תגית: החווה הסינית

מלחמה שאף פעם לא די לה

ספרו של אביטל הוא אוצר של ממש הן לחוקרי הזיכרון הקולקטיבי כתופעה חברתית-פוליטית, והן לחוקר הבוחן את תצורתו של הזיכרון הקולקטיבי שלנו כציבור ביחס למלחמת יום הכיפורים. גם חוקרי השפה והספרות העברית ימצאו בספר "1973: הקרב על הזיכרון" אוצר בלום

***********************

ספרו של גדעון אביטל-אפשטיין, 1973: הקרב על הזיכרון, שראה אור בהוצאת שוקן (2013), אינו מחקר מהסוג המעלה לדיון שאלות כגון: מה היה קורה אילו היינו משיגים הסכם שלום עם מצרים בשנים שקדמו למלחמת 73'? או, במה חטאו ראש הממשלה דאז, גולדה מאיר ושר הביטחון שלה, משה דיין?

1973: הקרב על הזיכרון, הנו פרי מחקר נדיר במקומותינו, ומצטיין במיוחד בעושר ממצאיו ומסקנותיו. עיינתי בו כשראה אור ושבתי לקרא בו במטרה לרדת לעומק הדברים ולכתוב עליו מאמר ביקורת, למרת חלוף הזמןן מאז ראה לאור.

1973
1973 – הקרב על הזיכרון. קרדיט: שוקן

אביטל-אפשטיין (להלן: אביטל) נושא בקרבו מטען אישי של חוויית לאור השתתפותו במלחמת יום הכיפורים (להלן, מלחמת 73' או, המלחמה). בעמודיו הראשונים של הספר מיידע אביטל את קוראיו על כך וכותב: "חווית ההשתתפות תרמה ודאי להחלטתי לחקור את הבניית סיפורה של מלחמת יום הכיפורים בזיכרון הישראלי … עבורי מלחמת 73' היא בעליל מהלך מכונן, מעין קומה שנייה הבנויה על מסד של 'דור שני' לשואה." (עמ' 28). המטען הנפשי של אביטל כלוחם "אינו בטל בשישים", כפי שהוא עצמו מציין. הגינותו כחוקר אכן מחייבת את אביטל לציין דברים אלו ולהבהיר לקורא כי, "אין לדעת אם ועד כמה התנסות אישית במלחמה עלולה לפגום באובייקטיביות של המחקר ולגרום לחריגה מתפיסה קלאסית, אם כי מיושנת, של כתיבה ביקורתית." יתרה מכך אביטל אינו רק מודע לפוטנציאל ההשפעה, הוא גם עושה דין וחשבון רציף לגביו במהלך הספר. לקורא ברור שהדיון שפורס אביטל לעינינו יוצא מנקודת מוצא שהפרטים סוננו ונותחו על ידי מי ש"היה שם". האם יש בכך טעם לפגם? לאו דווקא. אביטל יוצא לדרך תוך שהוא מציין שאין פסול בחוסר האובייקטיביות, באם ישנו כזה בספרו. רבים וטובים עשו זאת לפניו: ביניהם שאול פרידלנדר וחנה ארנדט שכתבו ותרמו להבנת השואה מבלי שחווית המפגש עם המשפט כנגד הצורר הנאצי שבשה את כתיבתם. כך גם ספרו של אביטל. הוא נכתב במטרה לתרום להבנת מלחמת יום הכיפורים.

הספר נוקט גישה "חוצת תחומים" – היסטוריה בת זמננו וחקר התרבות אך גם מדע המדינה, סוציולוגיה, ספרות, קולנוע, תקשורת המונים ופסיכולוגיה. ובשוליים הספר משיק גם לפילוסופיה וללימודי ביטחון (עמ' 23). זאת למרות שמרחב ההתעניינות הראשי של אביטל הוא היסטוריה תרבותית, המייצגת, לדבריו, "מפגש בין זיכרון קולקטיבי לבין רבדים שונים בתרבות, בדגש על הבניית דימויי עבר, פרי רוחה וצרכיה של חברת בני אדם בהווה [הדגשה שלי, ת.ה.]" (עמ' 23). בכך מבקש הוא לטעון שהבניית דימויי העבר לכדי מבנה סיפורי, נשענת על-פי-רב על צרכיה של חברת בני אדם במציאות שבה שרויה החברה. עוד הוא מוסיף וטוען ש"היסטוריה תרבותית…כובשת לעצמה בעשורים האחרונים במה מרכזית במחקר, בארץ ובעולם, תוך נגיסה מסוימת במקצועות סמוכים בתחום מדעי הרוח והחברה" (שם).

בטרם אגש למלאכת כתיבת הביקורת ברצוני ליידע את הקורא שאין זה מעניינו של המאמר לבדוק דיוקים או אי דיוקים בתיאור חוויות כמו: "הקרב בחווה הסינית", או את העובדות ההיסטוריות שמובאות בספר. ביקורת גם אינה בא לשקף את בקיאותי בספרות או בשירה. הביקורת מתמקדת בדיון בסוגיית הליבה של הספר: הזיכרון הקולקטיבי – תחום ההתמחות שלי. (גילוי נאות: חקרתי את ההתפתחויות בזיכרון הקולקטיבי של האוכלוסייה היהודית-חילונית בישראל מאז 1973 עד 2013. בדקתי כיצד זוכר הציבור את מלחמת יום הכיפורים במהלכם של ארבעה עשורים מאז שפרצה. בכך עוסקים גם עבודת הדוקטורט שלי, מאמר שפורסם ב IJMES במלאת 30 למלחמה ומחקר שפורסם כספר ב-2014). לפיכך, ההתבוננות בעבודתו המונומנטאלית של אביטל מתמקדת ב"מבנים הסיפוריים" שנוצרו סביב המלחמה במהלך השנים שחלפו אחרי שהסתיימה.

1973: הקרב על הזיכרון מלא וגדוש פרטים שאביטל דלה מטקסטים כתובים ומשודרים. הטקסטים שמצא אביטל ושאת חלקם הוא מנתח בספר בהרחבה רבה, נושאים את טביעת האצבע של נסיבות פרוץ המלחמה ומהלכיה. הטקסטים שאובים מזירות שיח רבות ומגוונות – ספרות, שירה, קולנוע, טלוויזיה, מוספי זיכרון. כל זאת בהנחה ש"כל טקסט פומבי מוצא דרך להנכיח את עצמו במרחב התודעה הקיבוצית ולחלחל לתוכו פנימה." אם כי בהמשך, אביטל מכיר בעובדה שלא כל הציבור קורא-מאזין-צופה בכל טקסט פומבי. הוא גם מציין כי "מוצרי תרבות גבוהה" יש להם השפעה בשיח הזיכרון ובתודעה של יחידים, אך לא של כלל הציבור. שכן רוב הציבור הדובר עברית נחשף לעתים קרובות לתקשורת הציבורית ופחות לספרות, מחזות, סרטים, שירה וכיוצ"ב.

בספרות עיון מקובל לציין את שאלת המפתח העומדת במרכזו. בפרק "מבוא" מציג אביטל שאלה: "אילו משקעים הותירה מלחמת יום הכיפורים בזיכרון הקיבוצי הישראלי? וגוזר מתוכה את שאלות המשנה. ביניהן: "מי הם השחקנים הראשיים בשיח הזיכרון, אלו מגמות פועלות להשכיח את הזיכרון, אילו תגובות פוליטיות ופסיכולוגיות בולטות אפשר לזהות בעקבות מלחמת 73', מהי התוצאה הנתפסת של המלחמה, אילו צלקות הותירה המלחמה ואילו תובנות ולקחים הצמיחה?" (עמ' 22). באותו מעמד, אביטל כותב שבמהלך הספר בכוונתו לדון גם במגמות של "תמורות ובמפנים שחלו בסיפורה של המלחמה על ציר הזמן, נוכח מתחים פנימיים הטבועים בין שימור לבין שינוי, בין הגנה על מיתוס לבין ערעורו, בין תמיכה באידיאולוגיה לבין הטלת ספק בצדקתה." מלאכה זאת דורשת מאביטל לבדוק למשל "כיצד מושפע הזיכרון מאירועים מאוחרים יותר שפקדו את החברה הישראלית?" עליו להצביע על פערים בולטים בין זירות שיח שונות, סוגות טקסט ואכסניות (עיתון, רדיו, טלוויזיה, קולנוע וכיוצא באלה) (עמ' 22). את כל זאת ציפיתי למצוא בין דפי הספר, ואגיע לכך בהמשך.

כאמור לעיל, רוחב היריעה הנפרשת בספרו של אביטל היא כמעט אינסופית. עושר המקורות הראשוניים והמשניים מעידים על אביטל שהנו אדם קורא מהזן הנדיר במקומותינו. כישוריו בליקוט כל פיסת טקסט, בין אם הוא כתוב, משודר רדיופונית או אודיו-ויזואלית ראויים לציון. יכולתו להראות כיצד הונכחה מלחמת יום הכיפורים בתודעת הציבור באמצעות כל סוגי הטקסטים הללו מעוררת התפעלות. אבל מצער שספר "אודות מקומה של מלחמת יום הכיפורים בזיכרון הלאומי וייצוגה במגוון מוצרי תרבות" שפורסם ארבעה עשורים אחרי המלחמה מציין ש"חלק הארי של הטקסטים [שנותחו בספר] פורסם עד 2003" (עמ' 23). היינו, טקסטים שראו אור במהלך שלושה עשורים בלבד מאז המלחמה.

עלינו לקבל אם כן את טענתו של אביטל ש"במקרים רבים" התייחס לטקסטים מאוחרים יותר, "כאשר האזכור חיוני כדי לספק תמונה מאוזנת או לאשש טענה מרכזית". כשקראתי זאת תהיתי, מהי תמונה מאוזנת?

במהלך קריאת הספר התפעלתי מכושר הארגון של אביטל. החומר הרב שצבר לשם כתיבת ספר עב כרס זה מאורגן להפליא בחמישה חלקים.

חלק שני של הספר

העשיר מבין חלקי הספר הוא החלק השני: "מסע בזירות השיח". חלק זה כולל פרקים העוסקים בטקסטים מתוך סיפורת; שירה; ספרי ילדים; ספרי לימוד; אלבומי סיכום תקופתיים; ביוגרפיות וסיפורים מהחיים; מוספי הנצחה בעיתונות היומית; כתבי עת צבאיים; קולנוע; טלוויזיה; רדיו; שיר ופזמון – שעניינם במלחמה ושיש להם נגיעה לשאלה המרכזית שמציב הספר.

סיקור הבניית סיפור המלחמה בשירה ש"נבטה" בעקבות המלחמה, כמו "כרכום לאחר היורה" (עמ' 68), הרשים אותי ביותר, בעיקר עקב השפה העשירה והמתנגנת שבה משתמש אביטל, ההופכת את הקריאה לא רק למרתקת אלא גם למענגת ביותר. באמצעות סגנון הכתיבה המייחד את אביטל הוא מבהיר לקורא מה משקלם של טקסטים בתחום השירה: שירה אינה מתחרה בעיתון, בטלוויזיה, או בקולנוע מכיוון "שאמצעיה דלים ביותר" לעומתם. "שירה אינה תחליף למאמר, כתבה, נאום, עצומה, או פזמון … שירה מספקת למלחמה לחן, והיא לה תיבת תהודה ומיתרים" (עמ' 68). הפקת משמעות מתוך טקסטים של שירה מותנית בדרך כלל בהבנה והתמצאות בשדה השירה. אביטל מוכיח היטב את יכולותיו. אחת הדוגמאות היא, חוות דעתו על טקסט של המשורר אריה זקס: "אריה זקס לוכד בשיר רגע חד-פעמי, שבו מתגלה המלחמה כאמת כואבת ולא כהמצאה מרושעת, כתכסיס, כתעלול בחירות או כשמועת כזב שהופרחה באוויר על רקע דממת תקשורת במהלך היום הקדוש" (עמ' 69). דוגמא נוספת לקוחה מתוך הדיון במיתולוגיה העברית שבו אביטל משבץ דימויים יצירתיים, "טראומה בשלב ההלם הראשוני וגם שנים רבות לאחר התרחשותה, בין שהיא דחוסה כחילזון בקונכייה ובין שהיא שולפת צבתות כסרטן, מבקשת במקרים רבים להיאחז במשהו יציב ממנה".

פרק נוסף בספרו, שמשך את תשומת לבי עוסק בטקסטים מתוך ספרות ילדים. בשל הפרובלמטיקה שבהמשגת מלחמה טראומתית כך שתתאים לעולם המושגים של ילדים, הדיון בטקסטים אלו זוכה למעמד נפרד בין זירות השיח אותן חקר אביטל. נימוקיו הם, ראשית, "ספרות ילדים ממלאת תפקיד משמעותי בחברה ובתרבות". שנית, "לספרות ילדים יש פואטיקה ייחודית לה, מסרים ייחודיים וקהל יעד ספציפי… ספרות ילדים היא קצת ספרות וקצת משהו אחר, מוצר מודרני כמו ילד מאומץ לזוג הורים מבוגרים", גם כאן הכתיבה של אביטל משלבת דימויים יצירתיים ושובי לב.

אגב, הדיון של אביטל בספרות ילדים מתמקד בספרות שראתה אור בשנות ה-70 המאוחרות ואמצע עד סוף שנות ה-80. תהיתי האם ספרות הילדים מאז שנות ה-80 נעדרת טקסטים על המלחמה והאם העדר זה הנו מכוון? לא מצאתי תשובה לכך בספר, למרות שדיון בשאלה זאת היה מאפשר לחוש את השפעת חלוף הזמן על זירת שיח זאת.

קראתי בעניין רב את פענוח הזיכרון הקולקטיבי כפי שהוא עולה מהפרק העוסק בזירת השיח "מוספי הנצחה בעיתונות היומית". חשוב להבין כי תכניו של הזיכרון הקולקטיבי הם פועל יוצא של אינטראקציה בין אירועי אקטואליה, כמו מלחמה ושלום באזורנו, לבין אידיאולוגיות של קבוצות חברתיות ופוליטיות. דומה כי אביטל מקבל גישה זאת של חוקרי זיכרון קולקטיבי (עמ' 148) אביטל בוחן מה השתנה בעיצוב הזיכרון הקולקטיבי במהלך השנים, ומה נותר על כנו, כפי שמשתקף במוספי הזיכרון שראו אור בימי השנה למלחמת 73'. בניגוד למה שעשה בשאר זירות השיח שבהן דן, כאן הוא עוקב אחר התמורות והמפנים לאורך השנים ואחר מה שנותר על כנו. מעקב כרונולוגי שכזה חסר בדיון בזירות השיח האחרות. הממצאים והדיון בהם היה מרתק אך חסרה הייתה התחושה שמדובר ב"קרב על זיכרון" של מלחמה שהתרחשה לפני כארבעה עשורים על סממני הדינמיקה וההשתנות או ההמשכיות של הזיכרון הקולקטיבי לאורך זמן.

בפרק זה הקורא יכול היה לחוש בעליל אלו דימויים וסמלים נצרבו בתוך הסיפור על המלחמה ובעקבותיו בזיכרון הקולקטיבי. הדיון נצמד לשיטתו של מאיירס שחקר את דפוסי ההמשכיות והשינוי תוך התחקות אחר התפתחויות ביחסים הדינמיים בין טקסטים לדימויים ויזואליים לאורך השנים, וציון אבני דרך בהשלכותיהם על הזיכרון הקולקטיבי. גישה זאת תקפה בין אם מדובר בהבנית הזיכרון הלאומי, או פירוקו, ובין אם מדובר במספר גרסאות זיכרון בו-זמניות ומתחרות, כפי שקרל דויטש, יעל זרובבל ואחרים, ובתוכם אני, הצענו כאפשרות בחקר הזיכרון הקולקטיבי.

הבניית סיפור המלחמה במוספי זיכרון של העיתונות היומית הוא בהחלט פנינה יוצאת דופן בספר העוסק רובו ככולו בעיצוב הזיכרון הקולקטיבי. בסקירת מוספי הזיכרון בימי השנה למלחמה משתמש אביטל במונחים של המשכיות ושינוי באופן שיטתי ומציג אירועי אקטואליה בולטים ואינטראקציה בינם לבין תהליכי הזיכרון וההמשכיות. אי אפשר להתעלם מהפרשנות שנותן אביטל למוספי ההנצחה בשנת 1998 – חצי יובל למלחמת 73'. אלא שאינני מסכימה עם התובנה של אביטל, לפיה ב-1998 "תם פרק של תעייה וחיפוש, והחל שלב של ניצול הצלחה … המאפשר לסרטט קווים מנחים לדגם קלאסי של שיח זיכרון למלחמה במוסף של עיתון יומי נפוץ (עמ' 160). חבל שהדיון כאן אינו נכנס לסוגיות כמו חלוף העיתים ותמורות דמוגרפיות, שבעטיין הזיכרון הקולקטיבי של המלחמה הפך לנחלתם של מעטים יחסית בציבור. הכוונה היא בעיקר לבני הדור שנולדו אחרי מלחמת 73' ולא טעמו את טראומת המלחמה, העלייה הרוסית והעלייה מארצות המערב אחרי 73'. שכן אלו מהווים כיום כמחצית מתושבי ישראל וחווית מלחמת 73' רחוקה מהם כאילו התרחשה בהיסטוריה הרחוקה. סיקור מוספי הזיכרון נפסק בתאריך שרירותי ב-2003, ב"פסטיבל השלושים למלחמה" (עמ' 162). במאזן הביניים לחלק העוסק בזירות השיח מסביר אביטל ש"במרוצת הזמן התגבש מודל אחיד של מוספי זיכרון, ששיא התפתחותו בפסטיבל השלושים" ותוהה, "מעניין אם יהיה המשך לתופעה זו בעתיד" (עמ' 245). כך נטען גם בהקשר לכתבי העת הצבאיים, וגיליונות המוקדשים למלחמה כעבור חמש, עשר שנים וכן הלאה מסתיים בשנת 2003 באופן שרירותי.

הדיון בזירות השיח השונות המשמשות כראי לזיכרון המלחמה מסוכם ב"מאזן הביניים" (עמ' 244), בו מציג אביטל טענה מלומדת, ספציפית לגבי השירה, "זו בוחרת לסטות מהקו ההגמוני… היא נוגה, מזועזעת, רווית דימויים מקראיים ונטלת הדר, גבורה ותהילה" (עמ' 244). נימה דומה שממנה משתמעת "סטייה מהקו ההגמוני" נשמעת גם בהקשר לסיפורת, לשירה ולקולנוע כמכלול, "הסיפורת, כמו השירה והקולנוע, בוחרת לסטות מן הקו ההגמוני, ומציעה מבט מתחרה. היא מעניקה פתחון פה לספקות, מערערת על אידיאולוגיית אמצע, כופרת במיתוסים ובועטת בקלישאות" (עמ' 244). אביטל מצביע על הקבלה בין תובנתו זאת לבין האבחנה של נורית גרץ בדבר תפקידה המוביל של הספרות בשיח הציבורי בישראל. עלי להוסיף ולציין שתובנה זאת תואמת גם את המסקנות העולות מספרות המחקר במדעי החברה והמדינה. גלום בטענה מסר רב-משמעות, לפיו מלחמת 73' היא קו פרשת מים בדברי ימי גבולות השיח והביקורת הציבורית והתקשורתית בישראל, ועוד אגיע לכך בהמשך.

חלק שלישי של הספר

החלק השלישי – "שבעה מדורי מלחמה" – אחד החשובים בדיון על התהוות זיכרון קולקטיבי, לא רק בהקשר למלחמת 73', מתמקד באמצעי הייצוג וההבניה של הזיכרון הקולקטיבי, ונשען על הטענה שקיימים מנגנוני הזְכּרַה והשְכּחָה. תפקידם של נשאי זיכרון הנו להנכיח את הזיכרון בתודעה. נשאי הזיכרון הם ביטויים, מונחים, מקומות, נאומים, תצלומים, קולות ודמויות שהפכו דומיננטיים ביצירת נרטיבים המקנים תוכן לזיכרון הקולקטיבי של המלחמה, כדבריו של אביטל: "מתן בכורה לנשאי זיכרון כאלה ואחרים, מתוך רפרטואר רחב, כייצוג של המלחמה, אינו נוגע רק לטעם אישי. הבחירה משקפת נרטיב מועדף לגבי המלחמה בכללותה במשמוע חברתי-תרבותי מסוים שלה."

הקורא ימצא בחלק השלישי סקירה מפורטת עשירה ומנוסחת היטב, ויחוש בעליל כיצד השפה ושימושיה משמשים אמצעי מרכזי וחשוב במשמוע אירועים והעברת מסרים ברמת הפרט ו/או הקולקטיב. הדיון עוסק בסמלים, ובהם שני סמלי המלחמה,"מחדל" ו"רעידת אדמה", המהווים תשתית המיתוס שהיה ועדיין משותף למרבית הציבור הישראלי בהקשר למלחמה. אביטל מעדיף להגדיר אותם כ"שני שמות נרדפים למלחמת יום הכיפורים" (עמ' 263) שזכו למעמד בכורה כייצוגים אולטימטיביים של המלחמה. לטענתו, שניהם נושלו ממעמדם לטובת "טראומה", "ואפילו הטראומה", בה"א הידיעה, וכך הוא כותב, "יותר ויותר משתלטת הטראומה על קלסתר המלחמה על חשבון ייצוגים אחרים. עד אמצע שנות השמונים נחשב שימוש ישיר במושג "טראומה" בנושא המלחמה די נדיר… בחלוף הזמן יוצאת הטראומה מהארון וכובשת לה עמדת בכורה בכל הנוגע לחוויית המלחמה" (עמ' 264). יש לשים לב  שהטענה אינה מעוגנת בממצאים ושההתייחסות ספציפית לחוויית המלחמה ולא לזיכרון קולקטיבי.

החווה הסינית

עניין מיוחד וחוויה רגשית רבת-עוצמה צפויים לקורא בפרק על קרב ה"חווה הסינית" (עמ' 290). הסיפור אינו רק "אירוע מרתק, מצמרר, טעון, רב-עוצמה ועניין לא סגור, אלא גם הזדמנות נאותה לבחון באמצעותו את אפוס המלחמה כולה", כפי שאביטל טוען ובצדק. הסיפור שנבנה סביב "החווה הסינית" ובכלל זה הבניית הנרטיב והמיתוס סביב הקרבות שהתחוללו שם משמש את אביטל כ"מקרה מבחן" להבניית סיפור המלחמה כולה. שכן הדיון מספק מענה לשאלה, כיצד הפך סיפור "החווה הסינית" לאחד מסמליה הבולטים של מלחמת 73'? לא רק הריגוש והפרטים המצמררים המופיעים בפרק זה ובבא אחריו – "מוראות המלחמה, קולותיה וניחוחה" – הופכים את הטקסט לחשוב כל-כך. הדיון מצליח להבהיר ש"הסיפור אינו משחזר עובדות אלא מסנן חלק מהפרטים והחוויות. רק חלק נקלט ונחרת בזיכרון הקולקטיבי והשאר מסונן החוצה. שכן בשונה ממסמך היסטורי, הזיכרון הקולקטיבי נועד לשרת אינטרסים וצרכים אידיאולוגיים ואחרים [הדגשה שלי, ת.ה.]" (עמ' 310-308).

בדומה לכך, הדיון בפרק על "מוראות המלחמה, קולותיה וניחוחה" מתעכב במידה מופרזת ב"תחושות של הפתעה והלם, זוועה, גבורה ופחד, נטישה ובדידות, להט, חדווה, עייפות גדולה ובלגאן נוראי" (עמ' 364-339), בעיקר עקב התפיסה, שאלו הדברים שחשוב לזכור. כאמור לעיל, אביטל שירת כלוחם במלחמת 73' וחש על בשרו את מוראותיה. הוא ראה במו עיניו את חבריו נהרגים ואת דמם נשפך. הוא חש את חרדת המלחמה ואת אזלת ידם של מפקדיו עם פרוץ המלחמה בשל המחסור בכוח אדם, ציוד ותחמושת. הוא וחבריו לעולם לא ישכחו את מה שחוו ישירות בשדה הקרב דאז.

תוצאות המלחמה

פרק מעניין ביותר, אף הוא בחלק השלישי של הספר, קיבל את הכותרת: "לוח תוצאות: ניצחון, כישלון או תיקו?". הפרק מציע דיון חשוב ומרתק העוקב אחר חילוקי הדעות בציבור הישראלי בהקשר לתוצאות המלחמה. כמי שבחן וסקר טקסטים במטרה להביא לקורא מקורות הבניית המלחמה בזיכרון הקולקטיבי אביטל סוגר מעגל כשהוא דן גם בתפיסות לגבי תוצאותיה ובהבניית הסיפור באשר לשאלה האם המלחמה הסתיימה בניצחון, בכישלון או בתיקו?

הגם שדיון חשוב זה לוקה בחסר מסוים, הטענה הפותחת את הפרק מדוייקת והכרחית לדיון. נאמר כאן שתוצאת המלחמה היא "עניין שבתפיסה" ושהיא "חלק בלתי נפרד מהבניית סיפור המלחמה ואפילו חלק מכריע ממנו". שכן, "דימוי של ניצחון או כישלון, ולא כל שכן תבוסה, מעצב במידה רבה את הנרטיב". אבל יש מה שפוגם בדיון. אביטל משתמש במושג "פרובלמאטי" (עמ' 366) לנוכח הסתירות וחילוקי הדעות בציבור באשר לתוצאות המלחמה. מושג זה אינה עולה בקנה אחד עם הידיעה הברורה שבזיכרון קולקטיבי עסקינן. ידוע שזיכרון קולקטיבי של חברה אנושית או עם, המתייחס לאירוע ספציפי, אינו חייב להיות מקשה אחת הומוגנית. כבר ראינו מקרים בהם הופיעו בציבור הישראלי תפיסות של חוגים אידיאולוגים מובחנים שהציגו שוני ואף סתירה ביחס למלחמת יום הכיפורים (ר' "מלחמת כבדת דמים: טראומה. זיכרון ומיתוס", מאת תרצה הכטר). בהתאם לכך, אין זה מפתיע שתוצאות מלחמת 73' – והתפיסות לגביהן – שנויות במחלוקת. התפיסה  הדומיננטית הייתה של "כישלון" כדימוי התואם את הדימוי "מחדל". תפיסה שונה ביחס לתוצאות המלחמה שררה בקרב לוחמים ובכירי צה"ל – לדידם המלחמה הסתיימה ב"ניצחון", במיוחד לאור כמה הישגים אסטרטגיים עם סיומה ודריכת כף רגלי כוחותינו באדמת אפריקה. עם תפיסות אי אפשר להתווכח. בנוסף יש להן תרומה חשובה לחיזוק זהויות מובחנות בתוך החברה והן משקפות את האידיאולוגיות שלהן.

מכאן ניתן להבין שהמושג "פרובלמאטיקה" בתפיסת תוצאות המלחמה, שבו אביטל משתמש, מתייחס למשהו שונה. מן הכתוב בספרו, המושג פרובלמאטיקה מתיחס לתחושת האכזבה של הציבור מ"ניצחון לא ודאי" שהושג במלחמה. שכן, ניצחון הוא מטרת כל מלחמה, משאת נפש של כל צד לה. ראוי לדעתי, לא להרחיק לכת עד כדי הצגת חילוקי הדעות בין תפיסות תוצאות המלחמה כ"פרובלמה של זיכרון קולקטיבי חצוי". גם מחקרו של פרופ' ליבמן המצוטט על ידי אביטל, תומך בתובנה שאין מדובר בפרובלאמה. ליבמן שואל מהי הפונקציה שממלאת תפיסה שלפיה היה במלחמת 73' "כישלון"? לשיטתו של קלוד לוי שטראוס ייעודו של מיתוס הוא לטפל בסתירות. אם נדמה שמיתוס ה"כישלון" אינו פונקציונאלי יש לבחון איך הוא מתיישר עם היעד הטבעי של כל חברה, לנצח במלחמה? איך הוא מתיישר עם החזון הציוני לפיו ישראל היא "מקלט בטוח" לעם היהודי? אחד הפתרונות שמציע ליבמן לדילמה לכאורה, הוא ההבחנה בין משמעות הדימוי "כישלון" לבין משמעות הדימוי "מחדל". מחדל (דימוי) אינו מסמן חידלון ואין אונים טוטלי של ההנהגה. אדרבא, ליבמן טוען ש"מחדל" הוא מושג פונקציונאלי שגלום בו פוטנציאל חיובי. המסר והלקח בדימוי ה"מחדל" מבליטים "רשלנות". הווה אומר, בכירי צה"ל וההנהגה המדינית התרשלו, זאת למרות שהיה ביכולתם להתארגן לקראת המלחמה בעוד מועד. הציוד, האמל"ח, וכן הלאה הוזנחו. אם כך, מחדל מצביע על התנהגות ברת תיקון.

עולה מכך שעמדתו של אביטל אינה "הפוכה לזו של ליבמן", למרות שהוא סבור אחרת (עמ' 383). כך עולה מהדיון של ליבמן, וההבחנה בין "כישלון" ו"מחדל".

חלק רביעי של הספר

בחלק הרביעי של הספר – "מנגנוני עיצוב חברתיים-תרבותיים" (עמ' 395 והלאה) – מתייחס אביטל למיתוסים, אידיאולוגיות והפרעות דחק פוסט-טראומטיות. לעניות דעתי, הפרק המוקדש לדיון במיתוס מאכזב. אין בו כדי לתרום לחקר המיתוסים שנצרבו בזיכרון הקולקטיבי של הציבור הישראלי בעקבות מלחמת יום הכיפורים. האכזבה נובעת מבלבול מסוים בין הגדרת המיתוס המודרני לבין הפונקציה שהוא ממלא בחברות מודרניות. לדוגמה, לצרכי הדיון שלו, אביטל מגדיר מיתוס כך, "לצרכינו כאן מיתוס הוא יותר סמל, יותר מודל התנהגות וחשיבה, יותר רעיון". אכן, מוסכם על ידי חוקרי הזיכרון הקולקטיבי שמיתוס נועד לשרת את התומכים בו, להיות פונקציונאלי. אך מכאן ועד הגדרת המיתוס המודרני "לצרכינו" המרחק רב. למען הדיוק אוסיף כאן את ההגדרה הקלאסית של מיתוס מודרני לפי ספרו של הנרי טודור: "מיתוס הוא סיפור של קולקטיב שיש בו התחלה, אמצע וסוף, והקולקטיב מאמין שמדובר ב'אמת היסטורית'. סימן ההיכר של המיתוס המודרני הוא הדרמה שבגרעינו. גם עמנואל סיון, שאביטל מצטט את מחקרו (עמ' 398), מגדיר כך את המיתוס, ומוסיף הבהרה ביחס לפונקציה שהמיתוס ממלא. אינני יודעת באיזו מידה הדיון במיתוס יעניין את הקוראים אבל ברור לי שמחובתי לציין כל זאת.

לעצם העניין, אביטל סוקר "מיתוסים ותיקים" בקצרה ובבהירות רבה, זאת בכדי להראות שמיתוס אינו צומח יש מאין; אדרבא, ביסודו של מיתוס "חדש" מצויים אלמנטים של מיתוס "ותיק" (עמ' 402). מרבית המיתוסים הוותיקים ששמם אוזכר כאן, עולים בקנה אחד עפ הפרדיגמה היהודית ו/או הישראלית. לדוגמה, מיתוס "עשיו שונא ליעקב", מיתוס "הנס", מיתוס "העקדה", מיתוס "עם סגולה", מיתוס "מעטים מול רבים" ומיתוס "הגבורה". רשימת המיתוסים ה"חדשים" שנרקמו סביב מלחמת יום הכיפורים (עמ' 413) כוללת: "סכנת כליה" "טאסות וטילי כתף", "כולם היו קומנדו", "קונספירציה", "ניצחון", "תבוסה" ועוד. בהמשך מובאת רשימה של "מיתוסים פצועים" (עמ' 414) – מיתוסים ש"השיח הציבורי מאתגר את חוסנם ומציגם כפריכים על רקע אירועי המלחמה." למיטב ידיעתי, הסוציולוג עוז אלמוג מגדיר אותם כ"מיתוסים אינסטנט, פרי התרבות המודרנית שמצמיחה מיתוסים ומחזיקה בהם זמן קצר בלבד, לפי צרכי השעה".

מכיוון שבזיכרון קולקטיבי עסקינן, נותר עוד לברר מהי השפעתו של נרטיב-על, יהודי או ציוני, על הזיכרון הקולקטיבי של המלחמה. אביטל מציג דוגמה אחת מתוך רבות, שבהן ניכרות בעליל השלכות הנרטיב היהודי על תפיסת המלחמה. מדובר בשימוש בשמות הפעולה, "גלות", "חורבן", "גירוש", "רדיפות", "קידוש השם", "שואה" וכיוצא באלו (עמ' 420), שחדרו לאחר תום המלחמה אל זירות השיח השונות. התופעה קיימת גם ביחס לנרטיב הציוני והשפעתו על השיח: החל מ"מלכות החרמון", "שבחי מעוז" וכלה ב"ונתנה תוקף" ו"לו-יהי", וכך כותב אביטל, "... השיח ממריא אל-על באווירת דולצ'ה-ויטה, שכרון כוח, אקסטזה ותאווה עזה לאדמה ולממון, ונגמר בנחיתת אונס על מסלול חירום של מפח נפש, תסכול ותוגה" (שם) – תיאור פואטי נפלא נוסף של אביטל, המקביל ל"מאיגרא רמא לבירא עמיקתא".

לקראת סיום

אביטל מוצא לנכון לכלול בניתוח "הקרב על הזיכרון" גם את השלכות זכר השואה על הזיכרון הקולקטיבי של מלחמת 73'. על כך כבר נמתחה עליו ביקורת בעבר, ואין צורך לחזור עליה כאן. יש לשוב ולהזכיר לקורא שבדומה לרבים מבני דורו של אביטל, גם הוא מבני הדור השני לשואה והשיקולים כן או לא לכלול דיון בשואה בהקשר למלחמת 73' הוכרעו על ידו מתוך הפרספקטיבה של הדור השני לשואה.

סוגיה נוספת שמצאה מקום בספרו של אביטל, לקראת סיומו, היא "הפרעת דחק פוסט-טראומתית קולקטיבית". סוגיה שזכתה ללגיטימציה ופרצה לתודעת הציבור הישראלי בעקבות מלחמת יום הכיפורים. לדידו של אביטל, בניגוד לשנים שקדמו למלחמת 73', הלגיטימציה וההתייחסות לתופעה זאת נובעת מהתפיסה שמלחמת 73' היא חוויה היסטורית טראומטית. לפיכך ראוי לתת את הדעת על התופעה שפרצה לתודעה הציבורית ולהתייחס אליה כאילו הייתה אחד הרכיבים בהבניית סיפור המלחמה.

במקום סיכום

הפרק האחרון בספר – "במקום סיכום" – מוקדש לדיון בשאלה: "האם מלחמת 73' היא אירוע מכונן, נקודת מפנה, או סתם מהמורה?" (עמ' 451 ואילך). הסוגיה נלעסה ונחקרה רבות והשאלה כבר הוכרעה בספרות המחקרית. מאחר שקוצר היריעה אינו מאפשר הפנייה לספרות מדעי החברה , אציין שההכרעה נפלה לטובת התפיסה הרואה את המלחמה כאירוע מכונן ואת מיתוס "המחדל" כמיתוס מכונן. הציבור חש ב"רעידת אדמה" והמלחמה נתפסת בעיקר כ"קו-שבר ביחסי האמון בין הציבור להנהגה הפוליטית והצבאית". ספציפית, מחקרי תקשורת מציינים מפנה חד בגבולות "חופש הביטוי" ובביקורת כלפי השלטון. בדיקה מדוקדקת מראה שמערכות העיתונים ועורכי חדשות אימצו קו ביקורתי גלוי ונועז אחרי המלחמה, בכל סוגיה הקשורה למה שקרה לפני, במהלך ולאחר מלחמת יום הכיפורים. תגובה לאילוצים שנכפו עליהם, במיוחד בימים הראשונים למלחמה, ולא הותירו להם אלא למסור דיווחים "מגויסים" לציבור. מגמה זאת של הרחבת גבולות חופש הביטוי לא נעצרה אלא התגברה מאז.

עוד יש לציין שזיכרון המלחמה הופרט בין השאר, במישור הבין-דורי והתגבשו שני קולקטיבים מובחנים יריבים בעקרות המלחמה. דור מלחמת 73' שזהותו עוצבה במלחמה התריס בסיומה כלפי דור ההורים ובמיוחד דור מקימי המדינה. בתוך כך הפך דור הלוחמים על פניו את המסר הפטריוטי-חילוני של מיתוס עקדת יצחק: יצחק הוא קרבן סביל שהאב המקריב כופה עליו את "מצב המלחמה" ואת הציפייה ל"גבורה" ו"הקרבה". סביב תובנה זאת התפתחה עם הזמן ספרות מחקר ענפה וספרו של אביטל רק מחזק אותה. אידיאל ההקרבה הפטריוטית, כגרסה חילונית מודרנית של מוות על קידוש השם שהרחיבה את תפקידו של יצחק במיתוס העקדה והפכה אותו לשותף פעיל בסיפור, לא רק נסדק בחזית; יחד עמו התערערה הסולידריות החברתית במדינה ונפערה תהום בין הדורות. דור 73' טיפח את מיתוס השלום וערער כנגד התפיסה שאנו חיים במדינה "מוקפת אויבים" ושישראל שרויה במצב של "מלחמה מתמדת".

ככלל, ספרות המחקר העוסקת בתפיסות הציבור בעקבות מלחמת 73' מצביעה לא רק על מגוון התפיסות שנוצרו; היא מצביעה על התגבשות וגיבוש חוגים מובחנים בתוך החברה הישראלית, ועל העמקת פערים ושסעים אידיאולוגיים בתוכה. ראוי היה לכלול זאת בדיון.

לסיכום, חשוב לציין את ספרו של אביטל בשל היותו סמן בולט בין מחקרים העוסקים בזיכרון הקולקטיבי בכלל ובמיוחד בזיכרון הקולקטיבי של הציבור בישראל במהלך ובעקבות מלחמת יום הכיפורים. גם חוקרי השפה והספרות העברית ימצאו אוצר בלום ב"1973: הקרב על הזיכרון".

הערה: מאמר הביקורת הנ"ל פורסם באתר NEWS1 מחלקה ראשונה

עקדה נצחית (ו')

את הרשימה הזאת אני מקדישה לדור מלחמת יום הכיפורים 1973 - הדור הראשון למדינה (נולדו בין 1948 ל 1955). דור שדימה את עצמו ל"עקודים בעל כורחם", ואת עצם היות המלחמה והצורך להילחם, דימה לעקדה נצחית. מעל לכל, את החיים בישראל מאז 1973 דור זה דימה ל"הווה שאין בו גם קרן אחת של אור".

**********************

הערת המחברת: ראו רשימות קודמות בנושא הזיכרון הציבורי של מלחמת יום הכיפורים.

זכר המלחמה הנוראה – מלחמת יום הכיפורים 1973 – שימש ומשמש אותי כשדה מחקר, מזה כעשרים שנה. הממצאים מראים שחילוקי הדעות בישראל בנושא "השלום" העמיקו מאז מלחמת יום הכיפורים, והקונפליקט האידיאולוגי בנושא זה השתקף לעתים קרובות בשיח הציבורי והפוליטי.

עדויות מגובה החול
עדויות מגובה החול מאת מעוזיה סגל, מקור: מודן ספרים

מלחמת יום הכיפורים התקבעה כזיכרון "קולקטיבי". לוחמי 1973 הצעירים ביותר ראו במלחמה זו מלחמה "מיותרת", שבה "נלחמים, מתים והופכים לשורה נוספת ברשימת הקרבנות המיותרים". במקביל, הם האדירו את מעשי הגבורה שהיו עדים להם בשדה הקרב. טענתם המרכזית הייתה שמלחמה באשר היא, אינה דרך המלך לפתרון סכסוכים בין עמים, וכי מצב המלחמה המתמדת בישראל הפך אותה לארץ של "עקודים בעל כורחם" ושל "עקדה נצחית". את הטראומה שחוו במלחמת יום הכיפורים הם תלו ברשלנות המנהיגות הזחוחה, המדינית בעיקר, שלא השכילה למנוע את המלחמה. היו ביניהם שדימו את המלחמה ככלל ואת מלחמת יום הכיפורים בפרט, לשדה קטל חסר תוחלת. הם, שנולדו במדינה הנתונה בסכסוך מתמשך עם מדינות ערב השכנות, הצביעו על מלחמת יום הכיפורים כ"סמל לאיוולת שבכל המלחמות". זאת בשל כשלים הנובעים מאי-המוכנות למלחמה וניהולה הלקוי, אך גם בשל המיותרות שבה. בצל המלחמה התעוררה בקרבם נחישות לשכנע את קברניטי המדינה להפנות משאבים לדיפלומטיה, ולפתור בדרך זו את הסכסוך הישראלי-ערבי.

הסכם אוסלו (1993) היה קו פרשת מים רב-משמעות בעיני דור מלחמת 1973, הדור שלחם לראשונה בחייו במלחמה זו. שכן ההסכם טמן בחובו תקווה ליצירת מגעים ומשא ומתן מדיני עם ישות פוליטית עוינת, והכרזה עקיפה על עייפות ממלחמות. ההסכם העניק זיק של תקווה שמלחמה, כאופציה לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי הממושך, תרד מסדר היום, מה שיאפשר לישראל להיות ככל העמים. הסכם אוסלו היווה תפנית בתודעה שבאה לידי ביטוי גם ברמת האזכור של מלחמת יום הכיפורים בעיתונות ובשיח הציבורי. הנכונות של ממשלת ישראל להיכנס למשא ומתן עם הפלסטינים, דחקה את אזכור המלחמהלשוליי השיח והחדשות. זו אוזכרה לעתים נדירות בלבד. אזכור שלה נבע בעיקר בהקשר של דיון על סיכוייה של ישראל להגיע ומתן לשלום עם שכנותיה. הנושא שעמד בלב השיח הציבורי היה תהליך ההקמה של הרשות הפלסטינית, וסביבו התפתח פולמוס בין תומכיו למתנגדיו.

בהמשך, ופרט לתקופת מלחמת לבנון השנייה ולסוגיית "האיום האיראני", סדר היום הציבורי  בנוגע ליחסים בין ישראל ושכנותיה, היה מנותק מהמלחמה ההיא וגם מהתפיסה שמלחמה היא "עקדה נצחית". יחד עם זאת, לקחי המלחמה, הנרטיבים שנרקמו סביבה, וגם מעשי הגבורה ופרטי הקרבות, אוזכרו באופן קבוע באמצעי התקשורת בעיקר בימי השנה למלחמה ובספרות שראתה אור מטעם לוחמי 1973.

ספרות המשקפת אתוס אנטי מלחמתי

ספרים שחוברו על ידי לוחמים מבני הדור שנולד עם קום המדינה, ולחם לראשונה במלחמת יום הכיפורים, רוויים נטייה "אנטי מלחמתית" שמקורה בטראומה של מלחמת יום הכיפורים. דוגמאות רבות לכך פזורות לאורך השנים. לדוגמא, מראה סדוקה: מלחמת יום הכיפורים מנקודת מבט של לוחם הלום קרב מהחווה הסינית (2007), מאת מיכאל אחי-עמוס [הרשקוביץ], ועדויות מגובה החול: קרב הצנחנים בחווה הסינית (2007), מאת מעוזיה סגל, שחבריו מגדוד 890 לחמו בחווה הסינית. שני הספרים מתמקדים בשעות הגורליות של הקרב בחווה הסינית. שניהם גם יחד מבליטים עמדה "אנטי מלחמתית". גם צעירים שלא הגיעו לגיל גיוס בעת פרוץ מלחמת יום הכיפורים, אך חוו בעורף את הטראומה של מלחמת יום הכיפורים, טענו שספרים אלו מרבים לשקף עמדות "אנטי מלחמתיות". ולדעתם מי שקורא בהם "…לא יכול שלא לשאול את עצמו בשביל מה היה צריך לצאת לקרב הזה. לא פחות מזה מנקרת השאלה כמה קרבות כאלה נוהלו במלחמות ישראל, וכמה כאלה ינוהלו במלחמות העתיד" (ידיעות אחרונות, 21.9.2007). משוב לספרים הנ"ל נכתב גם בהשראת זיכרונות אישיים ממלחמת לבנון השנייה. מה שמשתקף בו מעיד על עייפות ממצב המלחמה ככלל. אחד המשובים אף מוצא דמיון בין "מראות הזוועה ואבדן האמון" ב-1973, לבין חוויית המלחמה בלבנון ב-2006: "מי ששומע היום את עדויות החיילים שהיו שם, בחווה המקוללת, בחורף 1973, יכול לחשוב שמדובר בעדויות ממלחמת לבנון השנייה". בשני המקרים בולט מסר אנטי מלחמתי: "מלחמות הן עקדה נצחית", מהלך לא-מוסרי ולא-אתי.

נרטיב העקדה-הנצחית ביטא גם את האבסורד שבמלחמה. כל מלחמה היא אבסורד. דוגמאות  לעמדה זאת עולות מדברים שנאמרו בדיעבד מפי אלו שלחמו בחזית הדרום ב- 1973. אלו סיפרו על מפנה בהתייחסות לצבאות ערב, ובתוך כך גם מפנה בהתייחסות למלחמות. אחד הבולטים שדיווחו על כך הוא, יוסי יונה, כיום פרופסור לפילוסופיה של החינוך. הוא מספר שהייתה לו ולחבריו לגדוד כמיהה להביס ולהרוג את האויב המצרי "האבסטרקטי". תחושה שנמשכה עד סיום המלחמה. מבחינתו זה נבע מסוג מסויים של אינדוקטרינציה. העובדה היא שהתחושה הזאת הופרכה אחרי הפסקת האש, כשהלוחמים נפגשו עם חיילים מצריים והתוודעו אליהם כאל בני תמותה רגילים. זכר אותו מפגש מלווה את יונה, לדבריו, עד היום. מאז אותו מפגש השתנו תפיסותיו על המלחמה מן הקצה אל הקצה. מלחמת יום הכיפורים לימדה אותו וגם לוחמים בני גילו מהגזרה הדרומית, שמלחמה אינה האופציה הנכונה לטיפול בסכסוך מדיני (25.5.2012).

האם התיאטרון מילא תפקיד במהלך השנים שתרם לחיזוק הנרטיב האנטי מלחמתי, שנולד בשדה הקרב בתודעתם של הלוחמים הטריים? האם האתוס שטמון בנרטיב "העקדה הנצחית" קיים רק בספרות המחקר נטולת הפניות לכאורה, בספרות ההנצחה ובתקשורת? או שמא, התיאטרון מילא תפקיד הפוך, דיכוי והיחלשותו האתוס האנטי מלחמתי, ארבעים שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים. לשם בחינת השאלות בדבר תפקיד התיאטרון בזיכרון הציבורי של תומכי נרטיב "העקדה הנצחית" אבחן שלושה מחזות: "בצהרי היום", "איסמעיליה", ו"עיר הנפט". בהתייחס ללחימה כשלעצמה, בשלושת המחזות ניכר כי "אוקטובר 1973 היה נקודת השבר לדור המבוגר שחי את המלחמה […] גילינו שהרבה מהציונות מבוסס על ציניות. מלחמת יום כיפור הייתה טקס הכביסה המלוכלכת, ומלחמת לבנון ניערה סופית את כל האשליות" (24.9.2004). שנית, שלושת המחזות מעוררים את ההכרה המכאיבה, "שלא התקדמנו מאז אותה מלחמה נוראה ושום דבר לא באמת השתנה", על-פי דברי העיתונאית שרי מקובר-בליקוב. המחזאי הלל מיטלפונקט, שכתב את "איסמעליה", מבהיר כי מאומה לא השתנה במונחים של עשייה לקירוב ה"שלום" והתרחקות ממלחמות:

כל מה שקורה היום כרוך במלחמת יום כיפור […] סביב המלחמה ההיא הוסקו כל מיני מסקנות, חוץ מאחת ויחידה, שהסיכוי היחידי שלנו לחיות באופן נורמלי זה להרים את דגל השלום […] גם היום כל פוליטיקאי שעושה מעשים שמרחיקים את השלום יוצא וידיו נקיות וכסאו איתן מתמיד […] כשכולם מנקים את הידיים זה על גבו של זה, מי משלם את המחיר? כרגיל, האזרח והחייל.

חשוב להזכיר לקורא ששלושת המחזות הועלו שלושים שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים, כביקורת על היות המלחמה בכלל ועל מלחמת יום הכיפורים בפרט. זו בעיקר ביקורת על חוסר היוזמה המדינית לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי הממושך. ובכך גם תרומתם של המחזות והתיאטרון.

האתוס האנטי מלחמתי עולה גם מהשירה הישראלית שנולדה בעקבות מלחמת יום הכיפורים. ספרות שפורסמה 30 שנה אחרי המלחמה ההיא, קובעת שהשירה של אותה תקופה מביעה תגובה של הלם. קחו לדוגמא את השיר "עקדת יצחק", מאת אבות ישורון, שפורסם במחזור השירים "השבר הסורי-אפריקני". זהו קובץ שירים שנכתבו בעקבות המלחמה, ובשיר של ישורון בולטת עמדתו האנטי-מלחמתית של המשורר:

הלכו שני המילואימניקים אל השבר/ הסורי אפריקני: באת אלינו לברוח מן הלבן,/ אבל שאתה תהיה הנבל? מאוס לי המוות/ כי אפקירי בידך/ יש לנו בעיה של עקדת יצחק/ ולכם כסבור, עקדת יצחק./ לנו זה יוצא כרַחם אב על בנים./ לכם זה יוצא כרַחם בן על עצמו (12 אוקטובר 1973 – 19 ינואר 1974) .

המטפורה הגיאולוגית של "השבר הסורי-אפריקני" מביעה שבר גדול שהתרחש במלחמת יום הכיפורים 1973. שבר בין הדורות. מובעת כאן מחאת דור הבנים כלפי דור ההורים, שחוזר ועוקד אותם במלחמות. אקט המשול לשבר, בעיניו של ישורון. הנה נולד דור שהכריז כי אינו מוכן למות "בעד ארצנו" או לשלוח את ילדיו לעקידה; דור שאיננו מוכן לקחת חלק בפולחן העקידה, לא מצד אברהם ולא מצד יצחק; דור שהפנה עורף לאתוס הציוני של ההקרבה והוא מעדיף פתרון סכסוכים בדרכי שלום.

האתוס האנטי מלחמתי עולה גם מדברים שכתבו ופרסמו אמהות שכולות. חשוב לציין שאמהות שכולות שאבדו בניהן במלחמות ישראל ראו באבדן הבנים גזרת גורל. מידה מסוימת של נחמה הן מצאו בתחושה שלמוות יש משמעות, שהבנים הקריבו עצמם למען המולדת. לעומתן, אמהות שכולות שאבדו בניהן במלחמת יום הכיפורים הביעו ספקות בנוגע ל"צידוק הדין". חלקן אף ביטאו טרוניה נגד המלחמה המיותרת. מלחמה שאין למצוא בה קמצוץ של נחמה על מות בניהן. דוגמא לכתב אישום חריף לא רק נגד מלחמת יום הכיפורים, אלא נגד מלחמה בכלל, הם דבריה של אם מקיבוץ שריד, ששכלה את בנה במלחמה ההיא. בערב יום כיפור תשע"ג היא פרסמה באתר אינטרנטי תוכחה על האיוולת ורשעותם של מפקדים ששלחו את הבנים "חשופים בצריח" אל מותם. השנים לא הקהו את תחושתה שדמם היה הפקר "לרהב של מפקדים חולי כבוד". מבחינתה "אין משמעות למוות" של בנה, ולא תהיה משמעות למותם של צעירים בכל מלחמה עתידית, כל עוד המפקדים הבכירים ינהלו את המלחמה בשלט רחוק ומתוך שיקול דעת שגוי". המסר שלה ברור: מוות של הלוחמים במקרים שכאלו הינו חסר משמעות – זו "עקדה" לא-מוסרית, שכן היא "עקדה נצחית" הממעיטה מחשיבות הדיפלומטיה (24.9.2012).

מסר דומה, אך בוטה יותר, עולה מהקלטות של לוחמים במעוזי קו בר-לב בעת פרוץ המלחמה. ההקלטות בוצעו באופן יזום ופרטי על ידי איש המילואים אבי יפה. יפה שירת במעוז "פורקן" והביא עימו למילואים מכשירי הקלטה ושמע מקצועיים, באמצעותם ביקש להנעים את השירות לו ולחבריו. עם פרוץ המלחמה הוא עשה בהם שימוש לא-שגרתי, כשהקליט את החיילים במעוזים – זעקות, קריאות לעזרה ופניות אל המפקדים ש"רימו אותם". בין היתר הוקלטו גם דבריו שלו, כשהבין את גודל האסון וצער: "אינעל דינק המלחמה; מי המציא אותה." הרופא הפלוגתי, ששהה אף הוא במעוז, הוסיף: "טירוף, נלחמים ונהרגים". ככל שהמילים הללו עשויות להצביע על דחף אינסטינקטיבי להתגבר על פחד, פרסומם כעבור שנים במדיה המקוונת והכתובה קיבל תהודה עצומה, ורבים הצביעו על כך שבאותם רגעי תופת קלטו הלוחמים שמוות במלחמה הוא מיותר; זאת "עקדה" מתמשכת, נצחית ובלתי נסבלת.

האתוס האנטי מלחמתי ונרטיב העקדה הנצחית – בחלוף השנים

למרות שאזכור העקדה-הנצחית, בהקשר ספציפי של אירוע אקטואלי, הלך ודעך עם השנים, האתוס האנטי מלחמתי של דור 1973 עדיין איתנו. אחת הסוגיות שנמצאת איתנו תדיר על סדר היום, סוגייה שמתעמתת עם האתוס האנטי מלחמתי ומתדיינת עמו בשיח הציבורי, היא "האיום האיראני". בימים שקדמו ליום כיפור תשע"ג הייתה התקשורת כמרקחה, סביב תכניתם של ראש הממשלה נתניהו, ושל שר הביטחון ברק, לתקוף יעדים באיראן כדי להשמיד את מתקני פיתוח הגרעין. השיח הציבורי התנהל בערוץ המסורתי – תקשורת המונים כתובה ומשודרת – וגם בערוץ הווירטואלי. בלוגרים שהשתתפו בו העלו הגיגים שונים. אחד מהם סקר שירים שנכתבו בעקבות מלחמת יום הכיפורים והראה שרובם כוללים תפילה לשקט שטרם הגיע. "אנחנו כבר 39 שנה אחרי המלחמה, ועצוב לחשוב עד כמה השירים האלו עדיין רלוונטיים" כתב. "אנחנו עדיין מבטיחים לילדים שזו תהיה המלחמה האחרונה, כמו ששר גאון […] המתסכל הוא שמדיניות ביבי ברק, לא חותרת לשלום בכל מאודה […] איוולת הדומה לאיוולת של ממשלת גולדה." (26.9.2012).

דור 1973 כבר לא מאמין בכלום – אפקט מתמשך של מלחמת יום הכיפורים

אמנם המחאה הייתה לאפין בולט בזהותו של דור 1973. דור שלם של לוחמים צעירים שלחמו לראשונה בחייהם במלחמת יום הכיפורים, סיימו את תפקידם במלחמה מתוך תחושה שצריך לזעוק זעקה גדולה. צריך לרדת לרחובות, לצאת במחאות המוניות בכל רחבי המדינה. מאידך,  כלל לא ברור האם דור זה גיבש השקפת עולם קונסטרוקטיבית שתנחה אותו. אי אפשר לסיים את הדיון בנרטיב העקדה-הנצחית, שללא ספק מעביר מסר מהפכני, בלי לתת את הדעת לשאלה זאת. אי אפשר לעבור לסדר היום בלי להתחקות אחר ה"אני מאמין" של דור סוציולוגי מובחן זה, שכור ההיתוך שלו היה מלחמת יום הכיפורים. דור שהעז לומר "לא" למנהיגים ששלחו אותו למלחמה.

הציפיות שדור זה יגבש "אני מאמין" קונסטרוקטיבי, לא נשאו פרי. נדמה שפרט לגוון האנטי-מלחמתי שבזהותם, לא הניב ה"אני מאמין" של דור 1973 דרך מגובשת ומסודרת. המסרים העולים מדברי נציגיהם, בהקשרים של אזכרות וטקסי יום-שנה למלחמה, ממשיכים את הקו האנטי-מלחמתי, עד שנדמה כי רשימת הלקחים שלהם מאותו שדה קרב באה במקום גיבוש משנה סדורה. הסגנון הציני והאופי הביקורתי והספקני אפיינו אותם מאז המלחמה, והם ממשיכים להוכיח בשער את אלה ששלחו אותם ל"תופת המלחמה הארורה ההיא". הם מערערים על סמכותם של בני הדור הקודם – בעיקר דור תש"ח – ומזלזלים באתוס הציוני ובזכותו של העם היהודי על ארץ-ישראל השלמה. הם "דור סוציולוגי" המשקף את האיפכא מסתברא של כל מה שקדם להם, אך ספק אם יש להם אתוס חלופי להציע. לשון אחר – לפי כל קנה מידה אובייקטיבי פיתח דור 1973 גישה ביקורתית וידע לעלות על בריקדות, אך בלי להציע חזון מגובש והשקפת עולם אלטרנטיבית. השלב בחיי בני הדור, שבו אמורים היו לעצב השקפת עולם קונסטרוקטיבית, נדמה כלא היה.

ניתן להמחיש זאת באמצעות דוגמאות רבות, לדוגמא, כתבות שפרסמו בני הדור  וצעירים מהם ביום השנה ה-37 למלחמת יום הכיפורים. באחת מהן נכתב:

מלחמת יום הכיפורים הייתה המלחמה של 'הדור שלי', שנולד אחרי קום המדינה להורים בוגרי תש"ח או ניצולי שואה וחי בצל החוויות והטראומות שלהם […] למד בסוף היסודי או בתחילת התיכון בתקופה ההרואית של מלחמת ששת הימים, והתגייס בתחילת שנות השבעים מתוך אמונה נאיבית בצדקת הדרך ותושיית המנהיגים […] המפקדים והלוחמים […] ניצבו מול שוקת שבורה של פיקוד שאנן, מודיעין לקוי ותכניות מגננה מופרכות" (17.9.2010).

כתבה נוספת של בן הדור של מלחמת 1973, מונה רשימת לקחים טכנית שהוא הפיק ממלחמת יום הכיפורים והמלצות להתנהלות בתחום הביטחון. זאת מבלי לספק אמירה קונסטרוקטיבית שתייצג את ה"אני מאמין" שלו ושל בני דורו: "לקחים חשובים מן המלחמה: ראשית, אסור להיות שאננים […] הזלזול ביריב והיוהרה הם אם כל חטאת. יש לדחות כל רעיון המסתיים במשפט 'אל תדאגו, יהיה בסדר […]'. יש להיות פתוח לדעות אחרות ולעודד את מי שחושב אחרת לומר את דברו".

בהיעדר דרך מדינית ואתוס חלופי לזה של דור מלחמת תש"ח או דור מלחמת 1967, לא ברור לאן חותרים הגאי דור מלחמת 1973 ולאן הם מוליכים את עצמם ואותנו. נוצר קושי לתמוך בהם או להסכים עם גישה המתנערת מ"כבלי העבר". אין להם פריצת דרך בתחומים משמעותיים כמו ביטחון וחינוך לערכים. למעשה, הם "תקועים" בתחילתו של תהליך סוציולוגי לקראת גיבושם כ"יחידה דורית", על כל המשתמע מכך. הטקסים הממלכתיים בהר הרצל ביום השנה למלחמת יום הכיפורים הם "מראה", הסמל בה"א הידיעה לדלות הרוח של הדור. ואם לא די בכך, חוזרת על עצמה בטקסים ה"מנטרה" של יו"ר הכנסת: "הלקח המרכזי של המלחמה הוא חובתנו שלא לשקוע באשליות נוחות, המתיישבות עם מאוויי הלב על חשבון העובדות. לא לשוב ולהתמכר לאיזו אשליה חדשה-ישנה, שהיא הגענו סוף-סוף אל המנוחה והנחלה".

העיתונאי ואיש התקשורת ג'קי לוי מסכם את חוסר הבשלות של דור 1973, שקרא תגר על אתוס מוסכם וניסה להניא את מדינאי ישראל ממדיניות של מלחמה. בעיניו, גיבושו של הדור כשכבה סוציולוגית מובחנת מתעכב, ונבצר ממנו להציע חלופה משמעותית להשקפת העולם ההגמונית:

נדמה לי שהישראלים הראויים ביותר לסליחה הם אלו שהיו בחורים צעירים בזמן המלחמה ההיא. דור ההורים שלי – היום הם בני 65 בערך – שלעולם לא חזרו להאמין במה שחונכו עליו. המהלומה שספגו הדור הזה זרקה את ישראל לפינות החשוכות ביותר שלה – הציניות הגרגרנית חסרת הלב או הגבולות […] [ו]דויד גרוסמן מדבר על תרבות חלולה […] הכל נובע מאובדן האמונה והנאמנות לערך כלשהו, חוץ מהערך 'אל תהיה פראייר'. אל תוך הוואקום התפרצו בולמוס קניות, כרס של בורקס, רוגלעך ושניצל. מפלגת קדימה, ערוץ 2, נופשוני הכל כלול מכבי תל אביב וכדורסל. החלטוריזם החוגג, הבוז לכל סוג של מקצוענות, חוץ מזו של יועצי תקשורת ועו"דים. הסלידה מכל עמידה על עקרונות חוץ מעיקרון ההצלחה בכל מחיר – כל אלה לעניות דעתי, נולדו שם, בטראומה ההיא שטלטלה את המפרקת של היישוב העברי […] מטבע הדברים רוב הגאי השליטה של מדינת ישראל נמצאים בידיהם של בני אותו דור. הם בגיל הנכון והם יושבים בראש כל פירמידה, אף על-פי שלא ברור כמה רחב הבסיס שמתחת רגליהם […] לא כולם מקשה אחת, מובן שלא, אבל חלק גדול מהם כבר לא מאמין בכלום (ישראל היום, 17.9.2010).

מחדל יום הכיפורים בספרות שנות האלפיים (ג')

בהתקרב חודש אוקטובר הקרב על הזיכרון של מלחמת יום הכיפורים כבר בפתח. מה עומד מאחורי ריבוי הספרים החדשים הרואים אור? האם רק העובדה שאנו מציינים בדיוק 40 שנה למלחמה, או שאולי יש לכך סיבות נוספות?

************************

ספרות המחקר מראה שהציבור בישראל מעולם לא חווה מחדל כפי שקרה במלחמת יום הכיפורים. לא מחדל מודיעיני, לא צבאי ולא מדיני. מעל ומעבר לצורך לייצר (ו/או למכור) תיעוד מסודר של מה שקרה לפלוגה, לגדוד ולמחלקה – הטראומה והמחדל הבלתי נשכחים הם שני גורמים מרכזיים לריבוי הפרסומים.

הערת המחברת: עד כה פרסמתי שתי רשימות המבוססות על מחקר אקדמי, שעניינן הוא הזיכרון הציבורי של מלחמת יום הכיפורים (ראו רשימה קודמת). קיבלתי אינספור תגובות בשני האתרים בהן מתפרסמות רשימותיי – וורדפרס וחדשות מחלקה ראשונה. ברשימה זאת אתייחס לספרות שנות האלפיים ששמה דגש על הטראומה והמחדל של יום הכיפורים תשל"ג-1973. אני ממליצה לעיין בציטוטים מתוך הספרות ורק אחר כך בסיבות האפשריות לתופעה החוזרת על עצמה כל אימת שמתקרב המועד בו מציינים את יום השנה למלחמה זאת.

אמשיך להביא סוגיות מעניינות מתוך המחקר ובמידה ואתבקש להשיב על שאלות בערוץ הפרטי – לשונית: "כיתבו אלי" – אעשה זאת בשמחה.

ה"מחדל" בספרות  של שנות האלפיים

מעולם לא חווה הציבור מחדל כפי שקרה במלחמת יום הכיפורים. לא מחדל מודיעיני, לא צבאי ולא מדיני. מעבר לצורך לייצר תיעוד מסודר של מה שקרה לפלוגה, לגדוד ולמחלקה, הטראומה והמחדל של מלחמה זאת מככבים בספרות, במחקר ובפואטיקה.

ברשימה זאת אתייחס [באריכות מה, ועמכם הסליחה] לספרות שנות האלפיים אשר רובה ככולה שמה דגש על הטראומה והמחדל של יום הכיפורים תשל"ג-1973. אני ממליצה לעיין במובאות מתוך הספרות.

תחילה – ציטוט מכתבתה של כרמית ספיר ויץ,

"מורשת קרב: הספרים שחושפים את סודות מלחמת יום הכיפורים" – (NRG 11.8.2013, מדור תרבות-ספרות):

"רגע לפני ציון 40 שנה למלחמת יום הכיפורים, מפשילות הוצאות הספרים שרוולים ותורמות את חלקן. מהדורות חדשות יוצאות לספרים ותיקים שאזלו מן המדפים לצד ספרי פרוזה חדשים, ספרי עיון, ספרי זיכרונות ועוד… מה עומד מאחורי ריבוי הספרים החדשים הרואים אור? האם רק העובדה שאנו מציינים בדיוק 40 שנה, או שאולי יש דברים נוספים?"

כידוע לכולנו, בארבעים השנים שחלפו מאז 1973, התפרסמו על "מחדל יום הכיפורים" תילי תילים של מאמרים וספרים. ביוזמתם של לוחמים שהשתתפו במלחמה, ראו אור עשרות ספרים שהקו המקשר ביניהם הוא המחדל וקורותיה של היחידה שבה שירתו. יחד עם זאת, בשני העשורים מאז 1993, ובמיוחד בשנות האלפיים, אנו עדים ל"פריחה" של ממש בז'אנר תיעודי זה, ולצידו מחקרים השואבים מידע חדש על המלחמה ממסמכים שהותרו לפרסום לאחרונה.

תיעוד שהנו פרי יזמת הלוחמים, או מטעמם

התיעוד נועד לשמר בזיכרון האישי והציבורי את חוויות המלחמה והטראומה שהלוחמים חוו בחזיתות הצפון והדרום של ישראל. תיעוד זה הוא מדף ספרים בפני עצמו. הוא משמש בעיקר יד-זיכרון למלחמה. מה שמייחד ספרות זו טמון בגוון בולט של נגיעה אישית. מרבית הכותבים או המספרים חוו את האירועים שבהם הם מתמקדים. יש מקום לרגשות בכתיבה הזאת. לפיכך, ניתן לחוש שהתיעוד מערב את תחושת הטראומה של מי שהיה שם, וגם של אלו שחוו את המלחמה בעורף. פרטי המחדל בספרות זאת משולבים בפרטים על ההישג האישי ו/או היחידתי. בסיפוריהם של חטיבות, גדודים ופלוגות נשמעים הדים ברורים לכעס ולאכזבה בשל הזחיחות והשאננות של מקבלי ההחלטות הבכירים, ובשל התעלמותם מהמחיר ששילמו הלוחמים על מחדלי מקבלי ההחלטות. ספרות זאת איננה בגדר מוצג הרואי טהור; אלא מקבץ של סקירות ועובדות המלווה בביטויי תסכול וזעם, ביקורת על חוסר המוכנות, פקפוק בצדקת הדין ואף בתהיה עצמית נוקבת.

קרבות הבלימה בגולן, 1973
קרבות הבלימה ברמת הגולן -1973. תמונה של טנקים סורים שנפגעו. מקור: ויקיפדיה

זרם פרסומים מסוג נוסף, שאף הוא ראה אור בעשרים השנים האחרונות (2013-1993), הוא ספרות מחקר, פרי עטם של היסטוריונים עצמאיים והיסטוריונים של צה"ל. פרטי המחדל מהדהדים בספרות שנכתבה על ידי חוקרים עצמאיים, ואילו ספרות המחקר הרשמית (מטעם) עוסקת במהלכים בשדה הקרב ותו לא. מטבע הדברים, הספרות הרשמית ממעיטה לדון בתהליכי קבלת ההחלטות שקדמו למלחמה – סוגיה שעליה נתנו את הדעת מחקרים רבים שנערכו מיד אחרי המלחמה. ככזו, ניתן למצוא בספרות הרשמית, בין היתר, תיאור מהלכי קרבות הבלימה. כללית, נרטיב הניצחון המזהיר של צה"ל במלחמת יום הכיפורים, הופך בספרות הרשמית לחזות הכל.

אין הכוונה לסקור כאן את כל הכותרים של שני סוגי הספרות, מרתקים ורלבנטיים לדיון זה ככל שיהיו. לדוגמה: א' אור, אלה האחים שלי, 2003; ע' אזוב, צליחה: 60 שעות באוקטובר 1973, 2011; מ' אחי-עמוס הרשקוביץ, מראה סדוקה: מלחמת יום הכיפורים מנקודת מבטו של לוחם הלום קרב מהחווה הסינית, 2007; מ' אשכנזי וב' נבו, הערב בשש תפרוץ מלחמה, 2003; א' בקר, אינדיאנים על גבעה 16 – פלוגה בקרב החרמון, 2003; ר' בר-אילן, שלום לאהבה. כח שמוליק ארד במלחמת יום הכיפורים, 2012; א' כפיר, החווה הסינית: קרב השריון הגדול בסיני שהכריע את מלחמת יום הכיפורים, 2012.

להלן אציג מבחר דוגמאות בכדי להמחיש שגם בשנות האלפיים מחלחל מיתוס המחדל (מיתוס במובנו המודרני, כפי שהובהר ברשימות קודמות) לכותרים העוסקים במלחמת יום הכיפורים.

תחקירי לוחמים:

אחד מספרי התחקיר, הילוך חוזר: חיילים מספרים על קרבות שהשתתפו בהם במלחמת יום הכיפורים (ע' ארד, עורך, 2003), מכיל אסופה של עדויות לוחמים בנסיבות של תחקיר הנעשה בשטח. הספר מביא את הקולות האותנטיים של לוחמי מלחמת יום הכיפורים אשר שחזרו קרבות נודעים ביבשה, בים ובאוויר. חשוב להדגיש שדבריהם אינם בגדר מה שנקרא זיכרונות רחוקים. הדברים שנאמרו הוקלטו מפיהם זמן קצר לאחר תום המלחמה. העדויות שודרו כסדרה של 18 פרקים ברדיו גלי צה"ל בשנים 1978-1976, ולאחר מכן הסדה נערכה כספר. הלוחמים שהשתתפו בקרבות מלחמת יום הכיפורים הובאו למקומות שבהם נלחמו וסיפרו למיקרופון את הקורות אותם. ניקח לדוגמה את אחד הקרבות המתועדים – הקרב על תל א-סאקי, מוצב של צה"ל בדרום רמת הגולן. בפרוץ המלחמה שהה במוצב כוח קטן של נחלאים שהותקף על ידי כוחות סורים. כוח שריון שנשלח לסייע להם נפגע מהאש הסורית, ואנשיו הצטרפו אל המגנים הנצורים. להלן קטעים מעדותו של לוחם, המתייחס ל"מחדל" במונחים של המוכנות הלקויה של חיל השריון בחזית הסורית:

[…] הבנתי שיש מלחמה רק כשהגעתי לבית החולים. שם שמעתי לראשונה את המונח "מלחמת יום כיפור". קודם לא חשבנו שזו מלחמה. בשעות הראשונות לא ידענו שהמלחמה מתנהלת בשתי חזיתות. […] למזלנו, ברגע הנכון, לפנות ערב, הגיע המג"ד והוציא אותנו מהחלום. עד אז חשבתי, כמו כולם, שזה יום קרב. אחרי הצהרים, כששמעתי רדיו בפעם הראשונה ודיווחו על אש בדרום ואש בצפון, הבנתי שזה דבר יותר רציני. אבל מלחמה ממש? לא, לא האמנתי.

בדברי המרואיין ניכר תסכול רב. ראשית, כאשר גוייס לשירות מילואים המוכנות למלחמה לא עמדה על הפרק. שנית, לו ולחבריו נודע באיחור רב על כך שפרצה מלחמה של ממש. עד אז הם הוטעו על ידי הפיקוד הבכיר לחשוב שמדובר "בסך הכל" ביום קרב שגרתי. ולא זו בלבד, המידע בדבר פרוץ המלחמה נודע למרואיין לראשונה משידורי הרדיו. במשך יממה שלמה היה משוכנע שמדובר בקרב מוגבל: "במקרה שלי, לאחר ששמעתי חדשות כמה פעמים, ידעתי שמתרחש משהו רציני יותר מיום קרב. אבל גם למחרת בבוקר, כשיצאנו לתל סאקי […] הייתי עדיין משוכנע שמדובר ביום קרב".

מה שייקרא לימים "מחדל" ורשלנות צה"ל בהכנות למלחמה, מתואר בדבריו של לוחם נוסף המתועדים אף הם באסופה: "בשלב זה נגמרה לי התחמושת […] אז, למעשה, הבנתי בפעם הראשונה שהמצב שלנו גרוע […] קשה לתאר את מה שהיה שם. זה היה ייאוש נוראי". לוחמים אלה הוכו בהלם כשהבינו שאזלה התחמושת והבינו שמדובר ב"מחדל". הם נאלצו לספור את הדקות והשניות עד שיתברר גורלם, ובינתיים השתמשו בנשק מילולי של אדם המבין שקיצו קרב – סרקזם. לוחם נוסף מתאר את המצב כך, "הסיכויים הריאליים שלנו היו אפסיים. אתה יושב עם 18 חבר'ה בתוך חדר קטן, עולה עליך חצי הצבא הסורי ולך ביד יש רק עוזי […] כולם התפללו". לבסוף החליטו הנצורים בבונקר בתל א-סאקי להתכונן לגרוע מכל: "הסורים היו כ-25 מטר מאתנו. השמדנו מפות ודפי קוד. שרפנו הכל בתוך הבונקר". מתחילתה ועד סופה, אסופת העדויות מתייחסת ל"מחדל" הן בעקיפין והן במישרין. היא אינה מותירה ספק בדבר חוסר הארגון וליקויי התפקוד בימים הראשונים למלחמת יום הכיפורים.

ספרי תיעוד עצמי

מעוז צור
מעוז צור, מאת עופר רגב והדס רגב-ירקוני. קרדיט: סימניה

בעשור האחרון ראו אור ספרים המשמשים כיד זיכרון וכאמצעי להנצחת מוראות מלחמת יום הכיפורים. הספרים מבוססים על תיעוד עצמי של חברים ליחידה שהשתתפו במלחמה, ומקצתם מתבסס על מסמכים ארכיוניים. אחד הספרים מהסוג הזה הוא מעוז צור: גדוד 68 של חטיבת ירושלים וקרב המעוזים במלחמת יום הכיפורים (רגב ורגב-ירקוני, 2010). הספר מתאר את המחדל מנקודת המבט של לוחמי גדוד 68  של החטיבה הירושלמית. אנשיו נקראו לתקופת מילואים שגרתית, צפו על המתרחש מעבר לגבול, בצד המצרי, וגילו אחריות כשמסרו לממונים עליהם כי המצרים מרכזים כוחות ומכשירים את גדת התעלה לצליחה. המחדל, לפי גרסתם, טמון בתגובה המזלזלת של הדרג הצבאי הבכיר, שנמנע מלהתייחס לדיווחיהם במשך שבועיים רצופים. לבסוף, כשגבר זרם הידיעות ששלחו למפקדים, הם ננזפו על-ידם בטענה שהם מעוררים "פאניקה מיותרת". הזלזול נמשך גם לאחר פרוץ המלחמה, כשהמידע על המלחמה שנפתחה בדרום לא הגיע אל מפקדי המעוזים בעוד מועד, למרות שראשי מערכת הביטחון ידעו על כך בוודאות כבר בשעות הבוקר המוקדמות של ה-6 באוקטובר 1973. הספר מסתמך על תיעוד עצמי של עשרות לוחמים ובני משפחות שכולות, ועל מסמכים צבאיים שהותרו לפרסום. קורותיהם של לוחמי גדוד 68 שאיישו מאז ערב ראש השנה תשל"ד את קו המעוזים שעל גדות התעלה הן תיאור אותנטי של המחדל. אחד מבין הלוחמים שנפלו בשבי המצרי השתתף בטקס המרכזי לציון שלושים שנה למלחמה, שם גם תיאר את מה שקרה ברגעים הראשונים למלחמה: "לפתע רעדה האדמה במעוזים שעל גדול התעלה, והמוות ניצב בפנינו במלוא עוצמתו ואובדנותו". לדבריו, הכל התרחש לפתע פתאום, והם ששילמו את מחיר המחדל. הפסקה האחרונה בספר מסכמת את גרסתם של לוחמי גדוד 68 ל"מחדל" כך:

אסונות מלחמת יום הכיפורים לא היו תוצאה של רשעות אלא של רשלנות ושחצנות שבה חטאו כל הדרגים, החל ברמות הפוליטיות, דרך הפיקוד העליון של צה"ל. היוהרה חלחלה עד לדרג מפקדים זוטרים בשטח. כתוצאה מחוסר הערכות מספקות ואטימות אוזניים ועיניים ניצבו לוחמי המעוזים מול כוחות עדיפים עליהם לאין ערוך, במניין ובציוד .

ספר נוסף מקטגוריית "התיעוד העצמי", מוסיף נדבך לתיאור המחדל מנקודת מבטם של הלוחמים: על בלימה: סיפורה של חטיבה 188 במלחמת יום הכיפורים (2009), מאת אבירם ברקאי, מ"פ שריון במילואים שפיקד על מחלקת טנקים במלחמת יום הכיפורים. ברקאי ערך סדרת ראיונות ושיחות תחקור עם 230 לוחמים ומפקדים, וכתב על קרבות הימים הראשונים למלחמה. המסמך מדבר בעד עצמו, במיוחד התיאור של "קומץ נערים" שניסו "בשארית כוחותיהם לבלום את הנחשול הסורי שנראה שאין לו סוף […] כשחיילי גדוד המילואים נשחטים בציר הנפט, ויתר כוחות המילואים עוד רחוקים מרמת הגולן." (עמ' 309). השאלות הנוקבות והבלתי פתורות בתיעוד קורותיה של החטיבה, מובאות בהמשך, כשהן מלוות בקביעה: "היה כאן מחדל מודיעיני ענק […] האחראי למספר כשלים מהותיים שנערמו לפתחם של לוחמי חטיבה 188 [הדגשה שלי]". הכשל החמור ביותר, מדגיש ברקאי, הוא של פיקוד הצפון, האחראי הישיר לסדרת טעויות מעוררות תהייה ובלתי פתורות: "למה לא אמרו בקול רם "מלחמה"? האם מישהו יכול להסביר איך קרה שאף אחד מלוחמי חטיבה 188, ולא גם צדיק בודד אחד בכל רחבי רמת הגולן, לא ידע שהוא יוצא למלחמה? […] אף אחד מהם לא נערך למלחמה, אלא נותר דרוך לשגרת יום קרב, מקסימום מחטף".

מחקר אקדמי:

ספרי מחקר מתחום ההיסטוריה הצבאית, שראו אור בעשור האחרון, מתעדים את מהלכי הקרבות. חלקם אינו מתמקד בשאלה האם היה "מחדל". אחד מהם הוא ספרו של  משה גבעתי, אל"ם במילואים וחוקר היסטוריה צבאית שלחם בחטיבה 188. הוא מתעד את מהלכי הקרב בתל א-סאקי בנימה שונה מזו של ספרות התיעוד העצמי, שמתאפיינת בנימה רגשית. גבעתי מתבסס על מפגשים אישיים, עדויות של לוחמים בפני ועדות בדיקה צה"ליות מיד לאחר המלחמה, תחקירי המלחמה, מסמכים של המחלקה להיסטוריה בצה"ל, יומני מבצעים, קטעי יומן ועוד. ולמרות שמדובר בתיעוד, גבעתי אינו נצמד לעובדות היבשות בלבד. לספרו מחלחלת האידיאולוגיה הצה"לית, המוכרת בכינוי, "מורשת הקרב". זו משתלטת על חלקים נרחבים בספר. לדוגמה, גבעתי מעלה על נס את ערכי צה"ל הכוללים, דבקות במשימה, אחריות, אמינות, דוגמה אישית, דאגה לרווחת הלוחמים, טוהר הנשק, מקצועיות, משמעת, רעות ושליחות. לשון אחר, גבעתי תורם לחיזוק הגרסה הרשמית של צה"ל ולמיתוס צה"ל.

ספר נוסף בקטגוריית המשנה, "מחקר אקדמי", מציין את המחדל במפורש. המלאך: אשראף מרואן, המוסד והפתעת מלחמת יום כיפור (2010) מאת אורי בר יוסף. בר יוסף, המתמחה בביטחון לאומי, מודיעין והסכסוך הישראלי-ערבי, מתבסס על ראיות מודיעיניות וקובע כי היה "מחדל מודיעיני". לאחר הצגת הגרסאות וההשערות על אמינות מקור המידע המצרי, מציג בר יוסף גרסה מגובשת על המחדל, 37 שנה אחרי שהתבסס בזיכרון הציבורי:

מלחמת יום כיפור הייתה הקשה במלחמות ישראל מאז 1948 […] במהלכה התברר כי חיל האוויר כשל בשתי המתקפות הגדולות שביצע על מערכי הטילים של מצרים ושל סוריה וכושרו לסייע לכוחות הקרקע הוגבל משמעותית בשל הקושי לפעול באזורים מוכי הטילים בצפון ובדרום. ובחזית הצפון התחולל כאמור באותן שעות הקרב הנואש שבמרכזו עמדה חטיבה 679, על השליטה באזור נפח ועל גורלה של רמת הגולן. משה דיין, שר הביטחון שעוד 24 שעות קודם לכן הטיל ספק ברור בכך שתפרוץ מלחמה, דיבר באותן שעות על "חורבן הבית השלישי" והציע הצעות "מיניסטריאליות" לנסיגות לעומק סיני ולשיפולי הרמה.

ספר נוסף בקטגורית המחקר האקדמי המציין את המחדל הוא: 1973 – הדרך למלחמה (2012) מאת יגאל קיפניס. קיפניס מתבסס על מסמכים ארכיוניים של מלחמת יום הכיפורים שהותרו לפרסום מאז 2008. מתמלילי השיחות של ההנהגה המדינית קיפניס מסיק שהמחדל העיקרי היה מדיני: "במישור המדיני, ולא במודיעיני, אפשר למצוא את התשובות וההסברים העמוקים להפתעת יום הכיפורים. שר הביטחון ממילא התייחס בערבון מוגבל לתחזיות אמ"ן, ואימץ אותן רק במידה שתאמו את ראייתו […] ראש הממשלה הלכה בעקבותיו".

קיפניס מראה כי "כישלון הקונספציה המודיעינית", שהוביל את ראשי אמ"ן להערכת "הסבירות הנמוכה" למלחמה, כמעט שלא השפיע על קבלת ההחלטות של הדרג המדיני. לדרג זה היו שיקולים נוספים שהכריעו את הכף לטובת המהלך שבעטיו פרצה המלחמה בהפתעה. "המחדל המדיני" מסוכם על ידי קיפניס במשפט הבא: "השאלה אינה מה ידעו או העריכו ראשי מערכת המודיעין ערב המלחמה, אלא מה החליט הדרג המדיני".

פואטיקה בהשראת המחדל

פראפרזה צינית-לוחמנית על היצירה "מגש הכסף" של אלתרמן שיקפה את הלך הרוח הציבורי כשנה וחצי אחרי מלחמת יום הכיפורים. היא נכתבה על רקע "אות מלחמת יום הכיפורים" ששר הביטחון דאז, שמעון פרס, העניק לקודמו בתפקיד, משה דיין. גרסת הציבור ל"מחדל", כפי שהציג אותה דן אלמגור, מחבר הפראפרזה, התמקדה במי שקיבל את הכינוי "שר המחדל", משה דיין, והציגה אותו כאחראי ל"מחדל". לימים ראה אור הספר המאבק על הזיכרון: מסות על ספרות, חברה ותרבות (2009), מאת דן לאור, ובו ניתוח יצירתו של אלתרמן והפרודיה של אלמגור. נטען בו כי בעוד ש"מגש הכסף" מאת אלתרמן ייצג את הקונצנזוס, ולפיו מולדת מקדשת את דמם של מי שנפלו על הגנתה, אלמגור ראה במלחמת יום הכיפורים חריג ביחס למלחמות ישראל שבהן התנהלה המדינה באחריות. ההנהגה לקתה במלחמת יום הכיפורים ב"מחדל". ולדברי אלמגור "[…] בניגוד לימי מלחמת העצמאות ו'מגש הכסף', מותם של הצעירים […] [הוא] תוצאה של פוליטיקה הרפתקנית שעשתה את חייהם ודמם הפקר" (ד' לאור, 2009).

מה עומד מאחורי ריבוי הספרים על מלחמת יום הכיפורים שראו אור באחרונה ?

ההסברים הפשטניים:

בוגרי המלחמה מגיעים לגיל שבו הם מרגישים צורך לסכם… כמו כן הארכיונים בארץ ובחו"ל הגיעו לבשלות ונפתחים לעיונם של חוקרים מקצועיים וחובבים. סיבה נוספת וחשובה לאין ערוך, לדעתי, היא שמלחמת יום הכיפורים הייתה אירוע טראומטי מאוד, שבמהלך השנים התגלו לגביו פרטים חדשים שהציבור לא ידע. (הדברים נאמרו על-ידי פרופ' בר זוהר המוסיף ש"אין בתולדותינו מקבילה למלחמה זו… " [מתוך הכתבה של ספיר-ויץ ב NRG]).

אני מרשה לעצמי לחוות כאן את דעתי כך:

הציבור בישראל מעולם לא חווה מחדל ברמה ובחומרה דומה לזו שהתרחשה במלחמת יום הכיפורים. לא מחדל מודיעיני, לא צבאי ולא מדיני. לפיכך, מעל ומעבר לצורך לייצר (ו/או למכור) תיעוד מסודר של מה שקרה לפלוגה, לגדוד ולמחלקה, שני הגורמים המרכזיים לריבוי הפרסומים הם תחושת הטראומה והפוסט-טראומה בעקבות המחדל וההכרה שהיה שם מחדל גדול.