"עיסוק הכרחי" או "אובססיה"?

תהיתי מה חושב הציבור על סדרת הטלוויזיה החדשה ("שעת נעילה"), במיוחד לאור העובדה שהיא נחשבת כ"יקרה מאי פעם"? האם הסדרה נתפסת על ידי מרבית הציבור כ'עיסוק הכרחי', או שמא עצם הפקתה מצביע על 'אובססיה' ביחס למלחמת יום-כיפור?

 

אתר ההנצחה בעמק הבכא ברמת הגולן. מקור: פיקיוויקי

עניינה המרכזי של הסדרה החדשה, "שעת נעילה", הוא הקרבות ברמת הגולן, במהלך מלחמת יום הכיפורים (1973). במשך עשרות שנים, מאז 1973, מלחמת יום הכיפורים תוייגה בסרטים, בסדרות, בספרים, במחקר ובתקשורת כ"פצע פתוח", והאפקט שלה על הציבור תוייג כ"טראומה לאומית".

העיתונאי, איתי שטרן, במאמר שפרסם בהארץ, סוקר את הסדרה, "שעת נעילה" – סדרה טלויזיונית חדשה ש"חוזרת אל הקרבות בגולן" במלחמת יום הכיפורים 1973. האמירה המרכזית של שטרן היא ש"'שעת נעילה' חוזרת אל הפצע הפתוח של מלחמת יום הכיפורים ואל הטראומה הלאומית שבאה בעקבותיה".

תהיתי מה חושב הציבור על סדרת הטלוויזיה החדשה ("שעת נעילה"), במיוחד לאור העובדה שהיא נחשבת כ"יקרה מאי פעם"? האם הסדרה נתפסת על ידי מרבית הציבור כעיסוק הכרחי, או שמא עצם הפקתה מצביע על אובססיה ביחס למלחמה זאת?

שאלה נוספת שקשורה לשאלה הראשונה היא, האם השתנה יחסו של הציבור למלחמה ההיא או שמא, כלום לא השתנה בעשרות השנים הללו? דהיינו האם מוסכם על רבים שחובה לחזור שוב ושוב אל "הפצע הפתוח" ו"הטראומה הלאומית" באמצעות כתבות, סדרות וסרטים.

בעולם המקוון זמינים כלים מועילים, לדוגמה, האפשרות למצוא מידע ומשובים על תהיות מסוג זה, באופן מיידי. ספציפית, את תחושות הציבור ביחס לנושא המדובר ניתן לבדוק מיידית על ידי עיון בטוקבקים למאמר או לכתבה און-ליין העוסקים בכך. קראתי את הטוקבקים לכתבה שפרסם איתי שטרן לאחרונה, בהארץ און-ליין. התרשמתי שהדעות חלקות לגבי נחיצותה של עוד סדרה על מלחמת יום הכיפורים. יש מי שמחשיב את העיסוק המתמשך במלחמת יום הכיפורים כהכרחי ויש מי שסבור שזאת אובססיה.

כמה טוב שהעידן המקוון מאפשר לחוש את "הדופק הציבורי", לדוגמה, באמצעות קריאת טוקבקים. אקדים ואציין שקשה לספק תשובה מדוייקת סטטיסטית בלי לערוך מחקר שיטתי, ובלי לבדוק את דעת הקהל באופן מקצועי. יש גם לקחת בחשבון שטוקבק יכול להיות "מגוייס" ולא אישי. תלוי בהקשר. ולמרות שהתוצאות של מישוש הדופק הציבורי באמצעות מחקר זוטא רחוקות מהדיוק המדעי, הן מספקות אינדיקציה די טובה והיתרון כאן ברור. החלטתי להפיק אינדיקציה ראשונית-מהירה לשאלותיי בעזרת הטוקבקים לכתבה של שטרן. עשיתי זאת כאמור כדי לקבל מושג האם העיסוק העכשווי במלחמת יום הכיפורים, ועוד בסדרה שהפקתה הסתכמה במחיר גבוה, האם עיסוק זה הינו צו השעה או עיסוק מיותר.

חבל שאינני יכולה להציג את הכתבה במלואה. אסתפק בכך שאציין שהאמירה, "'שעת נעילה' חוזרת אל הפצע הפתוח של מלחמת יום הכיפורים ואל הטראומה הלאומית שבאה בעקבותיה", היא חזות הכל של מה שרצה שטרן לומר על הסדרה החדשה.

לאחר שבדקתי את כל הטוקבקים נגלתה לעיניי תמונה חצויה. חלק מהמגיבים משוכנעים שהעיסוק המתמשך במלחמה ההיא הוא הכרחי. מנגד, ישנם כאלו הסבורים שהעיסוק הינו מיותר, נדוש ואף אובססיבי. הדגימה בהמשך תבהיר זאת היטב.

חילוקי דעות. מספר דוגמאות:

טוקבק א':

הכותב מדווח בראשית דבריו שעם פרוץ מלחמת יום הכיפורים הוא היה מסופח לחטיבת השריון 205 כמ"מ בגדוד הנדסה ברמת הגולן. וגם, "החטיבה הדפה את הסורים מדרום הרמה בואך קונייטרה". הוא זוכר "קרבות קשים" ומציין שבתום המלחמה הייתה תחושה של ניצחון. לכן הוא מתרעם ומדגיש, "אין צידוק לבכי המצטייר מהסרטים והכתבות". לפי ההסבר שלו, חיילים חזרו מדרום הרמה "מלאי ביטחון לחיים" ואם היה בכי, הוא לא היה נחלת צה"ל כולו. כך שהחזרה אל הפצע הפתוח והטראומה הלאומית חסרת צידוק. כיום הוא מבין שזה מחיר העצמאות: "אמת, איבדנו 3000 בחורים, אבל זה מחיר העצמאות שכה נכספנו לה במשך אלפיים שנות גלות רצופות פוגרומים ושואה בסוף. אז די לבכי". התובנה שלו: סדרה שחוזרת אל הפצע הפתוח ולטראומה, היא סדרה מיותרת ווהעיסוק בבכי הוא אובססיבי.

טוקבק ב':

מאידך, להלן דוגמה לטוקבק שמצדיק את ההשקעה האדירה בסדרה החדשה על המלחמה ההיא ומביע צער על מיעוט הכתבות על המלחמה. התחושה כאן היא כי: "משנה לשנה הכתבות על המלחמה הולכות ומתמעטות" ו"ההיסטוריה אוכלת את הזיכרון שלנו". ביטויי הצער לנוכח המצב הולכים ומקצינים: מדובר ב"דמנציה או אלצהיימר לאומי שמזמן כבר נמצא בתוככי העיתונים והעם", שכן, "בשנים שהיו קרובות יותר לסיום המלחמה, כל העיתונים היו מפוצצים בכתבות מכל מיני זוויות. בעיית הזיכרון אינה רק של המבוגרים בינינו. גם הדור הצעיר, "בנינו, נכדינו לא מכירים ולא יודעים דבר וחצי דבר על המלחמות". 

טוקבק ג':

מתבטא בשאט נפש: "העיסוק האובססיבי במלחמת יום כיפור עבש ולא מעניין כבר. התחושה כאן מרמזת שאבד הקלח על הנושא עצמו ושמקומו על מדף בארכיון, שם יצבור אבק. מאידך, אירוע אחר כן מחייב התייחסות. מדובר בהסכמי אוסלו שנחתמו 20 שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים, "יש העדפה לסרט על 'אסון אוסלו' והבאת צבא הטרור האש״פי ישר לתוך לב ישראל". זהו "אירוע משמעותי שהובילו אליו יוהרה, התעלמות מרצון הבוחר, שחיתות, דילים פוליטיים מלכלכים ופילוג ושיסוע העם".

טוקבק ד':

זו דוגמא לטוקבק שמדבר על "זיכרון כואב" ו"פצעים שלא יגלידו אף פעם". במקרה שלו, הוריו, דודיו וגברים רבים גויסו אל החזית וחלקם לא שבו הביתה. "הרחובות התרוקנו מהגברים שגויסו אל החזית". זהו מצב שמחייב עיסוק מתמיד כדי שהזיכרון יהיה קיים לעד.  ההסכמה עם דבריו של שטרן מוחלטת.  "אין לנו ארץ אחרת ואין מקום אחר שבו נוכל לקיים ריבונות של מדינה עצמאית לתפארת העם היהודי באשר הוא".

הרשימה נכתבה לפני שהחלה הקרנת הסדרה בטלוויזיה. אני מסיימת אותה בהבעת תקווה שהסדרה המדוברת, שעניינה המרכזי הוא הקרבות בגולן במהלך מלחמת יום הכיפורים, תצליח לחדש לנו ואולי גם תוביל לפתרון שאלות שעדיין נותרו פתוחות.

משחק זיכרון

משחק זיכרון [צילום: תרצה הכטר]

נבירה בזיכרונות אישיים כרוכה בהתרגשות, התמוגגות או חלילה, זעזוע. אולי משום כך אנו נוטים לעשות זאת בדחילו ורחימו, ורק כאשר הנסיבות מחייבות זאת. ויש גם משחק בין זיכרון לנוסטלגיה.

**********************

נסו לנער את זיכרונכם האישי. לדלות מתוכו סיטואציות נשכחות ולהפיק תובנות שיבהירו לכם מי אתם ביחס לאחרים. מערכות יחסים במשפחה הן חלק מאיתנו. הן טבועות ב"אני" שלנו, נחרטות עמוק בזיכרון ומשפיעות על חיינו. נסו להיזכר אל מי נקשרתם יותר – אבא או אמא? השתעשעתם או רבתם עם אחיכם? אחד האתגרים הוא לבחון זאת ממבט אישי. ולא רק לבחון אלא גם להיחשף לביקורת.
אעשה כאן ניסיון לשרטט קווים לדמותן של מערכות היחסים שלי עם אמי, אחותי ואחי כשאני נצמדת לשני פרמטרים: האחד, תובנות ושאלות שדליתי מהספר "שומרת אחותי" מאת ג'ודי פיקו, והשני, המשחק בין הזיכרון האישי שלי ל"נוסטלגיה".

שומרת אחותי – ג'ודי פיקו

"שומרת אחותי" של ג'ודי פיקו, העלה בי תהיות על מערכות יחסים במשפחה, בדגש על יחסי אם-בת ואחות-אחאים. העלילה בוחנת את מערכות היחסים בין הורים ושתי בנותיהן ובין הבנות, ומטפלת במשבר שפוקד את המשפחה. באמצעות העלילה נבחנת משמעותם של מושגים פופולאריים כגון: הורה טוב, בת או אחות טובה, ואדם טוב. תהיתי לאיזו דרגה של כנות אגיע אני כשאציף עצמי בזיכרונות על יחסי עם אמי, אחותי ואחי. האם החשיפה העצמית וגילוי האני האמיתי שלי יחזקו או יערערו אותי?

 

ניסוי אישי

לקחתי פסק-זמן מעיסוקי וענייני והתחברתי לזיכרונות במטרה לדלות מנבכי העבר סיטואציות, או מה שנקרא, "תמונות מן החיים". ניסיתי לברור מתוך הזיכרונות את אלו שקשורים במשפחתי הגרעינית. הרשיתי לעצמי להתמכר לרגשות שהציפו אותי. שאלתי את עצמי האם הייתי בת טובה? האם אני אחות טובה? ומכאן עברתי לשאלה – איזה אדם אני?

תחילה התמקדתי במה שזכור לי ממערכת היחסים שלי עם אמי, ויולט צ'רניאק ז"ל, תוך ניתוק מוחלט ממה שידוע לי על יחסי אם ובת. זה היה השלב הקשה ביותר בניסוי שערכתי עם עצמי. התבוננתי בסיטואציות רבות ונשכחות והרגשתי שלא עם כולן נוח לי, שיכול היה להיות אחרת. דווקא הזיכרונות האלו דרבנו אותי להמשיך לחפור.

האם הייתי אחות טובה והאם השתנה משהו במהלך השנים? גם ההתבוננות באופי היחסים ביני לבין אחותי ואחי מאז ימי הילדות עד היום, חשפה בפניי הן את הסיטואציות הנעימות והן את הפחות נעימות. אבל ככל שהמשכתי בתהליך, התארכה רשימת הזיכרונות ה"נעימים" ואילו ה"בלתי נעימים" נדחקו הצידה.

שחזור העבר

הזיכרונות הטובים קשורים לתקופה שבה גרתי עם בעלי וילדיי ביוהנסבורג, דרום אפריקה. הסביבה התרבותית והחברתית שם השפיעה על כולנו לטובה. גם מערכות היחסים שלי באותה עת עם בני המשפחה הקרובים והרחוקים זכורים לי לטובה.

באותה תקופה התעורר בי רצון עז לשתף את בני משפחתי בכל סוגי החוויות שלי שם, ביוהנסבורג הרחוקה. חוויות שהיוו חידוש מבחינתי. תחילה סיפרתי ודיווחתי עליהן ארוכות בכתב, בתמונות ובעל פה. לא עבר זמן וגעגועי למשפחה גברו. הצעתי שיגיעו אלינו לביקור. האורחת הראשונה הייתה אמי. היא שהתה איתנו מספר שבועות, שאותם ניצלנו לטיולים והיכרות עם מכרים וידידים מקומיים. בין היתר ביקרנו בשמורת הטבע הידועה "הקרוגר פארק" ובערים היפות של דרום אפריקה. השהייה אצלנו הנעימה לאמי את החופשה. היא הללה במיוחד את האווירה ה"אנגלו-סכסית" השורה בכל מקום – סגנון חיים שעליו היא גדלה בילדותה. האווירה הרגועה ששררה בכל מקום חדרה גם למערכת היחסים ביני ובינה. אני זוכרת לטובה את שיחות הנפש שניהלנו לעתים די קרובות במהלך ביקורה. שיחות שכמותן לא ניהלתי איתה קודם לכן. היה מרגש להיזכר בכל זה כעת.

גם אחי, דן, התארח אצלנו ואף איתו ערכנו טיולים מדהימים כולל ביקור בפארק הלאומי קרוגר. ביקורו זכור לי כזמן איכות של כולנו, ובמיוחד שלי ושלו. דן שהה אצלנו ואצל מכרים לסירוגין וכולם הרעיפו עליו מכל טוב. וכשהגיע העת להיפרד הוצפנו בהתרגשות גדולה, אבל התגברנו.

את אחותי, דפנה, ומשפחתה לא יצא לנו לארח ביוהנסבורג. לאחר ששבנו ארצה, החלה תקופה יפה במערכת היחסים והקשר בינינו התהדק. הילדים של שתינו היו צעירים. דפנה ומשפחתה נהגו להגיע אלינו מחיפה, בדרך כלל בשבתות. ואנחנו ביקרנו אצלם בהזדמנויות שונות. הקִרבה בין הילדים צמצמה את החיכוכים הטבעיים ששררו ביחסי עם אחותי. כל ביקור הביא בעקבותיו רוממות רוח והיטיב עם כולם כולל אמי, שבהיותה בת יחידה, העריכה מאוד קיומו של קשר בין ילדיה. למרות שאנחנו טיפוסים שונים זו מזו, במהלך השנים מצאנו לשון משותפת והזדמנויות לחשוף רגשות חיוביים האחת כלפי רעותה.

בסופו של דבר יצאתי בהרגשה חיובית ומעודדת מהתהליך, וטוב שכך.

נוסטלגיה 

נוסטלגיה

אני קוראת את הרשמים שהעליתי כאן ומתחזקת בי התחושה שהזיכרונות הפחות נעימים קיימים ובה במידה גם אינם קיימים. להיכן נעלמים הזיכרונות הפחות נעימים? האם מדובר בהכחשה עצמית? אני מציינת זאת בידיעה שיהיו כאלו שיטענו שאכן זה כך. האדם שואף בדרך כלל לעטוף את עצמו באווירה חיובית ומשתדל למנוע מעצמו "דיסוננס". הכחשה עצמית היא הכלי הפופולארי למטרה זאת.

 

תוך כדי הניסוי הבנתי שהזיכרון משול לפלסטלינה. פועל עליו כוח חיצוני שנקרא "נוסטלגיה"; לטוב או לרע. (כאן בדקתי כוחה של נוסטלגיה במישור האישי בלבד. אילו הייתי גולשת למישור הכללי- חברתי או מדיני , הייתה נפתחת בפניי תיבת פנדורה מלאה שרצים וזה קצת יותר מסובך).

השאלה איזה אדם אני, והאם הייתי בת טובה אינה עומדת בפני עצמה. כדאי לזכור זאת (!). הנוסטלגיה מנתבת את הזיכרון האישי לכיוונים של בניית זהות אישית שתאפשר לנו לזרום עם החיים. בניסוח פשוט, נוסטלגיה היא מצב של תשוקה עזה לשוב לתקופה "זוהר" בעבר, לערכים המזוהים עמה, או לאובייקטים המייצגים את אווירתה (מתוך האנציקלופדיה של הרעיונות). נוסטלגיה מגבירה את הגעגועים אל העבר ה"טוב" עד כדי התרפקות עליו ותוך אידיאליזציה שלו.

אם לשפוט לפי המקרה האישי שלי, אני ממליצה בחום לנבור בנבכי העבר. קחו לכם פסק זמן וצאו לדרך. אני מודה שהתהליך היזום שלי לא היה פשוט מבחינה רגשית, אבל היה כדאי. הניסיון שלי מראה שבסוף עשוי לצמוח נרטיב מיטיב המאפשר לשאת בגאווה את ה"אני".

האם אני אוהבת כעת את עצמי פחות? אני משיבה בשלילה. לנוסטלגיה יש משקל רב בעיבוד הזיכרון לטובתנו, לטובתי. היא צובעת את הזיכרונות בגוונים בהירים, משפרת ואף משביחה את מערכות היחסים בהן אנו מעורבים, כולל אלו שמעצם טיבען נוטות להצמיח מתחים. אפשר להתווכח על כך, ואפשר גם ללמוד על השפעות הנוסטלגיה על הזיכרון האישי והקולקטיבי.

טראומה לאומית ומשקעיה

בשעה טובה! הספר שלי יצא לאור: מלחמה כבדת דמים: טראומה, זיכרון ומיתוס – הוצאה עצמית, 2014.  [331 עמודים כולל ביבליוגרפיה, הערות שוליים ומפתח עניינים]. טרם ניתן להשיג את הספר בחנויות הספרים, אלא רק בחנות הספרים המקוונת, אמזון. כמו כן, עותקים של הספר זמינים לעיון בספרייה הלאומית. ובקרוב אפשר יהיה לעיין בו גם בספריות אוניברסיטאיות ועירוניות מובחרות.

ספר עיון זה מתמקד בדיאלוג בין הזיכרון הציבורי של מלחמת יום הכיפורים – המלחמה הטראומתית ביותר מאז מלחמת תש"ח – והלקחים שהציבור הפיק ממנה, לבין העמדות והשקפות העולם המגוונות שנוצרו בעקבותיה ושעיצבו את ההווייה הישראלית בהקשר לסכסוך הישראלי-ערבי/פלסטיני מאז 1973.

לקוראי הבלוג להלן טעימה מתוך "פתח דבר":

[…] מה הם המיתוסים שלנו? מה ניתן ללמוד מהם על עצמנו? כיצד יוצר המיתוס את הזהות הקולקטיבית של חברה, ובעיקר – מי יוצר את המיתוס? כיצד הוא עושה זאת ומה הוא מרוויח מכך? בשאלות אלה עוסק ספר זה, שהוא למעשה מלאכת דה-קונסטרוקציה של המיתוסים השונים שנרקמו סביב מלחמת יום הכיפורים, ובכך הוא חושף את העקרונות הפנימיים ובעיקר את המנגנונים המניפולטיביים של תומכי המיתוסים. […] מאז הקמתה רקמה החברה בישראל מיתוסים שענו לצרכי השעה. […] בחברה בת זמננו עלה משקלם היחסי של העיתונאים בקרב יצרני התרבות, ובספר זה נבדק גם חלקה של התקשורת כיוצרת מיתוסים. חשיבותם של מאמרים פרשניים, מכתבים למערכת, כתבות וידיעות למיניהן, שכוונו לשוות למלחמת יום הכיפורים מצג רצוי, אינה נופלת מהאמצעים המסורתיים ליצירת תרבות פוליטית, המופעלים בעיקר על ידי אלה היושבים בעמדות פוליטיות מרכזיות. […] המקורות שהיוו בסיס לכתיבת ספר זה ולביצוע המחקר הם עיתונים וכתבי עת מקומיים העוסקים בהיבטים פוליטיים-חברתיים של מלחמת יום הכיפורים, כולל שלושה עיתונים יומיים בעלי תפוצה רחבה ועיתונות מקוונת. לצידם נסקר גם מגוון ביטאונים המופצים בעיקר על בסיס דמוגרפי או נושאי, כגון עלוני בתי ספר, ביטאוני צה"ל וחוברות הנצחה לנופלים במלחמה. חומר נוסף וחשוב לא-פחות שהיה בסיס לממצאי המחקר הם נאומים של אישי ציבור בכנסים ציבוריים ומפלגתיים ופרוטוקולים של ישיבות הכנסת והממשלה שהתפרסמו ברשומות או שדווח עליהם בעיתונים היומיים. ספר זה נעזר גם בסקרי דעת קהל, שפורסמו בספרות מחקרית מאותה תקופה, בעיתונות היומית או בדיווחים של מכוני מחקר בישראל. […] בכך מתחקה ספר זה אחר הדיאלוג בין הזיכרון הציבורי של המלחמה והלקחים שהציבור הפיק ממנה, לבין העמדות והשקפות העולם המגוונות שנוצרו בעקבותיה בישראל בהקשר לסכסוך הישראלי-ערבי/פלסטיני מאז 1973.

קישורים:

מרכז הספר והספריות בישראל

הספרייה הלאומית

הקטלוג המאוחד של הספריות בישראל

להשיג ב- AMAZON BOOKS

לקראת יום השנה הארבעים למלחמת יום הכיפורים (א')

השבוע מתחיל חודש אלול ויחד איתו, מניין ארבעים הימים עד יום הדין/הכיפורים, ובכלל זה – מלאת ארבעים שנה למלחמת יום הכיפורים שלפי הלוח העברי פרצה ביום הכיפורים תשל"ג (תאריך לועזי – 6 באוקטובר 1973). האם ארבעה העשורים שחלפו שימרו את זכרה כטראומה במידה שווה בקרב כלל הציבור?

***************************

אקדים ואציין שהתייחסתי לזיכרון הציבורי של מלחמת יום הכיפורים בעבודת המחקר שלי לדוקטורט וגם בחלק מהרשימות שלי באתר זה. ציינתי שם כי מלחמת יום הכיפורים התבססה בזיכרון הציבורי ונכתבו עליה מחקרים בתחומי ידע רבים וכמו כן, ציינתי שקיימת ספרות ענפה המתייחסת לחדירתה לתודעת הציבור בישראל. יחד עם זאת, ברשימה הנוכחית אתייחס לזיכרון הלאומי של מלחמת יום הכיפורים והאם היא נתפסת גם בימינו אנו כטראומה היסטורית.

צילום הפגנה ליד שגרירות ברזיל בבריסל. קרדיט: עיתון הארץ

מירב הפרסומים האחרונים, בין אם בספרות או בתקשורת הכתובה והאלקטרונית, עוסקים באינטנסיביות הולכת וגוברת במלחמה זו ובעדויות שעדיין ניתן לגבות מאלו שהיו שם. עם זאת, על מנת לבחון מה אופיו של הזיכרון הלאומי של מלחמת יום הכיפורים כיום, ולעסוק בשאלה הספציפית, "מי זוכר כיום את המלחמה ההיא כטראומטית?", יש להביא בחשבון את ההרכב החברתי והדורי של אוכלוסיית ישראל כיום, בהשוואה לשנות השבעים של המאה הקודמת.

יותר ממחצית הציבור בישראל של ימינו אינם שותפים לחוויית הטראומה של המלחמה ההיא

אחת הדרכים למפות חברה היא באמצעות חתך כרונולוגי של "דורות סוציולוגיים", קבוצות חברתיות שזהותן עוצבה בצל מלחמות שחוו. (במובן זה – צה"ל אינו רק כור-היתוך חברתי אלא מסגרת המייצגת ערכים הקשורים לביטחון המדינה ולהגנה עליה). הספרות מגדירה כך שורה ארוכה של דורות – "דור תש"ח" – דור מלחמת יום העצמאות (1948); דור 1967 – דור "מלחמת ששת הימים" (1967); דור 1973 – דור מלחמת יום הכיפורים (1973) ודור האינתיפאדה – הדור שחווה את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, בעיקר משנות ה-2000 ואילך.

זהותו של דור 1973 עוצבה, בצל מלחמת יום הכיפורים, כאירוע טראומטי שהיווה בסיס ליצירת נרטיבים מיתיים, והטראומה שלו לא פגה: "37 שנים חלפו מאז מלחמת יום הכיפורים. רבים מהמפקדים הבכירים שפיקדו על הכוחות אינם איתנו, וחיילי הסדיר של אז נושקים לגיל 60. אבל הטראומה לא קהתה" (כותב ד' ספקטור במוסף ידיעות אחרונות 17.9.2010 תחת הכותרת "זוכרים את הגיבורים"). מנגד – זהותו של הדור שנולד אחרי מלחמת יום הכיפורים, או שהיה צעיר מכדי לחוותה, עוצבה בצל הסכסוך הישראלי-פלסטיני והסוגיות הביטחוניות הקשורות בו.

גם שינויים דמוגרפיים הנובעים מגלי העלייה לישראל, משליכים על האופן שבו עשויים מגזרים בציבור לזכור את מלחמת יום הכיפורים. הדורות הסוציולוגיים שעוצבו אחרי 1973 והאוכלוסיות שעלו לישראל מאז 1973, אינם שותפים ישירים לחוויית הטראומה של המלחמה, וניזונים בדרך כלל מהזיכרון הציבורי שלה ומאזכורה בשיח הציבורי על-ידי אלה שחוו אותה ישירות. לשון אחר, מאז הסכם אוסלו (1993), ובעיקר מאז האינתיפאדה השנייה, זוכר חלק נכבד מהאוכלוסייה בישראל את מלחמות המאה העשרים כהיסטוריה "רחוקה". אוכלוסיות שלא חוו את מלחמת יום הכיפורים באופן ישיר, ובהן עיתונאים וכתבים, מעלים לסדר היום התקשורתי סוגיות ביטחוניות בלי לקשור לדיון את מלחמת יום הכיפורים ולקחיה. ואולם – בימי השנה למלחמה מתעורר זיכרה, ופרסומים על לוחמים, קרבות, ותופעות כמו הלם קרב, מופצים על ידי כתבים ובעלי עניין שאינם בהכרח בני דור 1973. חלק מהכותבים העוסק בתמורות הדמוגרפיות והסוציולוגיות, מדגיש שהדור שנולד לאחר המלחמה והאוכלוסייה החדשה, מתייחסים אליה כאל אירוע היסטורי מהעבר הרחוק: "יותר ממחצית תושבי מדינת ישראל היום, כארבעה מיליון נפש, לא היו כאן במלחמת יום הכיפורים. בעבורם מלחמת יום הכיפורים אינה יותר מסיפור היסטורי, משהו כמו מלחמת החשמונאים או מרד בר-כוכבא" (כותב א' הבר במוסף ידיעות אחרונות ב-8.10.2008 תחת הכותרת "35 שנים: מדינה בהלם קרב".)

ואילו בעיני המשפחות והחברים של אלפי ההרוגים ועשרות אלפי הפצועים והלומי הקרב, נראים הדברים אחרת: "35 שנה אחרי, המלחמה ההיא חיה הרבה יותר מרוב האירועים הישראליים. בהרבה מובנים היא מלחמת העולם השנייה שלנו: אירוע כל-כך טוטאלי, אולי האחרון שהקיף באמת מדינה שלמה ונגע בכל אחד מאזרחיה" (כותב ע' שלח במעריב, מגזין 7.8.2008 תחת הכותרת "הקרב על הזיכרון").

גם הנתונים הסטטיסטיים מראים כי למעלה ממחצית הציבור היהודי הבוגר בישראל של שנות האלפיים אינו זוכר את מלחמת יום הכיפורים כטראומה לאומית.

סקר שנערך ב-2000 בעבור הארץ הראה ש-53% מהציבור היהודי הבוגר בישראל מדווחים כי אינם זוכרים את חוויית המלחמה, בהם 40% שלא חוו אותה כלל ו-13% שחיו אז בישראל אך היו צעירים מלזכור אותה. סקר נוסף, שבדק את השפעות המלחמה על עמדות הציבור בנושאי מלחמה ושלום, העלה כי תחושת הטראומה של המלחמה מלווה פחות ממחצית הציבור בישראל. כלומר- בימינו, פחות ממחצית הציבור זוכרים את מלחמת יום הכיפורים כטראומה היסטורית לאומית.

לקראת יום השנה ה-39 למלחמה ציירו הפרסומים בתקשורת תמונת מצב שהעידה כי ה"טראומה" ההיסטורית עדיין מלווה חלקים נרחבים מהציבור. בדיקה מדוקדקת של זהות הכותבים העלתה כי רוב הפרסומים הללו הם פרי עטם של כתבים ולוחמים לשעבר. הם אלה שיצרו בדבריהם רושם שכולם שותפים לתחושותיהם. ככלל, כתבות ומאמרי דעה ופרשנות כאלה, שפורסמו בישראל במהלך עשורים השנים האחרונות, הרבו להשתמש במונח "טראומה" ביחס למלחמה:

לוחמי גדוד 13 של גולני, ששרדו מקרב החרמון ב-1973, סוחבים טראומה". "[…] יש מאות אחדות המתהלכים בינינו כשהם סובלים ממה שמכונה בשפה המקצועית 'תסמונת פוסט-טראומטית' […] כל השנים האלה, בני המשפחה ניהלו את חייהם בצל הטראומה." "מלחמת יום הכיפורים שינתה את החברה שלנו, והביאה אותי למסקנה שאסור לנו לעבור עוד טראומה כזאת.

אך כאמור – מלחמת יום הכיפורים זכורה כטראומה במיוחד למי שחוו אותה פנים-אל-פנים או לבני דורם – המהווים כיום פחות ממחצית מהאוכלוסייה היהודית בישראל.