תגית: הצעת חוק

הצעת חוק האוסרת שימוש בסמלי השואה – שנויה במחלוקת

הצעת חוק שמבקשת להגביל את חופש הביטוי על-ידי איסור פלילי של השימוש בסמלי השואה הנאצית בשיח הציבורי, עושה עוול לעם שסוע מבחינה אידיאולוגית, שהזיכרון הקולקטיבי שלו רווי טראומות היסטוריות. באגודה לזכויות האזרח מותחים ביקורת על הצעת החוק, והצדק עימם. עם זאת, הטיעון של האגודה אינו משכנע דיו.

הפגנת סטודנטים נגד תכנית ההתנתקות
הפגנת סטודנטים נגד תכנית ההתנתקות. קרדיט: ויקיפדיה

הטיעון של האגודה לזכויות האזרח בישראל :

 דווקא בשל חשיבות ומרכזיות השואה, הניסיון להכתיב מתי ובאיזה הקשר מותר להתייחס אליה הוא חמור במיוחד". לפי הטיעון, להצעת החוק יש השלכות חמורות משום שהיא מבקשת "לשלוט בכח ובאמצעות איסורים פליליים ואיומים במאסר, על הדיון הציבורי, תוכנו ונימותיו… חופש הביטוי… כולל גם את הזכות לעשות שימוש רטורי בדימויים קשים ופרובוקטיביים.

השואה הנאצית והזיכרון הקולקטיבי

מה שנעלם מהדיון בעד או נגד הצעת החוק הוא, שכל אירוע הנחקק כטראומתי בזיכרון הציבורי הנו באורח פרדוכסלי פונקציונאלי לגמרי, בקונטקסט של שסעים אידיאולוגיים. שכן, אירוע טראומתי משרת נאמנה ומחזק אידיאולוגיות מובחנות. זהות עצמית. כאשר קולקטיב חברתי מנסה להצדיק עמדות קונקרטיות כלפי החלטות בעלות אופי לאומי, שעומדות להתקבל או להתממש, חשיבות האידיאולוגיה עולה עשרות מונים על השתקתה במדינה דמוקרטית השואפת לדיאלוג. דוגמא טרייה לכך היא התנגדותם של תושבי עוטף עזה וצפון השומרון ל"תכנית ההתנתקות".

סמלי השואה ו"תכנית ההתנתקות"

בעבודת מחקר שלי, שפורסמה בכתב העת "פנים" (חוברת 31, 2007, עמ' 124-100) הראיתי שאירוע היסטורי הנתפס כטראומתי, נחקק בזיכרון הלאומי, לאורך זמן, כסיפר/נרטיב מלכד. יחד עם זאת, אותו אירוע משרת אידיאולוגיות של זרמים מובחנים החיים זה לצד זה באותה מדינה. האף שהם שונים ו/או יריבים, מבחינתם לטראומה הלאומית יש רבדי זיכרון מתחת לקליפה החיצונית של הזיכרון הלאומי. אלו חיוניים כדי לחזק דיאלוג פורה בחברה דמוקרטית, לתמוך בטיעונים של קבוצות מישנה אלו, במיוחד בעניינים קיומיים מעוררי מחלוקת.

ב-18 באפריל 2004 פרסם משרד ראש הממשלה בישראל את עקרונות "תוכנית ההתנתקות", לפיהם מתחייבת ישראל לסגת מרצועת עזה וצפון השומרון, ולפרק כעשרים יישובים. ב- 20 באוקטובר 2004 הצביעה כנסת ישראל בעד "תכנית ההתנתקות".

מאז סוף שנת 2004 חוגים אידיאולוגיים מובחנים בחברה הישראלית העלו טיעונים בעד ו/או נגד יוזמת ההתנתקות וביצועה. הטיעונים נועדו להעניק לגיטימציה, או דה-לגיטימציה, לאופי היהודי של היישובים בגוש קטיף ובצפון השומרון.

המחאה נגד "תכנית ההתנתקות" התנהלה בדרך כלל באמצעות טיעונים סבירים

מחאתם של מתיישבי סובב עזה וצפון השומרון, שהתנגדו לתוכנית ההתנתקות, נתמכה בטיעונים שבבסיסם זיקה היסטורית בין העם היהודי לבין ארץ ישראל ותפיסת עולם לפיה "אין בסיס מוסרי ל'טרנספר' של יהודים על ידי יהודים". בהפגנה נגד תוכנית ההתנתקות, שהתקיימה בכיכר ציון בירושלים בספטמבר 2004, קרא יושב ראש מועצת יהודה ושומרון, בנצי ליברמן, מסמך שנכתב ברוח עשרת הדיברות: "לאו לעקירת ישובים שהנה עוול אישי ולאומי". שלמה אבינר, רבה של התנחלות בית-אל, אמר בהפגנה: "הארץ הזאת נקראת ארץ-ישראל ולא ארץ ישמעאל," והוסיף: "לערבים יש עשרים מדינות ולנו רק אחת… חזרנו ולא נזוז מארצנו לעולם."

אולם בזאת לא נעצרו ביטויי המחאה. סגנון ההתבטאויות נגד תכנית התנתקות הלך והקצין

צעירים חמומי אידיאולוגיה, המשלבים את תורות הרב אברהם יצחק קוק, רבי נחמן מברסלב והרב  מאיר כהנא עם חלוציות על פי דרכם, ושפעילותם מתרכזת באזור גבעות יהודה ושומרון, התארגנו כ"נוער הגבעות" והפגינו נגד התוכנית באמרם, "אנחנו לא מתכוונים לוותר".

בהעדר אירוע טראומתי מהזמן האחרון, שיספק דלק למתנגדים לתוכנית, הקיצוניים שביניהם עשו לבסוף צעד דרמתי על מנת לשכנע בצדקתם. הם הרחיקו לכת עד לשימוש בשואה הנאצית, טראומה היסטורית יהודית מאמצע המאה הקודמת, המחברת את פזורות העם היהודי ואת תושביה היהודים של מדינת ישראל לקהילה אחת של "קורבנות השואה". יתרה מכך, הם האמינו שגיוס מוטיבים מתוך הנרטיב המיתי של השואה, יאחד את עם-ישראל מול מה שייזכר, כפי שטענו, כטראומה היסטורית נוספת בתולדות המדינה והעם היהודי. וכך, הקיצוניים שבין מתיישבי רצועת עזה השתמשו בטלאי צהוב, הניפו שלטים הנושאים דימויים וסמלים מתקופת השואה ואישי ציבור שסלדו מכך העלו את התופעה לשיח הציבורי אך שום הצעת חוק בעניין השימוש בטלאי הצהוב או סמלים אחרים מתקופת השואה לא הועלה על שולחן הכנסת.

המסקנה העולה מכאן, בנוגע ליוזמת הצעת החוק, שאושרה בקריאה טרומית על-ידי מליאת הכנסת, די עגומה: הסחף בהגבלת חופש הביטוי בישראל הנו רע כשלעצמו, אך בעיקר פוגע ביכולת הלגיטימית הדמוקרטית של קבוצות להשתמש בסמלים כדי להיאבק נגד מה שנתפס על ידם כעוולות פנים-חברתיות בישראל.