תגית: הדרת נשים

סופי צ'רניאק – מייסדת "אחוזת שרה"

על פעילותן ההתנדבותית של נשים מסורתיות שומרות מצוות בתקופת היישוב, נודע ברבים רק לאחרונה. הספרות שחקרה את התנועה הדתית לאומית – המפד"ל במקור – העלתה על נס את הדמויות המרכזיות בתנועה, וציינה בעיקר שמותיהם של פעילים; הנשים הפעילות בחוגי המזרחי אוזכרו בשולי הדברים, אם בכלל.

הקמתם שלארכיון המכון לחקר הציונות הדתית באוניברסיטת בר-אילן וגנזך הציונות הדתית במוסד הרב קוק בירושלים, תרמה רבות להמשך המחקר, שממש לאחרונה החל להפנות את אור הזרקורים אל פועלן ההתנדבותי של נשים בשתי תנועות עיקריות של הציונות הדתית: "המזרחי" שנוסדה בשנת 1902 על ידי הרב יצחק יעקב ריינס כתנועה דתית-לאומית, במסגרת ההסתדרות הציונית, והייתה בעלת זיקה למעמד הבורגני-דתי, ותנועת "הפועל המזרחי" שנוסדה בשנת 1922 וביקשה לשלב בפעילותה הציונית ערכים דתיים וסוציאליסטיים.

הייתה זו תחילת דרכה של הציונות הדתית המודרנית, שראתה עצמה חלק בלתי נפרד מן התנועה הציונית החדשה.

בספטמבר 1918 הוקם ביפו המרכז הזמני של המזרחי, בהנהגת הרב בן ציון מאיר עוזיאל, לימים הרב הראשי והראשון לציון; הרב משה אוסטרובסקי (המאירי), מראשי המזרחי בארץ ישראל, איש חינוך, חבר במרכז העולמי של התנועה; והרב יהודה לייב פישמן (מימון), שהיה מהעומדים בראש התנועה העולמית וחבר בהנהלת הסוכנות היהודית. כן היו בין מנהיגי המזרחי, הרב מאיר ברלין (בר-אילן), נשיא המזרחי העולמי מ- 1924 וחבר בהנהלת קרן קיימת לישראל ופרופ' חיים פיק, מראשוני המזרחי בגרמניה ובארץ, חבר המרכז העולמי של התנועה ופעיל בהסתדרות הארצית. מטרת המזרחי הייתה כפולה: ראשית, לעסוק בבניין הבית הלאומי של עם ישראל על פי התורה הכתובה והמסורת; שנית, לחזק את היהדות המסורתית ולהגביר את השפעתה בתפוצות ישראל.

ייסוד ארגוני נשים

המצב הדינמי בארץ ישראל – קליטת העליות הגדולות, תקופות של מיתון כלכלי, ומעל לכל מלחמת העולם והשואה – הביא לייסוד ארגונים וולונטריים רבים שפעלו ביישוב בתחומים מגוונים. בהם היו ארגוני נשים שהחלו לפעול במהלך מלחמת העולם הראשונה ומיד לאחריה, עם הכיבוש הבריטי. במסגרת הציונית הדתית בארץ ישראל הוקמו שני ארגוני נשים: "הסתדרות נשי מזרחי", שהוקמה בשנת 1918, ו"ארגון הפועלות של הפועל המזרחי" שנוסד בשנת 1935. את היסוד ל"ארגון נשי מזרחי בארץ ישראל" הניחה הינדה אוסטרובסקי (המאירי) במושבה עקרון עם תום מלחמת העולם הראשונה.

על פי הצהרתו, התא הראשון של "נשי מזרחי" בארץ ישראל הזדהה לחלוטין עם ארגון הגברים, ובהתאם לכך קבע באספתו הראשונה (10.7.1918) את מטרתו המרכזית:

"אנחנו הנשים במושבה, נכנסות לאגודת המזרחי הציונית ונעבוד שכם אחד יחד עם האנשים לטובת בניין האומה על פי התורה והדת".

בין מנהיגות "נשי מזרחי" בלטו לאה זליגר, הינדה אוסטרובסקי וסופיה-תקווה פיק. לאה קוק עמדה בראש סניף "נשי מזרחי" בתל אביב, והרבנית שרה הרצוג התבלטה כמנהיגה ארצית, ולצידה פעלו אסתר רבין ואניטה מילא-כהן. אניטה פעלה בתל אביב וקיבצה סביבה קבוצה של נשי מזרחי, עולות מגרמניה. הקבוצה פתחה בית קטן לנוער עולה בבני ברק ("אורה"), שממנו התפתח מאוחר יותר בסיוע נשות מזרחי דרום אפריקה, המוסד החינוכי "אחוזת שרה". בקבוצה זו היו פעילות: גב' אלטמן, גב' צונץ, גב' סופי צ'רניאק וגב' חנה ריינהולד. מרכז ארגוני נשי המזרחי בארץ ישראל "אמן" (ארגון של נשי המזרחי בהיפוך אותיות) הוקם רשמית ב- 1940. היו בו כל הקבוצות והמוסדות של נשי המזרחי בארץ.

שנות ה- 2000  – כתיבה מחקרית חלוצית על נשי מזרחי , אמן ואמונה

מהפכניות בעל כרחן

ד"ר רוזנברג-פרידמן לילך מאוניברסיטת בר-אילן פרסמה שני ספרים שזכו להדים נרחבים ולציון לשבח – מהפכניות בעל כורחן – נשים ומגדר בציונות הדתית בתקופת היישוב (הוצאת יד בן צבי, 2005) ומאמונה למעשה: שבעים שנה לתנועת אמונהמאמונה מעשה (הוצאת כתר, 2006).  מפעלה החלוצי המתעד פעילות התנדבותית בסדר גודל לאומי של נשים מהציונות הדתית ראוי לציון בשל ראשוניותו ורוחב היריעה שלו, שאם לא כן, המידע היה נשאר בתוך תיקיות בארכיונים ולנו לא היה שמץ של מושג על פועלן. בימים אלו, כש"הדרת נשים" שהפכה לתופעה מקוממת בנוף הציבורי בישראל והיא עולה לעתים קרובות לכותרות בשיח התקשורתי והפוליטי, ראוי לאזכר מחקרים מסוג זה המביאים לידיעתנו את המפעל האדיר שהרימו נשי מזרחי בתקופת היישוב ומפעלן בתקופת מלחמת העולם השנייה והשואה, בקליטת ילדים יתומים, כולל ילדי טהרן. נשים בעלות תושייה אלו פעלו לצד הגברים שווה בשווה, ובמישור המעשי אף עלו על ציבור הגברים הפעילים מתנועת המזרחי.

*****

אחת הנשים שפעלו בהתנדבות, ושהמידע על פועלה נובע מיידע אישי ומידע שנדלה מתוך ארכיוני הציונות הדתית ומחקריה של ד"ר רוזנברג-פרידמן, היא סופי צ'רניאק, לבית להמן, מייסדת בית הילדים "אחוזת שרה" בבני ברק – סבתי היקרה שצאצאיה מוקירים את זכרה ומתגעגעים אל הליכותיה הנעימות וליבה החם. בבית הילדים "אחוזת שרה" הונצח זכרה של סופי צ'רניאק  כמייסדת המקום. הדברים שנכתבו לזכרה על גבי לוח ההנצחה ראויים לפרסום באכסנייה זאת.

סופי צ'רניאק – מייסדת "אחוזת שרה"  

י"א תשרי התר"נ  –   י' תשרי התשל"ט  (6.10.1889  –  11.10.1978)

סופי צ'רניאק
סופי צ'רניאק

                     "פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה"

הגברת סופי צ'רניאק הקדישה את חייה בצעירותה לחזוק הדור הצעיר, לשמר ולפתח את הזיקה לערכי עם ישראל. בהגיעה לארץ ישראל המשיכה בחכמתה הרבה לפעול ולטפח את חינוכם של בני הדור הצעיר. בתקופת השואה ילדי טהרן מצאו בית במוסד "אורה" בבני ברק. בהמשך, בבית "אחוזת שרה" נקלטו ילדים עולים מארצות הגולה, חלקם במבצעי הצלה חלקם ללא הורים. וכן ילדי הארץ. גברת צ'רניאק ע"ה הקדישה את זמנה ומרצה ללא לאות בעצה ובתבונה לעודד את כולנו לקדם ולשפר את המפעל החנוכי לטובת הדור הצעיר (מר בינם וַז'ונסקי- מנהל אחוזת שרה מיום הקמת המוסד)

הקמת והפעלת בית הילדים אחוזת-שרה הינה גולת הכותרת של פועלה של סופי צ'רניאק. בראשית שנות ה-30 הצטרפה לנשי מזרחי בישראל ובשיתוף פעולה עם נשי מזרחי דרום אפריקה הן עסקו בהצלת נפשות ערב מלחמת העולם השנייה ובמהלכה. מאז שנות ה-30 של המאה העשרים הן דאגו להקמת בתי ילדים לקליטת ילדים יתומים. בתחילה הקימו את גן-אורה שבזיכרון מאיר, ולאחר שהמקום היה צר מלהכיל את זרם הילדים הגובר והולך מהפזורות ובמיוחד את זרם פליטי השואה הנאצית שחיפשו מקלט בארץ ישראל, הן הרימו פרויקט ענק זה – בית הילדים אחוזת-שרה בשיכון ה' בבני ברק. אחוזת-שרה הוקמה בלי כל עזרה ממשלתית או עירונית.

סופי צ'רניאק עבדה בצמוד לאדריכל, מר אבני, שתכנן את המבנה לפי השיטות המודרניות ביותר כדי לשכן בו 126 ילדים מגיל הגן עד גמר בית הספר. ידה  הייתה בכל פינה בבית זה. סופי צ'רניאק הייתה זו שדרכה עברו הכספים הדרושים להקמתו, שהגיעו מתרומות של נדבנים בדרום אפריקה וברחבי העולם. היא הייתה זו שגייסה את המנהל הראשון של אחוזת-שרה, מר בינם וַז'ונסקי, ועמדה עימו בקשר רציף ויום-יומי. סופי צ'רניאק הייתה מעורה בנעשה, המשיכה לעמוד על זכויות הילדים מול הממסד ולעניין גורמים בחו"ל במפעל חייה על מנת להשיג את המימון הדרוש להמשך הפרויקטים. זאת עשתה עד תחילת שנות ה-70, כחברת הנהלת אמונה וכאחראית מטעמה על המוסדות וההכשרה המקצועית משנת 1960. היא ידעה להעניק יחס חם לכולם, החל מהמנהל, בינם וַז'ונסקי, וכלה באחרון הילדים, שרצו לקראתה בשמחה בכל פעם שהגיעה לביקור ב"אחוזת שרה".

המטרה החינוכית של אחוזת-שרה הייתה ליצור אווירה משפחתית לילדים בלי הורים או אלה הנמצאים רחוקים מבית הוריהם. הניסיון הראה כי נבחרה הדרך הנכונה וכי צוות המדריכים הצליח ביצירת אוירה משפחתית טובה באחוזת-שרה, ממנה יצאו אזרחים נאמנים לתורה ולעם. לדבריו של המנהל הנוכחי של אחוזת-שרה, מר שמואל רון, פועלה של סופי צ'רניאק והרעיונות שיישמה בבית זה כפי שהוא היום הקדימו את הדור שלה. הצעותיה בתחומי התכנון, החינוך והפעלת אחוזת-שרה ניכרים בבית זה עד היום.

יהי זכרה ברוך ופעילותה הפורייה – מודל לחיקוי בקרב נשים וגברים כאחד

הלכה ומעשה

סוף להדרת נשים בבתי העלמין. עכשיו זה רשמי: נכון ל – 3.1.2012 נשים תוכלנה לשאת הספד בבית קברות, אם תרצינה בכך וחברה קדישא לא תוכל למנוע זאת בעדן. על השתלשלות העניינים, בהמשך.

מסוף העולם ועד סופו, מאת רבקה לוביץ
מסוף העולם ועד סופו, מאת רבקה לוביץ' טוענת רבנית. ידיעות ספרים, 2017

בשבוע שעבר פרסמתי פוסט בעניין הדרת נשים בהקשר זה. הקביעה הרשמית, שעליה חתום השר לשירותי דת, יעקב מרגי (3.1.2012), נסמכת על חוות דעת הלכתית שנקבעה לפני מספר שנים על ידי הרב הראשי לישראל, יונה מצגר . אותה חוות דעת שימשה גם בעתירה לבג"ץ בעניין זה. בג"ץ קבע את שקבע (ב- 2007), דהיינו שיש לאפשר לנשים לשאת הספד ולהיות שותפות פעילות במסע ההלוויה של יקיריהן. אך בפועל, הדברים התנהלו מאז ועד היום אחרת. מרגע זה, אין מניעה שנשים תשאנה הספד במהלך הלוויה, אף כי קיימים מנהגים שונים האוסרים זאת. ההחלטה נשענת על פסק הלכה של הרב הראשי האשכנזי, יונה מצגר . חסל סדר ההתנגדות של חברה קדישא להספד של אשה, כמו במקרה הידוע של רבקה לוביץ' (טוענת רבנית) בהלוויה של אביה, פרופ' ישעיהו צ'רלס ליבמן ז"ל ב-2003, ומקרים דומים מאוחרים יותר.

חשוב שהציבור יידע לעמוד על ההבחנה בין הלכה מחייבת לבין מנהגים שאין לכפותם על הציבור

נפל דבר בישראל, בעוד שהציבור הוטעה לחשוב שההלכה היא כזו שאין אישה רשאית לשאת הספד ליקיריה בבית עלמין, מתברר שלא כן הדבר. כמו במקרים אחרים, שבהם קיימת הדרת נשים והפרדה בין נשים וגברים על פי מנהג, כשציבור טועה לחשוב שההלכה היא זאת שקובעת את ההפרדה או ההדרה, כעת מתברר כי גם בעניין הספדי נשים, מבחינה הלכתית טהורה אין הדבר אסור. להלכה ולמעשה. הנחייה ברוח זאת, מתברר, לא רק תחייב את כל חברות קדישא, אלא אף תהיה תנאי לקבלת רישיון למתן שירותי קבורה.

נקודה נוספת באותו הקשר היא הטיפול הלקוי בסוגייה זאת. שכן, השאלה בעניין היתר הלכתי לנשים לשאת הספד בבית עלמין הופנתה למשרדו של הרב שלמה עמאר (הרב הראשי הספרדי) לפני שלושה חודשים ושוב, לפני שבוע. במשרד לשירותי דת הוחלט לא להמתין יותר ובמקום זאת, לאמץ פסק הלכה של הרב הראשי יונה מצגר (הרב הראשי האשכנזי) משנת 2007. האם זה פתח למתח נוסף בין ספרדים לבין אשכנזים??? (מומלץ לקרא את הטוקבקים לכתבה המתפרסמת ב YNET שחלקים ממנה מצוטטים כאן).

מבחינתי האישית נסגר עוד מעגל

בזמנו, עסקתי במחקר על תופעת העלייה לקברי צדיקים, מזווית הראייה של דינמיקה בין-אישית שנוצרת סביב פולחן זה. תהיתי מדוע במקומות אלו נשים מתפללות בנפרד מהגברים. כבר אז נודע לי שלפי ההלכה אין מניעה להתפלל בצוותא. אלא מה? מסורות מסוימות מתנגדות לכך. לאחרונה, נדונה סוגיית הדרת נשים בייתר שאת, גם בהקשר לנשיאת הספד בבית עלמין על ידי נשים. נכחתי אישית במקרה שבו ניטלה הזכות מבת לשאת הספד על אביה. זה קרה בשנת 2003, בהלוויתו של  פרופ' ישעיהו צ'ארלס ליבמן, חתן פרס ישראל לסוציולוגיה (2003). ליבמן ז"ל היה המנחה שלי לעבודת הדוקטורט בנושא "מיתוסים פוליטיים  – רציפות מול שינוי". כשנפטר ב-3 בספטמבר 2003, בתו, רבקה לוביץ', טוענת רבנית, ביקשה להספידו. אולם כשניגשה למיקרופון בבית הלוויות בפתח תקווה, מנע זאת ממנה נציג החברה קדישא בטענה ש"בפתח תקווה נשים אינן מספידות".

יש לציין שבעניינו של ליבמן ז"ל, הרבנות נמנעה מלהתערב. לוביץ' עתרה לבג"ץ יחד עם ליאת בר באמצעות עו"ד אביעד הכהן ועו"ד אסף בר. בג"ץ פסק לטובתה ב-2007.  בעתירה נטען שההסדר הקיים פוגע בחוק יסוד, "כבוד האדם וחירותו", ב"חופש הביטוי" ו"חופש הדת", ומבקש לכפות נורמות דתיות מחמירות על כלל הציבור שאינו כפוף להן. בפועל, חברות קדישא המשיכו להתנהל כאילו לא קרה כלום. יש לציין שלוביץ לא אמרה נואש ושוב עוררה את הנושא במאי 2011, כשהיא קוראת להפסיק להפריד בין נשים וגברים בבתי עלמין.

ועדת השרים לקידום מעמד האישה פעלה כראוי

בעקבות ההחלטה הרשמית מים 3.1.2011  עלינו להודות לועדת השרים לקידום מעמד האישה. זאת משום שהחלטת בג"ץ בנדון ליבמן נותרה, כאמור, "במגירה" מבחינת חברה קדישא, והגענו למצבים מביכים ממש בעת האחרונה. המהלך וההחלטה מיום 3.1.2012 מבורכים ומעידים על תפקוד החלטי ונחוש של הוועדה.

ראו גם: הקבורה בישראל 2012 תשע"ב, מחקר וכתיבה, עידית הילה נחמן, ע' 9 (מקומן של נשים בבתי העלמין).

רק בישראל – הדרת נשים, הלוויות ושאר ירקות

בהלוויות פרטיות שיתקיימו עד יום רביעי הבא, תוכלנה נשים להספיד ולהוביל את הלוויה אם זה רצון המשפחה. ברגע שיינתן פסק ההלכה מטעם לשכתו של הרב הראשי לישראל תתעורר מחדש הסאגה המוכרת לכולנו של הפרדת הדת מהמדינה. או אז נדע האם יש לוועדת הכנסת לקידום מעמד האישה  ביצים, ולא תתן לפסק הלכה לשבש החלטות של משרד ממשלתי. שכן, המשרד לשירותי דת הוא משרד ממשלתי לכל דבר ועניין.

רקע 

לפני מספר שבועות נערך דיון בוועדת השרים לקידום מעמד האשה. בוועדה הוחלט להורות למשרד לשירותי דת לתקן את רישיונות חברה קדישא, כך שיבהירו שנשים רשאיות ללוות מתים לקבריהם ולהספיד אותם בהלוויות.  היום נמסר מהמשרד לשירותי דת כי הם ממתינים לפסק הלכה של הרב הראשי לישראל. ולשכת הרב עמאר הגיבה כך: "הסוגיה טרם הובאה לטיפולנו".

המשרד לשירותי דת

בדקתי לאיזה גוף כפוף המשרד לשירותי דת ומהן סמכויותיו, ומצאתי:

המשרד לשירותי דת החל את דרכו ב"משרד הדתות", שהוקם בשנותיה הראשונות של המדינה והיה אחראי לספק שירותי דת יהודיים, נוצריים, דרוזים ומוסלמיים לכלל אזרחי ישראל. בשנת 2004 הוחלט על פירוק המשרד, ויחידותיו השונות סופחו למשרדי הממשלה השונים, על פי שיוכם התפקודי. לדוגמא: בתי דין רבניים סופחו והם כפופים לסמכותו של משרד המשפטים. הטיפול במקומות קדושים בישראל הועבר לטיפולו של משרד התיירות ושרותי דת לאזרחים לא יהודיים סופחו למשרד הפנים. הרגולציה (פיקוח, הסדרה ובקרה) על המועצות הדתיות וחברה קדישא, הועברה כיחידת סמך למשרד ראש הממשלה, והיא נקראת "הרשות הארצית לשירותי דת".

בהמשך, בשנת 2008 החליטה ממשלת ישראל להקים מחדש את המשרד לשירותי דת, והפעם במתכונת שונה.

אני מצטטת:

במתכונתו הנוכחית, המשרד לשירותי דת מהווה רגולטור על המועצות הדתיות וחברה קדישא, ואחראי לספק שירותי דת לאזרחיה היהודיים של מדינת ישראל באופן המקצועי והטוב ביותר.

עמדת המשרד לשירותי דת

כפי שציינתי, תמונת המצב נכון לרגע זה – הודעה רשמית של המשרד לשירותי דת קובעת מפורשות שהם ממתינים לפסק הלכה של הרב הראשי לישראל. ועד לאותו פסק הלכה, עמדת המשרד לשירותי דת היא כדלקמן:

יש להתחשב ברגשות המשפחות ואין למנוע הספד נשים ממשפחה שמבקשת זאת.

האבסורד של דת ומדינה בישראל

רק בישראל פוחדים מקביעה נחרצת שמשרד ממשלתי הוא משרד הכפוף להחלטות ממשלה ושריה ואילו לשכת הרב הראשי קובעת הלכות, עוסקת בעניינים שבסמכותה בלבד ואינה רשאית לפלוש לסמכותם של משרדים ממשלתיים.

והדרת פני אישה

המדייה החילוניים מפתחים דיון בינם לבין עצמם וכנ"ל במגזר החרדי. אולי זו הבעייה העיקרית, אין דיון ברמת הפרט בין הציבור החילוני לבין הציבור החרדי, והציבור החילוני ניזון מהמדייה החילוניים  ומתדיין בינו לבין עצמו.

אילו יכולנו אנו, הציבור החילוני, להגיב לפוסטים בפורום "בחדרי חרדים", היה מתפתח דיון. אבל הפורום מוגבל וקשה מאוד להשיג הרשאה לכתוב בו. לפיכך, המדייה החילוניים מפתחים דיון בינם לבין עצמם וכנ"ל במגזר החרדי. אולי זו הבעייה העיקרית, אין דיון ברמת הפרט בין הציבור החילוני לבין הציבור החרדי. והציבור החילוני ניזון מאמצעי התקשורת החילוניים ומתדיין בינו לבין עצמו!!!

לעתים אני בודקת מה כותבים המשתתפים בפורום "בחדרי חרדים". לאור התקרית של הבוקר (18.12.2011), שבה חרדים מאשדוד גדפו אשה (תוספת, מתברר שזו טניה רוזנבליט מארגון "קול אחד"' – תוקף אותה ברגר מעיתון "המבשר"' והנה פוסט סאטירי על טניה רוזנבליט, ועוד אחד, פורסם בפורום ב"חדרי חרדים", שימו לב, הומור של חרדים!), שישבה בקדמת האטובוס (קו אגד 451) מאשדוד לשכונה חרדית בירושלים, ודרשו שתעבור לחלק האחורי, ומשסרבה עיכבו את הנסיעה בחצי שעה,  נכנסתי לפורום במטרה לעיין בתגובות כלשהן לאירוע. שום כלום בינתיים. הנושא לא נדון בדף העדכני של הפורום.

לא התייאשתי והמשכתי לסרוק את הפוסטים האחרונים שהועלו לפורום. הצלחתי למצוא אחד שכותרתו היא "והדרת פני אישה". לא ברור מדוע נבחרה כותרת זו, כי אילו היינו מוצאים אותה בעיתונות החילונית סביר שהיינו מבינים שכאן מדובר בתרתי משמע, הדַרְתַּ והדָרַת. מאז שפורסם הבוקר, הגיבו לפוסט בסך הכל שלושה.

הפוסט פותח כך: "חבר'ה אני מרגיש שדי הלך עלינו… הנבלות תפסו אותנו במקום הכי קשה, במקום שחצי מהציבור החרדי מסכים איתם אבל לא מעז לומר זאת". הפוסט נכתב על ידי משתתף אנונימי. כדי לסבר את האוזן, ב"חדרי חרדים" רשומים כ-6000 גולשים מורשי כתיבה. הפורום הוא הותיק ביותר מבין הפורומים הוירטואליים של החרדים והוא למעשה, הראשון מביניהם שנפתח (2002).

הפורום החרדי נקרא על ידי חרדים בעיקר, אך גם על ידי אוכלוסייה חילונית ועיתונאים מכל הזרמים. על אף שרבים מהגולשים והכותבים בפורום שייכים לציבור החרדי, מרביתם מסרבים להודות בעובדה שהם גולשים באינטרנט. האפשרות לכתוב תחת שם בדוי היא כלי עזר מעולה למי שרוצה להשתתף בדיון אך אינו מעוניין ש"ילשינו" על הימצאותו ברשת האינטרנט.

הפרדה נתפסת כהשפלה

וכעת להמשך הפוסט. אם בפתיח נשמעת נימה של וידוי, או רמז כלשהו לכך, הכותב ממשיך ומבהיר, שמדובר ב"מתקפת שנאה שיהיה קשה להתגונן מפניה, משום שההפרדה (לא "הדרה"!!) ממוצבת במדייה החילוניים כ"השפלה":

יהיה קשה לנו מאוד להגיב ולהתגונן מול מתקפת שנאה שכזו, קשה לענות תשובות על השפלת נשים. איך שלא נראה את זה, וגם אם ההפרדה היא מוצדקת ומקובלת על הנשים, השפלה היא השפלה היא השפלה.

לקרא ולא להאמין, הודאה בכך שהפרדה היא השפלה, ועוד מפרי עטו של אדם המשתייך לציבור המדיר נשים!

עד כאן הנימה די מתחשבת ואפילו מרמזת על הרהורים לתיקון המצב. אבל בהמשך מבצבצת לה בפוסט המצוטט כאן נימה דעתנית ושונה והמנגינה משתנה לחלוטין. כנראה שהכותב נמלך בדעתו שעליו להשיב מלחמה שערה ובהפוך על הפוך מפתח לו בהמשך תיאוריית קונספירציה שכזו (המשך ציטוט מהפוסט):

הקמפיין המבריק נגד "הדרת נשים" אינו מקרי….שימו לב לשורות הבאות…. היעד (שלו) הוא, "הדרת" הציבור החרדי מהמרחב הציבורי… 

לכך מתווסף נימוק נוסף, פוליטי, שלפיו בבחירות הבאות בכנסת יעלה נושא מרכזי אחד, והוא השתלטות הציבור החרדי שכמובן יביא מנדטים רבים למפלגה שתציע להילחם בציבור החרדי ותעודד לעגן את הדברים בחקיקה אזרחית.

ולקינוח מוסיף הכותב האנונימי הפוסט וקובע שהמתקפה היא רק שלב אחד של קמפיין מתוזמר היטב. "עלינו להיערך… הצעות מעשיות להתגוננות אביא בהמשך, למרות שכפי שפתחתי, אני מעריך שאת המאבק הזה יהיה לנו קשה מאוד לנצח."

אסיים באותו משפט הפותח את הרשימה: אילו יכולנו אנו, הציבור החילוני, להגיב לפוסט, היה מתפתח דיון. אבל פורום "בחדרי חרדים" מוגבל וקשה מאוד להשיג הרשאה לכתוב בו. לפיכך, המדייה החילוניים מפתחים דיון בינם לבין עצמם וכנ"ל במגזר החרדי. אולי זו הבעייה העיקרית, אין דיון ברמת הפרט בין הציבור החילוני לבין הציבור החרדי. והציבור החילוני ניזון מאמצעי התקשורת החילוניים ומתדיין בינו לבין עצמו!!!