תגית: המוזיאון לאמנות האסלאם

תמונות מהמציאות שלנו

כל אחד מאיתנו יודע לגעת בנקודת הזמן שבה דחק לקרן זווית את הפוליטיקה והסיסמאות, ובמקומן שפט את המציאות על פי מראה עיניו. המוזיאון לאמנות האסלאם בירושלים פועל כדי להעניק לישראלי הארה אל הסובב אותנו. לגרום לנו להסתכל גם בתוך הקנקן, לא רק בהכללות.

חוויה אישית: תמונת מציאות שעברה מהפך.

הוזמנתי לשאת דברים בכנס אקדמי במכללה האקדמית עמק יזרעאל. כדי להגיע לכנס השתמשתי בתחבורה הציבורית. בתום הכנס אחת העמיתות שלי הציעה שאצטרף לנסיעה ברכבה, לכיוון גוש דן. עלינו על הכביש וליד אום אל פאחם שמנו לב שהרכב מקרטע. תרנו אחר מוסך זמין וקרוב, וכך הגענו אל מרכז העיר הערבית. נכנסנו למוסך הראשון שנגלה לעינינו ופנינו למכונאי המקומי בבקשה שיסייע באיתור התקלה ואולי גם בתיקון הבעיה לאלתר. לא תלינו תקוות רבות במיומנותו. הצפנו אותו בשאלות במטרה לברר מה הסיכוי שנוכל להמשיך בדרכנו. למשפחתי הודעתי שהכל בסדר, מבלי לפרט יותר מדי כדי שלא ידאגו לי. בסוף אותרה התקלה, התיקון הושלם לשביעות רצונה של בעלת הרכב והנסיעה לתל אביב עברה חלק. למען האמת, פחדנו ברגע הראשון. הרגשנו כמו דניאל בגוב האריות. הבטנו סביב בחשד. לקראת יציאתנו לדרך בחזרה לתל אביב, כבר הרגשנו די "בבית", המכונאי הסביר לנו פנים, עבד על הרכב ביסודיות. יצאנו מהמוסך עם תמונת מציאות שונה לגמרי מזו שדימינו לעצמנו בכניסה לאום אל פאחם.  

הבעיה הבין-תרבותית נושפת בעורפנו

עלינו ליצור הזדמנויות להיכרות עם שכנינו הערבים כדי שלא ניוותר עם תמונת מציאות מעוותת. לא מספיק לנסוע לאבו גוש ולשבת במסעדה מזרחית. אפשר לתכנן מפגש עם האחר. זה לא חייב לקרות בלית ברירה. המוזיאון לאמנות האסלאם בירושלים שם לו למטרה לתכנן מפגשים כאלו, כצעד ראשון לקראת שינוי תמונת המציאות שרכשנו ביחס לשכנינו הערבים. תמונה שנרכשה מרוב חשיפה לסיסמאות וקלישאות פוליטיות שמפזרים סביבנו.

תערוכת הכרזות העכשוויות מאיראן. "אות מאיראן", במוזיאון לאמנות האסלאם, ירושלים. קרדיט: המוזיאון לאמנות האסלאם

איך משנים את תמונת המציאות

מה שידוע לנו על שכנינו הערבים הוא רק קצהו של קרחון. הנשיא ריבלין, לדוגמה, הוזמן לבקר בתערוכה "אות מאיראן", שבה הוצגו, לראשונה בישראל, כרזות טיפוגרפיות של מיטב המעצבים האיראנים העכשוויים. וכך הוא אמר: "אנשים לא יודעים שיש 56 אוניברסיטאות לאמנות באיראן." התערוכה העניקה מושגים חדשים על זירה תרבותית מרתקת ורוחשת, תוך הצצה אל מה שמעבר לפוליטיקה ולגרעין. מנהל המוזיאון נדים שיבאן, מודה שאלו הן מסוג התגובות שקיבל מאז שנפתחה התערוכה. "בזכות המגוון שלנו אנחנו מצליחים לדבר עם כלל האוכלוסיות  בירושלים ובמעגל הארצי הרחב יותר״ הוא חוזר ומדגיש.

האני מאמין של מנהל המוזיאון

שיבאן מתאר את המוזיאון כ"מקום המנסה לקרב אוכלוסיות שונות זו לזו, יהודים וערבים. אנחנו לא מתעסקים עם סכסוכים ומלחמות או סבל והגבלות. זה כמו פנטזיה, אבל זה כיף." לתערוכות שמתקיימות במוזיאון יש הדים בסיקור של מדיה שונים. בדרך כלל בעיתונים כמו, הארץ, ובאתרי אמנות כמו "פורטפוליו". אחת ההצלחות מהזמן האחרון הייתה תערוכת החמסות. ומי שרצה בכך יכול היה להשתתף גם בהרצאה מרתקת של ד"ר רוביק רוזנטל (מאיר 2018) "טפו, טפו, טפו, חמסה, חמסה חמסה". הגיע לכאן קהל מגוון מכל קצווי הארץ, ללא הבדלי דת וגזע. בנקודה זאת ראוי לצטט את ה"אני מאמין" של שיבאן – "אנו עוסקים באמנות אסלאמית לאורך תקופה של 1,000 שנה ואומרים שהאסלאם אינו רק הרג אלא גם תרבות וציוויליזציה. זה יהיה נפלא אם כולנו, כל העמים, נחזור למקום הזה. יותר מדי אנרגיה, כוח וכסף מבוזבזים לטובת הרס ולא מושקעים מספיק בשיקום ובנייה".

את הכתרים להקמת המוזיאון יש לקשור ליהודייה ממוצא בריטי, ורה ברייס סלומונס. מאז שנות ה -20 סלומונס שהתה בירושלים למשך שנים לא מעטות. כאן למדה את אמנות האסלאם אצל  ליאו אריה מאייר, פרופסור באוניברסיטה העברית. לימים הוא הפך לחבר קרוב ומנטור – ועל שמו נקרא המוזיאון L.A. Mayer. סלומונס הטביעה חותם משלה על המוזיאון בעקבות תשוקתה לאמנות האסלאם. כדי לבנות אוסף משלה, היא גייסה את היסטוריון האמנות ריצ'רד אטינגהאוזן Ettinghausen, שסייע לה ברכישת יצירות משמעותיות, כולל פריטי טקסטיל, כתבי יד, קרמיקה, כלי נשק ושריון. התוצאה היא מבחר פריטים עצום ויקר, המשתרע על פני העולם המוסלמי מהמאות השביעית עד המאה ה -19 בין כתלי מוזיאון שעדיין ממומן על ידי כספי הירושה שהיא הועידה לשם כך.

מי שמבקר במוזיאון לאמנות האסלאם שוקע אל תוך העושר האמנותי הנגלה לעיניו ושוכח לגמרי את הפוליטיקה המסכסכת בין העמים. כך מתגשם ה"אני מאמין" של כל מי שהיה מעורב בהקמת המוזיאון, ובמיוחד זה של המנהל הנוכחי. שיבאן מדגיש את חשיבות המוזיאון, "זה המוזיאון היחיד המוקדש לאמנות האסלאם באזור המפולג ומוכה הקונפליקט הזה", וחוזר על כך בראיון שהעניק לתוכנית הרדיו הישראלית "גם כן תרבות". מבקרים רבים מודים שכל ביקור כזה מקטין את האיבה בין יהודים לערבים, מאפשר חשיפה לחפצי אמנות נדירים, עתיקים וחדשים שאי אפשר להגזים בשבחם, ומעודד תמונת מציאות אופטימית. מציאות שמבליטה את המשותף ומאפילה על המפריד בין העמים.

בשולי הדברים

תקציב המוזיאון לאמנות האסלאם מגיע בעיקר מקרן אירופית שהקימה המשפחה שייסדה את המוזיאון. שכן התמיכה של עיריית ירושלים ומשרד התרבות והספורט בקושי מסתכמת בעשרה אחוזים מהתקציב השנתי של המוזיאון.

לפני כחודשיים חשפה תכנית "גם כן תרבות" (כאן 11) את כוונת הועד המנהל של המוזיאון כפי שנקבעה אחרי לבטים שנמשכו כשנתיים, למכור 190 חפצי אמנות אסלאמיים ו -68 שעונים נדירים מאוסף המוזיאון בשתי מכירות פומביות של סות'ביס בלונדון (ב- 27/28 באוקטובר 2020). המכירה הושעתה בעקבות ביקורת מצד הרשות המקומית לארכיאולוגיה ורשויות התרבות בישראל, כולל נשיא ישראל ראובן ריבלין. בעקבות התערבותם של גופים אלו, קרן הרמן דה שטרן, התורמת העיקרית של המוסד, ציינה כי האוסף הינו בבעלות פרטית והמכירה מותרת על פי החוק. ועל אף זאת, היא מסכימה להשעות את המכירה הפומבית "בשל הכבוד הרב שאנו רוחשים לנשיא ישראל, ולמרות שמכירת הפריטים נעשתה בהתאם לכל החוקים הרלוונטים." תודה לקרן הרמן דה שטרן על המחווה.

לעיון נוסף בעניין השעיית המכירה בסותביס