"הדור האבוד" של המנהיגים

האם הקשה שבמלחמות ישראל קטלה "דור אבוד" של מנהיגים פוטנציאליים ושל בחורים יצירתיים במיוחד והאם חיי התרבות והפוליטיקה של ישראל היו יכולים להיות עשירים ופוריים יותר אלמלא כן?

**********************

ערב יום הזיכרון לחללי צה"ל, 66 אחרי שקיבלנו מדינה משלנו, הציבור בישראל והעם היהודי בעולם כולו מתייחדים עם זכרם של חללי מלחמות ישראל ופעולות האיבה מאז 1860. ב-1991 פורסם מחקרו של עמנואל סיון, דור תש"ח: מיתוס, דיוקן וזיכרון/(הוצאת משרד הביטחון). עמנואל סיון היה בין הראשונים ששאלו שאלות כמו: כמה מיתוסים נקשרו במחיר הדמים שגבתה מלחמה השחרור?

שאלות קשות לעיכול. במיוחד קשות הן לאותו דור שחווה את המלחמה והפצע תמיד יישאר אצלם פתוח. רבים אף יאמרו שלשאלות מסוג זה אין חשיבות. ששאלות כגון: האם הוקרב דור של צברים, או הוקרבו העולים החדשים, אינן משנות דבר בעולם המעשי.

בנוגע לשאלה הנ"ל נציין כי הגרסה שהתקבעה בזיכרון הלאומי היא שמקרב שתי קבוצות אלו נפלו בקרבות תש"ח יותר צברים. כשחוקר מעמיד לדיון שאלות העוסקות בשכול אין הדעת סובלת "ניפוץ" של גרסאות מקובלות ולא משנה מי דאגו להפיץ אותן. במאמר מוסגר אוסיף ואומר, שגרסאות בנוגע למלחמות ישראל שהוטמעו בנו בתקופת הקמת המדינה היו בדרך כלל פרי יוזמת השלטון שידע היטב כיצד להפיץ אותן.

האם נעשה ניסיון ליצור גרסאות נגדיות לגרסה הרשמית? בוודאי שהממסד לא עסק בכך ולא היו לו משאבים או אינטרסים לעסוק בזה. ובאשר לעולים עצמם – באותה עת העולים החדשים היו בחזקת "זרים". החברה המקומית לא קלטה אותם במובן החברתי של המילה. רבים מהם לא שלטו בשפה וכל ניסיון שלהם להשמיע את קולם נכשל מראש. להם בוודאי היה קשה יותר להפיץ את גרסתם ולשכנע את אלו שכבר קנו את הגרסה הרשמית, שדבריהם ראויים לפחות להישמע בפומבי.

דור תש"ח
מרכז כובד, בימת "מערכות" לעיונים צבאיים, 1991.

ידוע לנו שבשנים 1947-1940 הגיעו לארץ אלפי עולים והיקף גיוסם לשירות צבאי בשנים אלו עמד על 23,800 גברים ונשים. ב-1948 גויסו עוד 21,755 עולים חדשים, בדומה לקבוצת הצברים (22,100) (עמ' 76). כלומר, מדובר בקבוצות דומות בגודלן. עוד עולה מהספר, שאותם עולים חדשים, פליטי מלחמת העולם שהגיעו לארץ בשנים 1947-1940, שילמו מחיר דמים גבוה בדיוק כמו הצברים, הם היו מגוייסים במשך כל המלחמה סיון קובע נחרצות: "העלייה העמידה אפוא לרשות המערך הלוחם מאז פרוץ מלחמת-העולם ועד ערב מלחמת העצמאות כ-15 אלף גברים, שהיו בתש"ח בני 25-18." (ע' 81). אלו עמדו לרשות מוסדות היישוב במשך כל תקופת המלחמה.

אעפ"כ לא זכו עולים אלה להכרה מתאימה, לא בעיתונות ולא בספרות. אפילו תהליך ההנצחה לא העניק להם את מקומם הראוי בהיסטוריה שלנו.

ספרו של סיון רחב יריעה במובן של הסוגיות שנבדקו בו והשאלות שקיבלו מענה. יתרה מכך, תובנותיו של סיון רלבנטיות מאוד לשאלות המעסיקות אותנו כחברה מאז שלהי המאה הקודמת: האם הקשה שבמלחמות ישראל קטלה "דור אבוד" של מנהיגים פוטנציאליים ושל בחורים יצירתיים במיוחד והאם חיי התרבות והפוליטיקה של ישראל היו יכולים להיות עשירים ופוריים יותר אלמלא כן?

גם בשאלה רלוונטית זאת עוסק ספרו של סיון. לדבריו מדובר באחד המיתוסים החשובים של מלחמת העצמאות – "מלחמה שבה נקטלו האליטות העתידיות של היישוב העברי, במדע, בחיי הרוח בכלל, במדיניות, בפיקוד הצבאי וכדומה". לטענתו, שחיקת האליטות אינה מיתוס משולל כל יסוד ויש בה יותר מגרעין של אמת ביחס למאגר הפיקודי-הנהגתי של הדור הצעיר ביישוב. סיון מסתפק בקביעה זאת ומוסיף שהשלכותיה מצומצמות יותר ואף קשות יותר לאומדן, באשר לאליטה ההשכלתית-יצירתית. המסקנה: הנזק החברתי הכולל שנגרם עם מותם הוא תעלומה, ויישאר בגדר תעלומה".

נזכור את 23,169 חללי מערכות ישראל שנפלו מאז 1860 

לקראת יום השנה הארבעים למלחמת יום הכיפורים (א')

השבוע מתחיל חודש אלול ויחד איתו, מניין ארבעים הימים עד יום הדין/הכיפורים, ובכלל זה – מלאת ארבעים שנה למלחמת יום הכיפורים שלפי הלוח העברי פרצה ביום הכיפורים תשל"ג (תאריך לועזי – 6 באוקטובר 1973). האם ארבעה העשורים שחלפו שימרו את זכרה כטראומה במידה שווה בקרב כלל הציבור?

***************************

אקדים ואציין שהתייחסתי לזיכרון הציבורי של מלחמת יום הכיפורים בעבודת המחקר שלי לדוקטורט וגם בחלק מהרשימות שלי באתר זה. ציינתי שם כי מלחמת יום הכיפורים התבססה בזיכרון הציבורי ונכתבו עליה מחקרים בתחומי ידע רבים וכמו כן, ציינתי שקיימת ספרות ענפה המתייחסת לחדירתה לתודעת הציבור בישראל. יחד עם זאת, ברשימה הנוכחית אתייחס לזיכרון הלאומי של מלחמת יום הכיפורים והאם היא נתפסת גם בימינו אנו כטראומה היסטורית.

צילום הפגנה ליד שגרירות ברזיל בבריסל. קרדיט: עיתון הארץ

מירב הפרסומים האחרונים, בין אם בספרות או בתקשורת הכתובה והאלקטרונית, עוסקים באינטנסיביות הולכת וגוברת במלחמה זו ובעדויות שעדיין ניתן לגבות מאלו שהיו שם. עם זאת, על מנת לבחון מה אופיו של הזיכרון הלאומי של מלחמת יום הכיפורים כיום, ולעסוק בשאלה הספציפית, "מי זוכר כיום את המלחמה ההיא כטראומטית?", יש להביא בחשבון את ההרכב החברתי והדורי של אוכלוסיית ישראל כיום, בהשוואה לשנות השבעים של המאה הקודמת.

יותר ממחצית הציבור בישראל של ימינו אינם שותפים לחוויית הטראומה של המלחמה ההיא

אחת הדרכים למפות חברה היא באמצעות חתך כרונולוגי של "דורות סוציולוגיים", קבוצות חברתיות שזהותן עוצבה בצל מלחמות שחוו. (במובן זה – צה"ל אינו רק כור-היתוך חברתי אלא מסגרת המייצגת ערכים הקשורים לביטחון המדינה ולהגנה עליה). הספרות מגדירה כך שורה ארוכה של דורות – "דור תש"ח" – דור מלחמת יום העצמאות (1948); דור 1967 – דור "מלחמת ששת הימים" (1967); דור 1973 – דור מלחמת יום הכיפורים (1973) ודור האינתיפאדה – הדור שחווה את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, בעיקר משנות ה-2000 ואילך.

זהותו של דור 1973 עוצבה, בצל מלחמת יום הכיפורים, כאירוע טראומטי שהיווה בסיס ליצירת נרטיבים מיתיים, והטראומה שלו לא פגה: "37 שנים חלפו מאז מלחמת יום הכיפורים. רבים מהמפקדים הבכירים שפיקדו על הכוחות אינם איתנו, וחיילי הסדיר של אז נושקים לגיל 60. אבל הטראומה לא קהתה" (כותב ד' ספקטור במוסף ידיעות אחרונות 17.9.2010 תחת הכותרת "זוכרים את הגיבורים"). מנגד – זהותו של הדור שנולד אחרי מלחמת יום הכיפורים, או שהיה צעיר מכדי לחוותה, עוצבה בצל הסכסוך הישראלי-פלסטיני והסוגיות הביטחוניות הקשורות בו.

גם שינויים דמוגרפיים הנובעים מגלי העלייה לישראל, משליכים על האופן שבו עשויים מגזרים בציבור לזכור את מלחמת יום הכיפורים. הדורות הסוציולוגיים שעוצבו אחרי 1973 והאוכלוסיות שעלו לישראל מאז 1973, אינם שותפים ישירים לחוויית הטראומה של המלחמה, וניזונים בדרך כלל מהזיכרון הציבורי שלה ומאזכורה בשיח הציבורי על-ידי אלה שחוו אותה ישירות. לשון אחר, מאז הסכם אוסלו (1993), ובעיקר מאז האינתיפאדה השנייה, זוכר חלק נכבד מהאוכלוסייה בישראל את מלחמות המאה העשרים כהיסטוריה "רחוקה". אוכלוסיות שלא חוו את מלחמת יום הכיפורים באופן ישיר, ובהן עיתונאים וכתבים, מעלים לסדר היום התקשורתי סוגיות ביטחוניות בלי לקשור לדיון את מלחמת יום הכיפורים ולקחיה. ואולם – בימי השנה למלחמה מתעורר זיכרה, ופרסומים על לוחמים, קרבות, ותופעות כמו הלם קרב, מופצים על ידי כתבים ובעלי עניין שאינם בהכרח בני דור 1973. חלק מהכותבים העוסק בתמורות הדמוגרפיות והסוציולוגיות, מדגיש שהדור שנולד לאחר המלחמה והאוכלוסייה החדשה, מתייחסים אליה כאל אירוע היסטורי מהעבר הרחוק: "יותר ממחצית תושבי מדינת ישראל היום, כארבעה מיליון נפש, לא היו כאן במלחמת יום הכיפורים. בעבורם מלחמת יום הכיפורים אינה יותר מסיפור היסטורי, משהו כמו מלחמת החשמונאים או מרד בר-כוכבא" (כותב א' הבר במוסף ידיעות אחרונות ב-8.10.2008 תחת הכותרת "35 שנים: מדינה בהלם קרב".)

ואילו בעיני המשפחות והחברים של אלפי ההרוגים ועשרות אלפי הפצועים והלומי הקרב, נראים הדברים אחרת: "35 שנה אחרי, המלחמה ההיא חיה הרבה יותר מרוב האירועים הישראליים. בהרבה מובנים היא מלחמת העולם השנייה שלנו: אירוע כל-כך טוטאלי, אולי האחרון שהקיף באמת מדינה שלמה ונגע בכל אחד מאזרחיה" (כותב ע' שלח במעריב, מגזין 7.8.2008 תחת הכותרת "הקרב על הזיכרון").

גם הנתונים הסטטיסטיים מראים כי למעלה ממחצית הציבור היהודי הבוגר בישראל של שנות האלפיים אינו זוכר את מלחמת יום הכיפורים כטראומה לאומית.

סקר שנערך ב-2000 בעבור הארץ הראה ש-53% מהציבור היהודי הבוגר בישראל מדווחים כי אינם זוכרים את חוויית המלחמה, בהם 40% שלא חוו אותה כלל ו-13% שחיו אז בישראל אך היו צעירים מלזכור אותה. סקר נוסף, שבדק את השפעות המלחמה על עמדות הציבור בנושאי מלחמה ושלום, העלה כי תחושת הטראומה של המלחמה מלווה פחות ממחצית הציבור בישראל. כלומר- בימינו, פחות ממחצית הציבור זוכרים את מלחמת יום הכיפורים כטראומה היסטורית לאומית.

לקראת יום השנה ה-39 למלחמה ציירו הפרסומים בתקשורת תמונת מצב שהעידה כי ה"טראומה" ההיסטורית עדיין מלווה חלקים נרחבים מהציבור. בדיקה מדוקדקת של זהות הכותבים העלתה כי רוב הפרסומים הללו הם פרי עטם של כתבים ולוחמים לשעבר. הם אלה שיצרו בדבריהם רושם שכולם שותפים לתחושותיהם. ככלל, כתבות ומאמרי דעה ופרשנות כאלה, שפורסמו בישראל במהלך עשורים השנים האחרונות, הרבו להשתמש במונח "טראומה" ביחס למלחמה:

לוחמי גדוד 13 של גולני, ששרדו מקרב החרמון ב-1973, סוחבים טראומה". "[…] יש מאות אחדות המתהלכים בינינו כשהם סובלים ממה שמכונה בשפה המקצועית 'תסמונת פוסט-טראומטית' […] כל השנים האלה, בני המשפחה ניהלו את חייהם בצל הטראומה." "מלחמת יום הכיפורים שינתה את החברה שלנו, והביאה אותי למסקנה שאסור לנו לעבור עוד טראומה כזאת.

אך כאמור – מלחמת יום הכיפורים זכורה כטראומה במיוחד למי שחוו אותה פנים-אל-פנים או לבני דורם – המהווים כיום פחות ממחצית מהאוכלוסייה היהודית בישראל.