ארכיון תג: דור סוציולוגי

לקראת יום השנה הארבעים למלחמת יום הכיפורים (א')

השבוע מתחיל חודש אלול ויחד איתו, מניין ארבעים הימים עד יום הדין/הכיפורים, ובכלל זה – מלאת ארבעים שנה למלחמת יום הכיפורים שלפי הלוח העברי פרצה ביום הכיפורים תשל"ג (תאריך לועזי – 6 באוקטובר 1973). האם ארבעה העשורים שחלפו שימרו את זכרה כטראומה במידה שווה בקרב כלל הציבור?

***************************

אקדים ואציין שהתייחסתי לזיכרון הציבורי של מלחמת יום הכיפורים בעבודת המחקר שלי לדוקטורט וגם בחלק מהרשימות שלי באתר זה. ציינתי שם כי מלחמת יום הכיפורים התבססה בזיכרון הציבורי ונכתבו עליה מחקרים בתחומי ידע רבים וכמו כן, ציינתי שקיימת ספרות ענפה המתייחסת לחדירתה לתודעת הציבור בישראל. יחד עם זאת, ברשימה הנוכחית אתייחס לזיכרון הלאומי של מלחמת יום הכיפורים והאם היא נתפסת גם בימינו אנו כטראומה היסטורית. מירב הפרסומים האחרונים, בין אם בספרות או בתקשורת הכתובה והאלקטרונית, עוסקים באינטנסיביות הולכת וגוברת במלחמה זו ובעדויות שעדיין ניתן לגבות מאלו שהיו שם. עם זאת, על מנת לבחון מה אופיו של הזיכרון הלאומי של מלחמת יום הכיפורים כיום, ולעסוק בשאלה הספציפית, מי זוכר כיום את המלחמה ההיא כטראומטית, יש להביא בחשבון את ההרכב החברתי והדורי של אוכלוסיית ישראל כיום, בהשוואה לשנות השבעים של המאה הקודמת.

יותר ממחצית הציבור בישראל של ימינו אינם שותפים לחוויית הטראומה של המלחמה ההיא

אחת הדרכים למפות חברה היא באמצעות חתך כרונולוגי של "דורות סוציולוגיים", כגון קבוצות חברתיות שזהותן עוצבה בצל מלחמות שחוו. (במובן זה – צה"ל אינו רק כור היתוך חברתי אלא מסגרת המייצגת ערכים הקשורים לביטחון המדינה ולהגנה עליה). הספרות מגדירה את "דור תש"ח" – דור מלחמת יום העצמאות (1948); דור 1967 – דור "מלחמת ששת הימים" (1967); דור 1973 – דור מלחמת יום הכיפורים (1973) ודור האינתיפאדה – הדור שחווה את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, בעיקר משנות ה-2000 ואילך.

זהותו של דור 1973 עוצבה בצל מלחמת יום הכיפורים כאירוע טראומטי שהיה בסיס ליצירת נרטיבים מיתיים, והטראומה שלו לא פגה: "37 שנים חלפו מאז מלחמת יום הכיפורים. רבים מהמפקדים הבכירים שפיקדו על הכוחות אינם איתנו, וחיילי הסדיר של אז נושקים לגיל 60. אבל הטראומה לא קהתה" (כותב ד' ספקטור במוסף ידיעות אחרונות 17.9.2010 תחת הכותרת "זוכרים את הגיבורים"). מנגד – זהותו של הדור שנולד אחרי מלחמת יום הכיפורים או שהיה צעיר מכדי לחוותה עוצבה בצל הסכסוך הישראלי-פלסטיני והסוגיות הביטחוניות הקשורות בו.

גם שינויים דמוגרפיים הנובעים מגלי העלייה לישראל משנים את האופן שבו עשויים מגזרים בציבור לזכור את מלחמת יום הכיפורים. הדורות הסוציולוגיים שעוצבו אחרי 1973 והאוכלוסיות שעלו לישראל מאז 1973, אינם שותפים לחוויית הטראומה של המלחמה וניזונים בדרך כלל מהזיכרון הציבורי שלה ומאזכורה בשיח הציבורי על ידי אלה שחוו אותה ישירות. לשון אחר, מאז הסכם אוסלו (1993), ובעיקר מאז האינתיפאדה השנייה, זוכר חלק נכבד מהאוכלוסייה בישראל את מלחמות המאה הקודמת כהיסטוריה "רחוקה". אוכלוסיות שלא חוו את מלחמת יום הכיפורים, ובהן עיתונאים וכותבים, מעלים לסדר היום התקשורתי סוגיות ביטחוניות בלי לקשור לדיון את מלחמת יום הכיפורים ולקחיה. ואולם – בימי השנה למלחמה מתעורר זכרה, ופרסומים על לוחמים, קרבות ותופעות כמו הלם קרב מופצים על ידי כתבים ובעלי עניין שאינם בהכרח בני דור 1973. חלק מהכותבים העוסק בתמורות הדמוגרפיות והסוציולוגיות, מדגיש שהדור שנולד לאחר המלחמה והאוכלוסייה החדשה מתייחסים אליה כאל אירוע היסטורי מהעבר הרחוק: "יותר ממחצית תושבי מדינת ישראל היום, כארבעה מיליון נפש, לא היו כאן במלחמת יום הכיפורים. בעבורם מלחמת יום הכיפורים אינה יותר מסיפור היסטורי, משהו כמו מלחמת החשמונאים או מרד בר-כוכבא" (כותב א' הבר במוסף ידיעות אחרונות ב-8.10.2008 תחת הכותרת "35 שנים: מדינה בהלם קרב".)

ואילו בעיני המשפחות והחברים של אלפי ההרוגים ועשרות לפי הפצועים והלומי הקרב נראים הדברים אחרת: "35 שנה אחרי, המלחמה ההיא חיה הרבה יותר מרוב האירועים הישראליים. בהרבה מובנים היא מלחמת העולם השנייה שלנו: אירוע כל-כך טוטאלי, אולי האחרון שהקיף באמת מדינה שלמה ונגע בכל אחד מאזרחיה" (כותב ע' שלח במעריב, מגזין 7.8.2008 תחת הכותרת "הקרב על הזיכרון").

גם הנתונים הסטטיסטיים מראים כי למעלה ממחצית הציבור היהודי הבוגר בישראל של שנות האלפיים אינו זוכר את מלחמת יום הכיפורים כטראומה לאומית. סקר שנערך ב-2000 בעבור הארץ הראה ש-53% מהציבור היהודי הבוגר בישראל מדווחים כי אינם זוכרים את חוויית המלחמה, בהם 40% שלא חוו אותה כלל ו-13% שחיו אז בישראל אך היו צעירים מלזכור אותה. סקר נוסף, שבדק את השפעות המלחמה על עמדות הציבור בנושאי מלחמה ושלום, העלה כי תחושת הטראומה של המלחמה מלווה פחות ממחצית הציבור בישראל. כלומר- בימינו, פחות ממחצית הציבור זוכרים את מלחמת יום הכיפורים כטראומה היסטורית לאומית.

לקראת יום השנה ה-39 למלחמה ציירו הפרסומים בתקשורת תמונת מצב שהעידה כי ה"טראומה" ההיסטורית עדיין מלווה חלקים נרחבים מהציבור. בדיקה מדוקדקת של זהות הכותבים העלתה כי רוב הפרסומים הללו הם פרי עטם של כתבים ולוחמים לשעבר. הם אלה שיצרו בדבריהם רושם שכולם שותפים לתחושותיהם. ככלל, כתבות ומאמרי דעה ופרשנות כאלה, שפורסמו בישראל במהלך עשורים השנים האחרונות, הרבו להשתמש במונח "טראומה" ביחס למלחמה:

"לוחמי גדוד 13 של גולני, ששרדו מקרב החרמון ב-1973, סוחבים טראומה". "[…] יש מאות אחדות המתהלכים בינינו כשהם סובלים ממה שמכונה בשפה המקצועית 'תסמונת פוסט-טראומטית' […] כל השנים האלה, בני המשפחה ניהלו את חייהם בצל הטראומה." "מלחמת יום הכיפורים שינתה את החברה שלנו, והביאה אותי למסקנה שאסור לנו לעבור עוד טראומה כזאת".

אך כאמור – מלחמת יום הכיפורים זכורה כטראומה במיוחד למי שחוו אותה פנים-אל-פנים או לבני דורם – המהווים כיום פחות ממחצית מהאוכלוסייה היהודית בישראל.

הבלוג שחידש: העתיד כבר כאן

הדור שנולד בשנות ה-2000 כבר "לא מוכנים לשחק את התפקיד שנכתב עבורם במחזה". הם מחפשים איזון בחיים. "יש להם התבוננות מפוכחת". חוקר העתיד, פרופ' פסיג, מסתמך על "מודל הדורות" כדי להסביר את ה"הגיון המחזורי" ומוסיף – "הדרך היחידה להתפתח היא ליצור משהו חדש" (ראו ספרו, צופן העתיד, בהוצאת ידיעות אחרונות). מצאתי ביסוס לדבריו בבלוג של מרתה, תלמידה בת 9  מסקוטלנד.

מים שקטים חודרים עמוק

מרתה פיין היא ילדה טובה מבית טוב. מרתה עולה לכיתה ה'. היא ילדה ככל הילדים: מעורה בחברה, תלמידה חרוצה וספורטאית מצטיינת. כמו כל ילדי העידן הדיגיטלי, גם מרתה משלבת לתוך חייה את מירב הגאדג'טים ומסתגלת במהירות לכל חידוש טכנולוגי. היא מקושרת למאות חברים בפייסבוק, היא גולשת במאגרי מידע, מתנסה במשחקי הרשת, מסמסת בשיא המהירות ומצייצת עשרות פעמים במהלך היממה. החידוש: הרשימות שכתבה בשלושה החודשים האחרונים בבלוג NeverSeconds אילצו את ענף ההסעדה באזור מגוריה לספק מזון איכותי יותר. בנוסף, מאות אלפי קוראי הבלוג נענו לקריאתה לתרום להקמת מטבחי הסעדה לילדים באפריקה – מעל 100,000 שטרלינג נתרמו תוך שבועיים (!). איך הצליחה מרתה לגייס דעת קהל עולמית לטובתה?

גם הסביבה עושה את ההבדל

אבא דייויד לימד את מרתה מהו בלוג והסביר לה איך מעדכנים אותו מבחינה טכנית. מדי יום לימודים מעדכנת מרתה את הבלוג ומתארת מה אכלה בצהריים, מוסיפה תמונה עדכנית של המנה ומדרגת אותה לפי סולם קריטריונים שהיא יצרה. הסביבה הקרובה של מרתה אהבה את הרעיון שלה. כולם שידרו איתותים חיוביים לילדה שרצתה לתעד ארוחות סטנדרטיות שמגישים לילדים בבית ספר יסודי. אין ספק שמרתה ברת מזל שכן, התחנכה בסביבה תומכת המעודדת ילדים להביע ביקורת בונה כלפי עצמם וסביבתם.

הבלוג NeverSeconds

אין חולק על כך שניתן להוביל מחאה או מהפכה דרך הפייסבוק. אבל ההצלחה של מרתה עולה עשרות מונים על מה שהייתה יכולה להשיג דרך הפייסבוק, או הטוויטר.

NeverSeconds הוא הערך המוסף בחייה של מרתה. זהו בלוג שחידש. באפריל 2012 הוקם הבלוג תחת הכותרת [הביקורתית]: NeverSeconds – "אין תוספות" – כשכל רשימה חתומה על ידי הכינוי [הביקורתי] שמרתה בחרה לעצמה – VEG (קיצור של: Veritas Ex Gustu) – "האמת נמצאת בטעימות". היא הקימה את הבלוג כדי לשתף את גולשי הרשת הצעירים בני גילה, דוברי האנגלית, בארוחות החמות שהיא ושאר התלמידים בבית ספרה רוכשים בעבור 2 שטרלינג בבית הספר, שבמחוז Lochgilphead, Argyll בסקוטלנד. סגנון הכתיבה של מרתה מלא הומור ושמחת חיים. בכותרת לבלוג ובכינוי שבחרה לעצמה יש משום חידוש – ביקורת [הומוריסטית] על ביצוע כושל בענף ההסעדה. באמצעות הבלוג יצרה מרתה חידוש ואיזון בחייה ובחייהם של בני גילה ברחבי העולם.

איך הצליח הבלוג לייצר באאאזזז?

מרתה ציפתה לתגובות ענייניות אבל לא חלמה שמספר הקוראים והמגיבים שלה יזנק ויגיע למספרים תלת ספרתיים ואף למעלה מכך. היא גם לא תיארה לעצמה שתוכל לגייס תרומות לילדים מקופחים באפריקה (מלאווי) בסכום מינימום של 7,000 שטרלינג – סכום המספיק להאכיל ילדי בית ספר אחד במלאווי במשך שנה תמימה. בפועל – חודשיים מאז שהבלוג הוקם הגיע סך התרומות ל- 120,000 ליש"ט (!). הכסף יספיק להקמת מספר מטבחי הסעדה לילדי מלאווי (!). מרתה גם לא חלמה שהבלוג הפרטי שלה יזכה אותה בשיתוף פעולה של ילדים מרחבי העולם ולאחרונה גם בפרס "בלוג החודש" מטעם האיגוד האמריקני ל"מהפכת מזון" לילדים – Jamie Oliver's Food Revolution.

איך זה קרה? בסוף מאי, חודשיים מהקמת הבלוג, גורמים בענף ההסעדה נחשפו לבלוג וחשו מאויימים. הם העבירו לעיתון המקומי מידע על בלוג "חתרני" שעלול לגרום לפיטורי עובדים בענף ההסעדה. תוך 48 שעות, התקבלה החלטה "פוליטית" במועצה האזורית ובעקבותיה הודיעו למרתה שעליה לחדול מלצלם את הארוחות לבלוג. התוצאה: מרתה נפרדה מהבלוג. יממה חלפה והעיתונות הדיגיטלית הציפה את הרשת בכתבות על קורותיה של מרתה, הבלוגרית מסקוטלנד, ועל האיסור שהוטל על הפצת התמונות בבלוג (כתבות לדוגמה: ב-BBC ב"סאן" הלונדוני בדיילי רקורד). סופשבוע "סוער" הפך את הבלוג של מרתה לנושא ה"חם" של הרשת. מיליוני טוקבקיסטים הביעו בעיקר אהדה למרתה והגיבו בזעם על האיסור להפיץ בבלוג את תצלומי הארוחות. החדשות הטובות הן שהבלוג ממשיך לפעול כרגיל, ה"איסור" שהוטל על הפצת תצלומי הארוחות בבלוג הוסר וכספי התרומות לא מפסיקים לזרום לקרן הייעודית.

"דור האלפיונים"

היוזמה של מרתה היא בבחינת חידוש ש"העלה את כל המערכת לרמות גבוהות"… העתידן, פסיג, מכנה ילדים כמו מרתה, שנולדו בשנות ה-2000 בשם "דור האלפיונים"(הילדים של המחר, גלובס, 21 יוני 2012). הוא מנבא שדור האלפיונים יאמין יותר בעצמו, יהיה יותר אופטימי ומשתף פעולה, יותר ידידותי לחברה ופתוח מבחינה אתית ותרבותית. בהצלחה!

"ציוץ בכיכר המקוונת" והתקוממות עממית

אומרים שכשההמון משתף פעולה אין מי שיוכל לו ובמיוחד בעידן האינטרנט, הרשתות החברתיות, הטוויטר ווהצ'ט.

אמת, הנושא של המחאה בעידן האינטרנט והצלחתה בטוניס ובמצרים מעסיק לא רק את התקשורת. ההפיכה במצרים והסתלקותו/סילוקו של הנשיא מובראק מהשלטון עוררו את הסקרנים שבינינו, החוקרים את התופעה, לחשוב מה חלקו של האינטרנט בהתרחשויות אלו. אין פלא שבסדרת המפגשים שיתקיימו בימים אלו בחולון – "Print Screen – מפגשים של קולנוע ורשת", הקצו המארגנים דיון או רב-שיח שיעסוק בעוצמתו של ההמון בעידן השימוש בטכנולוגיה הדיגיטלית: "שלט בכיכר העיר או ציוץ בכיכר המקוונת: תפניות חברתיות ופוליטיות בעידן הווריטואלי".

 היום כולנו חכמים יותר ועדיין נחוץ ללבן וללמוד את הנושא ולחשוב מה בדיוק קרה במצרים ובטוניס ואיך ובאיזו מידה יכולה מחאה להצליח בעידן הדיגיטלי. מהו חלקה של הטכנולוגיה והאם הסמל המסורתי של "כיכר העיר" עבר לכיכר המקוונת.

בזמן שהמחאה במצרים הייתה עדיין באיבה רשמתי לעצמי מספר הערות וראשי פרקים כשאני מסתמכת גם על היידע שצברתי על קבוצות מחאה ועל ההיבטים החברתיים של השימוש בטכנולוגיה ובתקשורת וירטואלית. כך שלקראת הדיון ביום העיון המתקיים בחולון עלה בדעתי לשכתב את הדברים המשורבטים ולפרסם כאן. התזמון של הקמת קבוצה בפייסבוק הקוראת לאינתיפאדה שלישית גם הוא מחייב זאת.

 מחאה הינה תהליך. כדי שתתרחש תפנית כלשהי במישור החברתי או הפוליטי דרושים מספר מרכיבים ושלבים וזאת עוד לפני שלב הנפת השלט בכיכר העיר או שליחת ציוץ לכיכר המקוונת.

 דור סוציולוגי שונה

 סוציולוגים המתמחים בתנועות מחאה תולים לעתים את הצלחתה בקיומו של "דור סוציולוגי". ציבור או חלק ממנו, המגבש לעצמו "אני מאמין" שונה מזה של הדור הקודם לו. בדרך כלל מדובר בפלח משמעותי מתוך הציבור שעבר חוויה קולקטיבית בשלב יחסית מוקדם בחייו. בהקשר הישראלי היו לנו דורות סוציולוגיים שלאו דווקא חופפים גיל ביולוגי ספציפי. לדוגמה, דור החלוצים, דור תש"ח, דור מלחמת יום  כיפור. אילו היה אינטרנט בשנות ה-70 המחאה של אשכנזי הייתה מצליחה לגייס תומכים במהירות רבה יותר ואלו היו גובים את מחיר המחדל מהאשמים הרבה לפני  שוועדת אגרנט אמרה את שלה. אך לא תמיד זה כך. תנועת המחאה שקמה בעקבות מלחמת לבנון השנייה לא הצליחה לשנות במאומה את המציאות החברתית והפוליטית. כך שאני לא ממהרת לקבוע ששלט בכיכר העיר או ציוץ בכיכר המקוונת מסוגלים תמיד ליצור גלים בים שקט של אנשים שממהרים איש איש לדרכו ומשאירים לאחרים לגמור את החשבון עם השלטון.

לעומת זאת, במצרים צמח והתגבש דור של צעירים משכילים בני המעמד הבינוני שהשתמשו גם בטכנולוגיה הדיגיטלית אך גם ביידע ולימוד על מאבקים פוליטיים כדי להצליח להדיח את שלטונו של מובראק. מדובר במהנדס בן 30 בשם אחמד מאהר, שהקים תנועת מחאה בשם "תנועת ה- 6 באפריל", ועוד תנועה פוליטית בשם קפייה (מספיק) ב- 2005.

רק ב- 2008 הבינו תומכי התנועה את הפוטנציאל של האינטרנט והקימו את דף של התנועה בפייסבוק. אבל התשתית כבר הייתה קיימת – היו ססמאות והוחלט לנהל מאבק לא אלים, השקיעו הרבה מחשבה ותכנון. הייתה לבני הדור המשכיל הזה גישה לחומרים המתאימים ויכולת לעבד אותם.

 צעירים משכילים: בעד מאבק לא אלים

לא כל ציוץ בכיכר המקוונת משפיע. הדור הסוציולוגי שמנהיגו הוא אחמד מאהר עשו עבודה רחבת היקף של סיקור מאבקים אופוזיציוניים במדינות שונות' פיתחו מסגרת חשיבה מושכלת וקבעו מפורשות שיש לנהל מאבק לא אלים. מאבקים בלתי אלימים תוארו על ידי הוגה דעות ידוע, ג'ין שארפ, כדרך הטובה ביותר להגיע לנצחון. דווקא במדינות משטרה יש לאמץ את השיטה משום שכאשר המפגינים אינם עושים שימוש באלימות אין למשטרה מה לדכא.

לוגו, מותג וסיסמאות קליטות – גם בכיכר המקוונת

 מרכיב נוסף שהינו חיוני כדי שמחאה תצליח – גם בעידן הדיגיטלי – הוא לוגו. לתנועה הסרבית "אוטפור" שהפילה את מילושביץ', וקמה על בסיס ההגות של ג'ין שארפ היה לוגו. הצעירים במצרים המשתייכים לתנועת ה-6 באפריל עיצבו לוגו בדמות אגרוף לבן-אדום המזכיר את הלוגו הסובייטי. בכך הראו גם הזדהות עם מניעי ההתקוממות נגד מילושביץ'. המנהיגים שאפו להצלחה על בסיס הכנה מושכלת ולכן יצאו לסרביה שם נפגשו בעמיתים ודנו בהתקדמות המאבק במצרים.

המותג הוא מרכיב נוסף חיוני להצלחת מחאה ובמצרים קשור הדבר לאיש שיווק לשעבר בגוגל, וואל גונים, שייעץ למנהיגי תנועת המחאה המצרית ליצור מותג.

לשם כך יזם והקים קבוצת פייסבוק בשם "כולנו חאלד סאעיד", על שם צעיר מצרי  שהוכה למוות על ידי שוטרים ברחובות קהיר. כאיש שיווק וכפי שכל סוציולוג של מחאות יודע, מותג הוא מתכון בדוק לגיוס תומכים. שימוש במותג גורם להגברת ההזדהות עם אירוע שהופך להיות האירוע המכונן של התנועה. במצרים שימשה דמותו של חאלד סאעיד את מנהיגי התנועה ככלי מחנך המקנה ערכים דמוקרטיים. גונים מילא את האתר בקטעי וידיאו ומאמרי עיתונות – כולם עוסקים באלימות המשטרה. הוא גם הקפיד לצטט יום-יום בדף הפייסבוק של התנועה סיסמאות פשוטות וקליטות, לדוגמה: "זו המדינה שלנו", "אנשי הממשל עובדים עבורנו לא להיפך", "יש לנו זכויות".

מאמציו הופנו גם נגד המדיה הרשמיים  כדי  שיהיה להם ברור שהדווחים שם מעוותים. הוא קיווה שהתומכים יפנימו זאת ותוך כדי כך יתחזק אמונם בתנועת המחאה.

חברה אזרחית

 אחת התוצאות של הקמת דף הפייסבוק של תנועת המרי במצרים הייתה ללמד את התומכים בה פרק בהשתתפות אזרחית בענייני הציבור. הבעת דעה והתבטאות בכלל אינן בגדר דבר המובן מאליו במצרים ובטוניס וגם לא בירדן, סוריה, תימן או לוב. העם אינו גדל על ערכים כמו חופש הביטוי. התומכים בתנועת המחאה למדו באמצעות הכתיבה בפייסבוק איך מתנהגת חברה אזרחית.

 הדרך אל ליבם ותודעתם של ההמונים שאינם מחוברים לרשת

 גם שלב זה חייב להתרחש לפני שהמחאה פורצת ולבסוף מצליחה. גם כאשר מצייצים בכיכר המקוונת עדיין ישנם רבים שאינם מחוברים לרשת ולכן לא חונכו ולא היו נגישים לחומרי הגיבוש שהציעו המנהיגים בדף הפייסבוק. במצרים יש מסה של בני אדם שאפשר היה לגייס באמצעות פנייה אישית. וגייסו אותם. ביום שפרצה המחאה ברחובות קהיר ובכיכר תחריר, הצעירים המשכילים חלפו ברחובות העיר ופקדו כל מקום ובית שבו נמצא ריכוז של השכבות החלשות. הם פשוט התסיסו אותם במסרים כמו – "ראו מה אתם אוכלים (שעועית) ומה הם אוכלים (בשר)".

 לבסוף צעדו כולם יחד לכיכר תחריר וצעקו "העם מבקש להפיל את השלטון הקיים". כשזה קרה הבין אחמד מאהר שהמחאה תשיג את מטרותיה. כל זה התרחש, אגב, בשעה שההערכות בוושינגטון וגם בישראל מנבאות רק 20% הצלחה להתקוממות העממית!!

 "ציוץ בכיכר המקוונת" היא כותרת מאוד נכונה לעידן העכשווי אך אינה תנאי מספיק לקיום מחאה מוצלחת.

 אני מקווה שהדיון בסוגייה "הציוץ בכיכר המקוונת וסיכוייה של תפנית חברתית ופוליטית", יעמיק וירחיב את היריעה לגבי האלף-בית של מחאה מתוכננת . אין לוותר על מספר תנאים מוקדמים כמו חוויה קשה משותפת, הבנת המטרות, יצירת לוגו, מותג, בחירת הדרך הטובה והמתאימה ביותר, חינוך לחברה אזרחית סיסמאות קליטות, שלהוב הרחוב שאין לו חיבור לאינטרנט באמצעות מסרים העוברים מפה לאוזן ולא דרך ציוצים, וכל מה שמערך שיווקי נכון צריך לעשות כדי למכור את הסחורה.

מה מייצג יצחק רבין?

מה ניתן לומר על תחושת הדעיכה בזיכרון הלאומי בהקשר למורשתו ומנהיגותו של יצחק רבין,
כפי שהגדירה זאת בתו, דליה רבין, בכינוס שהתקיים ב"מרכז יצחק רבין" בתל אביב?

בשלהי המאה הקודמת פרסם חוקר בשם בארי שוורץ ספר המצביע על שינוי מקיר לקיר בין מה שייצג בתקופת כהונתו לבין מה שמצייג כיום הנשיא האמריקני ה-16, אברהם לינקולן בעיני עמו. בחרתי לתאר בקצרה תהליך של האדרת מנהיג, איש ציבור וראש מדינה זה, שהתרחשו בקרב הציבור האמריקני. המקרה אמיתי ומחייב אזכור במיוחד לאור התחושות שלנו כיום כלפי דעיכת זכרו ומורשתו של יצחק רבין.

לינקולן לא היה נשיא פופולרי במיוחד. ההיסטוריה מתעדת כיצד דעכו סיכוייו להיבחר בשנית לנשיאות, סמוך להירצחו. אף על פי שהרצח זיעזע אומה שלמה, הרצח לא שינה את היחס הכמותי בין תומכיו של לינקולן לבין מתנגדיו. מתנגדיו של לינקולן היו אזרחי צפון אמריקה שנטרו לו איבה משום שנקט סלחנות יתר כלפי אזרחי הדרום סביב מלחמת האזרחים. יתר על כן, המחנה הדמוקרטי היה המתנגד העיקרי למלחמה אך גם בקרב הרפובליקנים נמצאו בודדים בלבד שתמכו באופן ניהול המלחמה על ידי לינקולן. למרות שבעיני הרפובליקנים לינקולן סימל דמות פטריוטית לאומית, הם בהחלט היו שותפים לדעה שהוא לא ייזכר  בהיסטוריה של האמריקנים כמצביא דגול לאור התנהלותו במלחמה. התייחסות העם האמריקני לזכרו של לינקולן, במשך תקופה ממושכת מאז הרצח (14.4.1865) עד לתחילת המאה ה-20, הייתה בשפל ובכל זאת השתנתה מאז מהקצה אל הקצה.

איך זה קרה?

מה שעודד את תחילת השינוי הוא תהליך ציבורי של התבוננות פנימה. מודעות ותובנות של אומה שלמה באשר לאידיאלים שלה, ערכיה ועקרונותיה. התודעה הלאומית היא אלמנט מרכזי בתרחיש של הפיכת מנהיג לאייקון. ככל שהתודעה הלאומית נטתה יותר לכיוונים המאפשרים להכיר בלינקולן כמי שמגלם את עיקריה, כך התגברה חשיבותו כאייקון לאומי. תוך חמש שנים מאז ש"התגלה" מחדש, הפך לינקולן לסמל האידיאלים הנעלים ביותר של האומה האמריקנית.

חשוב להבין שמדובר בדימויים ולא בקביעת עובדות או בחיטוט בנבכי העבר. הצורך לבטא ערכים נשגבים בנקודת זמן ספציפית בהיסטוריה האמריקנית הכתיב את הדימוי החדש של לינקולן ומורשתו. עקב תפיסה עצמית וערכים מוסכמים שאיתם מזדהה העם האמריקני מאז תחילת המאה ה-20 זכה לינקולן להאדרה כמנהיג המסמל אידיאל נשגב של האומה האמריקנית. כיום, וושינגטון ולינקולן כאחד מככבים בפנתיאון של הנשיאים הדגולים.

חגיגות המאה להולדתו של לינקולן העלו על נס את המנהיג הנשגב לא משום שנחשפו הישגים וגילויים חדשים המצדיקים זאת. בתחילת המאה ה- 20 הגיע לפרקו דור בעל תודעה חזקה מאוד שהחברה האמריקנית היא חברה דמוקרטית בעלת חוסן ניכר. כך שהזמן היה בשל לשינויים ודמותו של לינקולן כיכבה משום שנבנתה בהתאם לאידיאלים עכשוויים. במלחמת העולם הראשונה, אמריקה השתלבה במאמץ המלחמתי ב- 1917 והתקשורת לא חדלה לאזכר את המנהיג הדגול, לינקולן, כדי לעודד את העם. המדיה נחלצה לניעור האבק מעל דמותו של לינקולן. הפרסומים בעיתונות המאדירים את לינקולן כמנהיג היסטורי בעל שיעור קומה התרבו ככל שציבור נרחב בקרב האומה האמריקנית נזקק למודל היסטורי שכזה. האיזכורים הבליטו באופן סלקטיבי רק תכונות והישגים של לינקולן שראוי ורצוי להבליט. ואילו את חסרונותיו לא העלה איש על דל שפתיו ואף דאגו להשתיקם.

כלומר, השינוי בדימוי המיוחס ללינקולן לא נבע מפעילות מכוונת ומגמתית להאדרתו. טקסים, מזכרות, ספרים, תקשורת, פסלים, מרכזי הנצחה וכן הלאה היו גם היו. אך העובדות מראות שכל אלו הפכו לעניין שבשגרה. חיפוש אחר עובדות או ממצאים חדשים כדי להעלותם כל פעם מחדש בעצרות זיכרון אינם אלא המשך של אותם הרגלי הנצחה. עובדה, לינקולן נותר במשך תקופה ארוכה בירכתי הזיכרון הקולקטיבי.

יצחק רבין נורה למוות בעצרת למען השלום, ב-4 בנובמבר 1995.

רצח רבין התרחש בעיצומה של עצרת למען השלום, כשלעצמו ערך אנושי אידיאלי בעל משמעות ורלבנטי במיוחד לחברה הישראלית. יחד עם זאת, שוררת כיום תחושה שמורשתו של רבין ודמותו הולכים ומיטשטשים, הולכים ונמוגים. ההמונים ממעטים להגיע לעצרות זיכרון, וקיימת נטייה למקם את העצרות באולמות קטנים יחסית למה שהיה נהוג בעבר (עיריית מודיעין, לדוגמה).

כשם שלינקולן נתפס לאורך שנים רבות כמנהיג שלא איחד את העם, כך לגבי יצחק רבין. הרצח זעזע ולכן יום הזיכרון לרצח רבין הפך לאירוע מלכד. אך רבין עצמו לא נתפס עד היום כמנהיג שאיחד את העם. אדרבא, סמוך להירצחו סערו הרוחות והמתח בין מחנה הימין ומחנה השמאל רק הלך והתגבר ובא לידי ביטוי קודם כל באלימות מילולית חסרת תקדים ואחר כך ברצח. היה לנו מנהיג, בן גוריון, שנתפס עד היום כדמות מכוננת, כמנהיג שידע לאחד את העם (פרט למק"י וחירות). בן גוריון מצוטט כמי שהכריז על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. ברבות הימים קמו "אנטי ציונים" כפי שהם מכונים על ידי מחנה ה"ציונים", ומורשתו של בן גוריון נקלעה לעין הסערה – בזירה האקדמית בעיקר.

"לא לעולם חוסן" – שינויים פנים מערכתיים, זויות ראייה, עמדות, דעות, הבנות, כל אלה ועוד מקבלים משקל באימוץ דמויות היסטוריות ספציפיות ופועלן כאות וכסמל לאומיים בנקודת זמן ספציפית. על אלמנטים ערכיים שכאלו אין שליטה בדרך כלל. מאמצים שנעשים מ"למעלה למטה" עשויים לאכזב אם אין מיתאם בינם לבין הלכי הרוח של הציבור. אין להם תפקיד מרכזי בשאלה האם זכרו של רבין ומורשתו יעלו עובש ויירקבו תחת אבק ההיסטוריה אם לאו.

דור הולך ופוחת!?

לפי אחד הנרטיבים הבולטים של הדור שחווה את מלחמת יום הכיפורים מקרוב כאירוע טראומטי, מותם של הלוחמים במלחמה ההיא, לפני 37 שנה, היה לשווא. היה כמובן נרטיב נוסף שהאדיר את כוחו של צה"ל על ש"הצליח להפוך את הקערה על פיה" ולהסיג את המלחמה לשטח האויב, ועוד נרטיב שסיפר שניצחוננו למרות ההפתעה והמכה שחטפנו בתחילת המלחמה היה פועל יוצא של היותנו עם בחירה, הניצל תמיד בנס מכל אסון ושבר. אך הנרטיב המרכזי מדמה את המלחמה לתופת ואת קברניטי ישראל, בני הדור ההוא, ל"עוקדים" בלתי נלאים.

הדור שהמלחמה ההיא עיצבה אותו הלך ובגר וכיום מחזיק במרבית עמדות המפתח במגזר הציבורי והפרטי כאחד. האם יש לדור זה משנה סדורה? האם יש לו מה להציע והאם האג'נדה שהוא מציע מחדשת במשהו את המוכר והידוע? כשקוראים או מאזינים לדברים שנאמרו לרגל יום הזיכרון ה- 37 לחללי המלחמה ההיא נדמה כי פרט לרשימה הולכת ותופחת של לקחים מאותו שדה קרב, התבטאויות ציניות וחשדנות כלפי מה שהתרחש לפני המלחמה, בזמן המלחמה ואחריה, תוך הבעת יחס בוטה כלפי מי ששלח אותם ל"תופת של המלחמה הארורה ההיא", אין הם מציעים אג'נדה של ממש, מסגרת רעיונית משל עצמם, או משנה סדורה וקונקרטית המחדשת משהו.

ערעור סמכותם של בני הדור הקודם מלווה במשך 37 שנה בדבר אחד בלבד: ספקנות כלפי  השקפת העולם של הדור הקודם: על מהות הציונות (ערעור שהפך להתכתשות לאחרונה בעד או נגד הפוסט ציונים), על זכותנו על ארץ ישראל, על היחסים בין ישראל ובין העם היהודי, על מהות היהדות וכיוצא באלה.

מאז שלהי 1973 גיבש דור המלחמה ההיא סגנון ביטוי בוטה והפגנתי כלפי ייצוגיו של הדור המבוגר ממנו, מהסוג שאינו חס על בני הדור שלפניו. אך בעוד שלדור הקודם היה חזון ברור והשקפת עולם עצמאית משלו, שלוחמי מלחמת 1948-9 היו חדורים בה בכל רמ"ח אבריהם, אי אפשר להצביע על תהליך דומה שעברו בני הדור של מלחמת יום הכיפורים – צעירים בגילאי 20-30, שהיו בשלב בחיים שבו מתעצבות עמדות והשקפות משום שזה הגיל שבו מסוגלים בני האדם לפתח חשיבה מופשטת, ולקלוט השקפת עולם פוליטית.

חמי שלו, הכותב במהדורת השבת של "ישראל היום", ומאוד מוערך בעיני, משלב במאמרו (17.9) דברים לזכרו של חבר טוב. באמתחתו אין בשורה חדשה. חיפשתי. מה שיש בכתבתו למכביר הן מילים המקטרגות על בני הדור הקודם: "מלחמת יום הכיפורים הייתה המלחמה של "הדור שלי", שנולד אחרי קום המדינה להורים בוגרי תש"ח או ניצולי שואה וחי בצל החוויות והטראומות שלהם… למד בסוף היסודי או בתחילת התיכון בתקופה ההרואית של מלחמת ששת הימים, והתגייס בתחילת שנות ה- 70 מתוך אמונה נאיבית בצדקת הדרך ותושיית המנהיגים…"

גם יעקב עמידרור ("ישראל היום" 17.9) מעלה על הכתב רשימת לקחים שהפיק מהמלחמה ההיא, אך אין הוא מחדש דבר: "לקחים חשובים מן המלחמה: ראשית, אסור להיות שאננים. כל תשובה יש לבדוק בספקנות, כי רבות מהן ניתנות מתוך ביטחון עצמי מופרז. הזלזול ביריב והיוהרה הם אם כל חטאת. יש לדחות כל רעיון המסתיים במשפט "אל תדאגו, יהיה בסדר…". יש להיות פתוח לדעות אחרות ולעודד את מי שחושב אחרת לומר את דברו… עבור בני דורי מלחמת יום הכיפורים היא מלחמה שעוד לא מוצו לקחיה, עוד יש מה ללמוד ממנה.."

כנ"ל עוזי דיין: "היום, 37 שנה אחרי המלחמה ההיא, חיוני לחזור ולשנן את לקחיה כיוון שעולמנו חוזר לאי ודאות מזרח-תיכונית… נכון, אסור להתכונן למלחמה הקודמת, ולמדנו גם את מגבלות הכוח, אבל גם אסור לשכוח את לקחיה של מלחמה, שלולא כוחנו היינו מאבדים בה את ארצנו, את מולדתנו ואת בית אבינו…. שני לקחי נכס צאן ברזל: הצורך להיות תמיד חזק ומוכן. שנית, לאמונת הלוחם ולטריטוריה חשיבות ראשונה במעלה."

כך נראים גם דבריו של ח"כ זבולון אורלב: "המחדל שהעמיד את מדינת ישראל בפני סכנה מוחשית נבע מרפיון ומביטחון עצמי שאין לו כל בסיס. נכון שמאז נבנו מנגנונים רבים שימנו דעת יחיד בהכרעה לאומית, כמו המל"ל, אגפי המודיעין ומשרד החוץ, אבל הלקח הבסיסי הוא שלעולם מדינת ישראל לא יכולה לקחת סיכונים וההיערכות שלנו צריכה תמיד להיות על פי התסריט הגרוע, לא האופטימי. כך צריך להתייחס לסכנה הגרעינית האיראנית או לאיומי הטרור הג'יהאדי או לאיומים הסוריים".

אילו דור המלחמה ההיא היה מעצב ומפנים השקפת עולם משלו ומציג לכולנו משנה סדורה אלטרנטיבית, היה ברור לאן חותרים הגאי ספינתנו ולאן הם מוליכים אותנו. לא זו בלבד שיכולנו לומר שהמבול מאחורינו ולהשתחרר סופית מכבלי העבר, היינו גם פורצים ודוהרים קדימה בכל אותן סוגיות שבהן אנו תקועים כיום עמוק.

דור הולך ופוחת. דור המלחמה ההיא "תקוע" בשלב התחלתי של תהליך סוציולוגי שאמור היה להוביל אותם לידי גיבוש כ"יחידה דורית" שיש לה השקפת עולם משלה.

הטקס הממלכתי שהתקיים אתמול בהר הרצל הנו הסמל בהא הידיעה לדלות הרוח של הדור. איש לא ייצג באזכרה ממלכתית זו את הממשלה בשל תירוץ נבוב שאומר שפרוטוקול הממשלה אינו מחייב השתתפות נציגיה בטקסים לחללי מלחמות ישראל. גם בטקס זה חזרה המנטרה מפיו של יו"ר הכנסת, רובי ריבלין, שאמר: "הלקח המרכזי של המלחמה הוא חובתנו שלא לשקוע באשליות נוחות, המתיישבות עם מאווי הלב על חשבון העובדות. לא לשוב ולהתמכר לאיזו אשליה חדשה-ישנה, שהנה הגענו סוף-סוף אל המנוחה והנחלה".

ג'קי לוי ("ישראל היום" 17.9) מסכם את כל זה יפה, כך:

"נדמה לי שהישראלים הראויים ביותר לסליחה הם אלו שהיו בחורים צעירים בזמן המלחמה ההיא. דור ההורים שלי – היום הם בני 65 בערך – שלעולם לא חזרו להאמין במה שחונכו עליו. המהלומה שספגו הדור הזה זרקה את ישראל לפינות החשוכות ביותר שלה הציניות הגרגרנית חסרת הלב או הגבולות. ציניות של מי שחי על זמן שאול… דויד גרוסמן מדבר על תרבות חלולה,… הכל נובע מאובדן האמונה והנאמנות לערך כלשהו, חוץ מהערך "אל תהיה פראייר". אל תוך הוואקום התפרצו בולמוס קניות, כרס של בורקס, רוגלעך ושניצל. מפלגת קדימה, ערוץ 2, נופשוני הכל כלול, מכבי תל אביב כדורסל. החלטוריזם החוגג, הבוז לכל סוג של מקצוענות, חוץ מזו של יועצי תקשורת ועו"דים. הסלידה מכל עמידה על עקרונות חוץ מעקרון ההצלחה בכל מחיר כל אלה לעניות דעתי, נולדו שם, בטראומה ההיא שטילטלה את המפרקת של היישוב העברי מטבע הדברים רוב הגאי השליטה של מדינת ישראל נמצאים בידיהם של בני אתו דור. הם בגיל הנכון והם יושבים בראש כל פירמידה, אף על פי שלא ברור כמה רחב הבסיס שמתחת רגליהם … הם סוחבים משהו שהוא לא רחוק מהלם קרב קולקטיבי. לא כולם מקשה אחת, מובן שלא, אבל חלק גדול מהם כבר לא מאמין בכלום… יש סיבות טובות לכעוס עליהם, לא חסרים נימוקים למה חייבים להחליף אותם מיד. הנה, עוד סיבה אחת לסלוח"."

אנדרטות לחללי מלחמות ישראל

אנדרטות לחללי מלחמת ישראל, גני יהושוע, ת"א