תגית: זהות לאומית

האיש שכתב את עצמו לדעת

הפרט הבא ידוע בוודאי לחובבי ספריו – סטפן [שטפן] צווייג, סופר יהודי-אוסטרי בעל שם, מושפל יום אחד ללא רחם וללא צפי, וסופו שהוא מתאבד. אבל קודם לכן הוא נאבק באמצעות הכתיבה בסבל אישי עמוק הנובע מתדמיתו המבוזה. למרות סופו הטרגי, הנובלה שהוא מוציא מתחת ידיו משמשת עוגן לאחרים, שסבלו כמוהו מחורבן והשפלה חסרת תקדים. בהמשך אתייחס לאתגרי העולם הנאור, והעוגן [הזמני] שצווייג מצא בכתיבה כניסיון אחרון להבין את תהפוכות הזמנים. [i]

שתיים מבין הנובלות שחיבר ופרסם, מסמנות שני קצוות בתודעתו היהודית של הסופר הנודע, סטפן [שטפן] צווייג: הטרגדיה "ירמיהו"[ii] (1917) ואגדת "המנורה הטמונה" (1937). בנובלה "ירמיהו", המוקדמת מבין השתיים, צווייג מתבסס על דמותו התנ"כית של הנביא ירמיהו, ובשנייה, "המנורה הטמונה" שנכתבה עשרים שנים אחר-כך, הוא מעלה על נס את מנורת שבעת הקנים, כאחד הסמלים המובהקים ביותר של היהדות. משתי הנובלות עולים אספקטים מהותיים באישיותו של צווייג. לכאורה, הנובלות עוסקות בדמויות וסמלים תנ"כיים. שתיהן נכתבו כניסיון של צווייג להבין את אתגרי העולם הנאור ותהפוכות הזמן. בפועל, יש הבדל תהומי בין השתיים באשר לתודעתו היהודית של צווייג. והכוונה היא לשינוי חד באופן שבו צווייג חווה את זהותו בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, בהשוואה לחווית זהותו בפתחה של מלחמת העולם השנייה.

באדיבות "תשע נשמות"

בפרוץ מלחמת העולם הראשונה צווייג חווה את זהותו כאירופאי לכל דבר. הוא מגוייס למלחמה לצרכי תעמולה, ובתודעתו העצמית בולט אלמנט של פטריוטיזם לוקאלי המגמד את זיקתו הטבעית ל"ארץ אבותיו". בכך הוא מצטרף לסופרים יהודיים מובילים בעולם של דוברי הגרמנית, שזיהו עצמם כמי שהתמזל מזלם להיות חלק בלתי נפרד מעידן ההשכלה. בעיצומה של המלחמה צוויג מבין שהוא "איש של שלום", והוא מֵיצר על היותו חלק ממכונת המלחמה. הוא מתעמק בטרגדיה האישית של הנביא ירמיהו נוכח המלחמה חסרת הפשר, והתוצאה היא הנובלה "ירמיהו"[iii]. כעבור שני עשורים, בעיצומה של השתלטות הנאציזם על אירופה, וגלותו מאונס של צוויג לבריטניה, צפה ועולה בו התודעה שהוא שייך בעצם ל"עם נרדף". הפציפיזם שהשתלט על חשיבתו העצמית של צוויג כאשר כתב את "ירמיהו", מתחלף בתחושה עמוקה של השפלה, ו"המנורה הטמונה" (1937) מעידה על כך. מנורת שבעת הקנים המסמלת ברית נצחית בין העם היהודי ואלוהיו. הוא מציב אותה במוקד חשיבתו כיהודי ובקדמת הנובלה. חורבן יהדות אירופה נתפס בעיניו כאסון היסטורי שהגיעה שעת תיקונו. תפיסה שאינה מנותקת מתהפוכות אותה תקופה (שנות ה- 30) – התגברות האנטישמיות, רדיפת יהודים ורציחות המוניות של מי שאינו משתייך לגזע הארי.

אלא שעל-אף הכתיבה צווייג מעולם לא השתחרר מהידיעה שהוא הפך לנטע זר, נרדף, מוקע, ונחות בשל זהותו כיהודי. הוא מבין שהפטריוטיות הלאומית שחש כבן העולם החדש, הנאור, הגרמני, הייתה אשליה. "המנורה הטמונה" נחקרה במובן זה על ידי רבים. הטענה הדומיננטית היא שבנובלה זו צווייג עוסק ב"גורל היהודי", באמצעות עלילה המתרחשת במאה החמישית-שישית לספירה. הדמויות מזוהות כיהודיות והדילמות שבהן מתחבטות הדמויות הן פועל יוצא של הנרטיב, "היהודי הנרדף", שקנה לו אחיזה בחשיבה של צווייג. הנובלה מבליטה את תחושת הנבגדות שלו ואת התובנה שעולה בו תוך כדי כתיבתה, שהישועה תבוא ביום שבו ה"מנורה" שנבזזה מבית המקדש שנחרב בימיו של טיטוס, תשוב לירושלים. סמל הציונות.

הרגע המכונן בעלילה הוא הגליית המנורה על ידי קיסר רומא, טיטוס, מבית המקדש בירושלים לפורום ברומא. טיטוס מניף את המנורה אל-על כסימן לניצחון הרומאים על היהודים. מכאן ואילך מתרחשת הדרמה. שבטים ונדלים ומורים פולשים לרומא. המנורה נבזזת מרומא במחצית המאה החמישית לספירה. בחלוף מאה שנים הוונדלים נכנעים לביזנטים, ואלו מביאים את המנורה לחצרו של הקיסר יוסטיניאנוס. הקהילה היהודית ברומא מתחבטת קשות: "גם אני מתווכח עם אלוהים בלי סוף, גם אני עדיין שואל… מדי יום ביומו: למה דווקא אותנו הוא משליך עמוק כל כך לסבל ומצוקה? מדוע הוא מסכין עם שלילת זכויותינו ואף מסייע לשודדים במעשיהם?" "מי העם האבוד הזה? מדוע השמיים סגורים בפניו ודווקא בפניו? מדוע אין לו מנוחה, דווקא לו?" דברים קשים אלו משקפים שינוי מובהק בתודעתו הלאומית של צווייג: "הרי אי אפשר להלך כך לנצח, בחשכה תמידית ובדרך בלתי נודעת. אין עם שיכול לחיות כך בלי מולדת וייעוד, נודד תמיד, מוקף סכנה". (ציטוט מהספר).

צווייג מחפש מוצא מהסבל, ומשמעות, ושואל: "מדוע זה קרה לי", וחולם על תקומה ושחרור מהסבל. וכך הוא מבטא זאת בנובלה: לאחר שהשליחות לקיסר יוסטיניאנוס נכשלה, בן דמותו של צווייג בנובלה, בנימין, חולם שהמנורה עוד תזכה לעדנה. ובדרך זו הוא נותן מענה למי שהדיח אותו מהתרבות הגרמנית: "יש עולם אחר, נקי מקללת הצורך לחיות בין הגויים; עולם של ציוויליזציה אנושית המבוססת על אמת, לא כוח; על שלום, לא מלחמה." "הבה נאמין, אם כן, שהמנורה… תקום שוב ביום מן הימים, ותאיר מחדש את העם הנבחר כשיחזור הביתה. אמונה היא הדבר היחיד שחשוב, כי רק כל עוד אמונתנו נמשכת נחזיק מעמד כעם".

בשולי הדברים

עולם האמונה היהודית הדתית, המיוצגת על ידי המנורה, היה זר לצוויג. חייו הונחו על ידי רוח אחרת, רוח הנאורות ההומניסטית החילונית, תוך דחיית הפרטיקולריזם היהודי, והערכת התרבות הגבוהה ביותר לא בטקסטים יהודיים קלאסיים אלא בספרות ובאמנות הגרמנית. את "המנורה הטמונה"  צווייג כתב ב- 1937 בלונדון, לא כיהודי השקוע בתרבות הגרמנית ומסור לה, אלא בפרספקטיבה בלתי צפויה לחלוטין. חמש שנים אחר-כך התאבד יחד עם רעייתו.


[i] אתי סרוסי, בעלת הבלוג "סקירות ספרים", הובילה אותי – שלא מדעת – לכתיבת רשימה זאת, כאשר נחשפתי לביקורת שכתבה על "המנורה הטמונה".  

[ii] מחזה גדול בעל עלילה תנ"כית, שייתן ביטוי לעמדותיו הפציפיסטיות.

[iii] בשנת 1929 הגיעה שעתו של "ירמיהו" לעלות על במה עברית ארץ-ישראלית, בתרגום אביגדור המאירי. היתה זו ההפקה הגדולה ביותר בארבע שנותיו של תיאטרון הפועלים "אהל", שחרת על דגלו את החזרה לסיפורי התנ"ך.

קוריאנים ביפן: זאיניצ'י

כמו צעירים רבים מבני ארצה שהגיעו עם משפחותיהם לארצות הברית, גם מין ג'ין לי לא הייתה מודעת כלל להיסטוריה העגומה של בני ארצה הקוריאנים החיים ביפן. הייתה זאת יד המקרה בלבד שהובילה אותה לכך.

**********

מין ג'ין לי שמעה סיפור מטלטל על בני עמה, סיפור ה"זאיניצ'י" (קוריאנים ביפן). ספר פרי עטה, פצ'ינקו, פותח צוהר לגורלו של עם שמזה דורות, מאז תחילת המאה ה-20, חווה חיי השפׇּלה ואי שיוויון מחפיר במקום מושבו, יפן.

פסל של ג'אקו במקדש קוריאני עתיק
פסל של ג'אקו במקדש קוריאני לזכר הראשונים שהגיעו ליפן. מקור: ויקיפדיה

שנים של מחקר ואלפי ראיונות עם קוריאנים החיים ביפן בעת הזאת, הולידו פרויקט ספרותי מן המעלה ראשונה – פצ'ינקו  (446 עמ'), מאת מין ג'ין לי, סופרת ממוצא קוריאני שמלאו לה שבע כאשר משפחתה הגרה מסאול לארצות הברית. הספר תורגם לעברית (אורה דנקנר) וראה אור בהוצאת שוקן (2018). כתיבת ספר ופרסומו היוו בעיני מין ג'ין לי יעד שאין לוותר עליו. הצורך לפרסם דברים שפשוט נעלמים מתחת לרדאר, כגון העובדה שגם שחרור המולדת לא פתר את בעיית האפליה נגד הקוריאנים ביפן והגזענות כלפיהם, הפכו למשימת חייה של הסופרת.

הרומן פצ'ינקו, מגולל את תולדותיה של מובלעת קוריאנית שנוצרה ביפן בתחילת המאה ה-20, בעקבות הסכם סיפוח בין ראש ממשלת קוריאה לבין המושל היפני של קוריאה, וזאת בשמו של קיסר יפן (29.8.1910). סיפוח חצי האי קוריאה על ידי יפן יצר צורת ממשל חדשה בקוריאה, שעיקרה ממשלת בובות. מושל יפני שלט בקוריאה כשהוא כפוף לחלוטין למרותו של קיסר יפן. המושל קיבל הוראות  ישירות מטוקיו. הסכם הסיפוח נחשב בקוריאה עד ימינו כהסכם משפיל מאין כמותו. וכיוון שנחתם ב"שנת הכלב" לפי לוח השנה הבודהיסטי, הוא זכה לכינוי, "ההשפלה הלאומית בשנת הכלב". התאריך שבו נחתם ההסכם מסומן בלוח הקוריאני כ"יום ההשפלה הלאומי".

אזרחי קוריאה שהיגרו ליפן אחרי הסכם הסיפוח, קיוו שבכך יקיץ הקץ על תלאות חייהם. בפועל הם סבלו מאפליה ואי-שוויון מחפיר. חרפת הרעב אמנם נותרה מאחוריהם, בקוריאה. אבל בד בבד, ביפן לא שכחו להם את מוצאם. חלפו מספר דורות מאז והם עדיין נחשבים  כקוריאנים אתניים. במהלך חייהם רובם חווים  השפלה אישית וקהילתית, הם משמשים מטרה לגנאי וללעג והם כפופים לגחמותיהם של היפנים ביפן. יש לציין כי גם אחרי שהקיץ הקץ על השליטה היפנית בקוריאה, בעקבות כניעתה של יפן לבעלות הברית בתום מלחמת העולם השנייה (15 אוגוסט 1945), אותם מהגרים קוריאנים וצאצאיהם עדיין נחשבים כקבוצה אתנית נחותה.

פצ'ינקו
פצ'ינקו מאת מין ג'ין לי. הוצאת שוקן. קרדיט: סימניה

כאזרחית אמריקאית, הילדות של מין ג'ין לי הייתה ילדות נעימה בחיק משפחה חמה ומבוססת כלכלית. בני המשפחה השתלבו היטב במעמד הבינוני בארה"ב. איש מהם לא העלה על דעתו שמוצאו המשפחתי עלול להוות עבורו מכשול כלשהו בארצות הברית, בוודאי לא מכשול חברתי וכלכלי. באין סיבה נראית לעין להתעמק באופן מיוחד בהיסטוריה רחוקה של המשפחה, עצם החשיפה המקרית של מין ג'ין לי לסיפור האמיתי, הציבה אותה בפרשת דרכים בחיי הקריירה שלה. החשיפה המקרית להרצאה שנשא היסטוריון באוניברסיטת ייל על ההיסטוריה העגומה של הקוריאנים ביפן במאה העשרים,  הולידה פרויקט חשוב. ולא רק עבור קוריאנים החיים ביפן אלא עבור כל מי שהספר תורגם לשפת עמו ויכול ללמוד ממנו מה פירושו להיות קרבן של עם כובש. בהרצאתו,  גולל ההיסטוריון פרטים על אפליה בין תלמידי חטיבות הביניים ביפן. התופעה גבתה מחיר גבוה כאשר אחד התלמידים, צאצא למשפחת מהגרים מקוריאה, הושפל על ידי בני כיתתו במילות קללה שנכתבו בעמוד האחרון של ספר המחזור  שלו. ההלם והכאב הכו בו עד כי הגיב מידית בקפיצה אל מותו מגג בניין. המרצה הודה שאינו מסוגל לשכוח את הסיפור הטרגי.

החשיפה להיסטוריה של בני עמה התרחשה ב- 1990. וב- 1996, בהיותה סטודנטית בקולג'  מין ג'ין לי קיבלה החלטה להעלות על הכתב פרטים היסטוריים על האפליה והשפלת בני עמה ביפן, מאז הסיפוח, בתחילת המאה ה-20.

אחרי מספר ניסיונות כושלים לחשוף פרטים ולגולל את האמת ברומן ספרותי, ההצלחה האירה פנים למין ג'ין לי. תחילה ב- 2002, עם פרסום הסיפור "מולדת", במיזורי ריוויו. במאמרה התמקדה הסופרת בסיפורו של ילד קוריאני שביום הולדתו נלקחות ממנו טביעות אצבעות ורק אז הוא זוכה ב"מעמד של תושב זר" (זאיניצ'י) ביפן. סיפור דמיוני נוסף שלה נכתב בהשראת המקרה הטרגי שהובא לידיעתה על ידי ההיסטוריון מאוניברסיטת ייל.

שני הפרסומים זיכו את מין ג'ין לי במלגת כתיבה מטעם הקרן לאמנויות של ניו יורק. בזכות המלגה, היא שקדה על הרחבת הידע בכל הנוגע לרקע החברתי/היסטורי של הקוריאנים ביפן במאה העשרים. ככל שהמשיכה בעיסוקה היא גילתה שמדובר בחבית ללא תחתית. היא לא אמרה נואש. מין ג'ין לי המשיכה בכל הכוח לחפש פרטים אותנטיים על חייהם העלובים של קוריאנים אתניים ביפן שהושמו ללעג, שהוכחשו ונמחקו חלקית מהזיכרון ומדפי ההיסטוריה.

במוקד העלילה של פצ'ינקו, מהלך חייהן של נשים במשפחה ממוצא קוריאני, לאורך ארבעה דורות. נשים שבזכות נחישותן ותושייתן, משפחתן שרדה במשך עשרות שנים כקוריאנים-יפנים. לאורך הרומן כולו, הקורא נחשף לשימושי הלשון השכיחים של יפנים ביחסם לקוריאנים בני ארצם. שימושי לשון שהנציחו את מצבם הנחות של הקוריאנים האתניים. אחד הסמלים הלשוניים בעלי הקונוטציה השלילית הוא לכאורה, קוד לשוני, zainichi, זאיניצ'י, שמשמעותו המקורית המילונית היא "אזרח זר המתגורר ביפן דרך קבע". אולם כאמור, הביטוי נטען חיש מהר בקונוטציה שלילית והפך לסמל, ביטוי גנאי המפלה את  הקוריאנים האתניים ביפן.

מין ג'ין לי נדהמה, הדבר נשמע לה חסר הגיון. בעת המחקר שערכה היא הייתה מודעת היטב לעובדה שביפן מתגוררים בני דור שלישי, רביעי וחמישי של קוריאנים שהיגרו ליפן בתחילת המאה העשרים (ביפן חיים כיום כ-600,000 קוריאנים אתניים). ואם לא די בכך, רבים מביניהם קיבלו אזרחות יפנית. אחרים אף התחתנו עם יפנים, וקוריאנים נוספים עדיין שומרים באופן חלקי על המסורת שלהם. על אף כל זאת, החשש מפני אפליה גוררת עד היום רבים מצאצאי הקוריאנים האתניים להימנע מלחשוף את שורשיהם הקוריאנים. זאת על אף שזהותם האתנית מופיעה במסמכי הזיהוי וברישומים הממשלתיים.

פריצת הדרך של מין ג'ין לי במחקר ובכתיבת הספר, התרחשה גם היא במקרה. ב – 2007 בעלה קיבל הצעת עבודה בטוקיו ושניהם עברו מארה"ב לטוקיו. בטוקיו התאפשר למין ג'ין לי לראיין רבבות מצאצאי הקוריאנים הראשונים שהגרו ליפן בעקבות הסכם הסיפוח. ככל שמעגל הראיונות הלך והתרחב מין ג'ין לי הבינה שבמעמד פנים-אל-פנים נחשף עוד משהו, גדול יותר. התברר שאין המדובר באותה אפליה השכיחה במדינות רבות ולא ב"סתם קרבן ותו לא". הראיונות חשפו את מלא רוחב היריעה ומורכבותה של האפליה ביפן כנגד הקוריאנים.

במובן המעשי הקונקרטי, ביפן של ימינו עדיין קשה לקוריאנים מדור ההמשך להתפרנס ממקצועות שנחשבים לפופולריים בקרב היפנים. ולכך שייך כותר הספר "פצ'ינקו". העיסוק הבזוי שקוריאנים רבים ביפן עוסקים בו. כדי לחיות ולהתקיים בכבוד קוריאנים רבים ביפן מתפרנסים מעסקי ההימורים והקזינו ובעיקר מכונות המזל – הפצ'ינקו . יפנים ביפן נוטים להסתיר את העובדה שהם נכללים במצבת העובדים בעסקי ההימורים. יחד עם זאת הם אינם מדירים רגליהם ממשחקי מזל ועושים זאת בגלוי. הקוריאנים סופגים לעג בדרך כלל, בכל עיסוק שממנו הם מתפנסים. עד היום הלעג שהם זוכים לו כעובדי הפצ'ינקו הוא מעל ומעבר לכך. לעתים קרובות הם נחשדים כשייכים למאפיה, ארגוני הפשע ביפן -היאקוזה Yakuza.

פצ'ינקו הוא הישג בכל קנה מידה. כסופרת שהלכה בעקבות צו מצפונה, כשהיא מזדהה עם בני עמה וסיפור חייהם מאז תחילת המאה ה-20, מין ג'ין לי התפרסמה בעולם. כיום היא נחשבת כסופרת-חוקרת שהעזה לעשות מעשה. אין פלא שרבים מבני עמה ואף בני מובלעות אתניות אחרות, העוברות משברים דומים במדינות הקולטות אותם, מעריכים אותה על כך. פצ'ינקו זיכה את מין ג'ין לי בפרס הלאומי לספרות בארה"ב לשנת 2017, מטעם הקרן הלאומית לפרסים והוא תורגם לשפות רבות.

האם לגיטמי להפוך את טראומת השואה לנחלת העבר?

ספר שראה אור ב- 2015 ועוסק במידה רבה בטראומות השואה והנכבה, עורר פולמוס ציבורי. הספר, השואה והנכבה (עורכים: בשיר בשיר ועמוס גולדברג. הוצאת מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד, 367 עמודים), מציג תובנה מרכזית – טראומות היסטוריות הן אירועים שהתרחשו בעברו של עם ונחקקו בזיכרון הציבורי. חלקם הם אירועים מייסדי זהות או זהויות.

הן השואה והן הנכבה הם אירועים מכונני זהות. הראשון, אירוע מכונן זהות יהודית-ישראלית והשני, מכונן זהות פלסטינית. הביקורת טענה, ועדיין טוענת, שהספר "השואה והנכבה" לא דן בשאלה אחת מהותית, שגוזלת משני העמים את יכולת ההידברות: איך להפוך את טראומת השואה לנחלת העבר?

*****************

השאלות שנדונו בספר בצורה מספקת
השאלות שנדונו בספר השואה והנכבה בצורה מספקת הן – מדוע חמלה או הכרה בסבל הפלסטיני נתפשות בציבור הישראלי כאיום על הלגיטימיות של מדינת ישראל וגם על עצם קיומה? ולהפך: מדוע הכרה בשואה שאירעה ליהודי אירופה נתפשת בציבור הפלסטיני כאיום על הזהות ועל הזיכרון הפלסטיני?

השאלה שלא נדונה
אף-על-פי שמוסד ון-ליר ארגן כנס מתמשך בעקבות התובנות העולות מן הספר והפולמוס הציבורי שהתעורר, עדיין הוטחה ביקורת קשה על ידי חלק מהמתדיינים והתקשורת כנגד תובנות מסוימות בספר. אחת הביקורות – של פרופ' נורית גרץ – קבעה שנותרה שאלה אחת בעייתית, אך חשובה, שלא נדונה. גרץ טענה שלא זו בלבד שהשאלה לא נדונה, היא אף לא הועלתה לדיון: מה יביא לכך שטראומת השואה תהפוך לנחלת העבר ולא תמשיך לצוץ בכל פעם מחדש כאילו התרחשה כאן ועכשיו?

פרופ' גרץ על הספר השואה והנכבה :

ובכל זאת שאלה אחת מרחפת מעליו ולא נשאלת. מדוע, אף על פי שבמשך שנים התרבות הישראלית מדברת על הטראומה של השואה, מספרת אותה ומנתחת אותה, עדיין היא חוזרת אלינו כהד רפאים, כאילו לא זכתה לכל עיבוד? עדיין, כל הסכם מדיני הוא הסכם מינכן, כל איום הוא איום קיומי וכל אויב הוא גלגולו של היטלר שקם לתחייה. עדיין, אירועי השואה קיימים כחלום הבלהה של ההווה, ולא הפכו זיכרון של העבר.

האם חשוב ולגיטימי להפוך טראומה לאומית לנחלת העבר?
טראומות היסטוריות הן אירועים שהתרחשו בעברו של עם ונחקקו בזיכרון הציבורי. חלקם הם אירועים מייסדי זהות או זהויות. כזאת הייתה מלחמת יום הכיפורים. אבל מדוע התרבות הישראלית מדברת על הטראומה של מחדל יום הכיפורים ("המחדל"), מספרת אותו ומנתחת אותו וחוזרת אליו כאילו לא זכה לכל עיבוד? מדוע כל בעיה במישור הצבאי והמדיני הם "מחדל"?
שאלת "המחדל" של מלחמת יום הכיפורים לא מוצתה עד תום. מן הסתם המחדל נשאר איתנו עד היום, מבלי שיהפוך לנחלת העבר. אנחנו חיים עם הטראומה של מחדל יום הכיפורים כל יום וכל שנה. רק לאחרונה, ההתדיינות עם המשפחות השכולות של מבצע "צוק איתן", מעלה שמה שקרה שם הוא המשך ישיר של מחדל יום הכיפורים. (ראו לעניין זה את השיחה עם המשפחות השכולות בוועדת הביקורת של הכנסת וההשוואה בין מחדל המנהרות למחדל יום הכיפורים).

גרץ על הבעייתיות והפתרון:

תשובה המתבססת על התיאוריות של פרויד, היא שהטראומה הגלויה של השואה היא בין השאר סימפטום המסתיר מאחוריו טראומה אחרת שמקורה במלחמת תש"ח. הספר העוסק בשואה ובנכבה לא מדבר על הטראומה הזאת משום שהדיבור על הטראומה של הצד הישראלי יהיה התייחסות אל סבלו של הקורבן הלא נכון והתעלמות מהקורבן האמיתי. התבוננות כזאת לא מצויה בספר אבל היא נמצאת ביצירות התרבות, הרוח והאמנות הישראליות, שכמו סייסמוגרף רגיש חופרות אל תוך העבר ומעלות את מה שהחברה הישראלית השכיחה והשתיקה.

גרץ מציעה שאירועים כמו פרשת דיר יאסין והטבח בסברה ושתילה לא זכו לדיון מעמיק ונותרו בלי שמישהו יציג אותם כטראומות של קורבן אחר, לא-יהודי. במידה מסוימת, מדובר כאן בדוגמאות לכך שרק עיבוד האשמה כלפי האחר תוביל להבנה מחודשת של המצב הישראלי המורכב.
וכך גרץ טוענת: "כל עוד הקרבן לא יתגלה אף הוא כמבצע עוול או כעומד מן הצד מבלי להתערב וכמי שאנו מסוגל לפעול, טראומת השואה תמיד תחזור ותעלה כחלום הבלהות של ההווה, ולא תהפוך לנחלת העבר. וכפועל יוצא מכך, "כל הסכם מדיני ימשיך לסמל את הסכם מינכן, כל איום ימשיך לסמל איום קיומי וכל אויב ימשיך לסמל גלגולו של היטלר שקם לתחייה."

בהקשר זה אני מצטטת את דבריו של צבי גיל, ניצול שואה:

אנו יכולים ומצווים לעשות הכול כדי שהאנושות לא תגיע למפתן של אירועי שואה, וזאת על ידי מניעת אותן תופעות אשר קדמו לשואה. אולם פעילות זאת לא הגיעה לצערי לידי מינוף של כלל הציבור. זאת בשעה שבמקרים רבים אנשים, בעיקר פוליטיקאים, משתמשים בשואה כגורם איומי, כהפחדה, כטיפוח פולחן המוות, בשעה שאנו השרידים ביקשנו, ועדיין מבקשים, להעלות בראש שאיפתנו את קדושת החיים… בשעה שהשואה ותיעודה, או השימוש בה, יש לה אבות רבים, … – מוסר ההשכל שלה, הלקחים שלה הם גם יתומים וגם הומלֶסים. מה שקורה הוא שמצד אחד ישנה מערכת מרושתת של מוסדות לתיעוד והנצחה שיש להם מטרות משלהם, פטרונים, נדבנים שבטבוריהם הם קשורים, שלא לדבר שאֵלֶה, שעושים עבודה נפלאה, זה גם מקור הפרנסה שלהם. מצד שני ישנם הפוליטיקאים אשר כול ימות השנה ובעיקר ביום הזיכרון משתמשים בשואה לצרכים המזדמנים, כפי שאלה עולים.

אני מאמצת את דברי שני המלומדים. הן גרץ והן גיל סבורים ש"רק בשלב שבו יופקו מלוא הלקחים של השואה, והיא תחדל מלשמש במה וכלי מינוף לפוליטקאים, רק אז היא תנוח במקומה כאירוע טראומטי היסטורי".