DEMAGOGUE: Leader who exploits and the ignorance among common people for his own interests
מה ומי עשוי להיות הגורם שיעזור לציבור, שמזמן הפך לקרבן הדמגוגיה וההפחדה, להתגונן מפניהן? מה תפקידם של הקרובים ביותר לדמגוג, במערכת הבחירות הבלתי-שפויה הנוכחית?
*******
שכנוע באמצעות דמגוגיה נפוץ בכל תחומי החיים, ולא רק בפוליטיקה. הגיע העת לפוצץ את התיזה ש"רק הליכוד יכול" וגם לחשוף את האמת: "המלך עירום". אין זו משימה של מה בכך, לעמוד מול השימוש במניפולציה של הפחדה, ניצול הזיכרון הקצר של הציבור, "שתילת" מוסכמות מופרכות ושימוש בהן כדי להוכיח שיש רק אדם אחד נעלה מעל כולם בכישוריו שיודע לטפל בביטחון, במדיניות החוץ ובכלכלה של ישראל.
דמגוגיה
הגדרה מקוצרת של דמגוגיה מתארת מצב שבו הדמגוג עושה שימוש במלים בצורה בלתי הגיונית למטרות אנוכיות ולרכישת עמדת מנהיגות.
דמגוג מוצלח חייב להיות אומן של רטוריקה, דמגוג חייב לשלוט במילים ולהשתמש בהן בצורה יעילה. התבטאות בכתב או בעל-פה חייבת להעביר מסר בצורה מסודרת וברורה. המסר עצמו חייב להיות ברור לציבור שאליו המסר מכוון, ולעורר אצלו הקשבה והתעניינות. ומעל לכל, את המסר יש לחדד ולקשור לאירועים דומים מהעבר.
לרוע המזל, אותן שיטות התבטאות כשהן נתונות בידיו של הדמגוג, עלולות לשכנע אנשים להאמין לדברי שקר, לבלבל את החשיבה ההגיונית וללבות יצרים. במקרים רבים מה שנקרא שכנוע, אינו אלא "מניפולציה מילולית". אחת מדרכי השכנוע של הדמגוג היא "שימוש בהפחדה", כמו ההתבטאויות ששמענו במערכת הבחירות האחרונה (2015) כאשר ביום הבחירות הופצו מסרים שלפיהם "הערבים נוהרים בהמוניהם לקלפיות".
מה למדתי מניסיון אישי
בינואר 2015, טופלתי על ידי מדקרת בעלת תואר דוקטור ברפואה פנימית, ומיד למחרת הבחירות כשהגעתי לטיפול שנקבע לי מראש, נשאלתי על ידה: "למי הצבעת?" הייתי נבוכה, חשבתי שאין זה מענינו של איש לדעת למי בחרתי להצביע. תשובה קצרה ביותר הקפיצה את המדקרת, כאשר אמרתי, "לא הצבעתי ביבי". מיד שפכה עליי את כל הפחדים שבעולם, בסגנון של, "איך לא הצבעת ביבי, את לא מפחדת שהערבים ישלטו כאן?" – הבטתי בה והזדעזעתי. אותי ביבי לא הצליח להפחיד כהוא זה והמילים שלו פשוט חלפו מעליי. היה תמוה בעיניי שמדקרת שהייתה רופאה קונבנציונלית, ושאת מירב שנותיה עשתה בטיפול בחולים בשיטות קונבנציונליות כמומחית במדע הרפואה, הולכת שבי אחרי ססמאות.
שימוש בהפחדה כמאפיין מרכזי של הדמגוג
אמר פעם נשיא חכם – "הדבר היחיד שעלינו לפחוד מפניו הוא הפחד עצמו – שכן פחד שאין לו שם, אין לו הגיון ואינו מוצדק, משתק את המאמצים שלנו להתקדם". תזכורת: זהו ציטוט מנאום רדיופוני שנשא הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט, במהלך מלחמת העולם השנייה, בעקבות המיתקפה על פרל הארבור. מיד אחרי שהצביע על הסכנה שבפחד אמר – "אתמול, השבעה בדצמבר 1941, יום שייזכר לדיראון עולם, ארצות הברית של אמריקה הותקפה בגלוי ובמכוון על ידי כוחות אוויריים וימיים של האימפריה היפנית." לרוזוובלט היה ברור – אנחנו לא מפחדים, היפנים לא ישתקו אותנו ואנו נתאמץ ונגיב בכוח.
אבל לדמגוג אין גבולות
דמגוג משתמש הן בהפחדה מפני סכנה אמיתית או אמיתית למחצה והן בהפחדה מפני סכנה שקרית. לאחרונה שמענו סיסמת בחירות שזועקת, "ביבי או טיבי" – זאת תעמולת הבחירות החדשה של הליכוד כנגד מפלגת "כחול לבן": ייזהר הציבור אחרת נקבל את טיבי בשלטון. אבל יש לכך סייג – דמגוגים זריזים ויעילים אינם מפריזים באימה שהם מטילים על שומעיהם. תגובה של "כחול לבן" להפחדה שקרית זאת? בינתיים נחשף רק מצע המפלגה, ובין היתר יש בו סעיף ברור שמדבר על טיפוח התנחלויות וגושי התיישבות בגדה. הווה אומר: אם נשב עם טיבי, נחטא למצע הבחירות שלנו. יועצי התקשורת של "כחול לבן" מאוד מאופקים ומשתדלים לאמץ תגובות שדורשות מהציבור מאמץ מחשבתי, זאת מול אותו דמגוג המסית את הציבור בעזרת טכניקת ההפחדה. התוצאה: בכירי מפלגת כחול לבן מצטיירים כדמויות מעולם אחר שבו מסתפקים בתגובה פושרת: "מי שצולל בסקרים – ממציא סיפורים".
שיטת ההפחדה אינה בוחלת בהצגת האויב – האמיתי או המדומה – כהתגלמות הרשע וכמי שמתכוון לפגוע בכולנו ולהשמיד את המדינה. האויב החיצוני שלנו הוא תמיד איראן. איראן מתכוונת להשמיד אותנו. אמיתי או לא? אכן, אמיתי. אבל, הדמגוג אינו מסתפק בכך. הוא משתמש במניפולציות מילוליות, מילים שנוגעות עמוק ברגשות הפחד שלנו מבלי שנרגיש. ההפחדה נוגעת במעמקי נפשם של ציבור הבוחרים של מפלגת הליכוד, ציבור נאמן ומאמין, כשנתניהו מתאר סכנה קיומית בדמותו של הגרעין האיראני. כולנו יודעים שהגרעין האיראני כשלעצמו הוא עובדה. אבל את הכוונות הזדוניות הדמגוג לא מאמת ולא מפרט עד הסוף. והפחד משתק את הציבור שגם הוא לא שואל שאלות. אבל קחו לדוגמא את המדענים שבינינו, אלו שמשתתפים בכנסים מדעיים בינלאומיים ופוגשים במדענים איראניים. המדענים מסוגלים להבחין בין אמת, אמת למחצה ושקר, בין הגיון והגזמה. המדען לא מקבל דברים כפשוטם. נוסיף לכך את זמנם המוגבל של העיתונאים ואת השיח המוגבל שהם מקיימים עם המדענים. כך יוצא שהציבור מקבל סיכום של "בדיקות מומחים", לך תדע מה שם הוכח ומה לא, והאם זה מצדיק אמירות של הפחדה מפני סכנה מיידית טוטלית, שמושמעות השכם והערב בכל הופעה ציבורית של האחד והיחיד, שמספר לנו שרק בזכותו נחשפה הסכנה ושהוא בלבד המנהיג שיושיע את העולם כולו מכלייה. מנהיג שמשתמש בשפה מדעית ובתרשימים מגמתיים ואת הכל הוא זוקף לזכותו. מנהיג שמה שמעסיק אותו הוא בעצם האתוס שלו עצמו; תעודת הכשרות שלו. "אני מומחה לטיפול בטרור", "הייתי הראשון שהתריע על פיתוח הגרעין האיראני וסכנותיו למדינה שלנו" – (לא, רק אל תאמרו מילה לגבי מפעל הטכסטיל בדימונה…)
הגיון לחוד והפחדה צרופה לחוד. מי מאיתנו שנוהג לחפש הוכחות משמעותיות ואובייקטיביות כאשר בר-סמכא מדווח על מה שנשמע כעובדות מוצקות, שיקום. וכך, לנוכח מילים כמו, "נשקפת סכנה לקיומה של המדינה; צפוי לה הרס וחורבן", בלי לספק פרטים מאומתים על החלטה מדינית להטיל פצצה על ישראל, אם וכאשר – הציבור שותק ולא שואל שאלות. מדוע? כיוון שהגירוי האמוציונאלי, הפחד והפאניקה משתקים את רובנו. המאזין עצמו מדמה שהוא ממלא תפקיד דרמטי מעל בימת החיים, ותומך בנפש חפצה, ללא עוררין, במנהיג הכל-יכול, הכל-יודע, המושיע. וכך השבויים במילותיו נרתמים למעשי גבורה ואף לאכזריות ורשעות.
המתוחכמים ביותר
דוברים מתוחכמים בונים דמגוגיה על בסיס של שכנוע הגיוני לכאורה, שמא ייתפסו בעיני הציבור החושב כחפיפניקים וככאלו שאין להם מושג על מה הם מדברים. דוברים מתוחכמים בונים טיעונים שמשלבים הגיון עם רגש, טיעונים הגיוניים לכאורה בלבד. דוגמא מובהקת כאן היא נתונים סטטיסטיים וסקרי דעת קהל. תגידו אתם – האם אפשר להסתמך על נתון סטטיסטי הבנוי על קומץ נבדקים – הרבה פחות מאלף, אלפיים איש ואישה, נער ונערה, יהודי ולא יהודי, חילוני ודתי? ברור שלא. ומי שם לב בכלל למילים הקטנות שמופיעות בתחתית הטבלה? המספרים, המצגת, העמודות והצבעים הם חזות הכל.
טקטיקה נפוצה בדמגוגית ההפחדה: התבססות על קוצר הזיכרון שלנו
תחילה הדמגוג "שותל" מוסכמה או הנחה ובינתיים, הוא עובר לדון בנושא אחר. אחר-כך הוא חוזר לדון בנושא הקודם כשהוא בונה על הזיכרון של המוסכמה (הבלתי מוכחת). ניקח לדוגמא את נאומו הטלוויזיוני של נתניהו, שבו דיווח על הביקור שלו במוסקבה. הוא ציין שם שפוטין הסכים עימו שיש למגר את כוחות איראן בסוריה. מיד אחר-כך מיהר לצטט מדבריו של טראמפ, "נתניהו מפגין מנהיגות חזקה, חכמה ונחושה שבה הוא מוביל את מדינת ישראל." הרי אין טוב יותר מציטוט דבריו של נשיא של מעצמה. זה כרטיס ביקור משכנע, אתוס ותעודת הכשר. אבל מיד אחרי דברים (עובדתיים) אלו נתניהו נוהג כמנהגו של הדמגוג המצוי. הוא מזדרז ל"שתול" מוסכמה באומרו: "אין זה דבר מובן מאליו (לזכות בשבחי מנהיגי מעצמות), אני בונה אותו במשך שנים ארוכות, והוא מסייע לי להבטיח את ביטחוננו ואת עתידנו. הוא מסייע לי לשמור על המדינה שלנו (מישהו זוכר בכלל שהדרום היה ועדיין נתון למתקפת בלוני נפץ?). זאת מניפולציה על קוצר הזיכרון שלנו, ובהמשך, "המדיניות שאני מוביל יחד עם חבריי המנוסים והמוכשרים בליכוד הביאה את מדינת ישראל לעשור הטוב ביותר בתולדותיה, בביטחון, במדיניות החוץ, בכלכלה ובעוד תחום". מישהו מתווכח על כך וזוכר מה היה בעבר? ספק אם מישהו זוכר היום את שר האוצר, לוי אשכול, שהוציא את ישראל ממיתון קשה ב- 1954, תמך בהזרמה מסיבית של הון מחו"ל וצמצום האבטלה? שר אוצר שהוביל לעלייה מסיבית לישראל ממדינות הרווחה? זה הישג היסטורי!
ולקינוח: דמגוגיה של מתקפה נגד היריב
מיתקפות הבנויות על פאתוס דביק שהולך וגובר, ממשיכות לצוץ בדבריו של ראש הממשלה והדמגוגיה צוברת תאוצה… ואפילו לא חלפו שלוש דקות מתוך השש-עשרה שבהן נאם וכבר אנו שומעים:
"השמאל פשוט יודע שעם הישגים כאלו הם פשוט לא יכולים לנצח אותנו בקלפי. ולכן במשך שלוש שנים הם מבצעים נגדנו רדיפה פוליטית, מסע צייד חסר תקדים … אלה הפעילו מכבש לחצים בריוני בלתי פוסק, הייתי אומר, כמעט בלתי אנושי על היועה"מ לממשלה, כדי שהוא יגיד שהוא שוקל להגיש נגדי כתב אישום".
אסתכן ואומר שתומכי הליכוד, כולל חברי המפלגה עצמם, בוודאי מודעים ומבינים היטב שבראשם עומד "קוסם" שמצטיין בדמגוגיה, עיוות, סילוף, מניפולציה והפחדה. מה שמבאס היא העובדה שהם גאים בו בשל כך. למעשה, לכל דמגוג מגיעים שבחים על כישוריו. אבל מכאן ועד "גניבת דעת הקהל על ידי מניפולציות של מילים מכוערות ובוטות" יש מרחק עצום. אפשר רק לקוות שהציבור ילמד לזהות את הטריקים, התכסיסים המילוליים והמניפולציות.
נקווה שבתוך תוכם גם חברי הליכוד יודעים שהכל בלוף אחד גדול שמטרתו לא לאבד את השלטון לידי השמאל. רק הם יכולים להציל את מדינת ישראל מהתהום המסוכן שאליו הידרדרה.
ביבליוגרפיה:
תמר ברוש, נאום לכל עת, 1993.
משה וולמן, דמגוגיה ורטוריקה, 1990.
