בימים של טירוף הקורונה, נעים להיזכר בדמות חיובית אחת – עופרה חזה

עשרים שנה לאחר מותה, מודים כולם שפריצת הדרך של "הזמר המזרחי" התרחשה בנפרד מפריצת הדרך של עופרה חזה למוזיקה העולמית בשנות ה- 80.

ז'אנר הזמר התימני מבית היוצר של ר' שלום שבזי, ובמיוחד קובץ שיריו, ה"דיוואן", היה מוצר הדגל שהוביל את עופרה חזה לבמות היוקרתיות ביותר בעולם. על כך וכיצד זה התרחש, נראה בהמשך.

עופרה חזה, קרדיט: ויקיפדיה

השבוע מלאו עשרים למותה של עופרה חזה. עופרה הייתה ילדה רגילה שגדלה בשכונת התקווה בשנות ה-60, כבת להורים יוצאי תימן ואחות לשמונה אחים ואחיות. ביום בו פצחה בשירה והשמיעה את קולה בציבור, כשהיא בת 13 שנים בלבד, נפתח לפניה עולם ומלואו. רבים זוכרים את אלבומי שיריה ואת הופעותיה. אבל לא כולם יודעים שאין קשר בין פרסומה כזמרת לבין פריצת המוזיקה המזרחית. זאת למרות שהיא ובני דורה גדלו באותה שכונה שהייתה רוויה במורשת התרבותית והרוחנית שהותיר ר' שלום שבזי ליהודי תימן ובעיקר קובץ שיריו בסגנון ה"דיוואן".

דיוואן הוא סגנון שירה שצמח בתרבות האסלם של המזרח התיכון,  צפון אפריקה, סיציליה ודרום אסיה. הדיוואן מבית היוצר של ר' שבזי, מגדולי החכמים והמשוררים של יהדות תימן, הינו הבסיס לשולחן השבת, וגם לבתי הכנסת התימניים. את השירים האלו משמיעים גם בשמחות. בשכונת התקווה, הדיוואן של שבזי  עבר הסבה כשפרץ מתחום בית הכנסת אל הווי הדור הצעיר, ותוך כדי כך הוא שימש כבסיס מוזיקלי לפעילות שחורגת מבית הכנסת. טוענים שבמהלך אותם שנים הדיוואן היה לעמוד השדרה של להקות זמר, דוגמת להקת צלילי העוד, ועוד לפני כן , היווה בסיס לסגנון השירה של שושנה דמארי. היו אלה להקות הזמר המזרחי וזמריה שהוציאו את שירי הדיוואן מהמקום האופייני להם והפכו אותם לשירי קלטות. גם זוהר ארגוב וחיים משה, שנודעו בשנות השמונים כזמרי מוזיקה מזרחית, גדלו על זה. אבל כל אחד הלך לכיוון אחר. המסלול של עופרה חזה התפתח במנותק לזמר המזרחי ישראלי.

בזמן אמת, הנתק בין זמרי הזמר המזרחי לבין עופרה חזה היה מוחלט. המסלול של עופרה היה שונה לגמרי. עפרה לא הייתה עושה שירי תימן אלמלא הדיוואן. היא פרצה לתודעה הבינלאומית בזכות שירי תימן ובמיוחד שירי הדיוואן של שבזי. בפועל, תופעת עופרה חזה כזמרת שירי תימן הייתה כרוכה במשולש שכלל אותה, את בצלאל אלוני האמרגן שלה, ובן מנדלסון, המוזיקאי הבריטי הנודע. בלעדי השילוב המשולש, לא היה כלום. מנדלסון היה זה שהתלהב משיריה ו"גילה" לעולם את עופרה חזה. הוא מספר בשיחה טלפונית לתוכנית "גם כן תרבות" של תאגיד השידור, שבשנים 1984-5 הוא שמע במקרה את שירת תימן בביצועה של עפרה חזה והתלהב מאוד. הוא מייד הבין שהשירה שלה, שירי תימן, יעשו רושם רב בעולם. הוא מיהר להפיץ את תגליתו בחוגי המוזיקאים. וכך, השילוב המשולש עזר לעופרה להגשים את כישוריה, לרכוש מוניטין בינלאומי, ולהוכיח לעצמה ולאחרים שהיא נולדה לגדולות. יש לתת קרדיט גם לבצלאל אלוני שהסיט את עופרה מהנתיב המקורי שלה ולקח אותה לאולפנים, שאינם המסלול של המוזיקה המזרחית. הוא קבע מה היא תשיר, וחברת הפקות הד ארצי אפשרה את ההקלטות. עופרה עצמה הייתה מוכשרת מאוד ובעלת הופעה מרשימה ביותר. דמותה הייתה חלק מהרושם הכללי של שיריה כפי שראו זאת בעולם.

לא כאן המקום לדבר על בן מנדלסון. אוךי משפט קצר אחד יספיק כדי להבין מי היה אותו מוסיקאי בעל שיעור קומה: He has played a seminal role in the growth of world music

הקריירה נסקה מעלה-מעלה

השילוב בין שלושת המרכיבים האמורים לעיל – זמרת מוכשרת, אמרגן טוב, ומוזיקאי בריטי שהאוזן שלו הבחינה ביופיו של הזמר התימני – היה מה שהטיס את עופרה חזה קדימה. אז החלה הקריירה שלה לנסוק, וכל זאת ללא קשר לזמר המזרחי אלא כז'אנר בפני עצמו: ז'אנר הזמר התימני. ההשפעה של שירת תימן על זמרים לא-ישראליים הייתה חזקה ביותר. אלו מביניהם ששמעו אותה, שילבו את הסגנון שלה בשיריהם בשנות השמונים ושירי תימן מכרו יותר ממיליון עותקים בעולם. שבזי של המאה ה-17, הקבור בתימן, לא היה מאמין ששיריו ישולבו בדיסקוטקים במערב אירופה.

הקריירה הבינלאומית של עופרה חזה זקפה את קומתה של עדה שלמה. בזכותה ובזכות שירת תימן נפתחה דלת בעולם המערבי לתימניות הישראלית. האירוניה היא, ששירת תימן בישראל נותרה מוזיקה מודרת, שכולה בשוליים, ואילו בעולם – האלבום שלה היה להיט.

על כך נאמר ,שהשיעור לחיים הוא כזה: כל מי שמביט על עצמו בגאווה, מצליח.

שלט הנצחה על בית ילדותה של עופרה חזה בשכונת התקווה. קרדיט: ויקיפדיה.

****

הערה: על הזמר המזרחי ותולדותיו ניתן ללמוד מהסדרה, "תחנה מרכזית" – בעריכת עומר בן רובי וערן ליטוין. הסדרה שודרה בכאן11 והיא בת 10 פרקים, כל אחד מהם נמשך שעה. הסדרה מתמקדת בסיפורה של המוזיקה הישראלית המזרחית לדורותיה. (10 פודקסטים ששודרו מסוף דצמבר 2019 למשך כחודשיים).

לקראת יום השנה הארבעים למלחמת יום הכיפורים (א')

השבוע מתחיל חודש אלול ויחד איתו, מניין ארבעים הימים עד יום הדין/הכיפורים, ובכלל זה – מלאת ארבעים שנה למלחמת יום הכיפורים שלפי הלוח העברי פרצה ביום הכיפורים תשל"ג (תאריך לועזי – 6 באוקטובר 1973). האם ארבעה העשורים שחלפו שימרו את זכרה כטראומה במידה שווה בקרב כלל הציבור?

***************************

אקדים ואציין שהתייחסתי לזיכרון הציבורי של מלחמת יום הכיפורים בעבודת המחקר שלי לדוקטורט וגם בחלק מהרשימות שלי באתר זה. ציינתי שם כי מלחמת יום הכיפורים התבססה בזיכרון הציבורי ונכתבו עליה מחקרים בתחומי ידע רבים וכמו כן, ציינתי שקיימת ספרות ענפה המתייחסת לחדירתה לתודעת הציבור בישראל. יחד עם זאת, ברשימה הנוכחית אתייחס לזיכרון הלאומי של מלחמת יום הכיפורים והאם היא נתפסת גם בימינו אנו כטראומה היסטורית.

צילום הפגנה ליד שגרירות ברזיל בבריסל. קרדיט: עיתון הארץ

מירב הפרסומים האחרונים, בין אם בספרות או בתקשורת הכתובה והאלקטרונית, עוסקים באינטנסיביות הולכת וגוברת במלחמה זו ובעדויות שעדיין ניתן לגבות מאלו שהיו שם. עם זאת, על מנת לבחון מה אופיו של הזיכרון הלאומי של מלחמת יום הכיפורים כיום, ולעסוק בשאלה הספציפית, "מי זוכר כיום את המלחמה ההיא כטראומטית?", יש להביא בחשבון את ההרכב החברתי והדורי של אוכלוסיית ישראל כיום, בהשוואה לשנות השבעים של המאה הקודמת.

יותר ממחצית הציבור בישראל של ימינו אינם שותפים לחוויית הטראומה של המלחמה ההיא

אחת הדרכים למפות חברה היא באמצעות חתך כרונולוגי של "דורות סוציולוגיים", קבוצות חברתיות שזהותן עוצבה בצל מלחמות שחוו. (במובן זה – צה"ל אינו רק כור-היתוך חברתי אלא מסגרת המייצגת ערכים הקשורים לביטחון המדינה ולהגנה עליה). הספרות מגדירה כך שורה ארוכה של דורות – "דור תש"ח" – דור מלחמת יום העצמאות (1948); דור 1967 – דור "מלחמת ששת הימים" (1967); דור 1973 – דור מלחמת יום הכיפורים (1973) ודור האינתיפאדה – הדור שחווה את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, בעיקר משנות ה-2000 ואילך.

זהותו של דור 1973 עוצבה, בצל מלחמת יום הכיפורים, כאירוע טראומטי שהיווה בסיס ליצירת נרטיבים מיתיים, והטראומה שלו לא פגה: "37 שנים חלפו מאז מלחמת יום הכיפורים. רבים מהמפקדים הבכירים שפיקדו על הכוחות אינם איתנו, וחיילי הסדיר של אז נושקים לגיל 60. אבל הטראומה לא קהתה" (כותב ד' ספקטור במוסף ידיעות אחרונות 17.9.2010 תחת הכותרת "זוכרים את הגיבורים"). מנגד – זהותו של הדור שנולד אחרי מלחמת יום הכיפורים, או שהיה צעיר מכדי לחוותה, עוצבה בצל הסכסוך הישראלי-פלסטיני והסוגיות הביטחוניות הקשורות בו.

גם שינויים דמוגרפיים הנובעים מגלי העלייה לישראל, משליכים על האופן שבו עשויים מגזרים בציבור לזכור את מלחמת יום הכיפורים. הדורות הסוציולוגיים שעוצבו אחרי 1973 והאוכלוסיות שעלו לישראל מאז 1973, אינם שותפים ישירים לחוויית הטראומה של המלחמה, וניזונים בדרך כלל מהזיכרון הציבורי שלה ומאזכורה בשיח הציבורי על-ידי אלה שחוו אותה ישירות. לשון אחר, מאז הסכם אוסלו (1993), ובעיקר מאז האינתיפאדה השנייה, זוכר חלק נכבד מהאוכלוסייה בישראל את מלחמות המאה העשרים כהיסטוריה "רחוקה". אוכלוסיות שלא חוו את מלחמת יום הכיפורים באופן ישיר, ובהן עיתונאים וכתבים, מעלים לסדר היום התקשורתי סוגיות ביטחוניות בלי לקשור לדיון את מלחמת יום הכיפורים ולקחיה. ואולם – בימי השנה למלחמה מתעורר זיכרה, ופרסומים על לוחמים, קרבות, ותופעות כמו הלם קרב, מופצים על ידי כתבים ובעלי עניין שאינם בהכרח בני דור 1973. חלק מהכותבים העוסק בתמורות הדמוגרפיות והסוציולוגיות, מדגיש שהדור שנולד לאחר המלחמה והאוכלוסייה החדשה, מתייחסים אליה כאל אירוע היסטורי מהעבר הרחוק: "יותר ממחצית תושבי מדינת ישראל היום, כארבעה מיליון נפש, לא היו כאן במלחמת יום הכיפורים. בעבורם מלחמת יום הכיפורים אינה יותר מסיפור היסטורי, משהו כמו מלחמת החשמונאים או מרד בר-כוכבא" (כותב א' הבר במוסף ידיעות אחרונות ב-8.10.2008 תחת הכותרת "35 שנים: מדינה בהלם קרב".)

ואילו בעיני המשפחות והחברים של אלפי ההרוגים ועשרות אלפי הפצועים והלומי הקרב, נראים הדברים אחרת: "35 שנה אחרי, המלחמה ההיא חיה הרבה יותר מרוב האירועים הישראליים. בהרבה מובנים היא מלחמת העולם השנייה שלנו: אירוע כל-כך טוטאלי, אולי האחרון שהקיף באמת מדינה שלמה ונגע בכל אחד מאזרחיה" (כותב ע' שלח במעריב, מגזין 7.8.2008 תחת הכותרת "הקרב על הזיכרון").

גם הנתונים הסטטיסטיים מראים כי למעלה ממחצית הציבור היהודי הבוגר בישראל של שנות האלפיים אינו זוכר את מלחמת יום הכיפורים כטראומה לאומית.

סקר שנערך ב-2000 בעבור הארץ הראה ש-53% מהציבור היהודי הבוגר בישראל מדווחים כי אינם זוכרים את חוויית המלחמה, בהם 40% שלא חוו אותה כלל ו-13% שחיו אז בישראל אך היו צעירים מלזכור אותה. סקר נוסף, שבדק את השפעות המלחמה על עמדות הציבור בנושאי מלחמה ושלום, העלה כי תחושת הטראומה של המלחמה מלווה פחות ממחצית הציבור בישראל. כלומר- בימינו, פחות ממחצית הציבור זוכרים את מלחמת יום הכיפורים כטראומה היסטורית לאומית.

לקראת יום השנה ה-39 למלחמה ציירו הפרסומים בתקשורת תמונת מצב שהעידה כי ה"טראומה" ההיסטורית עדיין מלווה חלקים נרחבים מהציבור. בדיקה מדוקדקת של זהות הכותבים העלתה כי רוב הפרסומים הללו הם פרי עטם של כתבים ולוחמים לשעבר. הם אלה שיצרו בדבריהם רושם שכולם שותפים לתחושותיהם. ככלל, כתבות ומאמרי דעה ופרשנות כאלה, שפורסמו בישראל במהלך עשורים השנים האחרונות, הרבו להשתמש במונח "טראומה" ביחס למלחמה:

לוחמי גדוד 13 של גולני, ששרדו מקרב החרמון ב-1973, סוחבים טראומה". "[…] יש מאות אחדות המתהלכים בינינו כשהם סובלים ממה שמכונה בשפה המקצועית 'תסמונת פוסט-טראומטית' […] כל השנים האלה, בני המשפחה ניהלו את חייהם בצל הטראומה." "מלחמת יום הכיפורים שינתה את החברה שלנו, והביאה אותי למסקנה שאסור לנו לעבור עוד טראומה כזאת.

אך כאמור – מלחמת יום הכיפורים זכורה כטראומה במיוחד למי שחוו אותה פנים-אל-פנים או לבני דורם – המהווים כיום פחות ממחצית מהאוכלוסייה היהודית בישראל.

הבלוג שחידש: העתיד כבר כאן

הדור שנולד בשנות ה-2000 כבר "לא מוכנים לשחק את התפקיד שנכתב עבורם במחזה". הם מחפשים איזון בחיים. "יש להם התבוננות מפוכחת". חוקר העתיד, פרופ' דוד פסיג, מסתמך על "מודל הדורות" כדי להסביר את ה"הגיון המחזורי", ומוסיף – "הדרך היחידה להתפתח היא ליצור משהו חדש" (ראו ספרו, צופן העתיד, בהוצאת ידיעות אחרונות). מצאתי ביסוס לדבריו בבלוג של מרתה, תלמידה בת 9  מסקוטלנד.

מים שקטים חודרים עמוק

מרתה פיין היא ילדה טובה מבית טוב. מרתה עולה לכיתה ה'. היא ילדה ככל הילדים: מעורה בחברה, תלמידה חרוצה וספורטאית מצטיינת. כמו כל ילדי העידן הדיגיטלי, גם מרתה משלבת לתוך חייה את מירב הגאדג'טים ומסתגלת במהירות לכל חידוש טכנולוגי. היא מקושרת למאות חברים בפייסבוק, היא גולשת במאגרי מידע, מתנסה במשחקי הרשת, מסמסת בשיא המהירות ומצייצת עשרות פעמים במהלך היממה. החידוש: הרשימות שכתבה בשלושה החודשים האחרונים בבלוג NeverSeconds אילצו את ענף ההסעדה באזור מגוריה לספק מזון איכותי יותר. בנוסף, מאות אלפי קוראי הבלוג נענו לקריאתה לתרום להקמת מטבחי הסעדה לילדים באפריקה – מעל 100,000 שטרלינג נתרמו תוך שבועיים (!). איך הצליחה מרתה לגייס דעת קהל עולמית לטובתה?

הסביבה כגורם לשינוי 

אבא דייויד לימד את מרתה מהו בלוג והסביר לה איך מעדכנים אותו מבחינה טכנית. מדי יום לימודים מעדכנת מרתה את הבלוג ומתארת מה אכלה בצהריים, מוסיפה תמונה עדכנית של המנה ומדרגת אותה לפי סולם קריטריונים שהיא יצרה. הרעיון של מרתה מצא חן בעיני הסביבה הקרובה שלה. כולם שידרו איתותים חיוביים לילדה שרצתה לתעד את הארוחות הסטנדרטיות שמוגשות לילדים בבית הספרהיסודי. אין ספק שהמזל האיר פנים למרתה. שכן, היא התחנכה בסביבה תומכת שמעודדת ילדים להביע ביקורת בונה כלפי עצמם וסביבתם.

הבלוג NeverSeconds

אין חולק על כך שניתן להוביל מחאה או מהפכה דרך הפייסבוק. אבל ההצלחה של מרתה עולה עשרות מונים על מה שהייתה יכולה להשיג דרך הפייסבוק, או הטוויטר.

NeverSeconds הוא הערך המוסף בחייה של מרתה. זהו בלוג שחידש. באפריל 2012 הוקם הבלוג תחת הכותרת [הביקורתית]: NeverSeconds – "אין תוספות" – כשכל רשימה חתומה על ידי הכינוי [הביקורתי] שמרתה בחרה לעצמה – VEG (קיצור של: Veritas Ex Gustu) – "האמת נמצאת בטעימות". היא הקימה את הבלוג כדי לשתף את גולשי הרשת הצעירים בני גילה, דוברי האנגלית, בארוחות החמות שהיא ושאר התלמידים בבית ספרה רוכשים בעבור 2 שטרלינג בבית הספר, שבמחוז Lochgilphead, Argyll בסקוטלנד. סגנון הכתיבה של מרתה מלא הומור ושמחת חיים. בכותרת לבלוג ובכינוי שבחרה לעצמה יש משום חידוש – ביקורת [הומוריסטית] על ביצוע כושל בענף ההסעדה. באמצעות הבלוג יצרה מרתה חידוש ואיזון בחייה ובחייהם של בני גילה ברחבי העולם.

איך הצליח הבלוג לייצר באאאזזז?

מרתה ציפתה לתגובות ענייניות אבל לא חלמה שמספר הקוראים והמגיבים שלה יזנק ויגיע למספרים תלת ספרתיים ואף למעלה מכך. היא גם לא תיארה לעצמה שתוכל לגייס תרומות לילדים מקופחים באפריקה (מלאווי) בסכום מינימום של 7,000 שטרלינג – סכום המספיק להאכיל ילדי בית ספר אחד במלאווי במשך שנה תמימה. בפועל – חודשיים מאז שהבלוג הוקם הגיע סך התרומות ל- 120,000 ליש"ט (!). הכסף יספיק להקמת מספר מטבחי הסעדה לילדי מלאווי (!). מרתה גם לא חלמה שהבלוג הפרטי שלה יזכה אותה בשיתוף פעולה של ילדים מרחבי העולם ולאחרונה גם בפרס "בלוג החודש" מטעם האיגוד האמריקני ל"מהפכת מזון" לילדים – Jamie Oliver's Food Revolution.

איך זה קרה? בסוף מאי, חודשיים מהקמת הבלוג, גורמים בענף ההסעדה נחשפו לבלוג וחשו מאויימים. הם העבירו לעיתון המקומי מידע על בלוג "חתרני" שעלול לגרום לפיטורי עובדים בענף ההסעדה. תוך 48 שעות, התקבלה החלטה "פוליטית" במועצה האזורית ובעקבותיה הודיעו למרתה שעליה לחדול מלצלם את הארוחות לבלוג. התוצאה: מרתה נפרדה מהבלוג. יממה חלפה והעיתונות הדיגיטלית הציפה את הרשת בכתבות על קורותיה של מרתה, הבלוגרית מסקוטלנד, ועל האיסור שהוטל על הפצת התמונות בבלוג (כתבות לדוגמה: ב-BBC ב"סאן" הלונדוני בדיילי רקורד). סופשבוע "סוער" הפך את הבלוג של מרתה לנושא ה"חם" של הרשת. מיליוני טוקבקיסטים הביעו בעיקר אהדה למרתה והגיבו בזעם על האיסור להפיץ בבלוג את תצלומי הארוחות. החדשות הטובות הן שהבלוג ממשיך לפעול כרגיל, ה"איסור" שהוטל על הפצת תצלומי הארוחות בבלוג הוסר וכספי התרומות לא מפסיקים לזרום לקרן הייעודית.

"דור האלפיון"

היוזמה של מרתה היא בבחינת חידוש ש"העלה את כל המערכת לרמות גבוהות"… העתידן, פסיג, מכנה ילדים כמו מרתה, שנולדו בשנות ה-2000 בשם "דור האלפיון" (הילדים של המחר, גלובס, 21 יוני 2012). הוא מנבא שדור האלפיון יאמין יותר בעצמו, יהיה יותר אופטימי ומשתף פעולה, יותר ידידותי לחברה ופתוח מבחינה אתית ותרבותית. בהצלחה!

"ציוץ בכיכר המקוונת" והתקוממות עממית

אומרים שכאשר ההמון משתף פעולה, אין מי שיוכל לו ובמיוחד בעידן האינטרנט, הרשתות החברתיות, הטוויטר ווהצ'ט.

אמת. המחאה בעידן האינטרנט והצלחתה בטוניס ובמצרים הם סוגייה שמעסיקה לא רק את התקשורת. ההפיכה במצרים והסתלקותו/סילוקו של הנשיא חוסני מובארכ מהשלטון עוררו את הסקרנים שבינינו – החוקרים את התופעה – והם שאלו עצמם מה חלקו של האינטרנט בהתרחשויות אלו. אין פלא שבסדרת המפגשים שיתקיימו בימים אלו בחולון – "Print Screen – מפגשים של קולנוע ורשת", המארגנים הקצו פאנל דיון או רב-שיח שיעסוק בעוצמתו של ההמון בעידן השימוש בטכנולוגיה הדיגיטלית: "שלט בכיכר העיר או ציוץ בכיכר המקוונת: תפניות חברתיות ופוליטיות בעידן הווריטואלי".

היום כולנו חכמים יותר ועדיין נחוץ ללבן וללמוד את הנושא, ולחשוב מה בדיוק קרה במצרים ובטוניס ואיך ובאיזו מידה יכולה מחאה להצליח בעידן הדיגיטלי. מהו חלקה של הטכנולוגיה והאם הסמל המסורתי של "כיכר העיר" עבר לכיכר המקוונת.

בזמן שהמחאה במצרים הייתה עדיין באיבה, רשמתי לעצמי מספר הערות וראשי פרקים כשאני מסתמכת גם על היידע שצברתי על קבוצות מחאה ועל ההיבטים החברתיים של השימוש בטכנולוגיה ובתקשורת וירטואלית. כך שלקראת הדיון ביום העיון המתקיים בחולון עלה בדעתי לשכתב את הדברים המשורבטים ולפרסם כאן. התזמון של הקמת קבוצה בפייסבוק הקוראת לאינתיפאדה שלישית גם הוא מחייב זאת.

מחאה הינה תהליך. כדי שתתרחש תפנית כלשהי במישור החברתי או הפוליטי דרושים מספר מרכיבים ושלבים מקדמיים, וזאת עוד לפני שלב הנפת השלט בכיכר העיר או שליחת ציוץ לכיכר המקוונת.

 דור סוציולוגי שונה

סוציולוגים המתמחים בתנועות מחאה תולים לעתים את הצלחתה בפועלו של "דור סוציולוגי".

ציבור או חלק ממנו, המגבש לעצמו "אני מאמין" שונה מזה של הדור הקודם לו.

בדרך כלל המונח "דור סוציולוגי" מצביע על קיומו של פלח משמעותי מתוך ציבור שעבר חוויה קולקטיבית בשלב יחסית מוקדם בחייו. גם בהקשר הישראלי התגבשו דורות סוציולוגיים שלאו דווקא חופפים גיל ביולוגי ספציפי. לדוגמה, דור החלוצים, דור תש"ח, דור מלחמת יום-כיפור.

אילו היה האינטרנט פעיל בשנות ה-70, המחאה של אשכנזי הייתה מצליחה לגייס תומכים במהירות רבה יותר, ואלו היו גובים את מחיר המחדל מהאשמים הרבה לפני  שוועדת אגרנט אמרה את שלה.

אך לא תמיד זה כך. תנועת המחאה שקמה בעקבות מלחמת לבנון השנייה לא הצליחה לשנות במאומה את המציאות החברתית והפוליטית. לפיכך אינני ממהרת לקבוע ש"שלט בכיכר העיר" או "ציוץ בכיכר המקוונת" מסוגלים תמיד ליצור גלים בים שקט של אנשים שממהרים איש איש לדרכו ומשאירים לאחרים לגמור את החשבון עם השלטון.

לעומת זאת, במצרים צמח והתגבש דור של צעירים משכילים בני המעמד הבינוני שהשתמשו גם בטכנולוגיה הדיגיטלית, אך גם ביידע ולימוד על מאבקים פוליטיים כדי להצליח להדיח את שלטונו של מובארכ. אחד מהם, מהנדס בן 30 בשם אחמד מאהר, הקים תנועת מחאה בשם "תנועת ה- 6 באפריל", ותנועה פוליטית בשם קפייה (מספיק) ב- 2005.

רק ב- 2008 הבינו תומכי התנועה את הפוטנציאל של האינטרנט והקימו את דף של התנועה בפייסבוק. אבל התשתית כבר הייתה קיימת – היו ססמאות והוחלט לנהל מאבק לא אלים. הם השקיעו הרבה מחשבה ותכנון. לבני הדור הצעיר והמשכיל הזה הייתה גישה לחומרים המתאימים ויכולת לעבד אותם.

 צעירים משכילים: בעד מאבק לא אלים

לא כל ציוץ בכיכר המקוונת משפיע. הדור הסוציולוגי שמנהיגו הוא אחמד מאהר עשו עבודה רחבת היקף של סיקור מאבקים אופוזיציוניים במדינות שונות, הם גם פיתחו מסגרת חשיבה מושכלת וקבעו מפורשות שיש לנהל מאבק לא אלים. מאבקים לא-אלימים תוארו על ידי הוגה דעות ידוע, ג'ין שארפ, כדרך הטובה ביותר להגיע לנצחון. דווקא במדינות משטרה יש לאמץ את השיטה משום שכאשר המפגינים אינם עושים שימוש באלימות אין למשטרה מה לדכא.

לוגו, מותג וסיסמאות קליטות – גם בכיכר המקוונת

מרכיב נוסף שהינו חיוני כדי שמחאה תצליח – גם בעידן הדיגיטלי – הוא לוגו. לתנועה הסרבית "אוטפור" שהפילה את מילושביץ', וקמה על בסיס ההגות של ג'ין שארפ היה לוגו. הצעירים במצרים המשתייכים לתנועת ה-6 באפריל, עיצבו לוגו בדמות אגרוף לבן-אדום המזכיר את הלוגו הסובייטי. בכך הראו גם הזדהות עם מניעי ההתקוממות נגד מילושביץ'. המנהיגים שאפו להצלחה על בסיס הכנה מושכלת ולכן יצאו לסרביה שם נפגשו בעמיתים ודנו בהתקדמות המאבק במצרים.

מותג הוא מרכיב נוסף חיוני להצלחת מחאה. ובמצרים קשור הדבר לאיש שיווק לשעבר בגוגל, וואל גונים, שייעץ למנהיגי תנועת המחאה המצרית ליצור מותג. לשם כך הוא יזם והקים קבוצת פייסבוק בשם "כולנו חאלד סאעיד", על שם צעיר מצרי שהוכה למוות על ידי שוטרים ברחובות קהיר. כאיש שיווק וכפי שכל סוציולוג של מחאות יודע, מותג הוא מתכון בדוק לגיוס תומכים. שימוש במותג גורם להגברת ההזדהות עם אירוע שהופך להיות האירוע המכונן של התנועה. במצרים שימשה דמותו של חאלד סאעיד את מנהיגי התנועה ככלי מחנך המקנה ערכים דמוקרטיים. גונים מילא את האתר בקטעי וידיאו ומאמרי עיתונות – כולם עוסקים באלימות המשטרה. הוא גם הקפיד לצטט יום-יום בדף הפייסבוק של התנועה סיסמאות פשוטות וקליטות, לדוגמה: "זו המדינה שלנו", "אנשי הממשל עובדים עבורנו לא להיפך", "יש לנו זכויות".

מאמציו הופנו גם נגד המדיה הרשמיים  כדי  שיהיה להם ברור שהדווחים שם מעוותים. הוא קיווה שהתומכים יפנימו זאת ותוך כדי כך יתחזק אמונם בתנועת המחאה.

חברה אזרחית

אחת התוצאות של הקמת דף הפייסבוק של תנועת המרי במצרים הייתה ללמד את התומכים בה פרק בהשתתפות אזרחית בענייני הציבור. הבעת דעה והתבטאות בכלל אינן בגדר דבר המובן מאליו במצרים ובטוניס וגם לא בירדן, סוריה, תימן או לוב. העם אינו גדל על ערכים כמו חופש הביטוי. התומכים בתנועת המחאה למדו באמצעות הכתיבה בפייסבוק איך מתנהגת חברה אזרחית.

 הדרך אל ליבם ותודעתם של ההמונים שאינם מחוברים לרשת

גם שלב זה חייב להתרחש לפני שהמחאה פורצת ולבסוף מצליחה. גם כאשר מצייצים בכיכר המקוונת עדיין ישנם רבים שאינם מחוברים לרשת ולכן לא חונכו ולא היו נגישים לחומרי הגיבוש שהציעו המנהיגים בדף הפייסבוק. במצרים יש מסה של בני אדם שאפשר היה לגייס באמצעות פנייה אישית. וגייסו אותם. ביום שפרצה המחאה ברחובות קהיר ובכיכר תחריר, הצעירים המשכילים חלפו ברחובות העיר ופקדו כל מקום ובית שבו נמצא ריכוז של השכבות החלשות. הם פשוט התסיסו אותם במסרים כמו – "ראו מה אתם אוכלים (שעועית) ומה הם אוכלים (בשר)".

לבסוף צעדו כולם יחד לכיכר תחריר וצעקו "העם מבקש להפיל את השלטון הקיים". כשזה קרה הבין אחמד מאהר שהמחאה תשיג את מטרותיה. כל זה התרחש, אגב, בשעה שההערכות בוושינגטון וגם בישראל מנבאות רק 20% הצלחה להתקוממות העממית!!

"ציוץ בכיכר המקוונת" היא כותרת מאוד נכונה לעידן העכשווי אך אינה תנאי מספיק לקיום מחאה מוצלחת.

אני מקווה שהדיון בסוגייה "הציוץ בכיכר המקוונת וסיכוייה של תפנית חברתית ופוליטית", יעמיק וירחיב את היריעה לגבי האלף-בית של מחאה מתוכננת. אין לוותר על מספר תנאים מוקדמים כמו חוויה קשה משותפת, הבנת המטרות, יצירת לוגו, מותג, בחירת הדרך הטובה והמתאימה ביותר, חינוך לחברה אזרחית סיסמאות קליטות, שלהוב הרחוב שאין לו חיבור לאינטרנט באמצעות מסרים העוברים מפה לאוזן ולא דרך ציוצים, וכל מה שמערך שיווקי נכון צריך לעשות כדי למכור את הסחורה.

מה מייצג יצחק רבין?

רצח רבין זעזע את מרבית הציבור הישראלי.  ימי הזיכרון הראשונים לרצח הפכו לאירוע לאומי מלכד. אבל דימויו בציבור הרחב רק הולך נשחק. מאז ועד היום רבין אינו נחשב כאייקון לאומי. ויש לכך הסבר.

הפוסט נכתב לפני עשור. הפוסט מסייע להבין את תהליכי הזיכרון הלאומי. אני מעלה בו הבהרות לגבי אופן עיצוב הזיכרון של דמות ממלכתית. אני משווה בפוסט בין תהליכים בזיכרון הלאומי ביחס לנשיא אברהם לינקולן ובין עיצוב דמותו של יצחק רבין בזיכרון הציבורי בישראל. לינקולן הועלה לדרגה של אייקון בזיכרון האומה מאה שנה אחרי מותו וכך הוא נתפס גם כיום בעיני עמו. האם יש סיכוי לשינוי דומה במעמדו של יצחק רבין בזיכרון הלאומי בעתיד הקרוב/רחוק ובמה זה תלוי?

קרדיט: צבי יבריוס קלר, מתוך אתר פיקיויקי

צילום עמוד ראשי בידיעות אחרונות

התחושה שהותירה בנו מורשת ראש הממשלה המנוח, יצחק רבין, הולכת ודועכת בזיכרון הלאומי ומזמן אינה בחזית הנרטיב הלאומי בישראל.

על דעיכת הזיכרון הלאומי מדברת בתו, דליה רבין, בכינוס שהתקיים במרכז יצחק רבין בתל אביב. (הרשימה נכתבה לפני עשור). אלא שיש להוסיף לכך נקודה חשובה שתוכל להבהיר את תעלומת הדעיכה. זיכרון קולקטיבי-לאומי עובר תהליכי הבנייה וגם שיכחה. מדובר בתהליך טבעי אוניברסלי, לאו דווקא כזה שהממסד מכוון אותו או שולט בו. מה ששולט בדרך כלל בתהליך הן מגוון נסיבות. ביניהן, תרבות פוליטית, אידיאולוגיות דומיננטיות, ומגמות גלובליות. רצח רבין (4 בנובמבר 1995) התרחש בעיצומה של עצרת למען השלום, כשלעצמו אידיאל בעל משמעות. יחד עם זאת, שוררת עד היום תחושה שמורשתו של רבין ודמותו הולכים ומיטשטשים, הולכים ונמוגים. והקהל ממעט להגיע לעצרות זיכרון. התפתחה מגמה של פיזור עצרות הזיכרון והן מתקיימות בזעיר אנפין בערים מסויימות ולא באחרות.

תהליכים אופיניים לזיכרון הקולקטיבי/לאומי

לצורך המחשת התהליכים האפשריים בדינמיקה של הזיכרון הלאומי, נפנה לספרו של בארי שוורץ הבוחן שינויים קיצוניים בייצוג הסמבולי של הנשיא האמריקני, אברהם לינקולן בזיכרון הלאומי. שוורץ משווה בין הייצוג הסימבולי של לינקולן בזיכרון הלאומי בארה"ב מיד לאחר מותו לבין ייצוגו בזיכרון בתקופת כהונת הנשיא האמריקני ה-44, ברק אובאמה. דיון בתמורות שחלו בזיכרון הלאומי ביחס לנשיא לינקולן שופך אור על היתכנותן של תמורות בזיכרון הלאומי ביחס לרבין.

תהליך ההאדרה של הנשיא ה- 16 של ארה"ב, אברהם לינקולן – מנהיג אמריקני, איש ציבור וראש מדינה – הגיע לשיאו, יש לומר, בתהליך מזורז. דינמיקה זו התרחשה למעלה ממאה שנה מאז שנרצח. האופן שבו זוכרים האמריקנים כיום את הנשיא לינקולן והתמורות שחלו בדמותו בזיכרון הלאומי, מסייע להבין את הדינמיקה בדמותו של רבין בזיכרון הלאומי. הדעיכה של מורשת יצחק רבין בזיכרון הלאומי החלה חמש שנים לאחר הרצח ומאז יש תחושה של דעיכה מתמדת של דמותו.

איזו דינמיקה התרחשה בזיכרון הלאומי מאה שנים לאחר מותו של לינקולן?

אברהם לינקולן. מקור: ויקיפדיה

אברהם לינקולן נבחר לנשיאות ארה"ב במאה ה- 19. בעת ההיא, הוא היה רחוק מלהיות נשיא פופולרי. לפי ספרי ההיסטוריה המתעדים את תקופת נשיאותו, סיכוייו של לינקולן להיבחר בשנית לנשיאות הלכו ודעכו סמוך להירצחו, בלי קשר לרצח. על אף שהרצח זיעזע אומה שלמה, הוא לא שינה את היחס הכמותי בין תומכיו לבין מתנגדיו הפוליטיים של לינקולן. אזרחי הצפון נטרו ללינקולן מכיוון שנקט סלחנות יתרה כלפי אוכלוסיית הדרום בתקופת מלחמת האזרחים. יש לציין שהמחנה הדמוקרטי היה המתנגד העיקרי למלחמת האזרחים. בקרב הרפובליקנים בודדים בלבד תמכו באופן שבו לינקולן ניהל את המלחמה. בעיני הרפובליקנים, לינקולן – המזוהה עם הרפובליקנים – סימל דמות פטריוטית לאומית ולמרות זאת הם בהחלט היו שותפים לדעת מתנגדיו. עקב התנהלותו במלחמת האזרחים, הם דאגו לכך שהוא לא ייזכר בהיסטוריה של ארה"ב כמצביא דגול.

במשך תקופה ממושכת מאז שנרצח (14.4.1865) עד תחילת המאה ה-20, זיכרו של לינקולן כמנהיג דגול היה בשפל. אבל מאה שנה לאחר הרצח התרחש מפנה דרמטי בזיכרון הציבורי. הדימוי הכושל של לינקולן בזיכרון הלאומי עבר שינוי משמעותי. כיום דמותו זכתה להחקק כסמל למנהיגות ראויה, ואף למעלה מכך.

ניתוח היסטורי מצביע על התהליך התודעתי שעבר על האומה. מה שנקרא בשפה מקצועית "התבוננות פנימה". אזרחי ארה"ב מצאו עצמם בתחושה של אבדן דרך. הם החלו לפשפש באידיאלים של האומה ולברר לעצמם באלו ערכים ועקרונות לאומיים הם מאמינים. תוך כדי התבוננות פנימה ב"אני מאמין" שלהם, התודעה הלאומית השתנתה, ערכים מסוימים קיבלו העדפה על פני אחרים שהיו דומיננטיים בעבר. השינוי בתודעה העצמית הלאומית מילא תפקיד מרכזי בתרחיש של הפיכת לינקולן ממנהיג לאייקון. ככל שהתודעה הלאומית המחודשת איפשרה להתבונן בלינקולן כאישיות שמגלמת את תמצית הערכים החשובים לעם, כך עלתה בעיניהם חשיבותו של לינקולן כאייקון לאומי. תוך תקופה קצרה יחסית של כחמש שנים מאז שלינקולן "התגלה" מחדש, דמותו הפכה לסמל האידיאלים הנעלים ביותר של האומה האמריקנית. זאת לראשונה מאז שלינקולן נרצח ב- 1865.

חשוב לציין שדימויים ולא עובדות עמדו במוקד ההסתכלות ה"מחודשת" על לינקולן (דימוי הוא הדרך שבה אדם תופס את עצמו או אחרים). כל זה התרחש בנקודת זמן ספציפית בהיסטוריה של ארה"ב, שבה העם חש צורך לבטא ערכים מסוימים כדבר נשגב. הכמיהה הזו התחברה היטב אל דימויו המחודש של לינקולן ומורשתו. חגיגות 100 שנים להולדתו היו אירוע לאומי שבו לינקולן ניצב במרכז התודעה. הנסיבות שזרזו תהליך זה היו קשורות בתמורות בתפיסה העצמית של העם מאז תחילת המאה העשרים. לראשונה, דימויו של לינקולן זכה לעדנה. דימוי החדש יצר שיוויון בין מעמדו של לינקולן בתודעה הלאומית לזה של הנשיא ג'ורג' וושינגטון. התוצאה: לינקולן זכה להיכלל בפנתיאון של הנשיאים הדגולים.

חשוב להדגיש שחגיגות המאה להולדתו העלו על נס את לינקולן כמנהיג נשגב ולא בעקבות הישגים וגילויים שנחשפו לאחר מאה שנה. הסיבה המרכזית לשינוי היה צורך של דור לגבש תודעה עצמית. הדור שהגיע לפרקו בשנים הראשונות של המאה ה-20 היה חדור צורך לשקם את ערכי הדמוקרטיה ולחיות לפי ערכיה הליברלים.

איך כל זה בא לידי ביטוי? דימויו המחדש של לינקולן בתודעת האומה כיכב בכל נאום ובכל אתר הנצחה. הדימוי ייצג אידיאלים עממיים עכשוויים. וכאשר ב- 1917 אמריקה השתלבה במאמץ המלחמתי של מלחמת העולם הראשונה, התקשורת לא חדלה מאיזכור "המנהיג הדגול", לינקולן, כדי לעודד ולחזק את רוחו של העם. המדיה כולה ניערה את האבק מעל דמותו של לינקולן. הפרסומים בעיתונות האדירו את לינקולן כמנהיג היסטורי בעל שיעור קומה. ערכים השואבים בסיס מדימויו של לינקולן כאייקון לאומי, התפשטו לכל תחומי החיים ככל שציבור נרחב יותר נזקק למודל היסטורי שכזה. מה שבלט באיזכורים השונים שלו היה סלקטיביות. הודגשו בעיקר תכונות והישגים של לינקולן שראוי ורצוי היה להבליט. את חסרונותיו לא העלה איש על דל שפתיו ואף דאגו להשתיקם.

השינוי בדימוי של לינקולן לא נבע מפעילות מכוונת ומגמתית להאדרתו, דוגמת טקסים, מזכרות, ספרים, תקשורת, פסלים, מרכזי הנצחה וכי"ב. כל אלו היו בשטח כעניין שבשגרה במשך מאה שנה, בזמן שלינקולן תפס מקום בירכתי הזיכרון הקולקטיבי. השינוי התודעתי והצורך הלאומי לחזק את האידיאל הדמוקרטי הוא הקטליזטור לחיבור בין דמות הסיטורית של מנהיג לבין הצורך הלאומי.

בהשוואה בין לינקולן ורבין קיים דמיון משמעותי ובולט במיוחד –

לינקולן נתפס בעיני עמו לאורך שנים רבות כמנהיג שלא איחד את העם; וכך גם רבין. יש להוסיף ולומר שעלינו להבחין בין הזעזוע שהעם חש ביום בו רבין נרצח ושסביבו נוצר אפקט מלכד, לבין דימויו של רבין כמנהיג שלא-ליכד את העם. עד היום דמותו אינה חקוקה בזיכרון הציבורי כמנהיג שאיחד את העם. אדרבא, סמוך להירצחו סערו הרוחות והמתח בין מחנה הימין ומחנה השמאל רק הלך והתגבר. הוא קיבל ביטוי בולט באלימות מילולית חסרת תקדים ואחר כך ברצח.

לשם השוואה, דוד בן גוריון נחשב ומוערך עד היום כדמות מכוננת וכמנהיג שידע לאחד את העם (פרט למק"י וחירות). בן גוריון מצוטט ומוכר למרבית אזרחי ישראל וידוע כמי שהכריז על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. ברבות הימים קמו "אנטי ציונים" {כפי שהם מכונים על ידי מחנה ה"ציונים"), ומורשתו של בן גוריון נקלעה לעין הסערה – בזירה האקדמית בעיקר. אבל זה אינו שייך לדיון הנוכחי.

התהליך ששינה את דימויו הציבורי של לינקולן ואיזכורו כיום כ"אגדה וכאיייקון לאומי" הינו פועל יוצא של שינויים פנים-מערכתיים פוליטים. שינויים במגמות ועמדות פוליטיות באמריקה בתחילת המאה ה-20. התהליך הכתיב שינויי בזיכרון הציבורי כלפי דמויות מן העבר. וכאשר מגמות פוליטיות עכשוויות עוברות שינוי, ההיסטוריה מעוצבת בהתאם, כולל דימויו של לינקולן.

ישראל חוותה עיצוב מחדש של דמות היסטורית – והכוונה היא לזיכרון הציבורי ביחס ליוסף טרומפלדור וקרב תל-חי. מאז תקופת היישוב עד כעשרים שנה לאחר קום המדינה, טרומפלדור נתפס בעיני העם כ"גיבור לאומי". הוא צוטט כמי שאמר לפני מותו את המילים "טוב למות בעד ארצנו". הציבור ייחס לו הילה של אייקון לאומי. כיום (2020) אין עוררין על כך שדימויו כאייקון לאומי דעך כמעט לחלוטין.

כפי שעולה מהדיון וההשוואה לעיל, תנודות בזיכרון הציבורי אינן ברות שליטה, בדרך כלל. המחקר מראה שמאמץ לשנות דימוי בכיוון "מלמעלה למטה" עשוי לאכזב. דווקא הלך רוח הציבור הינו גורם משפיע רב עוצמה; השינוי יתחולל בעקבות צורך חברתי-פוליטי כלל-לאומי. צרכים פוליטיים של עם הם כוח שפועל "מלמטה למעלה", והם אלו שעשויים לעצב מחדש את דימויו של יצחק רבין בזיכרון הלאומי. קשה לנבא האם ומתי יתחולל שינוי בדימויו של רבין בזיכרון הלאומי, אם בכלל. האם רבין ייחשב אי פעם כאייקון וכמאחד העם.

דור הולך ופוחת!?

לפי אחד הנרטיבים הבולטים של הדור שחווה על בשרו את מלחמת יום הכיפורים כאירוע טראומטי, מותם של הלוחמים במלחמה ההיא, לפני 37 שנה, יהיה לשוא אם מצב האיבה בין ישראל לשכנותיה יימשך. 

נרטיב קולקטיבי נוסף האדיר את כוחו של צה"ל על ש"הצליח להפוך את הקערה על פיה" ולהסיג את המלחמה לשטח האויב. נרטיב קולקטיבי אחר סיפר שניצחוננו, למרות ההפתעה והמכה שחטפנו בתחילת המלחמה, היה פועל יוצא של היותנו עם בחירה, "הניצל תמיד בנס" מכל אסון ושבר.

אנדרטאות לזכר חללי המלחמה. צילום: תרצה הכטר

אך הנרטיב המרכזי של לוחמים שנולדו עם קום המדינה, חוו את מלחמת יום הכיפורים בחזיתות, מדמה את קברניטי ישראל ל"עוקדים" ואת מצב המלחמה האינסופי ל"תופת". 

מלחמת יום הכיפורים הייתה עבורם הוכחה להיותם בנים ובנות שנשלחים לקרב, חלקם מתים, ושמם מופיע לאחר מכן על לוח המודעות בצירוף האותיות ז"ל. מבחינת הסתכלותם על כל מלחמה כתוצר של מנהיגים סרבני שלום, בני הדור הצעיר טיפחו תקוות לכינון שלום בין ישראל ושכנותיה. אותם צעירים לוחמים בגרו, נישאו והקימו משפחות. חלקם מחזיק כיום במרבית עמדות המפתח במגזר הציבורי והפרטי כאחד. האג'נדה האנטי-מלחמתית הייתה במוקד חייהם. עמדה נגטיבית כלפי מדיניות מלחמה.

האם צעירים אלו הציגו את האידיאולוגיה הלאומית שלהם בצורה מסודרת? האם יש להם מה להציע והאם האג'נדה שהם מציעים מחדשת במשהו בהשוואה למוכר ולידוע?

בדברים שנאמרו לרגל יום הזיכרון ה- 37 לחללי מלחמת יום הכיפורים (באוקטובר, 2010), נדמה כי פרט לרשימה הולכת ותופחת של לקחים משדה הקרב, התבטאויות ציניות וחשדנות כלפי מה שהתרחש לפני מלחמת יום הכיפורים, בזמן המלחמה ואחריה, אין בנמצא רעיון קונסטרוקטיבי אחד. רק יחס בוטה של דור המדינה כלפי מי ששלח אותם ל"תופת של המלחמה הארורה ההיא". אין הם מציעים אג'נדה של ממש, או מסגרת רעיונית משל עצמם המחדשת משהו.

וגם ערעור סמכותם של בני הדור שקדם להם מלווה מאז 1973 בדבר אחד בלבד: ספקנות כלפי השקפת העולם של הדור הקודם. הטלת ספק במהות הציונות (ערעור שהפך להתכתשות לאחרונה בעד או נגד הפוסט-ציונים), הטלת ספק בזכותנו על ארץ ישראל השלמה, ספקנות כלפי היחסים בין ישראל והעם היהודי וכיוצא באלה.

מאז שלהי 1973 גיבש דור שלם של צעירים – לוחמי מלחמת יום הכיפורים – סגנון ביטוי בוטה והפגנתי כלפי דור בוני המדינה. זאת למרות שלדור בוני המדינה היה חזון שאותו ניסו להגשים, והשקפת עולם מגובשת שלאורם גידלו את בניהם. נראה שדור המדינה שלחם במלחמת יום הכיפורים מטפחים אג'נדה ביקורתית ותו לא.

חמי שלו, כתב בעל טור במהדורת השבת של היומון "ישראל היום", משלב במאמרו (17.9.2010) דברים לזכרו של חבר טוב. באמתחתו אין בשורה חדשה. חיפשתי. מה שיש בכתבתו למכביר הן מילים המקטרגות על בני הדור הקודם:

"מלחמת יום הכיפורים הייתה המלחמה של "הדור שלי", שנולד אחרי קום המדינה להורים בוגרי תש"ח או ניצולי שואה וחי בצל החוויות והטראומות שלהם… [הדור שלי] למד בסוף היסודי או בתחילת התיכון בתקופה ההרואית של מלחמת ששת הימים, והתגייס בתחילת שנות ה- 70 מתוך אמונה נאיבית בצדקת הדרך ותושיית המנהיגים."

גם יעקב עמידרור ("ישראל היום" 17.9.2010) מעלה על הכתב רשימת לקחים שהפיק מאותה מלחמה, וגם הוא אינו מחדש דבר:

"לקחים חשובים מן המלחמה: ראשית, אסור להיות שאננים. כל תשובה יש לבדוק בספקנות, כי רבות מהן ניתנות מתוך ביטחון עצמי מופרז. הזלזול ביריב והיוהרה הם אם כל חטאת. יש לדחות כל רעיון המסתיים במשפט "אל תדאגו, יהיה בסדר… יש להיות פתוח לדעות אחרות ולעודד את מי שחושב אחרת לומר את דברו… עבור בני דורי מלחמת יום הכיפורים היא מלחמה שעוד לא מוצו לקחיה, עוד יש מה ללמוד ממנה".

בדומה לחמי שליו וליעקב עמידרור, גם עוזי דיין מציג לקחים שאינם מחדשים דבר:

"היום, 37 שנה אחרי המלחמה ההיא, חיוני לחזור ולשנן את לקחיה כיוון שעולמנו חוזר לאי ודאות מזרח-תיכונית… נכון, אסור להתכונן למלחמה הקודמת, ולמדנו גם את מגבלות הכוח, אבל גם אסור לשכוח את לקחיה של מלחמה, שלולא כוחנו היינו מאבדים בה את ארצנו, את מולדתנו ואת בית אבינו…. שני לקחי נכס צאן ברזל: הצורך להיות תמיד חזק ומוכן. שנית, לאמונת הלוחם ולטריטוריה חשיבות ראשונה במעלה"

מסרים דומים כלולים גם בדבריו של ח"כ זבולון אורלב:

"המחדל שהעמיד את מדינת ישראל בפני סכנה מוחשית נבע מרפיון ומביטחון עצמי שאין לו כל בסיס. נכון שמאז נבנו מנגנונים רבים שימנעו דעת יחיד בהכרעה לאומית, כמו המל"ל, אגפי המודיעין ומשרד החוץ, אבל הלקח הבסיסי הוא שלעולם מדינת ישראל לא יכולה לקחת סיכונים וההיערכות שלנו צריכה תמיד להיות על פי התסריט הגרוע, לא האופטימי. כך צריך להתייחס לסכנה הגרעינית האיראנית או לאיומי הטרור הג'יהאדי או לאיומים הסוריים."

דור הולך ופוחת. אילו בני דור המדינה היו מגבשים השקפת עולם משלהם, עם אג'נדה ואסטרטגיה להגשמתה, היה ברור לאן חותרים הגאי ספינתם ולאן הם מוליכים אותנו. לא זו בלבד שיכולנו לומר שהמבול מאחורינו ולהשתחרר סופית מכבלי העבר, היינו גם פורצים ודוהרים קדימה בכל אותן סוגיות שבהן אנו תקועים כיום עמוק. אבל דבר שכזה איננו בנמצא.

הדור שנולד עם קום המדינה "תקוע". אם אפשר לדבר על תהליך סוציולוגי בונה של דור, בעל השקפת עולם שונה משל דור ההורים, אזי על הדור שנולד עם קום המדינה אפשר לומר שהם בשלב ההתחלתי בלבד של התהליך, הם רחוקים מכדי גיבוש כ"יחידה דורית" בעלת השקפת עולם משלה. (ילדים בסדר גמור, חנה יבלונקה)

הטקס הממלכתי שהתקיים ב- 2010 בהר הרצל הנו הסמל בהא הידיעה לדלות הרוח של הדור. באזכרה ממלכתית זו איש לא ייצג את הממשלה. והתירוץ לכך היה נבוב: "פרוטוקול הממשלה אינו מחייב השתתפות נציגיה בטקסים לחללי מלחמות ישראל". בטקס שוב חזרה המנטרה כאשר יו"ר הכנסת, רובי ריבלין, אמר: "הלקח המרכזי של המלחמה הוא חובתנו שלא לשקוע באשליות נוחות, המתיישבות עם מאווי הלב על חשבון העובדות. לא לשוב ולהתמכר לאיזו אשליה חדשה-ישנה, שהנה הגענו סוף-סוף אל המנוחה והנחלה".

ג'קי לוי ("ישראל היום" 17.9.2010) מסכם את כל זה כך:

"נדמה לי שהישראלים הראויים ביותר לסליחה הם אלו שהיו בחורים צעירים בזמן המלחמה ההיא. דור ההורים שלי – היום הם בני 65 בערך – שלעולם לא חזרו להאמין במה שחונכו עליו. המהלומה שספגו הדור הזה זרקה את ישראל לפינות החשוכות ביותר שלה – הציניות הגרגרנית חסרת הלב או הגבולות. ציניות של מי שחי על זמן שאול… דויד גרוסמן מדבר על תרבות חלולה,… הכל נובע מאובדן האמונה והנאמנות לערך כלשהו, חוץ מהערך "אל תהיה פראייר". אל תוך הוואקום התפרצו בולמוס קניות, כרס של בורקס, רוגלעך ושניצל. מפלגת קדימה, ערוץ 2, נופשוני הכל כלול, מכבי תל אביב כדורסל. החלטוריזם החוגג, הבוז לכל סוג של מקצוענות, חוץ מזו של יועצי תקשורת ועו"דים. הסלידה מכל עמידה על עקרונות חוץ מעקרון ההצלחה בכל מחיר – כל אלה לעניות דעתי, נולדו שם, בטראומה ההיא שטילטלה את המפרקת של היישוב העברי… מטבע הדברים רוב הגאי השליטה של מדינת ישראל נמצאים בידיהם של בני אתו דור. הם בגיל הנכון והם יושבים בראש כל פירמידה, אף על פי שלא ברור כמה רחב הבסיס שמתחת רגליהם … הם סוחבים משהו שהוא לא רחוק מהלם קרב קולקטיבי. לא כולם מקשה אחת, מובן שלא, אבל חלק גדול מהם כבר לא מאמין בכלום… יש סיבות טובות לכעוס עליהם, לא חסרים נימוקים למה חייבים להחליף אותם מיד. הנה, עוד סיבה אחת לסלוח"."