בחזרה למגילת העצמאות תש"ח-1948

להלן קטע מתוך מאמר, שכותרתו: "הפסד המחנה הדמוקרטי ליברלי בבחירות, ידוע מראש". המאמר מתייחס אמנם לתוצאות הבחירות לכנסת ה-21, במאי 2019. אבל לטעמי, הוא גם רלבנטי לדיון שאני מציגה בהמשך. הקטע הלקוח מתוכו, מציג בתמציתיות רבה שאלות כלליות שכדאי מאוד לחשוב עליהן לקראת בחירות מרץ 2021:

"השאלה שכל אחת ואחד מאיתנו חייבים לשאול עצמם בעת הזאת היא: האם אנחנו חיים במדינה בה היהודיות היא לאומית, פרטיקולרית ומודגשת ואורתודוקסית במהותה, והדמוקרטיה היא מנגנון הכרעות פורמלי; או במדינה בה היהודיות מכילה, הלאומיות לא מדירה והדמוקרטיה נושאת עמה סט של ערכים ליברליים שביסודם שוויון, חירויות פרט, העדר כפיה ואפשרות לבחור בדרך החיים באופן לא מוגבל. האם הדמוקרטיה היא שלטון רוב כמעט לא מוגבל, או שלטון רוב, המכבד את שלטון החוק ואת האפשרות לבקר אותו". (ד"ר ש. פרידמן, בית הספר למשפטים, 1.5.2019)

• 

  צילום מגילת העצמאות חתומה . קרדיט: המרכז למיפוי ישראל

********

פרידמן מתייחס לתוצאות הבחירות לכנסת ה- 21, שהתקיימו באפריל  2019. יחד עם זאת, בבואנו להעריך את המפה הפוליטית כרגע ומה שהיא מציעה, דבריו של פרידמן עשויים לתרום לשיקולים של כל אחת ואחד מאיתנו. כדאי לכולנו לעצור לרגע ולבחון סוגיות מסוימות לפני, וגם לאחר שתתקבלנה התוצאות הסופיות של הבחירות לכנסת ה- 24. להערכתי, תוצאות הבחירות הקרובות (מרץ 2021) תהיינה דומות לאלו של אפריל 2019, והקטע הבא המתייחס לבחירות 2019 מבהיר זאת היטב:

"בבחירות האלו [אפריל, 2019 ת.ה.], שאלת השמאל-ימין לא הייתה כן או לא שטחים. המוקד היה שאלה אקוטית אפילו יותר, איזו דמוקרטיה היא ישראל ומהם ערכיה היסודיים. הניצחון הברור של גוש הימין מסמל את הכיוון בו בחרו רוב אזרחי מדינת ישראל – מדינה יהודית-מסורתית בה הדמוקרטיה פורמלית. כרגיל לאחר 'הפתעת' הבחירות, גוש המרכז-שמאל, מנסה להבין למה הקמפיינים לא עבדו, למה הערבים לא נהרו לקלפיות, ואיך קרה שהעם לא השכיל לבחור נכון, מתוך אמונה שלמה, שאיכשהו מתחדשת מבחירות לבחירות, שבבחירות הבאות, הכל יהיה אחרת. אולי. אבל לשם כך צריך להבין שהסנטימנט המספרי נוטה במובהק לימין, ושרק מאבק ערכי מתמשך, שמציע אלטרנטיבה יהודית-דמוקרטית, בה שני הרכיבים 'עבים' ומשלימים זה את זה, תוכל להעביר קולות אל המרכז."

קוראים יקרים, הכדור עובר אליכם.

תמצית המלצותיי: בעת הזאת רצוי להבין שני מושגים בסיסיים: "זהות" ו"הזדהות".

"זהות". זהות אזרחי ישראל מתוארת במגילת העצמאות כך: כולנו אזרחיה של "מדינה יהודית", המכבדת פורמלית את ערכי הדמוקרטיה ברוח האו"ם;

"הזדהות". לפי מגילת העצמאות לכלל אזרחי ה"מדינה היהודית" עומדת הזכות להזדהות עם מפלגה המייצגת טוב יותר את ערכיהם הספציפיים (ליברלים/ מסורתיים). בהתאם לכך, לכל אחת ואחד מאזרחי המדינה הזכות לבחור ברשימה מפלגתית שתדע להגן על הערכים החשובים להם, ותהיה מסוגלת לקדם אותם הלכה למעשה.

ולסיום שאלה כללית: באיזו מידה העובדה שהמושגים "ניצחון", "הפסד", "כישלון", מככבים בשיח הציבורי, תורמת/לא תורמת לאחדות העם?  

גילוי נאות: אני מזדהה עם עמדות המרכז-שמאל.

קריאה אחרונה לשר החינוך, הרב שי פירון

זוהי קריאה אחרונה לשר החינוך, ח"כ רב שי פירון. האם אתה מודע לתכנית הלימודים של מסיימי הכיתה השישית בבתי ספר ממלכתיים? האם ידוע לך מה מסבירים להם ואיך מציגים להם את מה שאמור לייצג את האלף-בית של זהותם?

***************************

"מה מסמל חג השבועות במסורת היהודית"? שאלתי תלמיד כיתה ו' בבי"ס ממלכתי בעיר מודיעין. "לא יודע", השיב לי מייד בלי להניד עפעף ובלי להראות סימנים של מבוכה כלשהי, אלא להיפך. המבט שידר משהו כמו, אז מה אם אני לא יודע, זה חשוב בכלל?  ….

 אבל אני המשכתי בשלי, "איך מציינים את חג השבועות בבית הספר?" שאלתי. "אמרו לנו להביא כיבוד לכיתה, רק לכיתה שלנו", השיב לי בביטחון רב. תהיה חפלה. "אה, אז מדובר בחג שבו אוכלים, שוב, ומה אתה מביא לכיתה?" שאלתי, "אני מביא פיצה, יש בזה גבינה וכולם אוהבים פיצה", הייתה התשובה. "אבל תגיד לי, מה בכל זאת? על מה ולמה מציינים בבי"ס ובישראל את שבועות?" הקשיתי. "תחשוב", הפצרתי בו, "אולי זה קשור לכך שהיינו עבדים, יצאנו ממצרים ונדדנו במדבר ימים שלמים עד שהיינו מוכנים להיות עם?" [שימו לב, נזהרתי לא להיכנס לשאלה עמוקה יותר, כמו, מה זה "עם"… בכל זאת תלמיד כיתה ו']. אבל הוא המשיך לא לשתף פעולה וכבר הבחנתי בכמה סימנים של קוצר רוח; היה ברור לי שמתחתי את החבל יותר מדיי.

הערכתי את המאמץ שלו לסתום את פיו ולא לומר לי חד וחלק, "מה זאת רוצה ממני, נו כבר!"

השורה התחתונה – כדי לא לעצבן את בן שיחי יתר על המידה, "גיליתי" לו שלפי המסורת היהודית, בשבועות נתן האל לעם ישראל את עשרת הדיברות באמצעות משה רבנו ומאוחר יותר גם את התורה.

שנינו עמדנו בגבורה בקטע הזה אבל מה הרווחנו מכך?

לא יודעים הרבה [צילום: פלאש 90]

זוהי קריאה אחרונה לשר החינוך, ח"כ רב שי פירון. האם אתה מודע לתכנית הלימודים של מסיימי הכיתה השישית בבתי ספר ממלכתיים? האם ידוע לך מה מסבירים להם ואיך מציגים להם את מה שאמור לייצג את האלף-בית של זהותם? הויכוח הסוער סביב מספר ימי החופשה מבית הספר, מדוע ארבעה ימים ולא שלושה, היה בראש הכותרות ובלב ליבו של השיח שניהל משרד החינוך עם המורים וההורים. ומה חוץ מזה? על דברים מסוג זה בונים זהות לאומית? כך מחזקים שורשים וזיקה לעם ולמדינה? הרי בעיתות של משבר לאומי ועוד יותר מכך, לנוכח איום קיומי מבית או מחוץ, החוסן הפנימי של כל אחד מהצעירים הללו יעמוד למבחן. עדיין לא מאוחר מדי לתקן את המעוות ולעצור את הסחף הזה בידיעות הבסיסיות על עצמנו, אם איכפת למישהו.

מקרה פרנציסקוס וביבי- עם ושפה

הביקור הקצר שערך לאחרונה האפיפיור פרנציסקוס במדינתנו העלה לתודעה את סוגיית השפה. כידוע, שפה היא תקשורת והפשה העברית היא שפת העם היהודי. ראש ממשלתנו ידע לציין בפני האפיפיור שלפני 2000 שנה דיברו כאן עברית – רמז דק לקיומו של העם היהודי בישראל מקדמת דנא. וכך התפתח בינם ויכוח קטן, האפיפיור השיב לביבי שישו פנה לקהליו בשפה הארמית. נתניהו הזדרז להתפשר והשיב לו על כך בצורה די מורכבת: ישו פנה לקהליו בארמית אבל הם ידעו גם עברית.

לאחר האינצידנט הזה אך טבעי היה לברר את העובדות עם מומחה לשפות ומקורן. הפנייה למומחה, פרופ' גלעד צוקרמן, הפיגה את הערפל סביב הסוגיה. צוקרמן הסביר שראש ממשלת ישראל, שהוא גם בנו של היסטוריון, והאפיפיור, מנהיגם הרוחני של הקתולים  צודקים, אבל חלקית. שפת האם של ישו היא ארמית, אבל – ישו ידע עברית שכן הוא הכיר את כתבי הדת שלנו שנכתבו בשפה זו. ולא רק זה, צוקרמן טוען שבני המעמד הנמוך דיברו עברית, ו"הם אותם אנשים אליהם פנה ישו".

זהות

הדוגמה הזאת ודבריו של צוקרמן אינם סתם סיפור על ויכוח בנוגע לשפה שבה השתמש ישו. דברים אלו נוגעים בזהות. אם ישו ידע עברית והקהל שלו ידע עברית, אזי הציבור הזה היה מלוכד סביב שפה ייחודית. זה היה עם – טרום-לאום יהודי. עד כמה שידוע לי לא הרבו לעסוק בכך בזמן הביקור. פספסו הזדמנות לפתח את הנושא. אולי בכוונת מכוון?! זה סוטה מהאג'נדה. לא בכך עוסקים כאן בדרך כלל אלא בפוליטיקה של עם כובש ובמנהיגים שמסרבים ללכת לקראת הסכם שלום עם הפלשתינאים; בנושאים מסוג זה מרבים לדוש ולדוש, ולאחרונה – גם בארבעת ימי החופשה שנקבעו בלוח שנת הלימודים בבתי הספר הכלליים.

הרהורים

מי יודע? יום יבוא ונשאל צעיר/ה שנולד/ה במדינת ישראל מיהו/י, ומה זה יהודי/יה? עצם הצגת השאלה תיתקל בהרמת גבות. מסביב לשולחן עמוס אוכל טוב מי בכלל טורח לחשוב על זה. יש מבחן בגרות בהיסטוריה שכולל יידע בהיסטוריה יהודית. זה כן. חוקרים בכל העולם עוסקים בהיסטוריה ובמורשת שלנו כעם ומפרסמים את פרי עטם בכתבי עת בינלאומיים , גם זה מקובל. ולמרות הכל, כשזה מגיע לחינוך בבית ספר ממלכתי, מזלזלים כי זה נתפס במרחב החילוני כקשור לדת ולדתיים.

פלא שתלמידים/ות על סף בגרותם/ן חסרים יידע בסיסי שעליו נבנית זהות? מה ימנע אצלם משבר זהות עתידי? לשר החינוך שי פירון, הפתרונות.

סייברספייס ודעת קהל

להלן קישור למאמר שלי:  "אינטרנט, קהילות וירטואליות ודעת קהל", שפורסם במגאזין ברשת, כתב העת של האגודה הישראלית לאינטרנט.

http://www.isoc.org.il/magazine/magazine.html

תקשורת באמצעות מחשב שימשה בסיס למחקרים רבים.

מה שנקרא "תרבות האינטרנט" נחקר לאחרונה על ידי אנשי אקדמיה ואחרים.

במאמר "אינטרנט, קהילות וירטואליות ודעת קהל", אני מאפיינת את התקשורת הבין-אישית המתקיימת באמצעות מדייה דיגיטליים, כתקשורת אולטימטיבית בסביבה דמוקרטית.

הדיון מוביל לטענה ש"קהל" ו"מרחב ציבורי" עוברים תהליך של שינוי משמעותי בסביבה הנקראת "מרחב וירטואלי", וכתוצאה מכך, "דעת הקהל" מקבלת אופי יותר דמוקרטי.

רבים טענו שבעידן של אמצעי תקשורת מודרניים, קולו של הציבור לא נשמע, ושהתקשורת רק מתיימרת לייצג את דעת הקהל.

במאמר אני מתייחסת לתהליכים ולדינמיקות של ההתקשרות דרך האינטרנט. ובמבט פוסט מודרניסטי, הכולל עולם מושגים שמותאם לעידן ההתקשרות דרך המחשב, אני טוענת שצורות שונות של אינטראקציה באמצעות המחשב עתידות לחולל פלאים בעולמם של השואפים למימוש מלא של תהליכים דמוקרטיים ברוח חזונו של רוסו. אני מבקשת לטעון שההשפעה שלנו כ"קהל" בעידן הדיגיטלי תהיה משמעותית, ותתרחש "מבפנים כלפי חוץ," כתוצר של תהליך בלתי נמנע העובר על האדם "הדיגיטלי", בין אם הוא/היא מהזרם המרכזי או מהשוליים החברתיים.

זווית ראייה זו, בנויה על תפיסה "חדשנית" לגבי זהות הפרט.

לא עוד זהות סטטית אלא זהות מורכבת ודינמית, כזו המשתנה ללא הרף. לא עוד תפיסה של עולם וירטואלי הקיים במנותק מהעולם הממשי, אלא עולם בעל גבולות חדירים שדרכם נכנסות ויוצאות ישויות סובייקטיביות.