תגית: דמגוגיה

דילמת הבוחר הפוטנציאלי

בימינו הבוחר הפוטנציאלי הפך למטרה נייחת של סיסמאות ודברי הפחדה מפי מנהיגים חסרי מצפון. תעמולת הבחירות אינה בוחלת בכל אמצעי כדי להכפיש ולזרוע פחד וזאת באמצעות דמגוגיה זולה. הרעיון שאין לפחד ממה שאין בו הגיון, הוא מה שהציבור בישראל חייב להפנים לקראת מערכת הבחירות.

נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט
נשיא ארה"ב, פרנקלין רוזוולט. מקור: ויקיפדיה עברית.

לאחר המתקפה היפנית על פרל הארבור, הנשיא האמריקני פרנקלין רוזוולט עלה לשידור רדיו ואמר – "הדבר היחיד שעלינו לפחוד מפניו הוא הפחד עצמו; שכן פחד שאין לו שם, אין לו הגיון ואינו מוצדק, משתק את המאמצים שלנו להתקדם".

הרעיון שאין לפחד ממה שאין בו הגיון, הוא מה שהציבור בישראל זקוק לו יותר מכל, לקראת מערכת הבחירות.

הבוחר הפך למטרה נייחת של סיסמאות ודברי הפחדה מפי מנהיגים חסרי מעוף. תעמולת הבחירות אינה בוחלת בכל אמצעי כדי להכפיש יריבים וזאת באמצעות דמגוגיה שכל-כולה בנויה על הפחדה. תוך ניצול הזיכרון הקצר של הציבור, שותלים בתעמולת הבחירות תמונות בעלות תכנים מופרכים. משתמשים בכל אמצעי ויזואלי ומילולי כך לנצח, לכבוש לבבות, לסכסך, לשמוט מתחתיו של הציבור מערכת שלמה של אמיתות שבהן נאחז כדי לא לאבד תקווה. מושגים כמו "ציוני" "ליברלי" "חרדי" "אנטי ציוני" "יהודי" ועוד הופכים כלי שרת בידי שרלטנים.

תעמולת בחירות שכל כולה הבטחות והכפשות

מתוך: מה בתעמולה? גלעד צוויק 6.2.2020 ישראל היום:

אסור לתת לזה לקרות!" מתריעה הכותרת בסרטון החדש (והקצר) של הליכוד, המזהיר מפני חיבור בין כחול לבן לרשימה המשותפת. "לא משנה כמה יטשטשו, יסתירו, יהפכו ויכחישו – זו האמת: גנץ כמעט הקים ממשלה עם הרשימה המשותפת", מרעים הקריין בתשדיר, כשברקע מתנוססת התמונה של גנץ עם איימן עודה ואחמד טיבי במסגרת המו"מ הקואליציוני אחרי הבחירות האחרונות, בשלל תצורות ומניפולציות חזותיות המדגישות את הניסיון של כחול לבן להסוות את הקשר…. בשיטה זו, העובדות מושתקות.

לרוע המזל, הקהל ה"שבוי" בקסמי הציורים, הסרטונים, מחוות הגוף ומשפטי המחץ הפשטניים נוטה להאמין לנאמר והחשיבה נעשית מבולבלת ובלתי הגיונית. מעל לכל, היצרים מתלהטים והשיח מתמלא הכפשות, הטונים עולים ואיש אינו מקשיב לדברי יריבו. בכל בוקר נוחתים עלינו משפטי מחץ טריים הסותרים את מה ששמענו אמש. בכל רגע נשמטת הקרקע מתחת רגלנו וכבר איננו בטוחים מה בדיוק נאמר לנו אתמול. חיינו מתמלאים ברעיונות סותרים. האם כך אפשר להתקדם להכרעה בבחירות הכלליות.

בינואר 2015, למחרת הבחירות הכלליות, הגעתי לטיפול בדיקור שנקבע לי מראש. המדקרת, דוקטור לרפואה לשעבר, שאלה: "למי הצבעת?" הייתי נבוכה, חשבתי שאין זה מענינו של איש לדעת למי בחרתי להצביע. תשובה קצרה ביותר שלי הקפיצה את המדקרת, "לא הצבעתי ביבי". היא מיד שפכה עליי את כל הפחדים שבעולם, בסגנון של, "איך לא הצבעת ביבי, את לא מפחדת שהערבים ישתלטו עלינו?" – הבטתי בה והזדעזעתי. חשבתי שלפניי אישה אינטליגנטית שאת מירב שנותיה עשתה בטיפול רפואי כמומחית. איך זה שגם היא הולכת שבי אחרי ססמאות.

הפחדה כמאפיין מרכזי של הדמגוג

הציטוט מתוך הנאום הרדיופוני שנשא הנשיא פרנקלין רוזוולט במהלך מלחמת העולם השנייה, בעקבות המיתקפה על פרל הארבור, הוא אזהרה שיש להחדיר לציבור וללמוד בכל הזמדנות. "הדבר היחיד שעלינו לפחוד מפניו הוא הפחד עצמו; שכן פחד שאין לו שם, אין לו הגיון ואינו מוצדק, משתק את המאמצים שלנו להתקדם".

לרוזוולט היה ברור שאם העם יגיב בפחד על המתקפה ב- 7 בדצמבר 1941 של כוחות אוויריים וימיים של האימפריה היפנית על בסיס אמריקאי בפרל הארבור, האומה תהיה משותקת. האמריקאים לא יוכלו להגיב בכל הכוח, כמתבקש. בדבריו על הפחד עודד רוזוולט את האמריקאים להגיב בכל הכוח. הוא היה מנהיג משכמו ומאלה שעודד וחיזק את העם.

דמגוגיה היא "רטוריקה פשטנית, רווית אמוציות"

הצגת צד אחד בלבד של המטבע.

הדמגוג הוא אומן של רטוריקה אשר יודע לפנות אל הרגש, לכופף לטובתו את האמת, להציג מחוות גוף שגונבות את ההצגה, ובעיקר, להציב מול הציבור את המחנה היריב כאוייב העם. התבטאויותיו מלוות בהצגה ויזואלית שכל כולה סילוף אחד גדול. זה כולל טבלאות של סטטיסטיקה מניפולטיבית, איורים פשטניים של האיום המרחף מעל לציבור, השמטה מכוונת של פרטים תוך הסתמכות על הזיכרון הקצר של כולנו וסילוף ההיסטוריה.

אפשר להבין כאשר אוחז אותנו פחד לנוכח סכנה אמיתית. לדוגמה, אסונות טבע. אבל במקרים רבים אחרים, ובמיוחד בספרה הפוליטית, כשהציבור נחשף לנאומים, רובו אינו מבין שמנצלים אותו ואת הזיכרון הקצר שלו.

לצערנו, במקום לספק לציבור מסרים הוגנים ומבוססים שיחזקו אותו, מפחידים ומבלבלים אותו. התוצאה היא פגיעה בחוסן הנפשי, כינון אומה של בובות, וציבור מבולבל. סקר בזק של דעת קהל יראה שהרוב סבורים שהאוייב הגדול ביותר של מדינת ישראל היא איראן. אמיתי או לא? אכן, אמיתי. הבעיה היא שהדמגוג לא יסתפק בכך. הוא ישתמש במניפולציות מילוליות, מילים שנוגעות עמוק ברגשות ומעוררות את הפחד. ובסוף איש אינו בודק בציציות. הציבור מקבל את הדברים כפשוטם. והשיתוק נעשה טוטלי.

אשאל שאלת תם: מי מאיתנו נוהג לחפש הוכחות עובדתיות מוצקות לדבריו של מי שמציג עצמו כבר-סמכא. יש לו יד חופשית לדווח על אירוע או ממצא, והוא יישמע אמין לחלוטין בזכות התדמית שיצר לעצמו באמצעות רטוריקה. והגרוע ביותר הוא שהתגובות מופיעות ברשתות החברתיות אך הן משולות לאספירין הניתן לחולה כרוני. ברב המקרים התוצאה היא כפי שציינתי: פחד ופאניקה ואחר כך שיתוק. אדרבא, כולנו מדמים עצמנו כממלאים תפקיד דרמטי מעל בימת החיים ותומכים בנפש חפצה וללא עוררין בדמגוג הכל-יכול, הכל-יודע, המושיע.

כדי לחזק את החוסן הלאומי עלינו לזהות את הדמגוג ולא להיסחף אחר מתק שפיו או ניסיונות ההפחדה שלו. דרושים מנהיגים כדוגמת הנשיא רוזוולט כדי להציל את מדינת ישראל מהמדרון החלקלק המוביל את המדינה לתהום.

ביבליוגרפיה:

תמר ברוש, נאום לכל עת, 1993.

משה וולמן, דמגוגיה ורטוריקה, 1990.

דילמת הבוחר

הבוחר הפך להיות מטרה נייחת של סיסמאות ודברי הפחדה מפי מנהיגים חסרי מעוף. תעמולת הבחירות אינה בוחלת בכל אמצעי כדי להכפיש ולזרוע פחד וזאת באמצעות דמגוגיה זולה. הרעיון שאין לפחד ממה שאין בו הגיון, הוא מה שהציבור בישראל חייב להפנים לקראת מערכת הבחירות.

נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט
נשיא ארה"ב, פרנקלין רוזוולט. מקור: ויקיפדיה עברית.

לאחר המתקפה היפנית על פרל הארבור, הנשיא האמריקני פרנקלין רוזוולט עלה לשידור רדיו ואמר – "הדבר היחיד שעלינו לפחוד מפניו הוא הפחד עצמו; שכן פחד שאין לו שם, אין לו הגיון ואינו מוצדק, משתק את המאמצים שלנו להתקדם".

הרעיון שאין לפחד ממה שאין בו הגיון, הוא מה שהציבור בישראל זקוק לו יותר מכל, לקראת מערכת הבחירות.

הבוחר הפך למטרה נייחת של סיסמאות ודברי הפחדה מפי מנהיגים חסרי מעוף. תעמולת הבחירות אינה בוחלת בכל אמצעי כדי להכפיש יריבים וזאת באמצעות דמגוגיה שכל-כולה בנויה על הפחדה. תוך ניצול הזיכרון הקצר של הציבור, שותלים בתעמולת הבחירות תמונות בעלות תכנים מופרכים. משתמשים בכל אמצעי ויזואלי ומילולי כדי לנצח, לכבוש לבבות, לסכסך, ולשמוט מתחתיו של הציבור מערכת שלמה של אמיתות שבהן נאחז כדי לא לאבד תקווה. מושגים כמו "ציוני" "ליברלי" "חרדי" "אנטי ציוני" "יהודי" "שמאל" "ימין" ועוד הופכים כלי שרת בידי שרלטנים.

תעמולת בחירות שכל כולה הבטחות והכפשות

מתוך: מה בתעמולה? גלעד צוויק 6.2.2020 ישראל היום:

"אסור לתת לזה לקרות!" מתריעה הכותרת בסרטון החדש (והקצר) של הליכוד, המזהיר מפני חיבור בין "כחול לבן" לרשימה המשותפת. "לא משנה כמה יטשטשו, יסתירו, יהפכו ויכחישו – זו האמת: גנץ כמעט הקים ממשלה עם הרשימה המשותפת", מרעים הקריין בתשדיר, כשברקע מתנוססת התמונה של גנץ עם איימן עודה ואחמד טיבי במסגרת המו"מ הקואליציוני אחרי הבחירות האחרונות, בשלל תצורות ומניפולציות חזותיות המדגישות את הניסיון של כחול לבן להסוות את הקשר…. בשיטה זו, העובדות מושתקות.

לרוע המזל, הקהל ה"שבוי" בקסמי הציורים, הסרטונים, מחוות הגוף ומשפטי המחץ הפשטניים נוטה להאמין לנאמר והחשיבה נעשית מבולבלת ובלתי הגיונית. מעל לכל, היצרים מתלהטים והשיח מתמלא הכפשות, הטונים עולים ואיש אינו מקשיב לדברי יריבו. בכל בוקר נוחתים עלינו משפטי מחץ טריים הסותרים את מה ששמענו אמש. בכל רגע נשמטת הקרקע מתחת רגלנו וכבר איננו בטוחים מה בדיוק נאמר לנו אתמול. חיינו מתמלאים ברעיונות סותרים. האם כך אפשר להתקדם להכרעה בבחירות הכלליות.

בינואר 2015, למחרת הבחירות הכלליות, הגעתי לטיפול בדיקור סיני שנקבע לי מראש. המדקרת, דוקטור לרפואה לשעבר, שאלה: "למי הצבעת?" הייתי נבוכה, חשבתי שאין זה מענינו של איש לדעת למי בחרתי להצביע. תשובה קצרה ביותר שלי הקפיצה את המדקרת, "לא הצבעתי ביבי". היא מיד שפכה עליי את כל הפחדים שבעולם, בסגנון של, "איך לא הצבעת ביבי, את לא מפחדת שהערבים ישתלטו עלינו?" – הבטתי בה והזדעזעתי. חשבתי שלפניי אישה אינטליגנטית שאת מירב שנותיה עשתה בטיפול רפואי כמומחית. איך זה שגם היא הולכת שבי אחרי ססמאות.

שימוש בהפחדה כמאפיין מרכזי של הדמגוג

הציטוט דלעיל מתוך הנאום הרדיופוני שנשא הנשיא האמריקני פרנקלין דלאנו רוזוולט במהלך מלחמת העולם השנייה, בעקבות המיתקפה על פרל הארבור, הוא אזהרה שיש ללמוד ולהפנים בכל הזדמנות. שכן לרוזוולט היה ברור שאם הציבור יגיב בפחד על המתקפה ב- 7 בדצמבר 1941 של כוחות אוויריים וימיים של האימפריה היפנית על בסיס אמריקאי בפרל הארבור, האומה תהיה משותקת. האמריקאים לא יוכלו להגיב בכל הכוח, כמתבקש. בדבריו על הפחד עודד רוזוולט את האמריקאים להגיב בכל הכוח. הוא היה מנהיג משכמו ומאלה שעודד וחיזק את העם.

הגדרה מקוצרת של דמגוגיה היא "רטוריקה פשטנית, רווית אמוציות". הצגת צד אחד בלבד של המטבע. הדמגוג הוא אומן של רטוריקה הוא יודע להתבטא במילים הנכונות, להציג מחוות גוף שגונבות את ההצגה, לכופף לטובתו את האמת ובעיקר, להציב מול הציבור את המחנה היריב כאוייב העם. התבטאויותיו מלוות בהצגה ויזואלית שכל כולה סילוף אחד גדול. זה כולל טבלאות של סטטיסטיקה מניפולטיבית, איורים פשטניים של האיום המרחף מעל לציבור, השמטה מכוונת של פרטים תוך הסתמכות על הזיכרון הקצר של כולנו וסילוף ההיסטוריה.

אפשר להבין פחד שאוחז אותנו כאשר הסכנה אמיתית. שטפונות במהלך סערת גשמים עזה, למשל. אבל במקרים רבים אחרים, במיוחד בספרה הפוליטית, כשאנו ניזונים מדיבורים, רובנו אינם מבינים שמנצלים אותנו ואת הזיכרון הקצר שלנו. לצערנו, במקום לחזק את ציבור הבוחרים באמצעות מסרים הוגנים ומבוססים, מפחידים ומבלבלים אותו. מה שבטוח, החלשת הציבור, כינון אומה של בובות, ועם מבולבל, הם סכנה גדולה לחוסן הנפשי של ישראל. תשאלו כל אדם ברחוב מי הוא האוייב של מדינת ישראל והתשובה שתקבלו תהיה תמיד איראן. אמיתי או לא? אכן, אמיתי. אבל, הדמגוג אינו מסתפק בכך. הוא משתמש במניפולציות מילוליות, מילים שנוגעות עמוק ברגשות הפחד שלנו, ואיש אינו בודק בציציות. מקבלים את הדברים כפשוטם. והשיתוק טוטלי.

אשאל שאלת תם: מי מאיתנו נוהג לחפש הוכחות מוצקות ואובייקטיביות כאשר דובר שנתפס כבר-סמכא מדווח על מקרה, אירוע או ממצא, דיווח שנשמע אמין ומוצק? אם יש כזה, שיקום. נכון שהתגובות מופיעות לרוב ברשתות החברתיות אך אלו משולות לאספירין הניתן לחולה כרוני. ברב המקרים התוצאה היא כפי שציינתי: פחד ופאניקה ואחר כך שיתוק. אדרבא, כולנו מדמים עצמנו כממלאים תפקיד דרמטי מעל בימת החיים ותומכים בנפש חפצה וללא עוררין בדמגוג הכל-יכול, הכל-יודע, המושיע.

כדי שנהיה אומה חזקה אל לנו להיסחף אחר דמגוגים. רק מנהיגים כדוגמת הנשיא רוזוולט יכולים להציל את מדינת ישראל מהתהום המסוכנת שאליה היא מידרדרת.

ביבליוגרפיה:

תמר ברוש, נאום לכל עת, 1993.

משה וולמן, דמגוגיה ורטוריקה, 1990.

נאום ה"סתירות" – נתניהו בפיסגה

מדברי פתיחה אופטימיים למדי – "אני שמח להיות כאן עם תחילת המאמצים המשותפים שלנו להשגת שלום בר קיימא בין ישראל לפלשתינים", עובר נתניהו לדבר על מטרות המאמץ המשותף באומרו: "מטרתנו היא לעצב שלום בטוח ויציב בין ישראל לפלשתינים…". הסיום ממש אופטימי, "אין לי ספק שהשלום הוא אפשרי…." "באתי לכאן היום כדי למצוא פשרה היסטורית….." – נפלא!

כבר אריסטו הבדיל בין סוגים של נאומים על פי המטרות שלשמן נישאו. בסוג המשפטי, מטרת הנואם ללמד סנגוריה או קטגוריה על אדם, כדי להביא את השופטים בבתי הדין להחלטה על הצודק על פי החוק או על פי ההגינות והיושר. – (תמר ברוש, נאום לכל עת, ע' 10).

לא תמיד ניתן לזהות את מטרות הנואם בצפייה ובשמיעה ראשונה. לעתים קשה לנמען הבלתי מיומן לרדת לסוף דעתו של הנואם. לא כן נאומו של נתניהו.

שתי הצהרות הכניס נתניהו לנאומו, "אבל לא הגעתי לכאן כדי לנצח בוויכוח…" ; "לא באתי לכאן למשחק אשמה"…. – האם הוא עומד במטרות אלו? הבה נראה!

סתירה א' –

כבר בקריאה ראשונה של הנאום שתורגם לעברית באחד העיתונים שלנו, ניכר שנתניהו הציב לו כמטרה ללמד סנגוריה עלינו, היושבים בציון, ולקטרג על הצד שכנגד, הפלשיתיני. נוסחת ה"אשמים" וה"קרבן" מככבת בנאומו של נתניהו בגדול. בעיניו של נתניהו הקונפליקט הישראלי-פלשתיני הנו סכסוך שבו יש רק שתי אפשרויות, האחד אשם והשני קרבן. הם, הפלשתינים, מחבלים בני עוולה, ואנחנו, הישראלים, כואבים ודואבים. נוסחה זו תמוהה שבעתיים נוכח ההצהרה המפורשת שלו: "לא באתי לכאן למשחק אשמה, שבו כולם בסוף מפסידים".

את האשמה של הצד שכנגד מציין נתניהו בדבריו באופן ברור ביותר:

"אנחנו רוצים שבקו הרקיע של הגדה המערבית יבלטו מגדלי מגורים, לא טילים"

"אנחנו רוצים שבכבישי הגדה יזרום המסחר, לא הטרור"

"יצאנו מלבנון, וקיבלנו מלחמה"

"התנתקנו מעזה, וקיבלנו טרור".

הייתי רוצה לשאול את נתניהו, כמי שאינו עוסק ב"משחקי אשמה", איך זה שאתה מטיל אשמה על הצד שכנגד בלבד? האם אתה חושש שיגדירו אותך ואת מחנה הימין כ"אשמים" [במידת מה], או כחסרי נכונות לשנות את העתיד ולהתפייס עם הפלשתינים? חז"ל צדקו כשאמרו: "וכל הפוסל פסול [..] ואמר שמואל: במומו פוסל" (קידושין ע א). כי מי שחושש שיאשימו אותו בפגם כלשהו מפתח נטייה להאשים אחרים בפגם.

ובכל זאת, ראה זה פלא, נתניהו מוכן להבליג ולסלוח לאשמים: "אני מוכן ללכת בנתיב השלום", הוא מודיע לאחר שטרח לעורר רחמים ולהציג את הצד הישראלי כעם למוד סבל.  נתניהו הוא ראש ממשלה שדואג לדור ההמשך: "אני יודע מה השלום אומר לילדינו ולנכדינו". השלום הבטוח חשוב ומשמעותי לדורי דורות, לכן מצפונו של נתניהו מחייב אותו להבליג ולעשות מעשה. מנקודת המבט שלו, העולה מן הנאום, הבלגה למרות שהצד השני אשם בכל, זו מחווה שאין לזלזל בה.

סתירה ב' –

בשפת הדמגוג משולבים אלמנטים בולטים, שמטרתם לעורר רחמים. כך גם בדבריו של נתניהו: "רק אתמול ארבעה ישראלים, ביניהם אישה בהריון ואם לשישה, נרצחו בברוטליות על ידי מחבלים בני עוולה". העובדות נכונות, לצערנו הרב, אולם השימוש בהן נעשה מתוך תקווה שלכולנו זיכרון קצר, עד כדי כך שיותר משלושה ימים אחורנית איננו זוכרים מאומה. בוודאי שאיננו זוכרים הרג של פלשתינים תמימים… על ידי כוחותינו.

סתירה ג' – מה זה "שלום אמיתי"? מיהם ה"אוייבים"?

אליבא דנתניהו, "שלום אמיתי" מותנה בחזרה למוטב של מישהו … אך אם תשאלו אותו, "מי צריך לחזור למוטב כדי שזה יקרה?" תקבלו תשובה בנאום עצמו: הצד שכנגד, הפלשתינים כמובן. נתניהו לא מכריז על כך במפורש, אלא משתמש בביטוי "אויבים לשלום". אבל את שמם איש אינו יודע, מלבד נתניהו. כדי להוכיח שהוא באמת לא הגיע לפיסגה למטרות של "משחק אשמה", אין הוא מציין את ה"אוייבים" בשמם המפורש… אלא מגייס את שיטתו הרטורית של מנחם בגין, שנאומיו הם מודל לשימוש במטפורות של ניגודים. מצד אחד של המטריצה, קיים צד המעוניין בשלום בכל מאודו ומאידך, ה"אחרים", "אוייבי השלום". אך אבוי, הפעם, קהל היעד, המאזינים לנאומו של נתניהו, הם קהלים, בלשון רבים. בתוכם יש אמריקאים, פלשתינים וישראלים. אלא שלנתניהו אין ברירה. אסור לו להשיב את פני קהל הבית שלו ריקם… הלא כן? חשוב לציין קיומם של "אויבי השלום" וזו לא הטלת אשמה ב"אחר", שכן אין להם שם….

סתירה ד' –

נתניהו מדבר על "התחלות חדשות לישראלים, לפלשתינים ולאנשים בכל האזור", אך חסר בדבריו רמז להתחלות החדשות של הישראלים. שכן, הוא מייחל לראות בערי הגדה מגדלי מגורים ולא טילים, אבל אין לו בכלל השגות לגבי הנעשה בצד הישראלי. אין לו כל דרישה מעצמו שאפשר להגדיר אותה כמעשה של "התחלה חדשה" [מה לגבי המשך הקפאת ההתנחלויות ,למשל?].

סתירה ה' –

נתניהו גם מכריז: "לא באתי לפיסגה כדי לנצח בוויכוח" ובכל זאת הוא נתון כל כולו להוכיח שהצדק עימו.

*****

גם בסיום דבריו. נתניהו שב ומטיל פגם ב… "אחרים" – "יש ספקנים רבים", הוא טוען. ואני שואלת, מדוע להכניס למשוואה את המילה "ספקנים", אם הספק לא מכרסם בתוכך, אדוני ראש הממשלה?

*****

יש לפנינו נאום פיסגה רווי סתירות, וחבל. שכן, עם יריית פתיחה שכזו, מה הסיכוי שנגיע לשיתוף פעולה ו/או נשיג מטרה כלשהי בפיסגה הנוכחית?