תגית: הנצחה

גלגוליה של סמנטיקה – נרטיב "באבי יאר"

מאז פורסמה (1961) הפואמה "באבי יאר" מאת יבגני יבטושנקו, התנהל קרב סמנטי סביב ההנצחה של הקרבנות היהודיים בבאבי יאר. הקרב ניטש בין נאמני המשטר הסובייטי ומתנגדיהם – בעיקר סופרים, משוררים ואמנים. ממשלת ברה"מ השקיעה מאמץ כדי לקעקע את משמעות הפואמה "באבי יאר". בתקופת שלטונו, ניסה חרושצ'וב למחוק את האתר מההיסטוריה (גם פיזית). אחר כך ניסו הסובייטים למחוק את האופי היהודי של הטגרדיה בבאבי יאר, ולבסוף, בשנות ה-80 הם הפכו את המקום לאתר המגנה את הציונות ועושה הקבלה בינה לנאציזם. מאז 1991 השליטה בנרטיב עברה לידי יהדות קייב, איך קרה הדבר?

גלגוליה של סמנטיקה ומאבק על נרטיב "באבי יאר"

כיתוב רשמי על גבי מצבה ואנדרטה והנצחת זכר המת, מזמין פרובוקציות. הנצחת חללי מערכות ישראל חורגת מגבולות מעגלי השכול הפרטיים – יש לה משמעות ציבורית עמוקה. היגון והשכול הם נחלתם של הקרובים ביותר אל החלל ומהווים חלק מצנעת הפרט. לעומתם, חייב זכרם של החללים להיות נחלתו של הציבור כולו ולהוות מרכיב בזיכרון הקולקטיבי של החברה הישראלית (ציטוט מתוך אתר משרד הביטחון. לא פעם קורה שאזרחים מן השורה נקלעים לעימותים רוויי ארס מול השלטונות סביב אופי ההנצחה של יקיריהם, באין מושיע. אבל מה שהתרחש סביב הנצחת הנספים מקרב היהודים בבאבי יאר, שהפך ב- 1941 לקבר אחים המוני, הוא חריג בכל מובן שהוא.

תיאור המקרה: לאחר הפלישה הנאצית לברית המועצות ביוני 1941, הצליחו חלק מיהודי קייב לברוח מזרחה, אך עשרות אלפים נותרו בעיר כאשר הצבא הגרמני כבש את העיר בספטמבר. יותר מ-33,000 נרצחו תוך יומיים בלבד (29–30 בספטמבר) בגיא באבי יאר על ידי חברי ה-Einsatzgruppen, בסיוע אנשי מיליציה אוקראינים. במהלך השנה שלאחר מכן הובלו לבאבי יאר והומתו שם בהריגה 15,000 יהודים נוספים שנתפסו בעיר ובסביבתה. הרצח ההמוני של אזרחים ושבויי מלחמה – יהודים ולא-יהודים כאחד – נמשך בבאבי יאר, כל עוד הכיבוש הגרמני נשאר בקייב.

יצירת נרטיב "באבי יאר"

לפי הוראתו של ניקיטה חרושצ'וב, מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית בברה"מ סומנה מטרה חשובה: למחוק מההיסטוריה את זכרם של הנרצחים היהודים בטבח בבאבי יאר.

ממשלת ברה"מ הייתה הראשונה שפתחה במאמץ לקעקע את זכר היהודים בטבח בבאבי יאר. עוד בתקופת שלטונו (1954-1962), ניסה חרושצ'וב למחוק את האתר מההיסטוריה (גם פיזית). הוא תכנן  להקים איצטדיון וסכר בבאבי יאר. אחר כך ניסו הסובייטים למחוק את האופי היהודי של הטגרדיה בבאבי יאר, ולבסוף, בשנות ה-80 הם הפכו את המקום לאתר המגנה את הציונות ועושה הקבלה בינה לבין הנאציזם.

מנגד, סופרים ומשוררים ובראשם המשורר יבגני יבטושנקו, יצאו בביקורת חריפה נגד התכנית. הפואמה "באבי יאר" מאת יבטושנקו, הייתה יריית פתיחה ראשונה של הביקורת. יבטושנקו, בן לאב גרמני ואם אוקראינית, פרסם את הפואמה "באבי יאר" עשרים שנה לאחר הטבח. היא הופיעה בעמוד האחורי של גיליון ספרותי מיוחד לציון עשרים שנה לטבח (1961). בפואמה הצליח יבטושנקו לבטא זעקה כנגד הרוע, האכזריות והאדישות. הוא לא מחה רק נגד הטבח עצמו, אלא הפנה אצבע מאשימה נגד שיתוף הפעולה של הרוסים והאוקראינים עם השלטון הנאצי ועם האנטישמיות הרוסית טרום הקמת ברית המועצות. הפואמה הייתה היצירה הראשונה בברה"מ שמתחה ביקורת על קשר השתיקה השלטוני סביב השמדת יהודי ברית המועצות בכלל ויהדות אוקראינה בפרט בתקופת מלחה"ע השנייה. הייתה זו הפעם הראשונה בה הופיעה השואה בשירה הסובייטית הרוסית. הפואמה "באבי יאר" הנציחה  את השמדת יהודי קייב בבאבי יאר – כיוון ש"אין יד ואין מצבת". במהלך השנים היא תורגמה לעשרות שפות והפכה בעיני רבים לאחד מסמליה המייצגים של השואה.

גלגוליו של הנרטיב

קרדיט: אתר סימניה

עד 1965  אין זכר לטבח ו/או הנצחה. ניצול אושוויץ וחתן פרס נובל, אלי ויזל, שנסע לראשונה לביקור בבאבי יאר ב- 1965 , מספר בספרו "יהודי הדממה", שנהג המונית שהסיע אותו לבאבי יאר, עצר בקרחת של יער והכריז: הגענו. "המקום נראה עזוב", מספר ויזל בספרו, "הייתי בטוח שנהג המונית הביא אותי במתכוון למקום הלא נכון". ויזל תהה בינו לבין עצמו, "איך זה ייתכן? הרי חצינו את העיר ונסענו בכיוון הנכון עד שהגענו לאזור צחיח נטול צמחייה כלשהי. כאן בוודאי בוצע הטבח, כאן באבי יאר" , הוא אישר לעצמו באופק הוא זיהה מבנים חדשים, מרכזי קניות והמולה של בני אדם. שגרה. אבל במקום שנהג המונית הוריד אותו לא היה סימן או זכר כלשהו למה שהתרחש שם כעשרים שנה קודם לכן. גם לאחר שעה של חיפושים הוא לא מצא דבר המעיד על הטבח ההמוני וקבר האחים. והנהג המשיך בשלו. הוא משך בכתפיו בזלזול ובכך אותת לויזל: זה המקום שהוא מחפש.

שנה לאחר מכן,  ב- 1966, נערכה תחרות בין אדריכלים ואמנים להקמת אנדרטה בבאבי יאר. היא הוקמה רק בקיץ 1976. וכך, 35 שנים לאחר הטבח היה מה לראות: הייתה שם אבן, אנדרטה וכיתוב. כל המגבלות בדרך לאתר הוסרו והמקום הפך לחלק קבוע של הסיורים בקייב.

אלא מה? המבקרים באתר, במיוחד אלו שאינם יודעים דבר על ההיסטוריה של גאי ההריגה והאנדרטה, לקחו מהביקור שני פרטי מידע בסיסיים: 1) במקום בוצעו פשעים נוראים על ידי הנאצים, 2) הפשעים בוצעו נגד אלפים רבים של "אזרחים סובייטים". הם למדו זאת מהסמנטיקה שהסובייטים קבעו בכיתוב שעל גבי האנדרטה. הסובייטים יצרו נרטיב שלפיו האנדרטה הוקמה לזכר "אזרחים סובייטים". קיוו למחוק כל זכר למה שקרה ליהודים בבאבי יאר.

וכך, כאשר אלי ויזל ביקר שוב בבאבי יאר (אוגוסט 1979) במסגרת ועדה נשיאותית שהופקדה על תכנון אנדרטה אמריקאית לקורבנות השואה, הוא צפה באנדרטה שהקימו הסובייטים וקרא את הכיתוב. אין פלא שהוא הביע מורת רוח מהסמנטיקה בכיתוב המופיע על גבי האנדרטה:

ויזל מתאר את הביקור בספרו: "כשעמדתי כאן לפני חמש עשרה שנה, לא הייתה אנדרטה בבאבי יאר. אבל כולנו ידענו מה משמעות האתר, באבי יאר. עכשיו יש אנדרטה בבאבי יאר. אבל איזו מין אנדרטה זו? כולנו קיווינו למצוא כאן אנדרטה לכל היהודים שמתו כיהודים, כמו גם אנדרטה לכל השאר שמתו כאן. אבל אין שום אזכור ליהודים שמתו כאן."

זאת אומרת, שהסובייטים עשו דבר משמעותי: באמצעות סמנטיקה שהיא בגדר חילול נורא ביותר של האתר, הם יצרו נרטיב משלהם סביב הטבח בבאבי יאר.

צריך להגיד, כי מאז מלחמת ששת הימים ביוני 1967 – ובמידה מסוימת, עוד קודם לכן – ניסתה התעמולה הסובייטית להשוות בין הציונות לנאציזם. מאמץ זה בא לידי ביטוי בהצהרה, שצוטטה בעיתון היומי ברוסיה, ה"פרבדה", ב-1971: "הטרגדיה של באבי יאר תיזכר לעד לא רק כקניבליזם של ההיטלריסטים, אלא גם כאות לבושה של שותפיהם וחסידיהם – הציונים!". ההשוואה בין הנאציזם לציונות זועקת לשמיים. אכן השליטה בסמנטיקה מקנה שליטה בנרטיב.

יהודי קייב על הכוונת: לאחר מלחמת העולם השנייה והמשך העוינות של השלטון הסובייטי כלפי פעילות יהודית מאורגנת, הביאו לכך שהחיים היהודיים בקייב הוגבלו לבית כנסת אחד ולאירועי תרבות מזדמנים, אם כי חוגים של סופרים ושחקנים ביידיש המשיכו להיות פעילים. כמו בערים אחרות, יהודים היו מתאספים לעתים קרובות בתוך, או מול בית הכנסת בחגים יהודיים – בעיקר ביום הכיפורים – וממלאים לעתים קרובות רחוב שלם. היו קיימים גם מספר מנייני תפילה פרטיים (כ-16 ב-1951), אך אלו נסגרו על ידי השלטונות. יהודי קייב שהיו מעורבים ב"פעילות ציונית" נעצרו מעת לעת, אם כי לא כולם היו פעילים או בעלי אידיאולוגיה ציונית. העובדה שרק 13 אחוזים מתושבי העיר היהודים טענו במפקד האוכלוסין של 1959 שיידיש היא שפת האם שלהם, מעידה על המשך היחלשות הזהות היהודית בקרב יהודי קייב.

סמנטיקה חלופית, נרטיב יהודי לבאבי יאר

למרות היחלשות הזהות היהודית, יהודי קייב עסקו בפעילות ציונית מחתרתית בשנות ה-60, ומגמה זו צברה תאוצה לקראת סוף העשור. פעילות ציונית כמו גם פעילות יהודית אחרת בקייב, העצימו בשיח שלהן  את אירועי באבי יאר בניסיון לאלץ את הממשלה הסובייטית להכיר בטרגדיה היהודית הספציפית שהתרחשה שם. צריך להגיד שהפעילות הציונית והניסיון לשנות את הנרטיב האנטישמי של הסובייטים גבה מחיר ממשתתפי האזכרה השנתיים בבאבי יאר ומפעילים יהודים אחרים למען הנצחה נאותה במקום הטבח. הם היו נתונים בסכנת מאסר ואף מעצר בפועל. הם התעלמו מהסכנות הללו וההשתתפות באזכרות השנתיות התרחבה ונעשתה טעונה רגשית, במיוחד בשנים שלאחר ניצחון ישראל במלחמת יוני 1967. מנגד, נמשכו ביטויי העויינות הרשמיים והלא רשמיים נגד יהודי קייב, יותר מאשר בערים או אזורים סובייטיים אחרים. עד התפרקות ברה"מ והכרזת העצמאות של אוקראינה העדויות ההיסטוריות מצביעות על כך.

השינוי המיוחל

אנדרטה לזכר הקורבנות היהודים בבאבי יאר הוצבה שם  עם הכרזת עצמאות אוקראינה (1991). במהלך השנים התקיימו בבאבי יאר מספר טקסי זיכרון. השתתפו בהם נציגים מישראל, כולל הרב הראשי מאיר לאו שנשא דברים והתפלל תפילת יזכור. בטקס לציון 80 שנה לטבח שהתקיים לאחרונה (2021), השתתפו בין היתר נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי,  נשיא ישראל יצחק הרצוג, נשיא גרמניה פרנק-ואלטר שטיינמאייר והרב הראשי לקייב הרב יונתן בנימין מרקוביץ'. במהלך הטקס נחנך מרכז הנצחה חדש הכולל מספר אנדרטאות (קרדיט: "מקור ראשון").

דבריו של הנשיא הרצוג בטקס משקפים היטב את כל האמור לעיל:  "ממרבית הנרצחים בבאבי יאר לא נשאר זכר, לא שם ולא זיכרון. הגיע זמן הזיכרון. לכן אנחנו כאן !" בכך הקיץ הקץ על שנים רבות של סמנטיקה סובייטית פושעת והניסיון למחוק את זכר היהודים שנרצחו בבאבי יאר.

עיטורי כבוד ותמונות מלחמה

מלחמת העולם הראשונה (28.7.1914-11.11.1918) עומדת במוקד הספר "מלחמה וטרפנטין", נובלה ביוגרפית מאת הסופר הפלמי הנודע, סטפן הרטמנס (הוצאת מודן, מפלמית: אירית באומן, 2020, 383 עמ'). המפגש עם ההרג ההמוני קיבל ממד חדש במלחמה זו. מרכז הכובד של הספר הוא תהליך זכירתו והנצחתו של הקרב. תהליך הפיכתה של חוויית הדמים הנוראה למיתוס משלהב ורב עוצמה. מלחמת העולם הראשונה תועדה באמצעות מסמכים ומעט מאוד צילומים משדה הקרב. במקום צילומים צורפו ליומני המלחמה איורים וציורים של חיילים בעלי כישרון ציור. כאשר סוקרים את התיעוד שנותר ממלחמה עקובת דם זאת, חשוב לדבר גם על כך.

****

קראתי בעניין רב את "מלחמה טטרפנטין", נובלה ביוגרפית, מאת סטפן הרטמנס, המבוססת על יומן רחב יריעה שהותיר סבו של הרטמנס, אורבה מרטינס, ובכך סיפק חומר גלם לכתיבת הנובלה. הנובלה מתעכבת פעמים רבות על מהות היחסים החמים והקרובים בין הרטמנס הנכד ומרטינס הסב. מה שמסביר את המניע של הרטמנס לכתיבת הנובלה. הרטמנס, הנכד, שהכיר רק את שגרת הזקנה של הסב, את אהבתו לציור ואת נישואיו הממושכים לסבתו, נחשף לצדדים הכאובים יותר, והמעונבים פחות שלו, וברא דמות עמוקה ומורכבת, שנושאת על גבה את היצירה בהצלחה גדולה. שלושת החלקים של "מלחמה וטרפנטין" יוצרים תמונה מורכבת של חוויות הילדות של מרטינס, טראומות הבחרות שלו והשגרה שהוא ניהל בחייו הבוגרים, אחרי המלחמה. נמסרים לנו פרטים על תקופת הילדות והנערות של מרטינס, שהתאפיינה בעוני מרוד והתנהלה בצל חוליו חסר התקנה של אביו. הפרק הראשון מכניס את הקורא לאווירה של חיי טרום המלחמה בכפר בבלגיה. התיעוד הוא דמוי תסריט-חי, המתאר חיים מהיד אל הפה, אהבות, דאגה למשפחה, ובראש ובראשונה, דאגה לפרנסה. מרטינס, הילד, מבין שאביו גוסס מזה שנים. הוא ער לאהבה ולמסירות השוררת בין אביו לאמו. מעל לכל זאת הייתה משפחה פלמית טיפוסית. הילדים השתתפו בפרנסת המשפחה, כדבר מובן מאליו.

קרדיט: אתר סימניה

מרבית אוכלוסיית הכפר היו קתולים אדוקים. הקשר שלהם לכנסייה היה כזה שכל חולי, מחסור, מוות, ואפילו בחירת מקצוע לילדים היו כרוכים בהיוועצות עם אב הכנסייה. ההשפעה שלו הייתה כל כך חזקה עד שניתן להשוותה עם מעמד הרבי בקהילה היהודית האולטרה-אורתודוכסית (חרדים).

מקום מרכזי בספר יועד לאמנות הציור. ספציפית, במשפחתו של מרטינס כישרון הציור היה נחלתם של הסב והאב, כישרון שהציל אותם לא פעם מחרפת רעב. הכנסייה סיפקה עבודה לאנשים אלו, כשהיה צורך לשפץ ולרענן את ציורי הקיר והפרסקו של הדמויות הקדושות שקישטו את קירות הכנסייה. וכל זה תמורת תשלום זעום. גם מרטינס, ניחן בכישרון ציור. זה הועיל לו לצלוח את החיים, במיוחד בשנים בהן היה מגויס לקרב במלחמת העולם הראשונה,  ולחם יחד עם חיילים פלמים וולנים נגד הגרמנים באירופה, בתעלות ובשוחות, בזחילה בבוץ, ברעב ובחולי. המלחמה התנהלה בעיקר באירופה בחמש חזיתות עיקריות. "מלחמה וטרפנטין" עוסק בחזית המערבית שכללה את בלגיה וצפון מזרח צרפת. המלחמה הייתה מלחמה כוללת ראשונה בעולם, שנמשכה מאז 1914 עד 1918. ניהול המלחמה נעשה בעיקר באמצעות פקודות וקללות וללא הכשרה הולמת לתנאי הלחימה הבלתי-צפויים שבהם נתקלו הלוחמים. אל מול התופת ומראות הזוועה נהג מרטינס לשלוף את שפופרות הצבעים והנייר מתרמילו, כל עוד אלו שרדו, ולצייר במהירות הבזק את המראות שהיה עד להן. שכן, ייעודו היה אמנות. לא נותר זכר מהציורים והאיורים של מרטינס משדה הקרב. חסרונם בספר הוא עובדה מצערת.

כאן המקום להרחיב את היריעה אל מעבר לכתוב בספר. שתי סוגיות בהקשר זה ראויות להבלטה:

א. תיעוד רגעים במלחמה. הרטמנס אינו מתייחס לסוגיית הצילום באותן שנים. לא כל שכן היכולת הטכנולוגית לנייד מצלמות במלחמה המתנהלת בעיקר בדילוג בין שוחות. שתי תגליות טכניות הן הבסיס לצילום המודרני – היכולת לראות תמונה על גבי משטח שאליו היא מוקרנת והיכולת ללכוד את התמונה ולשמר אותה. רק בשנת 1888 הומצא הפילם (!). המצלמות הדיגטליות התפתחו בשנות ה-80 של המאה ה-20. עד אז המצלמות שקלו כ 3.5 ק"ג ואיכות התמונה בשחור לבן הייתה 0.01 פיקסל. כך שבתקופה בה אנו עוסקים, המצלמות לא היו ניידות, היו יקרות מאוד ורובן היו בלתי ניתנות לניוד בתנאים רגילים, לא כל שכן, בתנאי שדה בצל ההפגזות והירי. זה מסביר חלקית את ריבוי האיורים שמרטינס טרח עליהם בכל רגע אפשרי במהלך הקרבות, באין בידו מצלמה ניידת. מה גם שמומחיותו הייתה אומנות. כדי לסבר את האוזן, בארכיון מדינת ישראל נמצא יומן מלחמת העולם הראשונה, שערך ליאו לסמן, שהשתתף בה כחייל גרמני. ליאו לסמן נולד ב 1891 בהמבורג למשפחה יהודית, הוא התנדב לשנת שירות בצבא הגרמני. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, התנדב לשירות צבאי ושירת בגדוד ארטילריית שדה . לאחר המלחמה, שב להמבורג והשתלב בעסקי ההוצאה לאור של משפחתו. ב 1937 הכין לסמן יומן מלחמה ושילב בו תצלומים, מפות, מכתבים, קטעי עיתונות ותיאור מודפס של עלילותיו בצבא. בתו, אווה עין-דור, מסרה את יומן המלחמה לארכיון המדינה לפני כמה שנים, והתירה להציג צילומים מהיומן בבלוג הארכיון. בנספח ליומן, לסמן פרסם תמונות שלדעתו ראויות להיזכר.

קרדיט: אתר סימניה

ב. תמורות בתפיסת המלחמה בעקבות ההתרחשויות וההרג ההמוני במלחמת העולם הראשונה. רוח ההתנדבות היא דבר אחד שהתרחש שם. כולם נתנו כתף, החל מהלוחמים והמפקדים, וכלה באחרוני הרופאים והאחיות. כולם ללא יוצא מהכלל, גם המשפחה בבית, עזרו. מעבר לכך, מלחמת העולם הראשונה נחשבת לפעם הראשונה בהיסטוריה של העולם המודרני שהאדם השתמש בנרטיב "למות למען המולדת". זה אינו מובן מאליו. יסודות הנרטיב של חוויית המלחמה הונחו זמן רב לפני מלחמת העולם הראשונה, הנרטיב רב העצמה צמח מלמטה, מהעם, תחילה כ"פולחן הנופלים בקרב", תוך עידוד מטעם הממסד שיצר תחושה של האלהת הנופלים וטשטוש הפחד והחרדה באמצעות חפצים דמויי פגזים שנרכשו בחנויות כלבו לשם קישוט הבית. היה צורך לתת משמעות למוות בסדר גודל שלא נודע עד אז. ספר שעשוי להעניק הבנה כוללת ורחבה על "האלהת המלחמה" ו"קידוש המוות וההרג ההמוני" במלחמה זו, תחילה, ואחר-כך במלחמה המודרנית, הוא "הנופלים בקרב", מאת ג'ורג' מוסה, (הוצאת עם עובד ספריית אופקים, 1990, מאנגלית: עמי שמיר, 264 עמ'). מוסה מסביר כיצד התגברו על הזיכרון הנורא של מלחמת העולם הראשונה, "שהפך באירופה במיוחד לעבר מהולל ורב השראה".  מוסה סבור ובצדק שצריך להבין עד כמה היה חשוב להחדיר את "פולחן הנופלים בקרב", ובכך לתת משמעות למוות ולאלו שנותרו נכים לכל חייהם. בתיה גור (בהארץ 1993) כותבת בביקורת על ספרו של מוסה על "הרומנטיזציה של המוות בקרב", לנוכח העובדות: מספרם של חללי מלחמת העולם הראשונה עלה פי שניים ויותר ממניינם של הרוגי כל המלחמות הגדולות שניטשו בין השנים 1790-1914. כשלושה-עשר מיליוני בני אדם מתו במלחמת העולם הראשונה, וכיצד, יחד עם זאת, נהפכה מציאות המלחמה למיתוס אצילי ומרומם נפש.

*****

ובשולי הדברים, הנה מבחר ציטוטים מ"מלחמה וטרפנטין", שראוי לאזכר ברשימה זאת:

עמ' 220: "אני קורע את המעטפה שעליה מוטבע כתר קטן: שמי מופיע ברשימת אנשי הצבא שיקבלו תואר אביר מסדר הכתר." (דבריו של מרטינס)

עמ' 231: "אני מוציא מכיסי את קופסת המתכת עם עיטורי הכבוד שלי" (דבריו של  מרטינס), וכך אומר לו מפקדו: "רב סמל… זכית בעיטורים מרשימים".

עמ' 233: "בסתיו אני מקבל חופשה ונוסע הביתה… אימי רואה את עיטורי הכבוד שלי ופורצת בבכי", (דבריו של מרטינס).

עמ' 300: "… פרדוקס זה היה מרכיב קבוע בחייו: מיטלטל הלוך ושוב בין החייל שנעשה בעל כורחו והאמן שרצה להיות. מלחמה וטרפנטין."