תגית: הרב ד"ר מאיר להמן

דילמת גבורתו של בר כוכבא

לרגל חגיגות ל"ג בעומר אנו שבים מחדש לשאלות הבסיסיות: האם בר-כוכבא ראוי להיחשב כ"גיבור" לאומי? משכמו ומעלה? או שמא, חשיבותו של רבי עקיבא עולה עשרות מונים עליו? האם תורתו ואמונתו של רבי עקיבא, דהיינו – האל שייחד את עמו ישראל כעם סגולה, יגן עליו ואין בכח הזרוע בלבד להושיע – הן אמת? 

היהדות האורתודוכסית בגרמניה של שלהי המאה ה-19, האמינה שאין לצאת למלחמה יזומה. בתוך כך גם האדירה את דמותו של רבי עקיבא על פני דמותו ומורשתו של בר כוכבא. ההבדל התהומי בין שני אישים אלו הפך מזמן לסמל המחלוקת בין האוכלוסייה האולטרה-אורתודוכסית בישראל לבין ציבור שהאמונה באל וקיום מצוותיו הם ממנו והלאה.

לאחרונה השגתי תרגום משנת תשט"ו (1956), מגרמנית לעברית, של הספר "רבי עקיבא", מאת ד"ר רב מאיר להמן שראה אור בגרמניה בשלהי המאה ה-19. זה אחד מתוך ספרים רבים נוספים מפרי עטו של להמן, אותם כתב, על מנת שבני הנוער בקהילה היהודית יכירו את גדולי וחכמי כל הדורות בתולדות העם היהודי, ובעזרת הספרים ילמדו פרטים חשובים על גדולי הדור ההוא.

רבי עקיבא

יש לציין כי מטרתו העיקרית של להמן, בכתיבת ספרות עממית, הייתה לחזק את הזיקה ללימוד תורה בקרב יהדות גרמניה בפרט ובאירופה בכלל ולהגביר בקרבם את האמונה באל. שכן בתחילת דרכו, כרבה הראשי של מגנצא/מיינץ, נוכח להמן, למורת רוחו, כי רבים מקרב יהודי מיינץ לא רק סיגלו אורחות חיים זרים ליהדות כדי להידמות לסביבה החברתית שלהם. יהודים אלו חסרו יידע בסיסי על עיקרי היהדות וחכמיה. ואכן, באמצעות ספריו, להמן הצליח לשקם את מה שנחשב בעיניו כהידרדרות המורשת היהודית.

שנים לאחר מותו אף זכה להמן שספריו יתורגמו מגרמנית לעברית (בשנות ה-60), ויהפכו לנכס רוחני בקרב ילדי הציבור האורתודוכסי בישראל.

בסיפרו רבי עקיבא, להמן מיטיב לתאר את המפגש בין בר-כוכבא – שנולד בשם מנחם, אומץ על ידי לוי מכזיב וקיבל את השם שמעון – לבין רבי עקיבא. כשבר-כוכבא הופיע באופק חייו של רבי עקיבא, והוכר על ידי חכמי הדור כ"משיח" וכ"מלך", התגנב החשש ללבו של רבי עקיבא, שבעקבות ההכרה הזאת בבר כוכבא, ירים הלה את נס המרד נגד שליטי רומי. וכך אכן קרה.

המתח שנוצר בין בר כוכבא לבין רבי עקיבא נסב סביב השאלה: האם להכריז על מרד של יהודי ישראל בשליטי רומי, ולהקים צבא גדול כדי לנצח בכוח הזרוע?

לפי להמן, ולפי גרסת יהדות גרמניה האורתודוכסית, באותה עת, ערכו הרוחני של רבי עקיבא עלה עשרות מונים על זה של בר כוכבא. הוא מוצג על ידם באור חיובי. בעוד בר כוכבא מייצג בעיניהם את כל מי שפנו עורף למסורת היהודית. בין פרטי הוויכוח שהתנהל ביניהם בנדון, שאותם מגולל לפנינו להמן, בולטת נחישותו של בר כוכבא להגדיל את היקף מערך הצבא היהודי, וזאת אף במחיר של כריתת ברית עם ה"כותים", שנחשבו מאות בשנים כאויביי היהודים ובעלי כוונה לקעקע את יהדותו של הציבור היהודים בישראל ובגולה.

סיפור ה"כותים" – שלפי המסורת, הביא אותם סנחריב מלך אשור אל ארץ-ישראל על מנת ליישב את ממלכת ישראל לאחר שתושביה הוגלו – הוא סיפור מרתק כשלעצמו. אציין רק זאת: ה"כותים" הם לא אחרים מאשר ה"שומרונים", כך מבהיר לנו גם להמן. מעוזם היה הר גריזים שבשומרון, ובעקבות אירוע מסוים הקשור ליוזמה להקים מחדש את בית המקדש, הם נטרו לציבור היהודי והיו מוכנים לתמוך בכל מי שרצה ברעתו ובהשמדתו.

רבי עקיבא, מאת הרב ד"ר מאיר להמן, הוא עדות לחשיבה אולטרה-אורתודוכסית, הנמשכת גם בימינו אנו. ואילו דמותו של בר-כוכבא וחשיבתו המיליטנטית, שהפכו לנכס צאן ברזל של המגזר החילוני הלא-מאמין, כפי שעולה מספר זה, נתקבעה בנוף הלאומי של הציבור החילוני, כ"עובדה בעלת חשיבות עליונה" על כל המשתמע מכך.

עובדת קיומן של שתי אמיתות אלו בכפיפה אחת, אמורה לאותת לכולנו שחלוף הזמן לא עמעם את המתח גם בקרבנו. המתח הבולט בא לידי ביטוי בימים אלו בחגיגות ל"ג בעומר. אי לכך, הציבור החילוני נוהג להתקין לילדים חץ וקשת, ולשבת עמם סביב המדורה, כפי שבר-כוכבא נהג לעשות, לפי הנרטיב. מנגד, רבים מקרב ציבור היהדות האורתודוכסית עולים לקברו של הרשב"י, תלמידו של רבי עקיבא, ומתחזקים באמונתם.

ולעניין מלחמות וצבא אוסיף, שהאורתודוכסיה רואה ברבי עקיבא את התגלמות האמונה בהשגחה האלוהית ומטיפה להימנעות משפיכות דמים ותקיפת האויב בכוח הזרוע. ואילו את בר כוכבא הם מציגים כהיפוכו של דבר. מנגד, הציבור החילוני ממשיך להעמיד את הנרטיב הציוני מעל אמת היסטורית אחרת זו. מאז שהנצו ניצני הציונות, הקפידו להצמיד לבר כוכבא דימוי של "גיבור לאומי", וטווה סביבו סיפורים שהפכו לנכסי צאן ברזל שלו בעת החדשה בישראל (כפי שכתבתי ברשימה קודמת).

לפי הנרטיב הציוני, כל אימת שעם ישראל נקלע למצוקה פיזית, משליך הציבור החילוני את יהבו על כוח הזרוע כפי שעשה בר כוכבא, המושיע הלאומי שחירף נפשו למען עמו, והצליח (לזמן מה) לקעקע את מזימותיו של קיסר רומי להשמיד כל זכר ליהדות ולעם היהודי באשר הוא.

הנרטיב המתחרה – הנרטיב של הציבור האולטרה-אורתודוכסי

הציבור האולטרה-אורתודוכסי נוקט עמדה שונה. עמדתם מבהירה שאין סוטים מדרכו של רבי עקיבא ושל תלמידו רבי שמעון בר יוחאי (הרשב"י). שכן אלו הם הגיבורים בעיני הציבור המאמין. בכל שנה חוגג ציבור זה את ל"ג בעומר בטקס לציון יום מותו של מי שנחשב לעילוי רוחני, וזוכר את מורשתו הרוחנית של מי שהנחיל לנו את ספר ה"זוהר".

לרגל חגיגות ל"ג בעומר אנו שבים מחדש לשאלות הבסיסיות:

האם בר כוכבא ראוי להיחשב לגיבור לאומי, אדם משכמו ומעלה? או שמא האם חשיבותו של רבי עקיבא עולה עשרות מונים עליו? שאלות נוספות באותה רוח הן: האם תורתו ואמונתו של רבי עקיבא – האל, שייחד את עמו ישראל כעם סגולה, יגן עליו ואין בכח הזרוע בלבד להושיע – הן אמת? או שמא האמת טמונה בתורתו ואמונתו של בר כוכבא, דהיינו – בכוח הזרוע בלבד ייוושע העם?

כפי שכבר כתבתי, נרטיב אינו מייצג "אמת היסטורית" בעיני כולי עלמא, אלא בעיניי המאמין בו, ורק הוא מתייחס אליו כאמת היסטורית; אמת שהיא מעל לכל ויכוח. עלינו להבין שנרטיב קולקטיבי נוצר חדשות לבקרים בימינו וגם בימי בר-כוכבא ורבי עקיבא. זאת מתוך צורך השעה, ועבור הדורות הבאים. נרטיב קולקטיבי מככב במיוחד בעיתות מצוקה או בעקבות אירועים היסטוריים דרמטיים. או אז עולה קרנו של נרטיב והוא נתפס כאמת היסטורית בעיני קולקטיב מובחן או לאומי. ובמקביל, יכול שיעלה קרנו של נרטיב מתחרה בעת ובעונה אחת, ויזכה לאמונם של ציבורים מובחנים ו/או לאומיים. ויש לזה מחיר. כמו העמקת הקרע והחרפת היריבות בין המחנות בתוך הציבור הרחב.

במובן האובייקטיבי, אין עוררין על כך שנרטיב בר-כוכבא נתפס כאמת היסטורית בקרב הציבור החילוני בישראל ואילו נרטיב רבי עקיבא, כגדול הדור שהלך ראש בראש נגד נטיותיו הכוחניות של בר כוכבא, הלך ונחלש בקרב ציבור זה במשך השנים. בקרב האורתודוכסיה המצב הפוך לחלוטין ולא רק זה. ילדי ישראל החילוניים מזדהים טוטלית עם גבורתו של בר כוכבא וסיפור המרד ברומאים, בעוד ילדי הציבור האורתודוכסי מזדהים טוטלית עם מורשתו של הרשב"י ותרומתו וגדולתו של רבי עקיבא שזכה להעמיד תלמידי חכמים ובראשם הרשב"י.

עליונות הכח מול האמונה באל

בל"ג בעומר ניטיב לעשות אם נרד לעומקו של הויכוח ההיסטורי בין רבי עקיבא לבין בר-כוכבא, ונשאל את עצמנו שאלה בסיסית בדבר עליונות כח הזרוע על פני כוחה של אמונה באל. כפי ששאל רבי עקיבא את בר-כוכבא:

למה לנו עזרת בני אדם אם האלוקים איתנו, יאמרו האולטרה-אורתודוכסים. האם שומה עלינו לרכז כוחות רבים ולייחס חשיבות יתירה לדרכי המלחמה או לבטוח בעזרתו של האלוקים? האם כוחנו ואומץ ידינו יעשו לנו חיל? או אלוקים יהיה בעזרנו ובו נבטח.

גם כעבור מאה וחמישים שנה מאז נכתב סיפורו של רבי עקיבא בשפה הגרמנית עבור יהודי גרמניה ואירופה, השאלה הזו עדיין רלבנטית, שכן היא משליכה בין היתר על סוגיית גיוס אברכים לצה"ל.

על חירות בעת הזאת ובהגדה של פסח

בהגדה של פסח כלול מוקד ערכי חשוב: "חירות". בעזרתו נוכל להסביר לעצמנו ולאחרים מהי "חירות" ולקשור אותה להוויה הפרטית והציבורית שלנו בעת הזאת.

*********************

"שבכל דור ודור…"

רבים נוטים להציג את הפסוק "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו" כחזות הכל של ההגדה של פסח, ואת המסר שבו, כמתייחס לגורלנו כ"עם נרדף" המועד להשמדה. ואולם, בהגדה של פסח יש מוקד ערכי חשוב נוסף: חירות. בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים – מעבדות לחירות. האם אנו מבינים את ערך חרות האדם לאשורו?

******************

בכל דור ודור

כידוע, ההגדה של פסח היא מקבץ אדיר של סמלים בעלי מסר חברתי.

אחד ממוקדי ההגדה של פסח – ארבע הקושיות – מזכיר לכולנו את היותנו בני חורין. וכאשר אנו שרים את "עבדים היינו… ועתה בני חורין," כדאי לא להחמיץ את ההזדמנות להתייחס לרעיון המרכזי הגלום ב"יציאת מצרים" – חציית הים כסמל למעבר חד משעבוד לחרות. עדיין לא מאוחר מדי להסביר לעצמנו ולאחרים את המושג חרות האדם ולקשור אותו להווי הפרטי והציבורי של כאן ועכשיו.

משמעותה של הזכות לחירות היא ש"האדם הוא יצור עצמאי שמנהל את חייו באוטונומיה. לכל אדם יש זכות לקבל החלטות לגבי חייו באופן עצמאי וללא התערבות של גורם חיצוני ולחיות את חייו באופן שהוא רואה לנכון. הזכות לחירות היא זכות טבעית שמוענקת לאדם מעצם היותו אדם, לשלטון אסור לשלול את הזכות הזו כיוון שלא הוא המעניק אותה לאדם. עם זאת, ישנם מקרים בהם יש צורך להגביל את חירותו של האדם: אם הוא מהווה סכנה לעצמו, במקרה שהוא פוגע בזכויות של אדם אחר (או בחברה ובסדר הציבורי)". (ויקיפדיה)

חירות במובן הרוחני ובמובן היומיומי של כאן ועכשיו, היא נכס שניתן לכל אחת ואחד מאיתנו. הנוסחה להשגת חירות, כרוכה בין היתר במודעות לשעבודים הרבים שהם מנת חלקה של אוכלוסיית העולם במאה ה-21 המתפארת בשפע וקידמה: שעבוד גשמי; שעבוד לכסף, לכוח ולשררה; שעבוד לגחמות פוליטיות ותכתיבים חברתיים… גם קריאה מושכלת של ההגדה עשויה להבהיר מהי חירות.

ערב פסח תשע"ד (2014) עלעלתי בפירוש "מאיר נתיב" להגדה של פסח, בחיפוש אחר הערך "חירות" שהוא לב ליבו של סיפור יציאת מצרים.

פירוש "מאיר נתיב" להגדה של פסח הוא פרי עטו של הרב ד"ר מאיר להמן – רב הקהילה היהודית האורתודוכסית במיינץ שבגרמניה במחצית השנייה של המאה ה-19. למזלנו, ההגדה עם פירוש מאיר נתיב תורגמו מגרמנית לעברית אי-שם בשנות ה-60 של המאה ה- 20. זהו ספר נדיר, שזכה כבר למספר מהדורות ותורגם לשפות זרות.

חירות גשמית  לפי ארבע הקושיות

מה נשתנה

פירוש "מאיר נתיב" ל"ארבע הקושיות" מביא את דבריו של רבינו דון יצחק אברבנאל ומפרשים נוספים הדנים בשאלה, "מדוע מציין בעל ההגדה דווקא את ארבעת השינויים הללו: מצה, מרור, טיבול והסבה? הן ישנם עוד דברים שבהם נבדל ליל הסדר מיתר הלילות: אכילת קרבן פסח, חיוב בארבע כוסות, ונטילת ידיים שתי פעמים?"

אברבנאל מסביר, "יש לנו בלילה הזה שני דברים המורים על עבדות והם: המצה והמרור, ושני דברים אחרים המורים על חירות: טיבול והסבה"; רוצה לומר: "בלילה הזה אנו עושים דברים המורים על היותנו בני חורין, בני מלכים, שרים ויועצי ארץ, ונעשה דברים אחרים המורים בהיפך, על היותנו עבדים נכנעים, בזויים ושפלים." הפירוט מגיע בהמשך:

ומצד אחר יראה ההיפך, שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ או מצה, כל אדם כפי רצונו מבלי חיוב, והלילה הזה כולו מצב בחיוב, וזה בלי ספק מורה על העבדות, שהמצה היא לחם עוני ומאכל העבדים העמלים, ובזה הדרך עצמו אנו אוכלים בכל הלילות שאר ירקות בתבשיל מרוקח ובפת, והלילה הזה כלו מרור, ר"ל מרור כמו שהוא, חי, לא מבושל ובלי פת, וזה גם כן סימן עבדות ועניות. עוד נעשה בהיפך זה, שבכל הלילות אנו אוכלין בין יושבים ובין מסובים, והלילה הזה כולנו מסובין, וזה מורה על היותנו בני חורין, כיון שאנחנו כקטן כגדול אוכלים בהסיבה, בכבוד גדול.

"כי הנה בכל הלילות אין אנו חייבים לטבל אפילו פעם אחת, והלילה הזה אנו מטבילין בחובה שתי פעמים, או אין אנו נוהגין לטבל קודם הסעודה, והלילה הזה שתי פעמים, וזה מורה על היותנו בני חורין ושרים, ונדיבי עם, כיון שאנו אוכלין המאכל עם תיקוני הטיבולים, כי זהו דרך השרים האוכלים מעדנים.

פירוש מאיר נתיב לארבע הקושיות מדגיש כי פרט לחירות מן השעבוד הגשמי, זקוק האדם לסוגי חרות נוספים: חירות רוחנית וחרות מוסרית.

חירות רוחנית 

"האדם הכבול בכבלי הבורות אינו בן חורין, לו גם ישב על כסא מלכים. גם האדם הכבול בכבלי רצונותיו אינו בן חורין, לו אף ישלוט על ארצות ועמים. אפילו מטען גדול של חכמה, עדיין אינו מעניק לאדם חרות רוחנית."

רק היודע להשיב על שאלות היסוד של החיים: מה אנו? לשם מה נוצרנו? מהי תכלית חיינו ומעשינו? למה צריכים אנו לשאוף? מהי תכליתנו הסופית? – הוא הזוכה לחרות רוחנית.

חירות מוסרית

פירוש מאיר נתיב שופך אור גם על ערך החרות המוסרית. וכך הוא אומר:

אולם, אל החרות הגשמית והרוחנית, צריכה להילוות החרות המוסרית: 'מאס ברע ובחר בטוב' (ישעיהו, ז, ט"ו-ט"ז)."

כך ניתן להבין גם מתוך הפסוק בהגדה: 'וירעו אותנו המצרים', המצרים בדו עלינו עלילות שקר, על מנת להציג אותנו כרעים, ולהוציא עלינו שם רע של בוגדים ואויבי הארץ'. אבל נצטווינו בתורה: 'לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו' (דברים, כג, ח). צווי זה לא נאמר בזמן בואם של בני ישראל למצרים, כאשר נהנו מהכנסת האורחים המצרית. הוא נאמר לאחר יציאתנו ממצרים, לאחר שכבר הוכיח העם המצרי את מלוא אכזריותו ושפלותו!'.

סיכומו של עניין – אין די בכך שנקרא את הקושיות והפסוקים הרלבנטיים לערך החירות מתוך ההגדה.

הקריאה בהגדה מחייבת הבלטת ערך החירות על כל היבטיה. קריאה כזאת תוביל לא רק לתובנה שחירותנו הנה במישור הגשמי, והרוחני. אדרבא, עלינו לבדוק את עצמנו ומעשינו.

ואם אנו נוהגים מדי פעם לחרוג מד' אמותינו ולשאול את עצמנו מה עשינו למען ה"אחר", ומעידים על עצמנו שלא תעבנו "את המצרי" – קרי, לא התנכלנו למיעוטים, לפליטים ולגרים – זכינו לעלות על דרך המלך לחרות מוסרית.

חד-גדיא: רשימה לזכר קרבנות השואה

האופוריה שהייתה נחלתם של רבים מבני עמנו שישבו בגרמניה ובמדינות השכנות לה נבעה בעיקר מגילויי הסובלנות של שלטונות גרמניה כלפי היהודים בשלהי המאה ה-18. בתקופת הרייך השלישי התהפכו היוצרות.

סבה של סבתי, הרב ד"ר מרכוס (מאיר) להמן ייסד את העיתון יזרעליט 1938-1860, שיקם את הקהילה האורתודוכסית במיינץ, פרסם קבצי סיפורים, כתב פרשנות לספרי ההלכה ופרסם את ההגדה של פסח ערב מלחה"ע ה-I, מלווה בדברי פרשנותו, כדי שחיילים יהודים שגויסו על ידי צבא גרמניה יוכלו לקיים סדר פסח כהלכתו.

Lehmann, Rabbi Dr. M. (1914) Hagadah Schel Pesach. Frankfurt am Main, Germany: Verlag von I. Kauffmann.

 בדברי פרשנותו לשיר 'חד גדיא' הביע להמן תחושות אופטימיות ביותר בנוגע לעתידם של יהודי גרמניה ואירופה. המציאות הפוליטית שנוצרה בעקבות עליית הנאציזם טפחה על פני הדור כולו. להמן עצמו נפטר בשנת 1929 וצאצאיו, בני דורה של סבתי – משפחות להמן – נפוצו לכל עבר. חלקם, אזרחי גרמניה והולנד, ניספו בשואה במחנה ההשמדה ברגן-בלזן. את סיפורה של  'שארית הפליטה' הזו, מיטיב לספר נינו של הרב מרכוס (מאיר) להמן, אשר (מאיר) להמן, שחווה את זוועות מחנה ההשמדה ברגן בלזן וניצל בנס יחד עם אחיותיו קוני וטוני.

Lehmann, Osher M. (1996). Faith at the Brink. Brooklyn, NY: Lehmann Books. (Distributed by The Judaica Press Inc. Distributed in Europe by L. Lehmann, Hebrew Booksellers, Gateshead England).

הנה פסקה מתוך דברי פרשנותו של מרכוס להמן ל'חד גדיא'  (1918)–

"החוגים המתקדמים והנאורים (Civilized) בני זמננו כבר לא רוצחים יהודים על בסיס חוסר סובלנות. חברה אזרחית מתקדמת מגלה נכונות לחיות בהרמוניה ומיישמת ערכים של שוויון, כבוד הדדי וסובלנות לפלורליזם. חברה אזרחית בשיא פריחתה מממשת את הערך התנכ"י 'וגר זאב עם כבש', כהיפוך מוחלט לחברה בה שולטים חוקי הג'ונגל שבהם רק החזק שורד והכוח והעוצמה הם חזות הכל".

בתקופת הרייך השלישי התהפכו היוצרות.

הנאצים ועוזריהם ניצלו את עוצמת הטכנולוגיה כדי לרצוח אוכלוסיות שלמות על מזבח של חוסר סובלנות.

בספר קהלת פרק ג' פסוק 4 כתוב:

עת לבכות                   ועת לשחוק

עת ספוד                    ועת רקוד

ביום זה אנחנו בוכים יחד עם יהדות העולם על קרבנות השואה הנאצית זוכרים את ששת המיליונים שנרצחו בשואה.

העצב והכאב על רצח והשמדת של אוכלוסיות ועמים מלווים אותנו לדאבוננו גם בעת החדשה. לא נלמדו עדיין כל לקחי השואה הנאצית.

אפיונים תרבותיים של אומה נאורה נמדדים לפי דרגת האזרחיות (Civilization) בתוך גבולותיה. חוקי הג'ונגל האכזריים והחייתיים השוררים במקומות שונים בעולם וחוסר הסובלנות כלפי פלורליזם הם אות קלון לנוקטים בהם וכך ראוי להתייחס אליהם.

חזרה לבלוג שלי ב'רשימות'