תגית: הומור

מחשבות משעשעות על גשם

מוצאי שבת. מזג אוויר חלומי. עדיין לא יורד גשם. בתי הקפה בתל אביב פתוחים להנאת כולם. עומס בלתי רגיל של בליינים כבר ממתין לבילוי של לילה בפאב השכונתי או במסעדה יוקרתית. למי איכפת. העיקר לבלות, לפרוק את התסכול של החודש האחרון והסגר. בצאת הכוכבים נוכל לנשום לרווחה חמצן מלא הריאות. אין צורך לעטות מסכה כשיושבים בקפסולות במקומות הבילוי.

במוצאי שבת הבאה ייכנס לתוקפו שעון החורף של תשפ"א. את הגשם כבר מריחים, אם לא בפועל, אזי בדמיון. במשך השבת זכינו סוף-סוף למשב רוח רענן, ומי שטייל בפארקים נתקל בגדודי חצבים בפריחה מלאה, עומדים זקופים וממתינים לגשם. לפי התחזית הגשם צפוי לרדת בקרוב.

האם תהיה לנו שנה ברוכת גשמים? האם יהיו שיטפונות בנחלים? האם דרום תל אביב שוב תוצף מים? האם הקור יחדור לעצמות?

"קור כלבים"/ כלבים וחתולים. אסוציאציה.

בבריטניה שכיח לשמוע מפי עוברים ושבים את האמירה, "It's raining cats and dogs". מאז ומתמיד תהיתי מה עניין חתולים וכלבים לגשם. הסבר צולע לדעת רבים ל"קור כלבים", אומר שהביטוי הגיע אלינו יחד עם העלייה מרוסיה. על ההסבר הזה כבר התפשרתי, אחרי שעיינתי ברשימתו של רוביק רוזנטל בבלוג השפה העברית.

אבל עד היום לא מצאתי הסבר מניח את הדעת לביטוי שקושר בין גשם עז לבין חתולים וכלבים: It's raining cats and dogs

very-unpleasant-weather
Very unpleasant weather. Credit: George Cruikshank, 1820.  Ailsa Mellon Bruce Fund, National Gallery of Art

חיפשתי בכל אתר כמעט אחר הסבר לאמירה, It's raining cats and dogs. אבל תמיד הגעתי לאותו הסבר לא אמין, לדעתי. אשאיר אותו לסוף.

אבל איך אומרים – "יגעת ומצאת – תאמין".

אז ככה. החיפוש העלה תוצאה מעניינת. דליתי אותה מאתר ספריית הקונגרס במדור Every day mysteries, "עובדות מדעיות משעשעות". ובא לציון גואל. הגעתי להסבר שהניח את דעתי והוא באמת משעשע.

"אתם שואלים מה מקור הביטוי 'יורד גשם כלבים וחתולים'"? – כך נכתב בראש המאמר – "התשובה שלנו היא: איננו יודעים. ייתכן שמקור הביטוי במיתולוגיה הנורדית, באמונות טפלות מימי הביניים, או במילה העתיקה "קטאדופ" Catadupe (מפל מים), או שמא, במראה גופות בעלי חיים שצפו על פני המים ברחובות בריטניה לאחר הסערה".

ספריית הקונגרס היא מוסד מכובד שלא משאיר מקום לספק בנוגע לאמינות חקר מקור הביטוי ופשרו. מחלקת המחקר של הספרייה בדקה מתי הפך הביטוי לאמירה שבשגרה, או אף לקלישאה. וכך לפחות התודעתי לגלגוליו. המאמר, אגב, מלווה באיורים מקוריים משעשעים ברוח ההומור הבריטי של אז והיום.

השימוש הראשון שנעשה בביטוי דומה ל"יורד גשם חתולים וכלבים" היה בספרות – באוסף שירים מ- 1651, אולור איסקנוס Olor Iscanus.  המשורר הבריטי הנרי ווהן התייחס שם לגג שהיה מוגן מפני "כלבים וחתולים גשמים ומקלחת". שנה לאחר מכן ריצ'רד ברום Richard Brome, מחזאי אנגלי, כתב בקומדיה שלו, "סיטי וויט" City Witt, "יירד גשם של כלבים וחתולי קוטב." (Polecats דומים לסמור. הם היו נפוצים בבריטניה עד סוף המאה התשע עשרה.)

בשנת 1738 פרסם ג'ונתן סוויפט את "האוסף השלם של שיחה מעודנת וגאונית", סאטירה על שיחות המעמד הגבוה. אחת הדמויות שם חוששת שהגשם "ימטיר חתולים וכלבים". עוד קודם לכן, סוויפט כתב פואמה בשם, "מקלחת בעיר" (1710), שתיארה את השיטפונות לאחר גשמים עזים. השיטפונות הותירו ברחובות חיות מתות, וייתכן שהסצנה הזאת גרמה למקומיים לתאר את מזג האוויר כ"גשם חתולים וכלבים".

בין אם סוויפט טבע את הביטוי ובין אם השתמש בקלישאה, הסאטירה שלו הייתה ככל הנראה תחילת הפופולריות של הביטוי, It is raining cats and dogs. סופרים בריטיים אחרים השתמשו בביטויים פחות פופולאריים, כמו "יורד גשם קלשונים" או "יורד גשם של מוטות לקיבוע שטיח על מדרגות", כדי לתאר מראה, דמוי מוט, של גשם עז. אבל היה זה הביטוי של סוויפט  שחלחל לזיכרון.

מדוע  בכ"ז "חתולים וכלבים"?

חוקרי ספריית הקונגרס המשיכו לעשות מאמץ ולברר מדוע בכ"ז חתולים וכלבים מסמלים גשם עז. לשם כך הם פנו להסברים של אטימולוגים – חוקרי מקורות המילים – שידעו לשלוף מאוצר היידע שלהם שלל הסברים לפשר מרכזיותם בביטוי של חתולים וכלבים דווקא, מרביתם מיתולוגיים ומילוליים. להלן כמה מהם:

– לפי מקור נורדי, אודין Odin, אל הסופות הנורדי, הצטייר לעתים קרובות כשהוא מלווה בכלבים וזאבים, שהיו אי-פעם סמלי רוח. מכשפות, תוארו בדרך כלל כשהן רוכבות על מטאטא בסופות עזות. לפי המקור הנורדי הן אוירו לעיתים קרובות כשהן מלוות בחתולים שחורים, סמל לגשם עז בקרב מלחים.

– לפי מקור יווני, "חתולים וכלבים" הוא כנראה תרגום של הביטוי היווני cata doxa, שפירושו "מנוגד לחוויה או לאמונה." והכוונה היא שאם יורד גשם של חתולים וכלבים, הרי זה גשם עז יוצא דופן.

– הסבר הנשען על אנגלית עתיקה אומר שייתכן ש"חתולים וכלבים" הוא סילוף של המילה המיושנת catadupe. באנגלית עתיקה, catadupe פירושו מפל מים. יש לציין שגרסה זו או אחרת של המילה catadupe הייתה קיימת גם בשפות עתיקות נוספות.

falling-animals
. Falling animals. Catadoxa. Credit:
One mouse production

כדי להשלים את אוסף ההסברים אני מוסיפה עוד תיאוריה, כפי שהבטחתי בראשית דבריי. מדובר בתיאוריה בלתי מאומתת ובלתי מבוססת לתהייה, "מדוע חתולים וכלבים"? התיאוריה מסתמכת על החיים במאות ה- 15/16  – עידן הבתים עם גגות סכך (Thatched roof). לפי התיאוריה, חתולים וכלבים נהגו להתכרבל בגגות סכך שתחתם לא הייתה תקרה יצוקה. ובמהלך סופות וגשמים עזים הם נשטפו  החוצה.

באנגלית זה נשמע יותר משעשע:

Houses had thatched roofs-thick straw-piled high, with no wood underneath. It was the only place for animals to get warm, so all the cats and other small animals (mice, bugs) lived in the roof. When it rained it became slippery and sometimes the animals would slip and off the roof. Hence the saying "It's raining cats and dogs

בין אם מדובר בתיאוריה מאומתת או לא – על כך עוד אפשר להתווכח. כך או כך, לבריטים אין דאגות מבחינה אחת: הגשם מזרזף שם ללא הרף, השדות מוריקים, צמרות העצים נישאות אל-על והציפורים חוגגות. לעומתם, החיים בארצנו היפה וברוכת השמש נטולים שדות ומדרונות מוריקים, מרבית השנה, אבל כשיורד כאן גשם הוא ניתך בעוז, ולכאן שייך הביטוי It's been raining buckets all day.

לדבר על המציאות כפי שהיא באמת

"פוליטיקלי קורקט" עשוי לעקר את התרבות בכללותה. לאחרונה הוא נכפה גם על האמנויות לסוגיהן. איך בכל זאת אפשר לפתוח צוהר ודיון באמיתות מבלי להיענש ולהיות מואשם בחתרנות? מי שעשתה זאת בהצלחה היא עאישה מאליק, סופרת מוסלמית בריטית.

ארצנו הירוקה והנעימה, מאת עאישה מאליק. ד. תמיר, 2020. תרגם מאנגלית: תומר בן אהרון. 447 עמ'.

ארצנו הירוקה והנעימה, מאת עאישה מאליק. 2020. קרדיט: סימניה.

"ארצנו הירוקה והנעימה" הוא רומן שבוחן את חיי היומיום של מוסלמים יוצאי פקיסטן החיים כיום בבריטניה. במעגלי הספרות הבריטית מאליק נחשבת ל"ברידג'ט ג'ונס המוסלמית". היא מעידה על עצמה שלא רק שהיא נמשכת לנושאים הקשורים בחיי היומיום של יוצאי פקיסטן בבריטניה. יש לה כישרון לבחון את המציאות בקלילות ולאזן בין ה"פוליטיקלי קורקט" למציאות חייה כאישה מוסלמית בריטית. היא לא תשקיע בכתיבה על נושאים אקטואליים שאינם נוגעים לה ביומיום (כמו רצח מתוך כבוד, טרור או הקצנה). לדבריה, "יש מספיק סופרים שכותבים על סוגיות אלו ומנצלים אותן לצרכיהם."

הכפר הקטן, "אחרית בבל" שמו, שוכן לא רחוק מהעיר ברמינגהם. גיבורי הספר, מרים ובילאל ובנה של מרים, האריס, עזבו את ברמינגהם שבה גדלו לטובת הכפר, "אחרית בבל" שאינו יותר מדי מרוחק מברמינגהם ומאמו של בילאל. הם מאושרים. היא עיתונאית וכותבת בלוגים והוא בעליו של משרד רואי חשבון. הם מתגוררים בבית רחב מידות, מנהלים חיים נוחים ובריאים ובנה של מרים, האריס, הוא תלמיד בבית הספר המקומי. שלושתם מקובלים בכפר, מעורים בחיי החברה ובהווי הכפר, מתנהלים ונראים כמו כולם – הם בריטים לכל דבר החל בלבוש וכלה בדקויות של התרבות הבריטית. הפרט היחיד שמסגיר את מוצאם הוא צבעו השחום של עור גופם.

כעבור מספר שנים בכפר, מתה סכינה, אמו של בילאל. הצוואה של סכינה מפרה את השקט והשלווה. בילאל, "ביל" כפי שמכנים אותו חבריו, מתאבל זמן ממושך על אמו, שהותירה אחריה אחות, אלמנה ובודדה, שממשיכה להתגורר בברמינגהם בבית המשפחה. בעקבות פציעתה של הדודה, בילאל מביא אותה לביתו שבכפר, שם היא מתגוררת ומטופלת במסירות על ידי הזוג הצעיר. בילאל אינו דובר אורדו. אשתו, מרים, בקיאה ממנו בשפת עמם ומתקשרת היטב עם הדודה שאינה דוברת אנגלית. המשפחה ממשיכה להתנהל כרגיל ומסתגלת לדודה, הלבושה בבגדים מסורתיים. כך עד לרגע שבו בילאל, שמתקשה להתגבר על געגועיו לאמו, מחליט לקיים את צוואתה. תחילה הוא מבשר לבני המשפחה על כוונותיו לבנות מסגד בכפר. אחר כך הוא מספר על תוכניותיו לידידו, רי'צרד, כומר הכפר. ומוסיף שהתוכניות תלויות בכך שיוכל להשיג מימון לרכישת שטח אדמה ובניית המסגד.

מרגע שהדבר נודע לאנשי הכפר נפתחת תיבת פנדורה. מאליק מתארת בקלילות כיצד מערכת היחסים השלווה וה"פוליטיקלי קורקטית" מופרת באחת. מאליק מוצאת קטעי הומור בכל דבר ומתארת באמצעות דיאלוגים והומור את המתחים והחרמות, את הדיבורים והשיחות שמאחורי הגב, את התנהלות הכומר ודרי הכפר הבריטים. במובן זה היא מתנהלת בדומה ללארי דיויד, האמן שיצר את הסדרה הקומית "סיינפלד". היא מרגישה חובה לעצמה לא לטאטא דברים מתחת לשטיח, ומאירה בזרקור את המציאות כפי שהיא באמת, זו שניתן להסוות אותה כשחיים בעיר הגדולה, ההטרוגנית, ה"פוליטיקלי קורקטית".

קומדיה היא דרך מילוט נפלאה מה"פוליטיקלי קורקט", אבל חייבים לעשות זאת בשכל ובטוב טעם. לחשוב איך לפרק מחסומים באמצעות הכתיבה הספרותית ולגרום לקוראים להיות מעורבים בסיפור. בכל מקרה, הכלל הראשון בכל כתיבה הוא: "אם אינך מרגיז קצת את מישהו כנראה שאינך מבצע את עבודתך". התפקיד של הסופר/ת הוא לעורר מחשבה, לגרום לקורא להטיל ספק בדברים ולפתח נקודות מבט. הכלל השני שמאליק אימצה בכל ספריה הוא שאסור להשתיק את המציאות. חשוב לכתוב על נושאים עכשוויים בתנאי שעושים זאת באופן מבדר, במיוחד כשכותבים על מציאות אפלה. אם מבליטים הומור במקום חשוך הופכים את כל מה שעגום למשהו נסבל. מאליק אינה מתקשה לעשות זאת. כי מבחינתה, ההומור נמצא בכל אדם ובכל סיטואציה.

המסר הכללי של "ארצנו הירוקה והנעימה" (שימו לב שהכותר עצמו הוא אירוניה על ה"פוליטיקלי קורקט") :

אנו חיים בתקופה שבה תרבות הקריאה מחייבת את הסופר להשתמש ב"פוליטיקלי קורקט". כך מצמצמים את הדיאלוג בכללותו ואת חופש האמנויות באופן ספציפי.

בסוף, אם איננו מסוגלים לגעת בבעיות ממש רציניות או לא-נוחות, אנחנו מסתכנים בעיקור התרבות בכללותה. אנו חוסמים את השיח וגם מציתים פחד מה"אחר". ספרות טובה באמת יודעת להציב מראה בפני הקורא, להציג בפניו שאלות, ולאפשר לקורא להיחשף, לפחות כלפי עצמו, להכיר את מחשבותיו האמיתיות ולהחליט מה הן התשובות הנכונות לדילמות.

הומור שחור

בשבועות האחרונים מתגבר במרחבי הרשת זרם של סרטונים, קריקטורות ואמצעים נוספים שיש להם פוטנציאל ויראלי. זו אחת הדרכים לשרוד את ימי ההסגר והריחוק החברתי.

בין כוס קפה אחת לשנייה, בין התעדכנות מרחוק במעשיהם של בני המשפחה והחלפת חוויות ושמועות, בין טיפול בצמחי הבית לקניות און-ליין ותכנון המנות לליל הסדר, בין קריאת כותרות והאזנה לתסכיתים מעניינם, בין קריאת חומר עיוני וצפייה בפרק נוסף מהסדרה של HBO המבוססת על ספרו של פיליפ רות "הקנוניה נגד אמריקה", אי אפשר שלא להציץ בווטסאפ שמא התקבל עוד חומר הומוריסטי, סאטירי או קומי.

חברי מונטי פייתון
חברי מונטי פייתון. קרדיט: ויקיפדיה

אמרנו מופע קומי – אמרנו חבורת "מונטי פיית'ון". לא "זהו זה", לא "ארץ נהדרת" לא "ז'וזו חלסטרה", את המקום הראשון במופעי הקומדיה הבריטית, משייכים עד היום לחבורה מצחיקה שכוכבה דרך בשנות ה- 70 עד סוף שנות ה-80. בסוף, הקומדיה הבריטית מנצחת. בזכותה, מיליוני בני אדם שרדו מצוקות, טרגדיות, ואם תיזכרו בחבורה תשרדו גם אתם הסגר בימי קורונה.

בוקצ'יו

סנדרו בוטיצ'לי דקאמרון 1487
סנדרו בוטיצ'לי דקאמרון 1487. קרדיט: ויקיפדיה

איזה קשר יש בין בוקצ'יו של המאה ה- 14 לחבורת מונטי פיית'ון? תתפלאו, אבל סיפוריו סיפקו רקע והשראה לחבורת הקומיקאים שמיד נדבר עליה. ג'ובני בוקציו – הסופר האיטלקי שפרסם את דקאמרון במאה ה- 14 – כתב בהקדמה ל"יום הראשון" (מתוך ספרו), על תופעת הריחוק החברתי. בנימה די פילוסופית הוא מתאר ריחוק קיצוני שמיד אציג אותו בציטוט מהמקור.

As Boccaccio puts it in his Introduction to the First Day, "It was not merely a question of one citizen avoiding another, and of people almost invariably neglecting their neighbors and rarely or never visiting their relatives, addressing them only from a distance; this scourge had implanted so great a terror in the hearts of men and women that brothers abandoned brothers, uncles their nephews, sisters their brothers, and in many cases wives deserted their husbands Decameron, Introduction to the First Day, p.8-9.

ובתרגום לעברית: זאת לא הייתה רק תופעה של ריחוק חברתי, של התעלמות מהשכן והחבר, או התרחקות מקרובים ובני משפחה רחוקים, שרק לעתים נדירות נוצר ביניהם קשר. זאת הייתה פורענות וזו העמיקה תחושות של אימה בליבם של גברים ונשים. המצב הגיע לידי כך שאחים התנערו מאחיהם, דודים התנערו מאחייניהם, אחיות התנערו מאחיותיהן, ובמקרים רבים נשים התנערו מבעליהן.

חבורת מונטי פיית'ון שהוקמה על ידי שישה קומיקאים בריטיים, בעלי רקע אקדמי בתחום הפילוסופיה – וזה אומר הרבה על ההומור שלהם, כי פילוסופיה והומר קשורים זה בזה – ביצעה סדרות עבור הטלוויזיה ה- BBC  בשנים 1969-1980. בין היתר, הם אימצו את משנתו של בוקצ'יו ואחת ההצלחות הגדולות שלהם היה סרט באורך מלא בשם,  "מונטי פייתון והגביע הקדוש" שעד היום נחשבת לקומדיית קלט. יש שם סצנה שמספקת הצצה הומוריסטית לזוועת המגיפה (השחורה). במיוחד בולטים בה ניואנסים של ריחוק וניכור, שעליהם כתב בוקצ'יו.

זוהי פנינה הומוריסטית שמיועדת בעיקר ל"מיטיבי לכת". מטרתה היא גיחוך גם בזמנים של מגפות שתובעות חייהם של מאות אלפי בני אדם.

הסצנה  Bring out your dead רוויה הומור שחור משחור. מישהו נושא על כתפו אדם [חי] ומנסה להעמיס אותו על עגלה שנועדה לאיסוף מתים במגיפה. האדם שעל כתפו זועק: "אני לא מת, אני לא מת!!". ולמרות שהעגלון שומע את הזעקות, ומתווכח עם האיש אשר נושא את חברו על כתפו, הוא משתיק אותו; תרתיי משמע. מנחית עליו נבוט. וכך אין בעיה להוסיף גם אותו אל ערמת הגופות שעל גבי העגלה.

זיכרו, אני מחזירה אתכם אל לונדון של שנות ה- 70. כאשר כוכבה של הלהקה דרך. אחד השירים שלהם שרבים זוכרים למרות שהמופע שבו הופיע שודר בשחור-לבן, הוא Always look at the bright side of life. השיר נכתב לכבוד סצנת הסיום של "בריאן כוכב עליון". מראים הר בפאתי ירושלים וכמות ניכרת של בני אדם, תלויים על צלב, שרים את השיר. בעצם, סאטירה כמו שסאטירה צריכה להיות. בריאן עצמו הוא בחור צעיר החי בארץ ישראל בתקופת הרומאים, והופך בעל כורחו למשיח החדש. והעיקר, בריאן לומד בדרך הקשה להסתכל תמיד על הצד היפה של החיים.

ובנימה אופטימית יותר צפו בסצנה המשובחת: "הביטו תמיד על הצד היפה של החיים"

אין כמו הומור לזמנים אלו. זאת כבר אמרנו. גם הומור שחור מתקבל בברכה. שיהיה לנו רק טוב.

המגזר החרדי: מה מאפיין אותם בעיני עצמם?

רוב משתתפי הפורום הוירטואלי המיועד למגזר החרדי ועוסק באקטואליה – "בחדרי חרדים" – מזדהים כמשתתפים אנונימים. הפורום הקים אשכול בדיחות בשם, "מילתא דבדיחותא". בין היתר מכיל האשכול מאגר של בדיחות "מחץ" מה שנקרא על-פי פרויד "בדיחה מגמתית" (Tendentious jokes). מאגר זה היווה בסיס למחקר שעניינו "מיפוי מאפייני המגזר החרדי בעיניי עצמם".

*************************

רציתם לשמוע ממקור ראשון על מאפיינים חברתיים של קבוצה או קהילה שאליה משתייך אדם כלשהו? אין קל יותר מאשר ליצור מידגם מייצג של הקבוצה הספציפית ולראיין מספר מייצג של חברים באמצעות שאלון. עד כאן אין חידוש. עם זאת, כשמדובר באוכלוסיית החרדים בישראל, שיטת השאלון הישיר אינה רלבנטית. שכן כל ניסיון של חוקר לראיין ולקבל תשובה כנה וישירה לשאלות המתייחסות למאפיינים חברתיים-תרבותיים של אוכלוסייה זאת – כגון, סוגיות חברתיות או משפחתיות וכי"ב, המעסיקות אותם כקולקטיב – עשוי להיכשל ברב המקרים. הדרך היחידה היא לראיין את הרב או מקורביו, ומחקר כזה לעולם לא יענה לדרישות המחקר המדעי.

ולמרות זאת, במחקר שערכתי מצאתי דרך מדעית לעשות זאת באמצעות ההומור שלהם, הכיצד?

"מילתא דבדיחותא": לקט בדיחות של קבוצה וירטואלית חרדית 

אשכול הבדיחות "מילתא דבדיחותא", המהווה חלק בלתי נפרד מהפורום הוירטואלי והפופולרי "בחדרי חרדים", שמיועד למשתתפים מהמגזר החרדי, סיפק לי נתונים על מאפייניו החברתיים מנקודת המבט העצמית של המגזר. יש לציין שהחברים הפעילים ביותר באשכול הבדיחות "מילתא דבדיחותא", בפורום "בחדרי חרדים" הם בני 40 לערך. פורום "בחדרי חרדים" שייך לאתר האינטרנט "הייד פארק", והוא מאפשר דיון בענייני אקטואליה. יש לציין כי בקבוצת "בחדרי חרדים" מוסכם להציג שֶם משתמש בדוי (Pseudonym) במקום השם האמיתי, כך שהמשתתפים  אנונימיים.

התהליך היה כרוך בסווג של מאות בדיחות "מגמתיות" לקבוצות נושא, תוך התמקדות במישור החברתי-תרבותי.

"בדיחה מגמתית" Tendentious Joke על-פי פרויד : פרויד בדק סוגי הומור שונים וקבע שבדיחה שמטרתה לפרוק מתח ולמתוח ביקורת, מבלי לתקוף ישירות את אובייקט הביקורת, היא "בדיחה מגמתית". בדיחה נתפסת בדרך כלל כאנקדוטה שמעוררת פרצי צחוק ומסייעת לפריקת מתחים. התיאוריה של פרויד לגבי הומור בכלל, והבדיחה המגמתית בפרט, מגדירה אותה כטקסט חברתי-תרבותי. התכנים בבדיחה מגמתית הן סוגיות מחיי היום-יום. כל דבר ועניין שגורם להצטברות מתח נפשי. בשאיפה לפרוק את המתח באופן מיידי, מבלי להטיח ביקורת ישירה בסובייקט, הוא ישתמש בבדיחה מגמתית שמכילה ממד של התרסה ועוינות גלויה, במסווה של גוון הומוריסטי.

א. דרויאנוב, ספר הבדיחה והחידוד
א. דרויאנוב, ספר הבדיחה והחידוד, 1951, הוצאת דביר. קרדיט: ויקיפדיה

גם אלתר דרויאנוב (1922/2000) מתייחס לממד ההתרסה והעוינות שבבדיחה המגמתית בספרו ספר הבדיחה והחידוד:

"וכמה יודעת בדיחתנו להיפרע גם מאותה יראה, שזה כאלפיים שנה היא רודפת את היהודי ומבקשת להטיל את שעבודה עליו… ויותר משבדיחתנו ממרידה את היהודי על שעבודיו ומשעבדיו מבחוץ היא ממרידה אותו על שעבודיו ומשעבדיו מבפנים… ולבסוף פורצת הבדיחה שלנו את כל הגדרים, הורסת את כל המעצורים והחסימות, פורקת את כל השעבודים והעולים ונעשית מרידה לא רק בתורה ובמצווה ובמסורה, אלא גם מרידה – כלפי מעלה… (עמ' י"א, י"ז).

סינון הבדיחה המגמתית מתוך המאגר של "מילתא דבדיחותא", הניב למעלה מאלף בדיחות מגמתיות. היה בהן חומר רב ומגוון על מאפייני "המגזר החרדי", וזאת יש להדגיש, מנקודת המבט של החברים בפורום הווירטואלי "בחדרי חרדים".

הבדיחות שנאספו מכסות תקופה של כשמונה שנים. כאמור, חשיבותה של הבדיחה המגמתית במגזר החרדי היא קריטית לבריאות הנפש של המגזר. שכן, החברים נמצאים תחת פיקוח של חוקי הדת המחמירים ביותר. עליהם לפרוק מתח בעיתות מצוקה. הם עושים זאת באמצעות הומור ובמיוחד באמצעות הבדיחה המגמתית. בחינה לעומק של הטקסט ההומוריסטי מאפשרת להתחקות אחר סוגיות אופייניות לקולקטיב זה. חשוב מכך, לקט הבדיחות באשכול "מילתא דבדיחותא" נמצא שם בזכות הרלבנטיות שלו לקהל היעד של "בחדרי חרדים", והתובנות העולות ממנו מעוגנות בראייה הסובייקטיבית של ציבור זה.

נהוג לחלק את המגזר החרדי לשלוש קבוצות-משנה עיקריות: חסידים, מתנגדים וחרדים ספרדים. מצב דומה קיים גם באשכול הבדיחות, שמאז הקמתו בסוף ינואר 2002 ועד לסוף אוקטובר 2009 הועלו אליו כ-1,200 בדיחות. הומור עצמי מהווה רוב באשכול הבדיחות – ומציג נקודות תורפה בחברה, משפחה, הלכה, מצוות ובאתיקה של הציבור החרדי. חלק ניכר מהבדיחות המגמתיות משקף הומור עצמי ומספק מבט רוחבי על התפיסה העצמית של המשתייכים לקולקטיב.

מה מאפיין את הציבור החרדי בעיני עצמו, וכיצד הוא תופס את עצמו ביחס לקבוצות אוכלוסיה אחרות?

– מובחנות המגזר החרדי בעיני עצמם, כפי שזה בא לידי ביטוי בפורום הוירטואלי, ובהסתמך על אשכול הבדיחות, מתמצית בשלושה מישורים עיקריים:

– מובחנות הציבור החרדי מול האוכלוסייה היהודית-חילונית ומול האוכלוסייה הלא-יהודית. הבדיחה מועלית לאשכול מתוך הנחה שיש הסכמה בקבוצה על המשותף לחבריה ועל המייחד אותם, כציבור, משאר החברה.

– הזהות הקבוצתית של החרדי ברמת המיקרו: אחד המאפיינים המיקרו-חברתיים הוא ההשתייכות לאחת מהחצרות החסידיות – חסידים, ליטאים (מתנגדים) וחרדים ספרדים, והכרת המתחים המתקיימים ביניהם.

– מובחנות הקולקטיב החרדי משאר הזרמים שביהדות – האורתודוכסיה, הזרם הקונסרבטיבי או הזרם הרפורמי.

הבחנה נוספת שעלתה במחקר, היא ההשוואה בין סוגיות המטופלות בבדיחה המגמתית של הציבור בישראל לבין הסוגיות שמעלה הציבור החרדי הלא-מקומי לאשכול.

חרדים דוברי אנגלית, מרקע לא-ישראלי, נוהגים לעשות שימוש בביטוי "גוי".

להמחשת הקטגוריות הנ"ל:

(1) בדיחות המבחינות בין היהודי/החרדי לבין החילוני מהוות אחוז מזערי מכלל הבדיחות שבאשכול, ואילו הבדיחות המבחינות בין היהודי/החרדי לבין אוכלוסיות לא-יהודיות נפוצות יחסית והן נוטות לטובת הקבוצה הראשונה. 

נימת התנשאות (של הרב) בולטת בבדיחה שלהלן:

שיחת חולין מתנהלת בין רב לבין כומר שנפגשו באקראי באירוע מפואר. הכומר מתרברב ומאדיר את הטקסים השונים הנערכים בנצרות. כשהוא מחלק שבחים לטקס ההלוויה הנוצרית ולסדר המופתי השורר בה, מהנהן הרב ומשיב לכומר: "ובעניין הלוויות, אני חייב להגיד לך שגם אני מעדיף את שלכם".

התפיסה בדבר העליונות השכלית של הרב מומחשת גם בבדיחה הבאה. בבדיחה זו בולט הזלזול של הרב ביומרה של יריבו, הכומר, המבקש ללמוד גמרא. עוקצה של הבדיחה טמון בביטוי ביידיש בעל קונוטציה שלילית, "אַ גוֹיִישֶע קוֹפּ":

כומר מבקש ללמוד גמרא. הרב דורש ממנו לעבור מבחן התאמה מסוים ומציג לו שאלה: "שניים חודרים לבית דרך ארובה, הם מביטים זה בזה ומיד יודע כל אחד מהם מי מהם יצא ממנה נקי ומי לא, הכיצד?" לאחר שלושה ניסיונות כושלים של הכומר להשיב לשאלה, מסכם הרב ואומר: "אמרתי לך שלא תצליח, אתה גוי ויש לך ראש של גוי… [א גויישע קופ]". 

הביטוי "א גויישע קופ" ("ראש של גוי") מופיע לרוב בקטעי הומור של יהודים ונועד להקניט ולהצביע על נחיתות שכלית של מושא הבדיחה.

(2) בדיחות המתמקדות בזרמים בציבור החרדי ובמתח ביניהם, כגון חסידים, ליטאים (מתנגדים) וחרדים-ספרדים, ומוסדות חינוך המזוהים אתם.

להלן שתי דוגמאות:

שאלה (1): "כמה חסידי ברסלב צריכים כדי להחליף נורה?" תשובה: "אפס. אף אחד לא יכול להחליף את הנורה המקורית."

שאלה (2): "כמה תלמידים של ישיבה יוניברסיטי צריך כדי להחליף נורה?" תשובה: "אחד, ועוד שנים-עשר מתחלקים בקרדיט."

הניגודים בין הזרמים מפליגים עד כדי נגיעה בפרטי פרטים ובדקויות. כשפורצת, למשל, מחלוקת בין חצרות חסידיות או בין קבוצות בחברה הליטאית והמוסדות המזוהים עמן, היא מתדלקת את אוצר הבדיחות המשתייכות לקטגוריה זאת. לדוגמה:

מחלוקת פרצה בין ראשי ישיבת פוניבז' לבין ישיבת מיר, כאשר יצא מכשיר "מירס" לשוק. בפוניבז' הציעו לתת למכשיר את השם המשולב: פונופון.

(3) בדיחות המתמקדות במובחנוּת הציבור החרדי מזרמים מתחרים ביהדות, כגון הרפורמים והקונסרבטיבים.

בדיחה טיפוסית לקטגוריה זאת מתמקדת בעיקר בזרמים הקונסרבטיבי והרפורמי, ומציגה אותם באור מגוחך. לעתים הגיחוך מתבסס על אנקדוטה מדומיינת. כך למשל, אחת הבדיחות באנגלית מספרת:

יהודי זכה בלוטו ורכש לעצמו מכונית מסוג למבורגיני. עם קבלת הרכב החליט הלה לבקש מהרב אישור להתקין במכונית מזוזה. תחילה פנה אל רב הקהילה האורתודוקסית. הלה שאל את היהודי לפשר האובייקט הקרוי "למבורגיני" ושלח אותו לרב הקהילה הקונסרבטיבית שיפתור את הבעיה. זה שלחו אל הרב הרפורמי שהודה שאינו יודע מה זאת "מזוזה": "אני יודע שלמבורגיני זה רכב ספורט איטלקי, אבל מה זה לעזאזל מזוזה?!" 

כיצד מתייחס המגזר החרדי למנהיגיו הרוחניים?

החשיפה של שדרות רחבות בציבור החרדי לצורת הסמכות הנהוגה במעגלים רבים של החברה הסובבת שאתה הם באים במגע, עשויה להגביר את התסכול והמתח בין בסיס הפירמידה לקודקודה. בד בבד, גובר גם הצורך התקופתי למתוח ביקורת על סמכות המנהיגות הרוחנית. הבדיחות בקטגוריה זאת משמשות לצורך זה. מקצתן מופנות אל סמכותו של מנהיג מסוים ואחרות מופנות אל המנהיגות בכללה.

הדרשן בבית הכנסת מוצג בבדיחות כאחראי עיקרי לשעמום של הקהל. להלן שתי דוגמאות:

דרשן האריך בדברים, מעבר למצופה, ודרשתו ארכה כשעה וחצי. בעל השמחה שפך את מר לבו בפני אחד האורחים והלה כתב פתק ועליו שלוש מילים: "דיין הויזן איז סיריצן… [המכנסיים שלך קרועים]" ומסר אותו לדרשן.

הקהל היה נרדם על-פי-רוב במהלך הדרשות של דרשן אחד בבית הכנסת. כאשר הגיע אותו דרשן לגן עדן התברר לו שנהג מונית התכבד במיקום טוב יותר מזה שלו. הבירור שעשה חשף בפניו את האמת: "אנו מתגמלים לפי התוצאות… אצלך הקהל כולו נרדם ואילו מי שיושב במונית ערני …. הוא מתפלל במשך כל הנסיעה". 

רבנים מוזכרים בבדיחות בשמם המפורש, לדוגמה: עובדיה יוסף, יוסף שלום אלישיב, יוסף אפרתי וישראל אלטר, האדמו"ר מגור:

הועלתה הצעה לחלוקה מחדש של הש"ס…: ברכות – הרב עובדיה; פאה – הרב אלישיב; עבודה זרה – הרב אפרתי; שבת –  האדמו"ר מגור".

הומור עצמי באשכול הוירטואלי

להומור העצמי באשכול יש תפקיד מרכזי, כפי שעולה משיעור הבדיחות הללו מכלל הבדיחות המגמתיות שבאשכול, העובר את המחצית. המטרה בהומור העצמי היא לגעת בחסרונותיו של הציבור החרדי ובנורמות ההתנהגות המקובלות עליו. להציג אותן לראווה, לגחך ובכך להפגין חוסן. בולט הדבר בעיקר בבדיחות המשקפות את יחסו של הציבור החרדי לנורמות חברתיות ותרבותיות. העיקריות שבהן קשורות למערכות יחסים במשפחה (יחסי בעל-אישה/חמות), לחברת הלומדים, לכולל, לישיבות, לעבודה ולפרנסה, ולתכונות שכיחות בחברה זו. דוגמאות לכך הן, קיום מצוות, תפילה בבית הכנסת, שנור, קמצנות, יחס כלפי נשים או כלפי החמוֹת, התנהגות חברת הלומדים, האם היהודייה, השתמטות בחורי ישיבה מעול פרנסה, סגידה לכסף, שנור, קמצנות, תחמנות ונורמות השידוך.

אחת הבדיחות משנת 2009, הממחישה הומור עצמי, שייכת לסוגת ה"קצרים":

שידוך הוא כמו חניה: "הטובים תפוסים, הפנויים לנכים." 

אחת מתת-הסוגות בקטגוריה (5) היא כאמור בדיחות המתמקדות בבחורי ישיבה ומלגלגות על שאינם מקפידים בקיום מצוות, כמו בדוגמה הבאה:

בחור ישיבה מתוודה שבחופשה אינו מחמיר בשלושה דברים אלה: השגחה מהודרת של בד"ץ העדה החרדית – כי לא תמיד אפשר להשיג; תפילה במניין – כי לא תמיד אפשר להשיג; בת תלמיד חכם – כי לא תמיד אפשר להשיג…".

הביקורת על יחסו המשתמט של בחור ישיבה מקיום המצוות, כפי שהיא מוצעת בבדיחה הבאה, משתמשת בכפל לשון, כך:

שאלו ראש ישיבה על בחור אחד, "איך הוא?" והלה השיב, "ממש שולחן ערוך מהלך…" – שאלוהו: "ממש כך?" –  השיב להם: "כן, מלא סעיפים".

לסיכום: משתתפי הפורום החרדי לענייני אקטואליה "בחדרי חרדים" הם אנונימיים ומזוהים עם הציבור החרדי, ולקט הבדיחות שבאשכול הווירטואלי "מילתא דבדיחותא" הוא פרי בחירתם. השימוש שהם עושים בבדיחות המגמתיות הוא הבסיס האמין ביותר למיפוי המאפיינים החברתיים של הציבור החרדי בעיני עצמו.

**** הערה: כל המעוניין, יוכל לעיין במאמר המלא שפורסם בכתב העת "מגמות" (2014).

רטוריקה משובחת

הסופרת, דלית אורבך, כובשת את תשומת לב הקורא – איך היא עושה את זה?

האמצעים הרטוריים השזורים כבר בתחילת הספר הם "האמצעי הסודי" שגורם לקורא להתמסר לספר. אופי העלילה ותהפוכותיה בהחלט משלימים את התמונה.

אתחיל בכך שאמנה כמה ממעלותיו של הספר "יותר מדי נינה". ראשית לכל הסיפור עצמו מרתק. יש לאורבך דמיון מאוד פורה וידה קלה על המקלדת; היא גם מעידה על עצמה באחד הראיונות שהעניקה לתקשורת שכך היא כותבת. אורבך שותלת בספר תעתועים כיד הדמיון הטובה עליה, כגון אלו ששוררים בין נינה וקלרה, בין אריקה, אמו של חגי, לבין הבת המדומיינת שלה, ובין אריקה לבין ה"פסיכיאטר" שהופך למחזר שלה.

גדולתו של הספר נמצאת לדעתי בחמישים העמודים הראשונים שלו. מצאתי בהם את המפתח להצלחתו – פועל יוצא של הניסיון והידע היחצ"ני והפרסומאי של אורבך – ולכן אתמקד בעיקר בהם.

גמאתי אותם בשקיקה והתמוגגתי מיכולתה של אורבך להפיק, בעיקר מפיה של נינה, סגנון דיבור מסוג שאינו שכיח במקומותינו. זיהיתי בחמישים עמודים אלו עשרות מקרים בהם הרטוריקה מזכירה מאוד את הניסיון והידע היחצ"ני והפרסומאי של אורבך. מן הסתם, קורא בעל עין חדה יבחין בכך מיד ומרבית הקוראים פשוט יתענגו ויחוו קשר רגשי עם דמותו של חגי ובעיקר עם דמותה של נינה מבלי לדעת ש"זו כוונת המשורר", דהיינו, שבאמצעות אסטרטגיה מגובשת שכזו משכנעת אורבך את הקורא שיש בידיו טקסט ראוי ורצוי.

העוסקים במלאכת הכתיבה מסגלים לעצמם סגנונות כתיבה המושכים את הקורא באף – אם אפשר לומר כך – כדי שימשיך בקריאה. טקטיקות לשוניות ורטוריקה משמשות אותם במידה זו או אחרת, הכל בהתאם לכישוריהם. ולאורבך כנראה לא חסרים הניסיון והכישורים לכך, זאת התרשמותי מהספר היחיד של אורבך שקראתי עד כה. יש לאורבך כישרון רטורי יוצא דופן. היא יוצרת צירופי מילים ולשון פיגורטיבית יש מאין, היא שופעת אמירות הומוריסטיות ומתנסחת באמצעות אירוניה ועוקצנות.

בחמישים העמודים הראשונים של הספר ניכר שאורבך עשתה מאמץ אדיר לשכנע אותנו ביכולותיה הלשוניות דרך צורת הדיבור של כמה מהדמויות ובעיקר דרך צורת הדיבור של נינה. אורבך מציגה לקורא את נינה, כדמות ססגונית לא רק על ידי הצגת התזזיתיות שלה כאישה רבת פעלים, יצרים, תהפוכות, רצונות, תעלולים ומהלכים בלתי צפויים. נינה ססגונית גם בסגנון הדיבור שלה. ובלי שניתן יהיה לשים את האצבע על מאפיין זה או אחר שמחבב את נינה על הקורא, רבים נשבים בקסמה. ולא רק אלו שחיים בסביבתה אלא בעיקר הקוראים. גם העלילה מתפתחת בכיוונים בלתי צפויים. כך שבנוסף לפתיח הססגוני והסגנוני המיוחד של הספר מתקבל מוצר בעל איכות שכל שנותר הוא פשוט להמליץ עליו בכל פה.

אסטרטגיות של רטוריקה ושכנוע

אתן הסבר קצרצר על אסטרטגיות של רטוריקה ושכנוע משום שהן חלק מתחום ההתמחות שלי. שכנוע יכול להיעשות דרך ההיגיון; אבל כשמשלבים בו הומור, אירוניה, לשון פיגורטיבית וצירופי לשון, במטרה לרתק את הקורא, התוצאה כמעט מובטחת. שכן קוראי הספר נהנים רגשית וההיגיון נכנע לבסוף לרגש.

האפקט ההומריסטי-עוקצני מעצים את חווית הקריאה ממש מתחילת הספר ואת הילת מחברת הספר. נינה אוהבת להשתמש בהומור עוקצני: "אמא שלי חושבת שמגיע לי גבר שיוריד למעני את הירח. אמרתי לה שניל ארמסטרונג כבר תפוס, אלא שהיא לא ויתרה. 'תפוס, את אומרת? אז שיתפנה…" (ע' 16). הדוגמה הבאה מתייחסת להומור "נינאי" טיפוסי: "נו, אריקה, חקירות נוסח חוני המעגל. סחור-סחור במעגלים ובסוף עוד ירד עלינו גשם" (ע' 44). הומור שזור גם בדבריה ובהרהוריה של אריקה, אמו של חגי, "… הגבר שיצרה, שדחפורי הפלדה של הפרופסור השתלבו בו עם רככת העצמיות שלה" (ע' 152).

חלק מצירופי הלשון והמטפורות שאורבך משתמשת בהם, הם די  "נדושים". כל מטרתם היא לקשט את השיח ולספק הנאה אסתטית לקורא. אבל גם חשיפה כזו גורמת לקורא לחוש קירבה רגשית לדמויות ואל הסופרת. לשבחה של אורבך יש לציין כי לעתים קרובות צירופי הלשון והמטפורות שהיא משתמשת בהם הם די חדשניים, לדוגמה: "אתה… עובר עם הגלגלים עד שהם הופכים לאריזה שטוחה של פיצה. ילדי הפיצה של מיכלסון. יש עם זיתים ויש עם פפרוני" (ע' 22) – כך נהגה נינה לפנות אל חגי (מיכלסון) וגם: "גם אם זה לוקח כמה דקות, מיכלסון, זה מרגיז, כי כשזה כבר בא, אני רק רוצה לתת לאורגזמה אגרוף, אבל אז היא ממלאת אותי בכל כך הרבה מתיקות, בקלאווה, טונות של בקלאווה, שאני מוותרת לה על שהתעכבה" (ע' 28). אורבך מעצבת את הדברים שהיא שמה בפיה של נינה כשזו פונה לדמויות שיש לה איתן קשר יום-יומי והופכת אותה באמצעות המקלדת לדמות המצטיינת בצירופי לשון מקוריים, או – במה שנקרא "שבירת קולוקאציות".

מה זאת קולוקאציה?

קולוקאציה היא צירוף מילים טבעי, בקונטקסט מסוים. לדוגמה: "מילים כדרבנות" "קריאה מהנה" "עלם חמודות" "עולם ומלואו" וכן הלאה. כל אלו הם צירופים הבנויים על ערך מילוני שאליו ניתן לצרף אחת מכמה אפשרויות מצומצמות, כמקובל. לעומת זאת, "קולוקאציות שבורות" הם צירופים "לא מקובלים" לדוגמה: "אמא שלי נתנה מבט אחד בנינה החדשה ומיד צמצמה את העיניים שלה. קווי חשדנות הופיעו מעל השפה העליונה שלי, קמטי עיניה הצטופפו לקונצרטינה ערמומית ואצבעות ידיה התחילו לפתל עצמן זו בזו.." (ע' 30), אומר חגי. "אני רואה את ההורים נאחזים ביד ילדיהם, כאילו נאחזו בזנב העפיפון המוחמץ של ילדותם" (ע' 39) – שוב חגי. נינה במובן זה נמצאת כמה דרגות מעליו, בעיניה של אורבך. אורבך מציגה אותה כמי שמסוגלת לדחוס בקטע דיבור קצר יחסית כמות של קולקאציות נדושות יחד עם קולוקאציות שבורות: "בכל מקרה, הלכו החצוצרות ואיתן הילדים, כך שאם אתה בעניין של תזמורת, אז לי אין כלי נשיפה" (ע' 38). המבע האופייני של נינה הוא בעיקר קולוקאציה שבורה, כגון: "טינופת צופים" (ע' 92). לעתים גם אריקה משתמשת בקולקאציות שבורות: "אקדח קצוץ-אמביציה המכוון נגד עצמו. …" (ע' 152) וכן הלאה.

אורבך מיטיבה לחבב את יצירותיה על הקורא בזכות הדמויות והרטוריקה שלהן. חלקן מוצבות בחזית תשומת הלב, בשל התנסחותן המקורית וחלקן מוצבות בצל העלילה. אך אין זה אומר שהקורא לא יזדהה עם קלרה, או עם חגי, ודמויות נוספות שאורבך מעצבת כדמויות רקע.

סיכומו של דבר, "יותר מדי נינה" מומלץ בכל פה. אני נהניתי בעיקר מהרטוריקה.

הומור זה לא צחוק!

מי שתרגם את  המאמר לעברית הרג את הפואנטה!!  פשוט הרג אותה…

ומדוע? משום שהומור זה עניין רציני.

מיסטר בין
מיסטר בין (רואן אטקינסון). מקור: ויקיפדיה

קראתי בספקנות רבה את כותרת המישנה בעיתון – לא ידוע מי אחראי למותה של הבדיחה, האם פצצת האטום אחראית לכך, האם האינטרנט???

משהו שידר לי שיש כאן באג רציני וצריך לברר מה מקורו.
התלבשתי על מנוע החיפוש כדי לחפש את הכתבה המקורית  (Seriously, the joke is dead) וכמובן שלא הופתעתי לראות כיצד התבלבלו היוצרות בתרגום לעברית.
אין בכוונתי להשוות כאן בין התרגום לבין המקור אלא להרגיע את קוראי. נא לא להיבהל, הבדיחה לא מתה. אולי סגנונה השתנה.

בכתבה המקורית אומר וורן סנט ג'ון

"ההומור תמיד היה חלק אינטגרלי של החיים – לדוגמא, ביוון העתיקה היה מועדון של קומיקאים שנקרא קבוצה של 60 שנפגשה באופן קבוע במקדשו של הרקולס….
"יחד עם זאת, ימי הזוהר של הבדיחה הנרטיבית שכוללת פתיח מעין הכרזה על בואה, ידעה ימים טובים יותר. ימי הזוהר שלה היו שנות ה-50. היא הלכה ודעכה ואת מקומה תופסת הבדיחה הצינית. יש לכך מספר סיבות:

אנו חיים בקצב רצחני, בחוסר וודאות רבה, אין לנו זמן לנשום, אז למי יש זמן לשמוע סיפורים??? רוצים את העיקר בלבד. אז לומר שימיה של הבדיחה הגיעו לקיצם? הרי יש כאן בעייה של הבנת הנקרא!

ההומור השחור והאירוני, הומור שנועד כדי להתמודד עם מצבים  קשים, ולהקל על הסבל שלנו, בולט היום יותר מאי פעם. כל מה שהשתנה הוא, אם כן, השכיחות הגבוהה של ההומור השחור, הסאטירי, לעומת בדיחות האבסורד.

ג'ון מוריאל, שחקר את ההומור לאורך ולרוחב, מסביר את השינוי על בסיס כניסתן של נשים לעולם העבודה – גורם מלחיץ שמגביר את התחרות בין אלו ששואפים לטפס בהיררכיה הארגונית. ההומור משמש את המשתתפים בעולם התחרותי והמלחיץ – נשים וגברים כאחד.

האנתרופולוג אפטה היה בוודאי אומר שבעבר מי שקבע מה מצחיק היה הגבר.
נשים לא הצחיקו? שקר וכזב. פשוט לא נתנו להן הזדמנות להופיע במרחב הציבורי. כיום הן מופיעות כסטנדאפיסטיות בעולם המודרני, והן עושות את העבודה בכלל לא רע.

פרויד, מסביר כי מה שנחשב פעם לגורם משמעותי בצורך שלנו להתבדח היה כל דחף שהיה עלינו להדחיקו. כל מה שהיה בגדר טאבו במרחב הציבורי, משום שלא נכון היה לפרוק אותו בפומבי, אלא אם-כן הוא עוטה מעטה סגנוני של הומור.
הדחף המיני של הגבר היה אחד הגורמים הבולטים ביותר ליצירת בדיחות גסות לפי פרויד.

חוקרים פמיניסטיים עלו על האלמנט הזה. וכיום הם טוענים שאופי הבדיחה משתנה, הבדיחה עצמה לא מתה. וההסבר לכך הוא, שכולנו חייבים לתקשר עם הסביבה המיידית שאיננה המשפחה אלא סביבת העבודה. וכל מי שרוצה להיות בסדר עם אחרים, עושה זאת בדרך הומוריסטית. כיום לא רק הגברים זקוקים לבדיחה ככלי עזר; גם נשים מוצאות עצמן יום-יום באותם מצבי לחץ בעבודה.

בעצם, ימי הזוהר של הבדיחה המסורתית – בדיחת האבסורד, והבדיחה הגסה – חפפו את התקופה שבה האישה ישבה בבית. מדובר בעיקר בשנות החמישים. תקופה שהצמיחה את ז'אנר קומדיות המצבים, כגון "הכל נשאר במשפחה", שהמחישנ היטב את הסטריאוטיפ הנשי – אדית, אשתו של ארצ'י בנקר.
באותם ימים האישה הייתה צריכה להתנצל על כל דבר שהשתבש בחייו של הגבר, להתנצל שהיא מפריעה לו לקרוא עיתון, שהיא לא הספיקה להכין אוכל בזמן וכן הלאה. נטייה שהעניקה להומור שלה, שהיה מוגבל לחדרי חדרים, גוון של התנצלות, והפחתת הערך העצמי. והיא עשתה זאת מתוך אמונה ברורה שאכן היא האשמה.

אבן הבוחן לסגנון ההומור המקובל הוא קומדיית המצבים.
זהו ז'אנר טלוויזיוני שמיטיב לשקף את הסטריאוטיפ החברתי, את הקוד המקובל והאיקונוגרפיה החברתית של התקופה והחברה.
בקומדיית המצבים של שנות ה-90 ג'רי סיינפלד החל לעשות שימוש בהומור אישי – הומור הנבנה על תכונות של חבורת הרווקים שאיתם הוא חי. באופן מפתיע, זה גם הסגנון המסורתי של בדיחות הנשים.
אז איך זה שסיינפלד הצטרף לסגנון ההומור הנשי? זאת משום שזה הסגנון שנמכר בשנות ה-90 טוב יותר מהפורמט ההומוריסטי שנקבע על ידי העולם הגברי ששלט בתחום עד אז!!!

קומדיית מצבים חייבת למכור מוצר, בין אם מדובר במוצר מדף ובין אם מדובר בקוד תרבותי. בעצם, שני אלו תלויים מאוד זה בזה, ומוצר המדף הוא זה שחייב להימכר בכל מקרה!!
אז סיינפלד היה מי שחשף את הקוד התרבותי של שנות ה-90. קוד תרבותי שאומר שרווקים ורווקות מובטלים, אבל שניהם שווי ערך והזדמנויות, חיים בניו יורק בחוסר וודאות במנותק מההורים ומהמשפחה. שניהם חיים חיי רגע. נשים וגברים נחשפו באותה מידה לתלאות העיר הגדולה. נשים וגברים כאחד היו קהל הצרכנים של חברות מסחריות. כדי לשווק את הסחורה צריך קהל נאמן לסדרה.

לדאבוני, המאמר שתורגם לעברית והופיע הבוקר בעיתון החמיץ את הפואנטה בגדול.
לא הבדיחה מתה אלא סגנון ההומור הגברי שיצר פורמט של בדיחות גסות ואבסורדיות מת.
יחי הפורמט החדש המשקף שוויוניות בין המינים!

להלן שורת המחץ של המאמר, שאותה פספס מי שמתרגם אותו לעברית, ובזאת גם אסיים
"כן, ההומור הגברי שבק חיים בתהליך איטי ובטוח, במשך 30 השנה האחרונות – עד שיישר קו עם ההומור הנשי….."

אתיקה עיתונאית

קיומם של כללי אתיקה עיתונאית (כתובים או לא כתובים) מראה שישנם דברים בגו, ואולי גם שהיו דברים מעולם….

כל עיתונאי מתחיל, יודע בודאי כיצד עליו לנהוג כלפי מרואיין והמידע שהוא מספק לו במהלך ראיון ….

להלן מקרה המדבר בעד עצמו –

א. תכנון למופת
הטלפון מצלצל בביתי בשעות שלפני הצהרים ומוציא אותי מהריכוז.
פונה אלי עיתונאית של אחד העיתונים היומיים בקול נעים במיוחד: "שלום, ד"ר הכטר?"
אני משיבה: "כן, מדברת".
הקול הרך ממשיך, "קראתי עליך ואודות מחקרך בתחום הסאטירה, והחלטתי לפנות אליך בבקשה להתראיין בנושא זה לעיתון שלנו."
"נכון מאוד, אני חוקרת ומלמדת קורס שנתי על הומור ושימושיו בתקשורת ובפוליטיקה. אם את רוצה אפשרי להיפגש ולדבר על הנושא." השבתי לה בנימה מעודדת.
"אני מאוד מעונינת שניפגש" היא מגיבה בטון מרוצה.
"טוב, אז מאחר שאני גם מלמדת במשך השבוע, אוכל להתפנות אליך באחד מימי השבוע פרט לימים רביעי וחמישי," השבתי לה.
"יופי, אז מה דעתך על יום שלישי?" שאלה אותי בתקווה שזה יסתדר
"יום שלישי לפני הצהרים זה בסדר. אז בואי נקבע, שעה עשר. זה נוח לך?"
"כן בהחלט", השיבה לי בשמחה.
"על מה בדיוק רצית לדבר?" התעניינתי
"בכללי, על סאטירה וכמובן גם על סאטירה בישראל." השיבה לי בטון של שמחה (הרי לא קל למצוא מרואיינים כל כך אדיבים שמוכנים להקדיש זמן לשאלות של עיתונאים).
"בסדר" השבתי, ועוד מיהרתי לנדב מידע ראשוני, "אני כבר יכולה להמליץ לך על שני ספרים מצוינים בנושא הסאטירה בכלל והסאטירה בישראל בפרט; האחד הוא של אלכסנדר דוד, ושמו, ליצן החצר והשליט; השני – ספר חדש שכתב עוז אלמוג, בשם, פרידה משרוליק. אלו מקורות טובים שתוכלי לעיין בהם לפני שאת מגיעה לכאן." כך המשכתי כשאני מפרטת מה כלול בכל אחד מהמקורות (כן, מוסרת מידע כך סתם, בחינם, רוצה להיות בסדר…) ועוד המשכתי ואמרתי, "אז הנה הכתובת שלי, ואסביר לך בדיוק איך להגיע…. להתראות."

ב. שינוי קטן בתוכנית
יום שלישי בבוקר, אני יורדת למטה לצעדה היומית שלי וכמה תרגילי כושר. חוזרת הביתה מתנשפת, ובעלי מוסר לי שבזמן שהייתי בחוץ שוחח בטלפון עם העיתונאית – "חיפשה אותך העיתונאית מעיתון…. היא מבקשת שתיצרי איתה קשר בטלפון מספר…. היא דוחה את הפגישה לשעות הצהרים, רוצה לדעת אם זה בסדר."
טוב, התיישבתי לבדוק מה סדר היום שלי. יש לי פגישה מחוץ לבית אחר הצהרים ועלי לצאת בסביבות השעה ארבע. חוץ מזה מחכה לי הרבה עבודה בבית.
חייגתי אליה, עונה לי הקול המוכר, "שלום, תרצה." (הפעם כבר לא ד"ר הכטר אלא תרצה.)
"שלום" אני עונה. "רצית לשנות את שעת הפגישה לצהרים?" אני שואלת.
"כן, אפשר באחת בצהרים?" היא שואלת.
"כן" אני עונה. "אפשר, רק תקחי בחשבון שלא אוכל לדחות הלאה לשעות אחר הצהרים, יש לי פגישה אחרת".
"טוב, תודה לך, אגיע בזמן. זה סגור. להתראות!" היא עונה.

ג. לקראת הראיון
אני מתיישבת לעבוד על שתי הרצאות עבור שני כנסים שונים בסוף חודש דצמבר. אני עמוסת עבודה. הזמן רץ, השעה כבר אחת בצהרים. הפסקה. היא עדיין לא הגיעה, אולי לא מצאה את הכתובת. אבל אם כך, הייתה מתקשרת לשאול. הפסקתי עיסוקי והמתנתי.
עברו עשר דקות נוספות, השעה אחת ועשר דקות, נשמע צלצול באינטרקום. אני עונה, שואלת מי שם ומוסיפה, "שלום, עלי לקומה עשירית."

ד. הראיון
היא נכנסת ומתיישבת. אני מגישה לה כוס מיץ קר ונשנושים.
אנחנו מתחילות לדבר.
"כן, במה אוכל לעזור לך?" אני שואלת.
היא מסבירה, "אני כותבת קבוע טור בענייני תרבות לעיתון שלנו. הכתבה שלי על סאטירה תופיע ככתבה מרכזית במוסף סוף השבוע הבא. קיבלתי קלטת של "ארץ נהדרת" היא מוסיפה, וגם הספקתי כבר לרכוש את ספרו של עוז אלמוג שעליו המלצת. כן הוא מאוד מעניין ומתאים למטרה שלי."
השיחה קולחת.
אנחנו מדברות על סאטירה, כביקורת הומוריסטית. נזכרות בחנוך לוין ובמלכת האמבטיה. אני מתייחסת לתרומתו של גלי צה"ל לסאטירה בישראל, ונוקבת בשמה של תכניתם המוצלחת של אברי גלעד וטל ארז, "מה יש". אני מתייחסת גם לתכנית "מדינת היהודים" שסוקרת את ההיסטוריה של הסאטירה בישראל. אנחנו ממשיכות לדבר על "החרצופים" בתקופה שבה לא היה "ציד מכשפות" והיה מותר לצחוק בקול רם. ולהבדיל, על תוכנית הסאטירה של שי ודרור, ומדוע הורידו אותם.
לבסוף היא מנסה לברר מה דעתי על הסאטירה כיום, בעיתונות ובטלוויזיה.
במהלך הראיון היא גם מדווחת לי שכבר ראיינה בטלפון את אפריים קישון, שסיפר לה שהוא מאוכזב מאיכות הסאטירה בטלוויזיה, שזו ליצנות יותר מאשר סאטירה.
הערתי על כך – היום מה שקובע הוא רייטינג. גורם מרכזי בקביעת תכנים בערוצים המסחריים בכלל, ובענייני סאטירה בפרט. שנית, צריך להתחשב בטעמיו של הקהל. למי יש היום ראש לחשוב? למי יש בכלל ראש חושב? קהל היעד רוצה לצחוק על ליצנות, לא כל כך מבין שנינות…..

שעה וחצי עוברת לה ביעף, והיא רושמת ורושמת.
לבסוף, כשהרגשנו שמיצינו את הזמן, שאלה אותי הגברת הצעירה, "אז מה האימייל שלך? כשהכתבה תהיה מוכנה," היא מבטיחה, "אשלח לך באימייל."
מסרתי את כתובת האימייל שלי (את מספר הטלפון שלי, היא, אגב, מצאה לבד…), ברכתי אותה בהצלחה בכתיבה, והוספתי שמאוד נהניתי. היא אישרה שגם היא, וזהו.
עיתונאית בתחילת דרכה. מאוד מוטיבציונית. בחורה מבית טוב.

ה. סוף מפתיע
הגיע סוף השבוע.
חיפשתי באינטרנט את אתר הבית של העיתון.
מצאתי. נרשמתי כדי שאוכל לעלעל במדוריו השונים.
לפתע נזכרתי שהיא הייתה אמורה לשלוח אלי את הכתבה באימייל….
טוב, אולי היא עוד תשלח, אמרתי בלבי. אבל בינתיים… סיקרן אותי לקרוא את הכתבה.

הכתבה ארוכה; הקריאה קולחת; הנה היא כותבת על ארץ נהדרת, על אפריים קישון, ואפילו מצטטת את עוז אלמוג (לא ברור לי אם ראיינה אותו או שמא קראה בספר, שעליו, כזכור, המלצתי לה).
בהמשך היא מציינת אפילו את שמו של הבחור, בוגר תיכון, שסיפר לה בהתלהבות שאינו מוכן לפספס את "ארץ נהדרת", מה שמראה, שצעירים כן נהנים מהתכנית.

סיימתי לקרא; כתבה מעניינת; כוללת אזכור נושאים שעלו בראיון אתי, כולל ציטוט של עוז אלמוג.
לא מוזכר אף לא ברמז, הראיון אתי.
נו, בסדר. אבל היא גם לא שלחה אלי את הכתבה באימייל, כפי שהבטיחה!
לא יצרה אתי קשר, כדי להודות לי  או לשאול כיצד התרשמתי מהתוצר הסופי.

בדקתי באתר העיתון, במדור "צור קשר", כדי לשלוח את חוות דעתי על היחס ובכלל.
לא מצאתי את שמה ברשימת כתובות המיילים של בעלי הטורים.
שלחתי למערכת שלה מייל ועדיין אני ממתינה למענה….

אז ככה, ספירת מלאי –
1. למדתי לקח? לא בדיוק. דבר דומה קרה לי עם תחקירנית של ערוץ 2, ממש לאחרונה, לפני כחודש ימים.

2. אבל, זכיתי לקבל שעור פרטי על אתיקה עיתונאית; למדתי על בשרי מהי דרך ארץ אלמנטרית בעיתונות הכתובה, וגם האלקטרונית (אני מקווה שזה איננו מדגם מייצג….). אזכור זאת לפעם הבאה.

 מה שבטוח – לא ארים ידיים, כמו רבים אחרים, וגם לא אומר – "זה מה יש……