תגית: התערטלות

האמת העירומה

מהו כוחו הרטורי של גוף אדם מעורטל בתרבות שלנו, בנסיבות של מחאה ופעולה פוליטית? מה משדר גוף מעורטל בנסיבות אלו? כיצד מגיבים צופים מהצד וכיצד הם מבינים ומפרשים תצוגה זו?

ההתערטלות החלקית כמופע הפגנה של אישה שטיפסה (17.7.2020) על מנורת שבעת הקנים מול משכן הכנסת בירושלים, במסגרת המחאה הציבורית בעד דמוקרטיה מתוקנת ונגד אלו שרומסים אותה, מלמדת שמשהו יכול לקרות כשאתה מוריד את הבגדים שלך. ושלפעולת הערטול בנסיבות כאלו עשויות להיות השלכות חברתיות ופוליטיות. בין השאר, אין להתעלם מהמשמעות הפרדוקסלית למראה הגוף החשוף – זו של המשתתפים מול זו של הצופים מהצד. מה שברור כאן הוא שגם כאשר הקול שותק, הגוף עדיין מדבר.

פרופ' אפרים דוד מאונ' חיפה, ערך מחקר על הפוליטיקה של הלבוש והעירום בספרטה. בהקדמה למאמר שפרסם הוא מבהיר: "שפת הלבוש היא אחד הערוצים המשמעותיים ביותר להעברת תקשורת בלתי מילולית. זאת מכיוון שערוץ זה מעביר טווח רחב ביותר של מסרים קולקטיביים, שמסייעים להיסטוריון, לאנתרופולוג, ולסוציולוג בכך שהם מספקים כמה אלמנטים חשובים התורמים לפענוח תרבויות. טיעון זה נכון לא רק לגבי לבוש. הוא נכון גם לגבי היעדר לבוש. התערטלות (שאיננה למטרות מעשה מגונה). המעוניין לעיין במחקרו המרתק יכול לחפש בגוגל:

Sparta and the politics of nudity,  by Ephraim David

EVE by Rodin
Eve covers her head in shame. By Rodin. Credit: Wikipedia

המסר הפוליטי של עירום (חוקי)

התייחסותו המחקרית של דוד מתמקדת בתרבות העירום בספרטה, ובעיקר למשמעות הפוליטית של העירום, כפי שמעידה כותרת המחקר שלו. דברי ההקדמה הכלליים המובאים במאמר מסייעים לפענח את ההשלכות והמשמעות של אירוע ההתערטלות החלקית של המפגינה שטיפסה על גבי מנורת שבעת הקנים מול משכן הכנסת (17.7).

עיקרו של דבר, מדובר בשימוש בסוג של תקשורת ציבורית, תקשורת המופנית כלפי כולי עלמא, ומתאפיינת ב"שתיקה": שקט רועם, אם תרצו. האדם כחיה פוליטית, משתמש בדרך כלל בלבוש ובמילים כדי להעביר מסר לסביבתו. כאשר האדם מתערטל (באופן חלקי וחוקי), בנסיבות של הפגנה פוליטית נגד אישיות או מערכת שלמה, הוא מתנהל כחיה פוליטית דמומה לחלוטין. עוצמת השקט שלו כפולה ומכופלת; גם שותק וגם מתערטל – הוא מעביר מסר לסביבה ללא קול וללא לבוש . אין זו תקשורת רגילה. נהפוך הוא, מדובר בתקשורת בלתי מילולית אפקטיבית וכזו שאין אפשרות להתעלם ממנה.

הסיבוב שעשתה המפגינה, כאשר טיפסה על ה"מנורה" – סמל מובהק של מדינת ישראל והיהדות – וכאשר חשפה את מחצית גופה העליון לעיני כל, היא בבחינת תקשורת פוליטית אפקטיבית ביותר, כזו שאינה משתמעת לשתי פנים – מחאה ציבורית נוקבת נגד המנהיגות הפוליטית מול בניין הכנסת שמשמעותה, "המלך עירום". הבחירה במיקום – מונומנט המנורה הנישא גבוה מעל המפגינים ובולט לעין כל – העצימה עוד יותר את אפקט המחאה של המפגינה, כחלק מהמחאה הקולקטיבית.

משחק משמעויות

אמנם קיים כאן משחק משמעויות: בין המשמעות שהמפגינה רצתה להעביר לבין מה שהקהל קלט בעיניו והבין: המשחק שבין הביטחון העצמי שלה אל מול תחושת הבושה של חלק מהצופים בה, הגאווה שלה מול תחושת הבוז של אחדים מהצופים כלפיה, וכן הלאה. ב"ישראל היום" דווח אחד הכתבים על ההתערטלות בזו הלשון: "קבוצת אנרכיסטים שהשתתפה בהפגנות השמאל ביזתה את מנורת שבעת הקנים מול הכנסת. יו"ר הכנסת, יריב לוין: 'זו בושה, זו לא מחאה לגיטימית. יש הבדל בין מחאה לגיטימית וביזוי סמלי המדינה'".

עירום הוא כלי פוליטי

עירום ככלי פוליטי הוא תלוי תרבות ונסיבות. בחברה חופשית כמו זו שלנו, התערטלות חלקית מעל מנורת שבעת הקנים התפרשה על ידי המפגינים וצופים רבים אחרים כאקט מנצח. האקט ההפגנתי הפך מיד לסמל ציבורי, זאת למרות תגובותיהם המסתייגות של כמה צופים. ההתערטלות המחישה לרבים שהצטרפנו לקהיליה הבינלאומית בכך שגם אצלנו נעשה שימוש בכוחה של תקשורת בלתי מילולית מן הסוג הזה, תקשורת שמזעזעת ומרעידה את אמות הסיפים – ללא קול או אלימות פיזית.  התקשורת המשודרת, המודפסת והדיגיטלית העניקה לאקט יוצא הדופן הזה הדים מעל ומעבר לכל פעולת מחאה שראינו עד כה. הגדילו לעשות הקריקטוריסטים. הם הנציחו את התמונה בדרך יצירתית, כל אחד לפי כישוריו, ובכך העצימו את מפגן הכוח של ציבור המפגינים באופן ויזואלי, ובמינימום של קווים ונקודות.