כל הסימנים יצרו אצלי ציפיות שהנה לפני נובלה רוויית מתח, שעוסקת בתעלומה ופתרונה: גילוי גופה עודפת, בלתי ידועה, במעבדת החוג לאנטומיה של הפקולטה לרפואה בטכניון, מי אחראי לכך ומה יקרה בחוג לאנטומיה של הפקולטה לרפואה בטכניון, בעקבות הגילוי.
"אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו", יניב איצקוביץ', הוצאת כתר, 2020. 405 עמודים.
אפתח בכך שאציין שזו נובלה מרתקת, אותנטית ומרגשת, שמשלבת בין ז'אנר של מתח לז'אנר של דרמה וטרגדיה. יניב איצקוביץ' מיטיב לנגן על כל המיתרים הפנימיים של הקורא.
ולעצם העניין: אילו איצקוביץ' היה מעצים את מוטיב המתח (Suspense) מאותו רגע שבו התגלתה גופה אחת יותר מדי במעבדה לאנטומיה, היינו זוכים לעוד ספר מתח מהדור הישן. שכן, הז'אנר הולך כיום לכיוונים בולטים של עתידנות וטכנולוגיה מתקדמת. הפרק הפותח את הנובלה נועד, אם כן, להציג את החוקרת המשטרתית, איריס אברמוב (מנישואין) דרורי (מהבית). ומשם להמשיך הלאה אל הדמויות הממלאות את דפי הנובלה. חלקן מככבות כבר בעמודיה הראשונים וחלקן בהמשך. והמשותף לכולן הוא מורכבות חיי המשפחה, או מה שנקרא: תופעת המשפחה המתפוררת. האופי הארצישראלי של הנובלה מבוסס על סוגיית ההצלחה בחיים, מה המיוחד בכל הדמויות – לטוב ולרע, ולאיזה פרופיל ארצישראלי הן שייכות.
"אף אחד לא חוזר מפאלו אלטו" – משפט קריאה המופיע מספר פעמים בנובלה, פונה אל כל מי שאי פעם נסע ללמוד באוניברסיטה היוקרתית – סטנפורד, וניבאו לו עתיד וורוד כאשר ישתלב בחיי העבודה באמריקה. הראשון שטען כי למרות הכל, לא יישאר בפאלו אלטו, על כל הפיתויים הכלכליים שהיא מציעה, ובניגוד למה שחבריו הישראליים אומרים לו, הוא אותו אדם, שנחשד ברצח שני סטודנטים וצירוף גופותיהם למעבדת החוג לאנטומיה, תוך סילוק אחת הגופות שהיתה שם קודם. שמו דוקטור שצ'ופק, הידוע בכינוי "קותי". כל הסטודנטים שלו יודעים מה אמרו לו עמיתיו כאשר החליט לעזוב את פאלו אלטו: "תגיד, אתה מטורף? מה אתה מדבר על הטכניון? שלא תעז אפילו לשקול את זה. תקשיב טוב: אף אחד, אבל אף אחד, לא עוזב את פאלו אלטו". (עמ' 57).
התעלומה נסוגה לירכתי הבמה, ובמקומה עולה איריס אברמוב (דרורי). כאשת קריירה ומשקיענית, היא אינה זוכה להבנה מצד בעלה עופר , והוא נוטר לה. היא מצידה, מבקשת להסביר לפסיכולוגית מה עובר עליה ומדוע היא בעצם אמא למופת על-אף השעות המשוגעות שהיא מבלה בעבודה התובענית שלה. איריס היא אחת הדמויות המצטיירות כמודל חיובי לכל דבר. היא מוכשרת בעבודה, רגישה לילדיה ופתוחה להקשיב לטענות הסובבים אותה. דמות נוספת בעלת איכויות חיוביות למדי היא קרן (סאני) בן-עמי, בתו של פרופסור יובל בן-עמי. כמי שעדיין נחשבת כנערה צעירה, למרות שהתגלגלה לאחת השכונות הבעייתיות בעיר התחתית של חיפה, היא מטפחת שאיפות לקריירה בעולם המשחק והקולנוע, ומצליחה בכך. דמות נשית שלישית שנחשבת כחיובית בסביבתה, היא המורה לספרות, טליה אלקלעי, הנשואה לנוח קני. טליה מוכרת כאישה דעתנית, מבינה גדולה בספרות ושירה, שהתאהבה בפקיד בנק בשם נוח קני. אדם רב תושיות ומצליחן מבחינה כלכלית, האוהב את אשתו טליה. אבל כל אימת שהוא נחשף לעולמה הספרותי של אשתו הוא מפגין חוסר רצון מוחלט להתעניין בו מחמת חוסר התכליתיות של הנושא בעיניו. מה לו ולספרות? מה לו ולמשוררים? נוח מפרגן לטליה ומעניק לה חופש מוחלט. היא מלמדת, מקימה אגודות סופרים ויוזמת אירועי שירה, נותנת מעצמה לנזקקים. במהלך השנים, ביחסים שבינה לבין נוח נוצרים כצפוי מתחים. טליה מפתחת התנגדות פנימית להישגיו הכלכליים של בעלה. וכאשר הוא מתהדר במכונית שרד היא מתעקשת לרכוב על אופניים מיושנות ולהחנות אותם ממש ליד מכוניתו. את הקשר שלה עם הבנים המשותפים, גלעד ויותם, היא מטפחת ללא לאות. ובמיוחד את הקשר עם יותם הצעיר מבין בניה.
דמויות מבני הדור הצעיר מספקות דלק רב לחלק הדרמטי והטרגי של הנובלה: הבולטים שביניהם, עידן לוריא ויותם קני. לא כאן המקום לפרט את קורותיהם, הישגיהם, מעלליהם אהבותיהם וקשריהם הבינאישיים. מצטיירת תמונה מדאיגה של דור בעל אג'נדה לא מגובשת, דור שמאבד את דרכו ורק כאשר מגיעים מים עד נפש, הוא מתעשת ומוצא את עצמו. אם אלו הדמויות האופייניות לדור הצעיר בישראל, איצקוביץ' אכן הצליח לשרטט אותן על חולשותיהן ותכונותיהן החזקות.
ההצלחה הגדולה של איצקוביץ' בנובלה, היא הטיפול שלו במערכות היחסים בתוך המשפחה ומחוצה לה, כולל בגידות וחברויות,. הוא מיטיב להמחיז את מהות היחסים בין אישה לבן זוגה, ומקצה חלק נכבד מהנובלה לשם כך. איצקוביץ' מיטיב לעמוד על דקויות ביחסים בין אבות ובנים, בין סבים ונכדים, בין תושביה הערביים של חיפה בוואדי ניסנאס וואדי סאליב, לבין נשים וצעירים יהודיים. קרוב לוודאי שאיצקוביץ' עשה עבודת שטח רצינית בחקר מערכות יחסים. העליות והמורדות, הדרמות, האתגרים – וגם מתחים בין אחאים משתקפים במלא חיותם בנובלה.
כאשר סיימתי לקרא את הנובלה העשירה, המסוגננת, המרתקת, והווירטואוזית של איצקוביץ', דפדפתי מיד אחורה אל העמודים הראשונים שלה. חזרתי להתבונן בשרטוטי הדיסקציות, במיוחד זו שיצר ליאונרדו דה וינצ'י שטען, ששפת האנטומיה היא שפה חזותית. חזרתי גם לתמונה המפורסמת שצייר רמברנדט, "שיעור האנטומיה של ד"ר טוליפ" (1632), שבו מתבצעת נתיחה בגופו של פושע מורשע שהוצא להורג בעוון ניסיון לשדוד גלימה. המיוחד בו הוא שאף אחת מהדמויות שבציור לא עוקבת אחרי הגופה. הם מביטים ברופא, בצייר, בספר ההדרכה, אבל איש מהם אינו מביט בגופה. תמונות נוספות מתחום האנטומיה והדיסקציה מופיעות בהמשך, בעמ' 84, 85. ויש לכך הסבר: בעברו איצקוביץ' התעניין בחיבור בין נפש וגוף מנקודת מבט פילוסופית. ובנובלה זו הוא נמשך לחקר הגוף ככזה. כי מרגע שהאדם הופך לגופה, נותר רק הגוף.
הצלחה 