Tag Archives: הזמנה למחיאות כפיים

פספוס הזדמנות וכישלון רטורי

בזבוז של הזדמנות בזירה הפוליטית איננו עניין של מה בכך. המקרה של הנאום הראשון של הנשיא טראמפ בפני שני בתי הקונגרס האמריקני, הוא דוגמא חיה וטרייה לפספוס וכישלון רטורי.

*******************************************

אחד הדברים שהרשימו אותי כשצפיתי בנאום שנשא טראמפ אמש בקונגרס היה חוסר היכולת שלו לנצל את השעה שהוקצבה לו. הוא לא הצליח ליצור לעצמו תדמית כריזמטית תוך כדי מניפולציה של השיח הרטורי – שיח המתנהל בין נואם ובין קהל שכל שמתאפשר לו הוא למחוא כפיים.

טכניקת ה- Applause Surfing

יש המכנים את טכניקת ה- Applause Surfing – גלישה על-גבי מחיאות הכפיים. ויש המכנים אותה "סירוב לקבל מחיאות כפיים". מדובר במניפולציה של השיח הרטורי המתנהל בין נואם לבין קהלו, שמשתתף בשיח באמצעות מחיאות כפיים. לנואם יש מטרה חשובה: להציג תדמית של אישיות מהימנה וכריזמטית. במהלך ה"שיח" שמתנהל בינו לקהל, הוא יוצר תחילה רושם שלא "הזמין" מחיאות כפיים מהקהל. הקהל היה אמור להיאזר בסבלנות ולהשתתף ב"שיח" בנקודה מאוחרת יותר בנאום. כאשר הקהל בכל זאת מוחא כפיים ונראה שהוא מקשה על הנואם להתגבר על הרעש ולהמשיך בדבריו, הטכניקה הצליחה. כך מצליח הנואם ליצור רושם שהקהל התרשם מאישיותו ומהימנותו עד כדי כך שלא יכול היה להתאפק ולהגיב בחיוב על הנאום והנושא הספציפי שבו.

מתי רצוי להשתמש בטכניקה?

השימוש בטכניקה זאת עשוי לחולל שינויים משמעותיים בתדמית הציבורית. מנהיגים פוליטיים שמשתמשים בה זכורים בקרב בני עמם וגם אחרים בזכות מיומנותם זאת. מנהיגים בני זמננו, כמו מרטין לותר קינג, ג'ון קנדי, מרגרט תאצ'ר ידעו לעשות זאת. גם הנשיא ברק אובמה, בנאומו לאומה בשנת 2013 הצליח ליצור רושם כי לא ניסה ל"הזמין" מחיאות כפיים ושעכשיו, כשהקהל מריע לו, הוא מתקשה להתגבר על הרעש ולגרום לקהל לשמוע את דבריו. זהו הישג אדיר למנהיג פוליטי שמנסה לגרום לקהל להפנים היטב את המסר. שימוש נכון בטכניקה יוצרת רושם שמחיאות הכפיים מבטאות הסכמה חד משמעית של הקהל עם דבריו של הנואם. הנואם וקהלו נשמעים כאילו הם על אותו הגל בדיוק.

ממבט חיצוני נראה שהמסר נקלט היטב על ידי הקהל והרושם שלו כה עז עד שאינו מסוגל להתאפק יותר ופורץ במחיאות כפיים – ובכך נותן את "אישורו" לדברים שנאמרו.
בשבחי הטכניקה הזאת מדברים מומחים לרטוריקה פוליטית, דוגמת מקס אטקינסון הבריטי. אטקינסון ניתח את כישרונו הרטורי של ראש ממשלת בריטניה לשעבר, דיויד קמרון במהלך כהונתו. תובנותיו העיקריות הן שבכדי להצטיין בשימוש בטכניקה "מגבירת כריזמה ואתוס" זאת, דרוש ביטחון עצמי רב, נחישות ואומץ לב.

מנהיגים פוליטיים בני זמננו, כמו מרטין לותר קינג, ג'ון קנדי, מרגרט תאצ'ר הכירו את רזי הטכניקה וידעו איך להשתמש בה בעיתוי הנכון. גם הנשיא ברק אובמה, בנאומו לאומה בשנת 2013 הצליח בכך. בנאומו יצר רושם כי לא ניסה ל"הזמין" מחיאות כפיים. ועכשיו, כשהקהל מריע לו, הוא מתקשה להתגבר על הרעש ולגרום לקהל לשמוע את דבריו. זהו הישג אדיר למנהיג פוליטי שמנסה לגרום לקהל להפנים היטב מסר חשוב כמו מסר הנוגע לנושא שנוי במחלוקת. שימוש נכון בטכניקה יוצר רושם שמחיאות הכפיים מבטאות הסכמה חד-משמעית של הקהל עם דבריו של הנואם והתלהבות ממנו. הנואם וקהלו נשמעים כאילו הם על אותו הגל בדיוק.

דוגמא חיה לשימוש בטכניקה, מימי כהונתו של הנשיא ברק אובאמה.

הנשיא אובמה פנה אל הציבור האמריקני ב- 2013 באירוע תקשורתי שנתי: "נאום לאומה".

נכלל בנאום ניסיון לשכנע את הציבור שהוא, כנשיא האומה, מסוגל לאכוף את תקנות המגבילות את זכות האזרח לשאת נשק ולהשתמש בו אך ורק למטרות של הגנה עצמית.

מה מצאנו בנאום של טראמפ (28 מרץ 2017) והאם יש סיכוי לשיפורים

קשה לומר שבנאום הראשון של הנשיא דונלד טראמפ בפני שני בתי הקונגרס האמריקני נעשה שימוש מוצלח ומועיל בטכניקה של "סירוב לקבלת מחיאות כפיים". במהלך נאומו הוא זכה אמנם במחיאות כפיים רבות ורמות, אבל אלו היו "מוזמנות" – טכניקה לשונית השתולה בנאום, והמרמזת לקהל על ידי אתנחתה מתי עליו למחוא כפיים. הנואם חדל לדבר וממתין עד שמחיאות הכפיים דועכות כדי להמשיך בנאום.

בשני מקרים בהם נראה היה שטראמפ מאמץ את טכניקת הסירוב – דהינו בתחילת הנאום כשדיבר על זכויות מיעוטים, החל מאפרו-אמריקנים וכלה בקהילת היהודים, ולקראת סיום הנאום, כשדיבר על אמריקה כאומה שמדינות בעולם מבקשות להיות בת בריתה משום המוניטין שלה בשתי מלחמות עולם ובמלחמה הקרה – בשניה המקרים עלה בידו איכשהו לנצל כראוי את טכניקת הסירוב.

מנקודה 0.39: הדאגה של ארה"ב נתונה בראש ובראשונה לזכויות אזרח, בעיקר מיעוטים

אדרבא, מאחר שלא היה בטוח אם יצליח בניצול הטכניקה האולטימטיבית לצורך הגברת הרושם האישי שלו על שני בתי הנבחרים, טראמפ בחר ליתר ביטחון להשתמש בטקטיקות של פאתוס וריגוש הקהל, אפקט שאינו תורם לחיזוק מהימנות הדובר בעיני הקהל לאורך זמן (טכניקה "נמוכה"). לדוגמה, טראמפ הציג לפני הקהל צעירה שחלתה במחלה נדירה עוד בהיותה תינוקת ושהודות ל FDA ניתנה לה תרופה שהאריכה את חייה עד כה בניגוד לכל התחזיות. הוא גם הציג את אלמנתו של שופט ביהמ"ש העליון שהיה ידוע בתמיכתו בערכי החוקה האמריקנית, וארבעה אזרחים שהיו קורבנות לאלימות וטרור. כשדיבר על הצורך בהגדלת תקציב הביטחון, הציג אלמנה צעירה של קצין מחיל הים – וויליאם ריאן אוואן. הוא  סיפר שריאן מת כגיבור מלחמה, ושלחם למניעת פעולות טרור. הסיטואציה התפתחה, ומחיאות הכפיים התגברו וגררו את הנשיא טראמפ לעשות שימוש באמירה מעין הומוריסטית, אך זהירה: "ריאן מביט עלינו מלמעלה בזה הרגע, כי הוא מבין ששבר את שיא מחיאות הכפיים הערב". בהמשך הוסיף ודיבר על ערך ההקרבה וציין – "ריאן הוא דוגמא ומופת נצחי לאהבת המולדת, לעולם לא נשכח אותו".

כאמור השימוש בטכניקת הסירוב לקבלת מחיאות כפיים, ששולב בנאום בדקות האחרונות שלו, היה מוצלח יחסית. מדובר בהתייחסותו של טראמפ לתקציב הביטחון ולמה שחשוב באמת – עתידה של האומה בזירה העולמית והבריתות הצפויות לה עם מדינות העולם. הוא אמר: "מי שרוצה לעמוד על קנקנה של אמריקה כבת ברית נאמנה, די לו שיתבונן בבניה הלוחמים הדואגים לביטחון העולם. די לו אם ידע שאמריקה הייתה שותפה לברית בין מדינות במהלך שתי מלחמות עולם (תשואות נשמעו בנקודה זאת במקביל לדבריו) מה שהכריח את טראמפ לעצור לרגע ואז, למרות שמחיאות הכפיים לא שכחו, להמשיך ולציין גם את תקופת "המלחמה הקרה".

האם טראמפ יצליח לעשות מניפולציה בשיח הרטורי?

בימינו, מנהיג בעל שיעור קומה (ובעיקר במעמד רם ונישא) מנסה בדרך כלל את כוחו ברטוריקה מנצחת. השאיפה להגביר אתוס היא מעל לכל. השאיפה להיזכר בהיסטוריה העולמית והמקומית כמנהיג בעל כריזמה שווה כל ניסיון ומאמץ. בפועל, שימוש מוצלח בטכניקה של "סירוב לקבל מחיאות כפיים" שמור בדרך כלל לבעלי נחישות, ביטחון עצמי ואומץ. האם טראמפ יצליח ליצור לעצמו תדמית כריזמטית תוך כדי מניפולציה של השיח הרטורי, או שהוא דוחה בינתיים את השימוש בטכניקה עד שיהיה בטוח בעצמו שהוא מסוגל לכך, דוגמת דיויד קמרון ואחרים? זאת השאלה הגדולה שתיקבע את איכות כהונתו כנשיא ארה"ב.