטר החמור שהנהיג רומקובסקי בגטו לודז', ובעיקר רתימת הגטו לעבודה יצרנית עבור הנאצים, היו נכונים (!).

ומאחר שחילוקי הדעות רק הולכים ומעמיקים, הזיכרון הקולקטיבי מתפצל לגוונים ומספק לנו מספר זויות ראייה ופרשנויות לרוב. בין היתר, פרשנויות של הספרות, הקולנוע, התיאטרון, המוסיקה, סדרות הטלויזיה ושידורי הרדיו, ולאחרונה גם אתרי האינטרנט.

המשימה שהציב לעצמו בארט בספרו הייתה להמשיך את הדיון בשאלה: מה היה קורה אילו הצליח גטו לודז' לשרוד עוד זמן קצר עד לשחרור העיר בידי הסובייטים (מה שמותיר את רומקובסקי באור חיובי)? האם גם אז ההיסטוריה הייתה שופטת לחומרא את רומקובסקי, שכיהן במשך חמש שנים כראש היודנראט?

בבית המשפט הדמיוני שיצר בארט ברומן, "בית חרושת למלכודות זבובים", מתנהל דיון המגולל בפנינו את אופן התנהלותו של רומקובסקי בתקופה שבה ניתן לו חופש פעולה, לא רק בניהול חיי הקהילה בגטו אלא, במיוחד, במסירת רשימת שמותיהם של אלו שיישלחו ל"מחנות עבודה" מחוץ לגטו.

הסנגוריה במשפט המבויים מלמדת שרומקובסקי היה אדם מאורגן לתלפיות. הוא גם הבין שאם גטו לודז' יהיה יצרני במידה המבוקשת על ידי המפלגה הנאצית, יש סיכוי שהגרעין היצרני הזה בגטו ישרוד. והוא חתר לכך. גם כשקיבל הוראות מגבוה, והכין רשימה של 55,000 איש ואישה שיגורשו מהגטו על ידי אנשיו של היטלר ויישלחו אל מחנות השמד, הוא הפגין כושר ניהול וביצוע שלקחו בחשבון את ההצלה של הגרעין היצרני בגטו. בהמשך, כשנדרש לערוך רשימת שמות של למעלה מ- 20,000 נפש ובה ילדים, זקנים וחולים העתידים להישלח לאותם מחנות, רומקובסקי עשה הכל כדי לצמצם את הנזק ובמעמד מיוחד שכינס, הוא נאם בפני בני הקהילה ושפך את ליבו (תקציר נאומו מתוך הספרייה הוירטואלית של מט"ח),

"אני נאלץ להושיט את ידי ולהתחנן: "אחי ואחיותיי, תנו לי אותם! – אבות ואמהות, תנו לי את ילדיכם…(בכי תמרורים מזעזע בקרב הציבור הנאסף) אתמול במשך היום נתנו לי פקודה לשלוח מעל עשרים אלף יהודים מן הגיטו, ואם לא – "נעשה זאת אנחנו"… אנו מוכרחים לקבל את ביצוע הגזירה לידינו. אני מוכרח לבצע את הניתוח הקשה השותת דם, אני מוכרח לקטוע איברים, בכדי להציל את הגוף! אני מוכרח ליטול ילדים ואם לא, עלולים להילקח, חס ושלום, גם אחרים…  (יללות איומות)."
"ניסיתי בכל כוחותיי לבטל את רוע הגזירה. לאחר שלא ניתן לבטלה, ניסיתי למתן את הגזירה. רק אתמול ציוויתי על רישום של ילדים בני תשע, רציתי לפחות להציל את השנתון האחד – בגיל מ-9 עד 10. אבל לא רצו לוותר לי. דבר אחד עלה בידי – להציל את הילדים שמעל גיל 10. תהיה זאת נחמתנו בצערנו הגדול".

המשפט הוא הספר. ההדגשים החוזרים על עצמם במשפט – ואלו משרתים את זווית הראייה ה"מקלה" של בארט על רומקובסקי – מבליטים את העובדה שקהילות יהודיות בפולין נמחקו לגמרי, ולעומתן, גטו לודז' שרד שנתיים יותר מהן, הודות לגרעין היצרני שייסד רומקובסקי בגטו. לא נותר אלא להודות שאילו הצליח גטו לודז' לשרוד עוד זמן קצר, עד לשחרור העיר בידי הסובייטים, היו ניצולים רבים מקהילה זאת.

העובדה שמשחקת לידיו של בארט היא שעד היום אין הוכחות חותכות לשיתוף פעולה בין רומקובסקי לבין המשטר הנאצי, וזהו פתח המזמין פרשנות ופתיחה מחודשת של הדיון. בארט מחייב את הקורא להתמודד עם ממד זה.

לרגע נדמה שכף המאזניים נוטה לטובתו של רומקובסקי – הוא היטיב להבין שאם ימשיכו ליצר, ישרדו.

אבל בארט מכוון את המשפט המבויים, המתנהל נגד רומקובסקי לאחר שחרור גטו לודז'. והוא חורץ את דינו בכל זאת לחומרא. מדוע?

עדויות אופי הן אלו התורמות להכרעת דין זו. לפי עדויות אלו, עוד כשהיה רומקובסקי מנהל בבית יתומים יהודי הוא נטפל והטריד מינית ילדים תמימים כדי לספק את יצרו. עדויות אופי נוספות מתארות כיצד דאג רומקובסקי לרווחתו הכלכלית בעוד בני עמו רעבו ללחם וסבלו ממצוקה כלכלית.

המסר של בארט
חופש הביטוי של יצירה ספרותית מרענן את האבק מעל העובדות. וכך, מסיבות שאינן מקובלות או מוכרות לחוקרים, ההכרעה בדין שמבוימת ביד אומן הלשון והדמיון הפוסט מודרני מספקת תובנה. כלומר, גם ניהול נכון חייב להיות מלווה במאפייני אישיות המיטיבים עם הזולת ורואים את טובתו קודם כל. ומאחר שהעדויות מצביעות על אופיו המתנשא של רומקובסקי והדאגה שלו לעצמו לפני שנתן משהו לאחרים, הוא הורשע בדין.