תגית: הר הקסמים

ביטון היה מעדיף אירוניה

כאשר נשאל מה הוא קורא כעת, השיב המשורר וחתן פרס ישראל, ארז ביטון, שהוא קורא בעיקר שירה. כמו לדוגמה שיריו של נתן אלתרמן. במחשבה שנייה הוסיף, אני קורא גם ספרות עולמית. כדוגמה הוא ציין את ספריו של מישל וולובק, והביע הסתייגות: "מאחר שוולובק הוא סרקסטי מידי, אני לא מתחבר אליו".

רגע לאחר מכן ביטון מציין שגם בספריו של תומאס מאן יש לא מעט סרקזם. ומסביר שהשימוש בסרקזם הוא כנראה במטרה למתן את פחד המוות. את אפקט המציאות הכל-כך קשה.

המהדורה המחודשת של "הר הקסמים" 2020, מאת תומאס מאן, בתרגומה של רחל ליברמן, ספריית הפועלים, 688 עמ', מציעה רקע לדיון בנושא, "מציאות קשה". אך לא רק – היא מספקת חומר למחשבה, ולבדיקת המונח "סרקזם" בהקשר של מציאות קשה.

תומאס מאן
הר הקסמים, תומאס מאן. קרדיט: ספריית הפועלים

הסיפור בקצרה:

על ראש הר הקסמים תומאס מאן יוצר מעין מיקרוקוסמוס של חברה רב לאומית אירופית. הוא שותל בה צעיר רגיל מן החברה הגרמנית הבורגנית, ומנחית עליו שפע של השפעות שונות ומגוונות המביאות את הגיבור לעסוק במהויות הקיום האנושי. אט-אט מגלה הגיבור את החופש הגלום בלהיות חולה. חופש מהשכל הישר ומהמחויבויות שמטילה השגרה – החופש להיות הוא עצמו.

יש משהו רלבנטי ב"הר הקסמים" לתקופה זאת, אומר ביטון. הסיפור מתרחש בסביבה של מחלת השחפת שהייתה מאוד נפוצה אז, וכעת יש לנו את הקורונה.

הדבר המופלא בספרו של מאן הוא שהטקסט נותן לך אלגוריה של מציאות דקדנטית. תחושה של מציאות בתחילת המאה ה- 20, אירופה רקובה לאחר מלחמת העולם הראשונה. הדמויות כל כך מוחשיות. והסרקזם חוגג, מוסיף ביטון בראיון שהעניק לגואל פינטו, הידוע בגישתו הפלורליסטית וחיבתו לענייני תרבות.

ובראיון למעריב אומר ביטון: יש בספר ניסיון להתמודד עם הקושי של היעלמות החולים, כשהיה ידוע שכל אחד מהם ימות בסופו של דבר, והכל עטוף בסוג של סרקזם שלא כל כך אהוב עלי, אבל בהחלט מובן לי השימוש בו כדי לרכך את אימת המוות והסופיות הזו.

האמנות נותנת פשר לסבל האנושי, ובלי ספק בספר הזה יש סבל של חולי השחפת ההולכים למות, אבל יש בו גם הרבה שמחה ביחסים בין הדמויות, וזה נותן לי מענה בחיפוש אחר פשר לחיים עצמם, מסכם ביטון.

מבולבלים? להלן כמה הגדרות מוסמכות

א. הגדרות:

הבחנה בין סרקזם ואירוניה.

במילון אבן־שושן אירוניה מוגדרת כ״לגלוג קל ומוסתר כלשהו״. אירוניה אינה חייבת להיות לעגנית או עוקצנית, אבל נחוץ שיהיה פער בין הכוונה המילולית לכוונה המפורשת.

הבחנה בין אירוניה לסרקזם.

אילון גלעדכאשר אירוניה משתמשת בלגלוג עוקצני מדובר בתת־סוג של אירוניה הנקראת סַרְקַזְם (ממילה יוונית שפירושה נשיכת בשר), אך לא כל אירוניה היא כזו.

הבחנה בין ציניות ואירוניה

אם כבר אנחנו כאן, כדאי לבדוק עוד מונח: ציניות. ובכן – ציניות היא תפיסה פילוסופית שאומרת שאנשים פועלים על פי מניעים אנוכיים צרים ולא על ידי אידיאולוגיה או ערכים נעלים.

ובעברית-כמו-בעברית – מתבלבלים בין ציניות ואירוניה לפחות מאז שנות ה- 40 של המאה הקודמת, וספק אם הדבר ישתנה בעתיד הנראה לעין. (אילון גלעד, הארץ, 27.7.2016).

מעתה הכל ברור: אירוניה עשויה לגלוש דרומה ואז זה סרקזם. וכל עוד האירוניה מושלת בכיפה, לביטון אין רתיעה ממנה…

***********

נספח

ההתנסות של ביטון עם "הר הקסמים" בתרגומו של מרדכי אבי-שאול, החלה לדבריו בגיל 14, כאשר היה תלמיד בבית חינוך לעיוורים בירושלים. שם הייתה שקיקה גדולה לקריאת ספרות קלאסית. ביטון מספר על משחקי תפקידים בין נערי המוסד החינוכי, על-פי הדמויות של הספר. "הפנמנו את הדמויות של הספר, עד כדי כך שהיינו מדמים את עצמנו כחלק מהן. אחד החברים התנהל כאילו הוא סטמבריני, אחר היה נאפטא היהודי הדחוי, העלוב, הערמומי, לאחרת קראנו שושא, והיו גם האנס קאסטורפ ויואכים". ביטון דימה עצמו לנאפטא. יחד עם האיטלקי סטמבריני, צאצא של מורשת ההשכלה הם שני אינטלקטואלים שהאנס הבורגני פוגש בבית ההבראה בשוויץ. דווקא סטמבריני מסמל את היופי של האדם מבחינה פיזית ומנטלית ורוחנית. אדם שמבטא את עצם השמחה של הקיום אפילו בתוך האוירה של המוות בבית ההבראה. מאידך, נאפטא הוא יהודי, קטן קומה, שמסמל את הדקדנציה והשמרנות הבלתי נגמרת שאין לה זכות קיום בעתיד. ולבסוף מתאבד.