"עיסוק הכרחי" או "אובססיה"?

תהיתי מה חושב הציבור על סדרת הטלוויזיה החדשה ("שעת נעילה"), במיוחד לאור העובדה שהיא נחשבת כ"יקרה מאי פעם"? האם הסדרה נתפסת על ידי מרבית הציבור כ'עיסוק הכרחי', או שמא עצם הפקתה מצביע על 'אובססיה' ביחס למלחמת יום-כיפור?

 

אתר ההנצחה בעמק הבכא ברמת הגולן. מקור: פיקיוויקי

עניינה המרכזי של הסדרה החדשה, "שעת נעילה", הוא הקרבות ברמת הגולן, במהלך מלחמת יום הכיפורים (1973). במשך עשרות שנים, מאז 1973, מלחמת יום הכיפורים תוייגה בסרטים, בסדרות, בספרים, במחקר ובתקשורת כ"פצע פתוח", והאפקט שלה על הציבור תוייג כ"טראומה לאומית".

העיתונאי, איתי שטרן, במאמר שפרסם בהארץ, סוקר את הסדרה, "שעת נעילה" – סדרה טלויזיונית חדשה ש"חוזרת אל הקרבות בגולן" במלחמת יום הכיפורים 1973. האמירה המרכזית של שטרן היא ש"'שעת נעילה' חוזרת אל הפצע הפתוח של מלחמת יום הכיפורים ואל הטראומה הלאומית שבאה בעקבותיה".

תהיתי מה חושב הציבור על סדרת הטלוויזיה החדשה ("שעת נעילה"), במיוחד לאור העובדה שהיא נחשבת כ"יקרה מאי פעם"? האם הסדרה נתפסת על ידי מרבית הציבור כעיסוק הכרחי, או שמא עצם הפקתה מצביע על אובססיה ביחס למלחמה זאת?

שאלה נוספת שקשורה לשאלה הראשונה היא, האם השתנה יחסו של הציבור למלחמה ההיא או שמא, כלום לא השתנה בעשרות השנים הללו? דהיינו האם מוסכם על רבים שחובה לחזור שוב ושוב אל "הפצע הפתוח" ו"הטראומה הלאומית" באמצעות כתבות, סדרות וסרטים.

בעולם המקוון זמינים כלים מועילים, לדוגמה, האפשרות למצוא מידע ומשובים על תהיות מסוג זה, באופן מיידי. ספציפית, את תחושות הציבור ביחס לנושא המדובר ניתן לבדוק מיידית על ידי עיון בטוקבקים למאמר או לכתבה און-ליין העוסקים בכך. קראתי את הטוקבקים לכתבה שפרסם איתי שטרן לאחרונה, בהארץ און-ליין. התרשמתי שהדעות חלקות לגבי נחיצותה של עוד סדרה על מלחמת יום הכיפורים. יש מי שמחשיב את העיסוק המתמשך במלחמת יום הכיפורים כהכרחי ויש מי שסבור שזאת אובססיה.

כמה טוב שהעידן המקוון מאפשר לחוש את "הדופק הציבורי", לדוגמה, באמצעות קריאת טוקבקים. אקדים ואציין שקשה לספק תשובה מדוייקת סטטיסטית בלי לערוך מחקר שיטתי, ובלי לבדוק את דעת הקהל באופן מקצועי. יש גם לקחת בחשבון שטוקבק יכול להיות "מגוייס" ולא אישי. תלוי בהקשר. ולמרות שהתוצאות של מישוש הדופק הציבורי באמצעות מחקר זוטא רחוקות מהדיוק המדעי, הן מספקות אינדיקציה די טובה והיתרון כאן ברור. החלטתי להפיק אינדיקציה ראשונית-מהירה לשאלותיי בעזרת הטוקבקים לכתבה של שטרן. עשיתי זאת כאמור כדי לקבל מושג האם העיסוק העכשווי במלחמת יום הכיפורים, ועוד בסדרה שהפקתה הסתכמה במחיר גבוה, האם עיסוק זה הינו צו השעה או עיסוק מיותר.

חבל שאינני יכולה להציג את הכתבה במלואה. אסתפק בכך שאציין שהאמירה, "'שעת נעילה' חוזרת אל הפצע הפתוח של מלחמת יום הכיפורים ואל הטראומה הלאומית שבאה בעקבותיה", היא חזות הכל של מה שרצה שטרן לומר על הסדרה החדשה.

לאחר שבדקתי את כל הטוקבקים נגלתה לעיניי תמונה חצויה. חלק מהמגיבים משוכנעים שהעיסוק המתמשך במלחמה ההיא הוא הכרחי. מנגד, ישנם כאלו הסבורים שהעיסוק הינו מיותר, נדוש ואף אובססיבי. הדגימה בהמשך תבהיר זאת היטב.

חילוקי דעות. מספר דוגמאות:

טוקבק א':

הכותב מדווח בראשית דבריו שעם פרוץ מלחמת יום הכיפורים הוא היה מסופח לחטיבת השריון 205 כמ"מ בגדוד הנדסה ברמת הגולן. וגם, "החטיבה הדפה את הסורים מדרום הרמה בואך קונייטרה". הוא זוכר "קרבות קשים" ומציין שבתום המלחמה הייתה תחושה של ניצחון. לכן הוא מתרעם ומדגיש, "אין צידוק לבכי המצטייר מהסרטים והכתבות". לפי ההסבר שלו, חיילים חזרו מדרום הרמה "מלאי ביטחון לחיים" ואם היה בכי, הוא לא היה נחלת צה"ל כולו. כך שהחזרה אל הפצע הפתוח והטראומה הלאומית חסרת צידוק. כיום הוא מבין שזה מחיר העצמאות: "אמת, איבדנו 3000 בחורים, אבל זה מחיר העצמאות שכה נכספנו לה במשך אלפיים שנות גלות רצופות פוגרומים ושואה בסוף. אז די לבכי". התובנה שלו: סדרה שחוזרת אל הפצע הפתוח ולטראומה, היא סדרה מיותרת ווהעיסוק בבכי הוא אובססיבי.

טוקבק ב':

מאידך, להלן דוגמה לטוקבק שמצדיק את ההשקעה האדירה בסדרה החדשה על המלחמה ההיא ומביע צער על מיעוט הכתבות על המלחמה. התחושה כאן היא כי: "משנה לשנה הכתבות על המלחמה הולכות ומתמעטות" ו"ההיסטוריה אוכלת את הזיכרון שלנו". ביטויי הצער לנוכח המצב הולכים ומקצינים: מדובר ב"דמנציה או אלצהיימר לאומי שמזמן כבר נמצא בתוככי העיתונים והעם", שכן, "בשנים שהיו קרובות יותר לסיום המלחמה, כל העיתונים היו מפוצצים בכתבות מכל מיני זוויות. בעיית הזיכרון אינה רק של המבוגרים בינינו. גם הדור הצעיר, "בנינו, נכדינו לא מכירים ולא יודעים דבר וחצי דבר על המלחמות". 

טוקבק ג':

מתבטא בשאט נפש: "העיסוק האובססיבי במלחמת יום כיפור עבש ולא מעניין כבר. התחושה כאן מרמזת שאבד הקלח על הנושא עצמו ושמקומו על מדף בארכיון, שם יצבור אבק. מאידך, אירוע אחר כן מחייב התייחסות. מדובר בהסכמי אוסלו שנחתמו 20 שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים, "יש העדפה לסרט על 'אסון אוסלו' והבאת צבא הטרור האש״פי ישר לתוך לב ישראל". זהו "אירוע משמעותי שהובילו אליו יוהרה, התעלמות מרצון הבוחר, שחיתות, דילים פוליטיים מלכלכים ופילוג ושיסוע העם".

טוקבק ד':

זו דוגמא לטוקבק שמדבר על "זיכרון כואב" ו"פצעים שלא יגלידו אף פעם". במקרה שלו, הוריו, דודיו וגברים רבים גויסו אל החזית וחלקם לא שבו הביתה. "הרחובות התרוקנו מהגברים שגויסו אל החזית". זהו מצב שמחייב עיסוק מתמיד כדי שהזיכרון יהיה קיים לעד.  ההסכמה עם דבריו של שטרן מוחלטת.  "אין לנו ארץ אחרת ואין מקום אחר שבו נוכל לקיים ריבונות של מדינה עצמאית לתפארת העם היהודי באשר הוא".

הרשימה נכתבה לפני שהחלה הקרנת הסדרה בטלוויזיה. אני מסיימת אותה בהבעת תקווה שהסדרה המדוברת, שעניינה המרכזי הוא הקרבות בגולן במהלך מלחמת יום הכיפורים, תצליח לחדש לנו ואולי גם תוביל לפתרון שאלות שעדיין נותרו פתוחות.

שקרים

ברשת האינטרנט קל להשיג מידע על השקרים שטראמפ מפיץ. אבל המידע אינו משכנע את המחנה התומך בו. אדרבא, תומכיו ממשיכים להאמין בנרטיב הפוליטי שלפיו קלינטון אינה דוברת אמת. ככה זה כשאוחזים בנרטיב פוליטי. אין זה משנה לחסידיו כהוא זה אם העובדות סותרות אותו. הם לעולם ימשיכו להישען על עובדות לכאורה שקיבלו גושפנקא של אמת צרופה, למרות שלא נבדקו בצורה שיטתית. 

****************

מי מאיתנו מוכן להישבע שלא שיקר מעודו?
אחת הפרשות המסעירות שידעה הפוליטיקה האמריקאית היא פרשת מוניקה לוינסקי. ביל קלינטון הכחיש מכל וכל את המיוחס לו ופלט משפט שקרי הזכור לכולנו היטב – "מעולם לא קיימתי יחסים אינטימיים עם מוניקה לוינסקי". קלינטון לא הודח מתפקידו כנשיא ארה"ב, המשיך בקדנציה שלו והציבור יישר איתו קו. זאת מציאות יומיומית שצריך להביאה בחשבון. זה קורה כל הזמן, במיוחד בפוליטיקה. בכל הקשור בנרטיב פוליטי אין מה שיוכל לשכנע את חסידיו כי בשקר יסודו.

המערכה על נשיאות ארה"ב 2016 כרוכה גם היא בלא מעט שקרים.
עוד בטרם החלה המערכה, הציבור האמריקאי נחשף להילרי קלינטון בתוקף מעמדה הציבורי ותפקידה כשרת החוץ בממשל אובאמה. מאז מסתובב לו נרטיב פוליטי שלפיו, הילרי קלינטון היא שקרנית כפייתית וחלקלקה. מפליא עוד יותר שכתוצאה מנרטיב זה, את דונלד טראמפ לפחות מחצית מהציבור האמריקאי הכתיר כדובר אמת אמיץ, עד לרגע זה. סקרי דעת קהל הראו ש 34% מהמצביעים הרשומים של הילרי קלינטון חושבים שהיא אדם ישר וראוי לאמון, לעומת 36% ממצביעיו הרשומים של דונלד טראמפ. כאמור, את חסידי הנרטיב קשה לשכנע גם באמצעות עובדות מוצקות. אין הם מוכנים להיכנס לויכוח.

ובכל זאת מה אומרים המדדים?
מדדים שפותחו כדי לעקוב אחר עיוותי עובדות עקבו לאחרונה אחר דברים שנאמרו על ידי קלינטון וטראמפ, והנה התברר שאין הם עולים בקנה אחד עם תוצאות הסקרים הנ"ל. לפי מדד אחד נמצא ש- 27% מהטיעונים של קלינטון הם בגדר טענות שווא או גרוע מכך, לעומת 70% במקרה של טראמפ. הנתונים מה- 6 באוגוסט נמסרו על ידי מערכת הניו יורק טיימס. לעיתון וושינגטון פוסט יש מדדים דומים העוקבים אחר עיוותי עובדות בתצהירים ובטיעונים המגיעים אל הציבור. גם כאן נמצא יחס דומה בין כמות הטיעונים השקריים של השניים: 16% מטיעוניה העובדתיים של קלינטון ו-64% מאלו של טראמפ נמצאו שקריים.

הממצאים הובילו את המומחים לפנות אל המצביעים הרשומים של טראמפ, וביניהם חסידיו המושבעים של הנרטיב שמכתיר את קלינטון כ"שקרנית כפייתית". כשנתבקשו לתאר את המצב, לא רק שהתגובות היו עקביות, דהיינו, קלינטון היא שקרנית כפייתית. הם שלפו דוגמאות מעברה הפוליטי של קלינטון כדי לתמוך בטענתם זאת:

ב- 2008 קלינטון סיפרה שכאשר הגיעה לביקור בבוסניה בשנת 1996, "כולנו ירדנו מהמטוס ואת פנינו קיבל מטח של יריות. מיהרנו להסתתר מפני הצלפים". לאחר בדיקה התברר שהמידע מסולף ושקרי. הנציגים האמריקאים וקלינטון התקבלו בשדה התעופה של בוסניה על ידי נציגים מכובדים ביותר של הממשל המקומי. איך בכל זאת מסבירים את הפרשה? התברר שלפני הנחיתה בבוסניה, התדרוך הורה להיזהר מאש צלפים בשעת הנחיתה ואחריה. קלינטון תודרכה ללבוש שריון גוף.
דוגמא נוספת: נטען שקלינטון שיקרה למשפחותיהם של ארבעת האמריקאים שנהרגו בבנגזי. העובדות נבדקו ואין ממצאים חד משמעיים.
דוגמא נוספת: טוענים שהשימוש שעשתה בשרתי האימייל הפרטי שלה היה כוזב ומטעה. ולא רק זה, היא ממשיכה לשקר ולטעון שה FBI מצא שהיא דוברת אמת.
ברור עד כאן, שתומכיו של טראמפ נאלצו לחפש מקרים מהעבר הרחוק של קלינטון שיפלילו אותה כשקרנית.

לעומת הנתונים לגבי קלינטון, אין צורך ללכת רחוק לגבי טראמפ. הוא אלוף השקרים. אחת הבדיקות שנערכו בחודש מרץ השנה על דברים שאמר לתקשורת במשך שבוע ימים, מצאה שהוא משקר בממוצע פעם בחמש דקות. ההפינגטון פוסט מצא שבנאום אחד שלו טראמפ זייף ושיקר בממוצע אחת לדקה. אתן כמה דוגמאות שאוזכרו על ידי הניו יורק טיימס:

טראמפ נהג להתפאר כי הוא וולדימיר פוטין חברים – "דברתי באופן ישיר ועקיף עם הנשיא פוטין" – כך אמר. מאוחר יותר טען כי הם מעולם לא נפגשו ולא דברו. הוא צייץ לאחרונה נתון שלפיו 81% מהלבנים שנרצחו נהרגו בידי שחורים (הנתון בפועל הוא 15 אחוז). הוא הכחיש בפני דובר מערכת הניו יורק טיימס כי הוא שואף להטיל מכס של 45% על מוצרים מסין; הטיימס שחרר לאויר קלטת שמע שבה שומעים אותו מכריז על כך.

טראמפ טען בהזדמנות נוספת, שראה במו עיניו אלפי מוסלמים חוגגים בניו ג'רזי אחרי 9/11. אבל אז טען כי מאמר שנכתב באותה תקופה תומך במה שאמר (וזה לא כך), אחר כך הוא לעג לכתב שפרסם את המאמר ולבסוף הכחיש שעשה זאת. בזמן האחרון הוא שוב הפיץ דברי שקר באותו עניין..

טענותיו של טראמפ על המתרימים שלו באיוווה למען ותיקי הצבא, יהירות לא פחות: בסרט וידיאו הוא דיבר על 6 מיליון $ שהצליח לאסוף למענם. לאחר מכן, כאשר הכסף לא הגיע הוא הכחיש שאי פעם אמר דברים אלו. ובנוגע למלחמה בעיראק, הוא טען שהיה "בין הראשונים" להתנגד למלחמה, למרות שראיונות שהוא העניק לתקשורת מ -2002 ו -2003 מראים שבאותה עת הוא תמך במלחמה. מומחים טוענים שטראמפ הוא שקרן פתולוגי, אלא שגם מידע מסוג זה אינו משכנע את המכורים לנרטיב. הם עדיין סבורים שקלינטון היא הבעייתית מבין השניים. הנרטיב הפוליטי שריר וקיים בעיניהם.

כדי להמחיש את "מאזן השקרים" של קלינטון לעומת טראמפ, מומחים מספקים דוגמא היפותטית: קלינטון תטען, "לא גדעתי את עץ הדובדבן", שפירושו, לכל היותר, הוא שייתכן שהיא ביקשה מאחרים לעשות זאת למענה. טראמפ יטען, "בשום אופן; לא אני גדעתי את עץ הדובדבן", ובעודו אומר זאת הוא אוחז בגרזן ומכה בגזע העץ.

בהסתמך על ממצאים אלו מומחים מסכמים שקלינטון מייצגת טיפוס של פוליטיקאי נורמטיבי, ואילו טראמפ נמצא לגמרי מחוץ לסקלה הנורמטיבית. ועוד הם מוסיפים שלא נראה שקרן כמותו במרחב הפוליטי מזה כמה שנים טובות.

דיון קצר זה מספק טעימה על טבעו של נרטיב פוליטי וטבעם של חסידיו. שימו לב – זה קורה בכל מקום, גם במקומותנו. אין זה משנה כהוא זה האם העובדות המוכחות סותרות את עקרונות הבסיס עליהם מושתת הנרטיב. חסידיו לעולם ימשיכו להישען על העובדות לכאורה, אלו שנחשבות בעיניהם לנכונות. למה? כי הן מתאימות לפאזל שלהם.

פינוי יישובים – חבל ימית וגוש קטיף

תהליך פינוי חבל ימית הוא נושא הסדרה הדוקומנטרית החדשה (2022) של כאן11, "סיני". הפינוי היה אחד התנאים שדרשו המצרים כדי לחתום על הסכם שלום עם ישראל (1978-9). פינוי ימית תפס כותרות. אלו כותרות תפסה תכנית ההתנתקות מגוש קטיף ומה השתבש שם?

השאלה העומדת על הפרק אחרי שבע עשרה שנה ל"התנתקות" איננה האם רוב הציבור מוכן להודות כיום ששגה כשתמך ב"תכנית ההתנתקות" פרי יוזמתו של ראש הממשלה דאז, אריק שרון. נכון יותר לשאול איך קרה שמחצית הציבור בישראל לא השתכנע שאין לגרש 10,000 מבתיהם? במה שגו מארגני המחאה כנגד יישום תכניתו של שרון?

ב-18 באפריל 2004 פרסם משרד ראש הממשלה בישראל את עקרונות "תכנית ההתנתקות" לפיהם מתחייבת ישראל לסגת מרצועת עזה וצפון השומרון ולפרק כעשרים יישובים. מאז פרסום העקרונות עד ההצבעה עליהם בכנסת חלפה כחצי שנה בה יכלו המתיישבים להשתמש בכל אמצעי תעמולתי כדי למנוע מהתכנית לצאת לפועל. הם ניסו אך מחאותיהם לא צלחו.

מה השתבש?

מחאת המתיישבים כנגד תכנית ההתנתקות נתמכה בטיעונים הלא נכונים. זאת הסיבה העיקרית לאי הצלחתם לסכל את תכניתו של שרון. הם שילבו במחאתם נגד התכנית טיעונים המתבססים על זיקה היסטורית בין העם היהודי לבין ארץ ישראל וכן על תפיסת עולם לפיה "אין בסיס מוסרי ל'טרנספר' של יהודים על ידי יהודים". רוב הציבור בישראל, ובמיוחד הציבור החילוני ובעלי תפיסה שאינה שואפת לארץ ישראל השלמה, לא "התחבר" לטיעונים שכאלו. יהיו סיבותיו של אריק שרון אשר יהיו, בשל הטיעונים במחאות כנגד תכנית ההתנתקות ניכר היה באותה תקופה חסר בשיח הציבורי של דימויים וסמלים המציגים אלמנטים ביטחוניים.

בהפגנה נגד תוכנית ההתנתקות, שהתקיימה בכיכר ציון בירושלים בספטמבר 2004, קרא יושב ראש מועצת יהודה ושומרון, בנצי ליברמן, מסמך שנכתב ברוח עשרת הדיברות: "לא לעקירת ישובים שהנה עוול אישי ולאומי." שלמה אבינר, רבה של התנחלות בית אל, אמר בהפגנה: "הארץ הזאת נקראת ארץ ישראל ולא ארץ ישמעאל," והוסיף: "לערבים יש עשרים מדינות ולנו רק אחת, ואנו אומרים לאחמד ולמוסטפה את הארץ שלנו אל תיקחו מאתנו. חזרנו ולא נזוז מארצנו לעולם."

צעירים חמומי אידיאולוגיה, המשלבים את תורת הרב אברהם יצחק קוק, רבני נחמן מברסלב והרב כהנא עם חלוציות על פי דרכם, ושפעילותם מתרכזת באזור גבעות יהודה ושומרון, התארגנו כ"נוער הגבעות", ובהפגנה נגד התוכנית נשאו כרזות בסגנון: "אנחנו לא מתכוונים לשלם את המחיר, סיפור ימית חוזר הפעם על כל הקופה – אנחנו לא מוותרים".

לבסוף, על מנת לשכנע בצדקתם, גייסו הקיצוניים שבין מתיישבי רצועת עזה מוטיבים של טראומה היסטורית יהודית מאמצע המאה הקודמת – טראומת השואה הנאצית, המחברת את פזורות העם היהודי ואת תושביה היהודים של מדינת ישראל לקהילה אחת של "קורבנות השואה".

כל מארגני המחאות כנגד תכניתו של שרון שגו בהצגת טיעונים שהתבססו רובם ככולם על דימויים, סמלים ונרטיבים, פרשנויות ולקחים שאינם משותפים לכלל הציבור, פרט למוטיב השואה הנאצית.

במה עוד שגו המתיישבים?

במאמרו, "לחזור לשא-נור ולחומש" (הארץ 04.08.2015), טוען משה ארנס שאילו היינו עורכים היום סקר דעת קהל לגבי צדקתה של תכנית ההתנתקות היה מושג רוב כנגד התכנית והיא לא הייתה יוצאת לפועל. בקביעתו זאת הוא מדגיש את המתיחות בגבול עזה, אלפי טילים שהצליחו להגיע לחלקים נרחבים של ישראל, ושלושה מבצעים גדולים בלתי נמנעים של צה"ל ברצועת עזה. וכך הוא טוען במאמרו:

רוב הציבור סבור היום, כך מראים הסקרים, לא רק שההחלטה לעקור את יישובי גוף קטיף הייתה שגוייה אלא אף – לא להאמין – טוען שהוא חשב כבר אז, בשעת מעשה, שמדובר בטעות…

מכאן ברור דבר אחד. טיעונים "בעד" או "נגד" המסתמכים על זיכרון כלל לאומי של אירועים טראומטיים הסמוכים לימינו, יצליחו בדרך כלל לשכנע את רוב הציבור. שכן, לגיוס ההמונים באמצעות דימויים וסמלים מתאימים שכאלו מובטחת ברב המקרים הצלחה. שכן אירועים הנתפסים על ידי מרבית הציבור כטראומה היסטורית שהתרחשה "לא מזמן" משרתים היטב יזמי מחאות, כפי שהיה ערב פינוי ימית ב 1982, ואילו ערב תכנית ההתנתקות לא היה למחאתם של המתיישבים ארסנל של דימויים מאירועים ביטחוניים "טריים". זאת הסיבה העיקרית לכך שמחאתם לא צלחה והסיבה לכך שכיום אפשר היה לצפות לתוצאות שונות.

סיפור העקירה מגוש קטיף (גני טל) באמצעות סיפורה של דקלה גל.

סכין בלב: גירוש המתיישבים מגוש קטיף (הפקה ובימוי: שמואל קלדרון, פורסם באוגוסט 2013)

סיפורו של חבל ימית – 40 שנה לפינוי

סייברספייס ודעת קהל

להלן קישור למאמר שלי:  "אינטרנט, קהילות וירטואליות ודעת קהל", שפורסם במגאזין ברשת, כתב העת של האגודה הישראלית לאינטרנט.

http://www.isoc.org.il/magazine/magazine.html

תקשורת באמצעות מחשב שימשה בסיס למחקרים רבים.

מה שנקרא "תרבות האינטרנט" נחקר לאחרונה על ידי אנשי אקדמיה ואחרים.

במאמר "אינטרנט, קהילות וירטואליות ודעת קהל", אני מאפיינת את התקשורת הבין-אישית המתקיימת באמצעות מדייה דיגיטליים, כתקשורת אולטימטיבית בסביבה דמוקרטית.

הדיון מוביל לטענה ש"קהל" ו"מרחב ציבורי" עוברים תהליך של שינוי משמעותי בסביבה הנקראת "מרחב וירטואלי", וכתוצאה מכך, "דעת הקהל" מקבלת אופי יותר דמוקרטי.

רבים טענו שבעידן של אמצעי תקשורת מודרניים, קולו של הציבור לא נשמע, ושהתקשורת רק מתיימרת לייצג את דעת הקהל.

במאמר אני מתייחסת לתהליכים ולדינמיקות של ההתקשרות דרך האינטרנט. ובמבט פוסט מודרניסטי, הכולל עולם מושגים שמותאם לעידן ההתקשרות דרך המחשב, אני טוענת שצורות שונות של אינטראקציה באמצעות המחשב עתידות לחולל פלאים בעולמם של השואפים למימוש מלא של תהליכים דמוקרטיים ברוח חזונו של רוסו. אני מבקשת לטעון שההשפעה שלנו כ"קהל" בעידן הדיגיטלי תהיה משמעותית, ותתרחש "מבפנים כלפי חוץ," כתוצר של תהליך בלתי נמנע העובר על האדם "הדיגיטלי", בין אם הוא/היא מהזרם המרכזי או מהשוליים החברתיים.

זווית ראייה זו, בנויה על תפיסה "חדשנית" לגבי זהות הפרט.

לא עוד זהות סטטית אלא זהות מורכבת ודינמית, כזו המשתנה ללא הרף. לא עוד תפיסה של עולם וירטואלי הקיים במנותק מהעולם הממשי, אלא עולם בעל גבולות חדירים שדרכם נכנסות ויוצאות ישויות סובייקטיביות.