תגית: דולנד טראמפ

הנעלם הגדול בבחירות לנשיאות 2020

האם אובאמה היה טוב או רע לשחורים? האם המפלגה הדמוקרטית היטיבה עם השחורים? ספקולציות יש, אבל הניסיון אומר שעד לרגע האחרון לא נדע אם זאת תהיה הסוגייה הנפיצה שעל פיה יקום או יפול דבר. וכמו תמיד, מי שיצעק חזק יותר ירוויח. (בעימות הטלויזיוני האחרון ,23.10.2020, טראמפ טען שהוא היחיד באולם שאיננו גזען. הוא האשים את ביידן שבמשך 8 שנות ממשל אובאמה לא נעשה דבר לטובת השחורים וההיספנים, ושהכל דיבורים – אולי יש בזה משהו).

אולי הסוגייה הנפיצה בבחירות 2020 לנשיאות ארה"ב איננה הטיפול הכושל של טראמפ בקורונה?

לציבור יש זיכרון קצר. ואם לא די בכך, בכל רגע נתון נמחק הספין החם התורן מהתודעה, ומתחלף בספין חדש. זה מחריף ביתר שאת בתקופת בחירות. המתמודדים, עד כמה שלא ישתדלו, תככב לה במפתיע בראש סדר היום סוגיה "חדשה", אפילו חדשה לגמרי, או אולי, מחודשת. לצורך המחשה, מי זוכר כיום את הלהט, הזעם, התסיסה, ההתעוררות רבתי והאווירה בארה"ב ובעולם, בעקבות רצח ג'ורג' פלויד והזעקה: "Black lives matter". זאת סוגייה מורכבת ורבת שכבות – המיעוט השחור, המשטרה, התיקון השני לחוקה, אי-שוויון חברתי ואזרחי – והיא, או חלק ממנה עלולים לפרוץ בעוצמה מחודשת אל השיח הציבורי ממש לפני יום הבחירות הרשמי.

סוגייה חמה עכשווית היא הטיפול בקורונה במהלך המשמרת של ממשל טראמפ. היא כבשה את תשומת לב הציבור ומחקה, או טשטשה, את שאר הבעיות הנפיצות שאכלסו את הזיכרון והשיח הציבורי. ואם מנבאים לסוגיית הקורונה חיים ארוכים בראש מצעד הכותרות, תסמכו על הדמוקרטים: הם כבר ידעו איך למנוע ירידתה מקדמת הבמה.

מנגד, הרפובליקנים יעשו נכון אם יתקפו וינגחו בדמוקרטים בכך שיזינו את הכותרות בסוגיה נפיצה, זו או אחרת, רק כדי לתת קונטרה למחנה הדמוקרטי. מה גם שמתקפת פתע היא התחמושת הטובה ביותר. השתלטות על שיח "הרחוב" והרשתות החברתיות באופן שקשה יהיה להתעלם מססמאות שרצות בהם ועושות כותרות. סוג של "פצצה". ורצוי שהיא גם תפתיע ותתפוס את המחנה היריב על חם. וכל מי שסבור שאני מעוניינת להביס את המחנה הדמוקרטי – טועה.

סוגיה פוטנציאלית לניגוח המחנה הדמוקרטי היא הטיפול במיעוטים, ובעיקר בשחורים על ידי המחנה הדמוקרטי לאורך השנים.

We were Eight Years in Power
We were Eight Years in Power Credit: Wikipedia

"מה עוד אפשר לחדש בסוגיית הטיפול באפרו-אמריקאים אחרי רצח פלויד"?

כיום יש הזדמנות בלתי חוזרת להפיץ ידיעות נשכחות, כמו הזנחה יחסית של המיעוט האפרו אמריקני בתקופת ממשל אובאמה ואי-קיום הבטחותיו הגרנדיוזיות בתקופת מסע הבחירות ובמהלך שמונה שנות שלטונו.

ומניין שואבים פרטים רלוונטיים? התשובה מפתיעה. המקור הנו טא-נהסי קואטס. סופר ואינטלקטואל אפרו-אמריקני מוכשר.

עוד ב- 2017 ראה אור ספרו התיעודי "שמונה שנים שלטנו".

  We Were Eight Years in Power, Ta-Nehisi Coates , 2017

שמונה שנים שלטנו
שמונה שנים שלטנו: טגדיה אמריקאית. קרדיט: הקיבוץ המאוחד

אם הספר התעודי וה"אני מאשים" שבו, יספקו תחמושת לרפובליקנים כנגד הדמוקרטים, את זאת נדע בבוא היום ההולך וקרב. בינתיים, מסתבר שרבים מאלו שכבר החליטו לתמוך בטראמפ, למרות שהם מכריזים על סלידה משקריו והפומפוזיות היתרה שהוא מפגין, טוענים שטראמפ עשה הרבה יותר למען המיעוט השחור בארה"ב וגם באפריקה, בהשוואה למה שעשה למענם אובאמה בכל שמונה שנות כהונתו. או בהשוואה למה שהדמוקרטים עתידים לעשות הלכה למעשה באם ביידן ייבחר כנשיא הבא. מדובר בעיקר באותם אזרחים שהצדק החברתי קרוב לליבם.

"שמונה שנים שלטנו" הוא לא פחות מכתב-אישום חריף של המיעוט האפרו אמריקני נגד אובאמה ובעקיפין, נגד המחנה הדמוקרטי (הבטחות שלא קוימו; והטענה כי זה בדנ"א של הדמוקרטים). אובאמה מתועד בכל אחד מהמאמרים שבספר כמי שבמשך כל שמונה שנות שלטונו הבטיח למיעוט האפרו אמריקני הרים וגבעות ובסוף לא קיים. אובאמה מואשם בכך שיישר קו עם הלבנים. הוא לא רצה להפחיד אותם. וגם בכך שהעמדות בזמן שלטונו היו מתונות מדי ולא התמקדו בגזע אלא במרחב הפתוח, בכולם.

במאמר האחרון ב"שמונה שנים שלטנו" קואטס מסכם את כהונת אובאמה. זה מאמר מאוד ארוך שמבוסס על ה"שילומים מגרמניה". על סמך מודל השילומים שהעבירה גרמניה לנפגעי השואה החיים בעולם ובישראל, קואטס טוען שלצאצאי העבדים שהוגלו מאפריקה לארה"ב מגיעים "שילומים" ממשלת ארה"ב. הפרט החשוב כאן הוא הפרסום הנרחב שהספר גרר אחריו בזכות כישוריו של קואטס. חלק מהגדולה של קואטס היא יכולתו להכניס את הנושא למיינסטרים. שכן כאשר המאמר ראה אור הוא הפך לנושא מרכזי בשיח הציבורי. נקודה חשובה בעת הזאת, לקראת מועד הבחירות.  

להצית את דעת הקהל ברגע האחרון

ב"שמונה שנים שלטנו" קואטס מאגד שמונה מאמרי מפתח שפרסם לאורך שמונה שנות כהונתו של אובמה במגזין "אטלנטיק", בין השנים 2008 ו- 2016. מאמרים שהוא שוזר יחד לנרטיב מרתק המשולב בניתוח מפוכח של גזענות, פערים מעמדיים, עוולות היסטוריות מתמשכות והדרכים הנכונות והיעילות לתבוע ולהשיג תיקון ופיצוי.

מן הראוי להזכיר גם את אפקט ספרו הקודם, רב-המכר, של קואטס, "בין העולם וביני" – שבו הוא ביסס את מעמדו כאינטלקטואל האמריקאי השחור המוביל של דורנו.

לאחר שביסס את מעמדו כאינטלקטואל גם ב"שמונה שנים שלטנו", קואטס מסוגל להצית את דעת הקהל עתה, אם יבחר בכך, באמצעות הפרספקטיבה הביקורתית החריפה והמקורית שלו, שיש לה תוקף לא רק בארה"ב, המתקשה למחות את כתם העבדות, אלא גם בארצות אחרות הגוררות מורשת מבישה של דיכוי, נישול וביזה.

=========

לקריאה נוספת: אתר ה- BBC:

Joe Biden: Where does Joe Biden stand on key issues?

כתבה המנתחת את הסוגיות החשובות ואיך ביידן מתמודד איתן:

הטיפול בקורונה; אבטלה/רווחה; גזענות; משבר אקולוגי; מדיניות חוץ; מערכת הבריאות וביטוח בריאות; מהגרים; חינוך.

Donald Trump policies: Where does the president stand on key issues?

כתבה המנתחת את הסוגיות החשובות ואיך טראמפ מתמודד איתן:

אבטלה/רווחה; מסחר; מדיניות חוץ; מהגרים; מערכת הבריאות וביטוח בריאות; משבר האקלים; מאגר נתונים לצורך פיקוח על התנהלות המשטרה; פיקוח על רכישת נשק (התיקון השני לחוקה).

פספוס הזדמנות וכישלון רטורי

פספוס הזדמנות בזירה הפוליטית איננו עניין של מה בכך. המקרה של הנאום הראשון של הנשיא טראמפ בפני שני בתי הקונגרס האמריקני, הוא דוגמא חיה וטרייה לפספוס וכישלון רטורי.

*******************************************

Donald_Trump_official_portrait

תצלום רשמי של הנשיא האמריקני דונלד טראמפ. מקור: ויקיפדיה

אחד הדברים שהרשימו אותי כשצפיתי בנאום שנשא טראמפ בקונגרס היה חוסר היכולת שלו לנצל את השעה שהוקצבה לו. הוא לא הצליח לייצר לעצמו תדמית כריזמטית תוך כדי מניפולציה של השיח הרטורי – שיח המתנהל בין נואם ובין קהל שכל שמתאפשר לקהל הוא למחוא כפיים.

טכניקת ה- Applause Surfing

יש המכנים את טכניקת ה– Applause Surfing – גלישה על-גבי מחיאות הכפיים. ויש המכנים אותה "סירוב לקבל מחיאות כפיים". מדובר במניפולציה של השיח הרטורי המתנהל בין נואם לבין קהלו, שהשתתפותו בשיח נעשית באמצעות מחיאות כפיים. נואם מציב לעצמו מטרה חשובה: הוא שואף להציג תדמית מהימנה ואישיות כריזמטית. במהלך ה"שיח" שמתנהל בינו לקהל, הוא יוצר תחילה את הרושם שהוא לא "הזמין" מחיאות כפיים מהקהל; הקהל היה אמור להיאזר בסבלנות ולהשתתף ב"שיח" בנקודה מאוחרת יותר בנאום. כאשר הקהל בכל זאת מוחא כפיים, וניכר שהוא מקשה על הנואם להתגבר על הרעש ולהמשיך בדבריו,  הטכניקה שלו הצליחה. כנואם הוא הצליח ליצור רושם שהקהל התרשם מאישיותו וממהימנותו עד כדי-כך שלא יכול היה להתאפק מלהגיב בחיוב על הנאום והנושא הספציפי שבו.

מתי רצוי להשתמש בטכניקה?

שימוש בטכניקה זאת עשוי לחולל שינויים משמעותיים בתדמיתו הציבורית של המנהיג. מנהיגים פוליטיים שמשתמשים בה נחרתים בזיכרון בני עמם וגם אצל ציבורים נוספים, בזכות מיומנותם זאת. מנהיגים בני זמננו, כמו מרטין לותר קינג, ג'ון קנדי, מרגרט תאצ'ר, ידעו לעשות זאת בהצלחה. גם הנשיא ברק אובמה בנאום לאומה בשנת 2013, הצליח ליצור רושם כי לא ניסה ל"הזמין" מחיאות כפיים, ועכשיו, כשהקהל מריע לו, הוא מתקשה להתגבר על הרעש, ולגרום לקהל לשמוע את דבריו. זהו הישג אדיר שכן, מנהיג פוליטי מנסה לגרום לקהל להפנים היטב את המסרים שלו. שימוש נכון בטכניקה יוצר רושם שמחיאות הכפיים משדרות הסכמה חד-משמעית של הקהל עם דברי הנואם. הנואם וקהלו נשמעים כאילו שניהם משדרים על אותו גל בדיוק.

מנקודת מבט חיצונית נראה שהמסר נקלט היטב על ידי הקהל ושהרושם שהוא הותיר כה עז עד כי הקהל אינו מסוגל להתאפק עוד ופורץ במחיאות כפיים – מה שמאותת לנואם שהקהל "אישר" את הדברים שנאמרו.
בשבחי הטכניקה הזאת מדברים מומחים לרטוריקה פוליטית, דוגמת מקס אטקינסון הבריטי. אטקינסון ניתח את כישריו הרטוריים של ראש ממשלת בריטניה לשעבר, דיויד קמרון, במהלך כהונתו. תובנותיו העיקריות הן שבכדי להצטיין בשימוש בטכניקה ש"מגבירה כריזמה ואתוס", דרוש ביטחון עצמי רב, נחישות, ואומץ לב.

מנהיגים פוליטיים בני זמננו, כמו מרטין לותר קינג, ג'ון קנדי, מרגרט תאצ'ר הכירו את רזי הטכניקה והיטיבו להשתמש בה בעיתוי הנכון. גם הנשיא ברק אובמה, בנאומו לאומה בשנת 2013, הצליח בכך. בנאומו יצר רושם כי לא ניסה ל"הזמין" מחיאות כפיים. וכאשר הקהל הריע לו, הוא המחיש שקשה לו להתגבר על הרעש ולגרום לקהל לשמוע את דבריו. זהו הישג אדיר למנהיג פוליטי שמנסה לגרום לקהל להפנים היטב מסר חשוב כדוגמת מסר הנוגע לנושא שנוי במחלוקת. שימוש נכון בטכניקה יוצר רושם שמחיאות הכפיים מבטאות הסכמה חד-משמעית של הקהל עם דבריו של הנואם והתלהבות ממנו. הנואם וקהלו נשמעים כאילו הם משדרים על אותו גל בדיוק.

דוגמא חיה לשימוש בטכניקה, מימי כהונתו של הנשיא ברק אובאמה.

ב- 2013 הנשיא אובמה פנה אל הציבור האמריקני באירוע השנתי – "נאום לאומה".

בנאום נעשה ניסיון לשכנע את הציבור שהוא, כנשיא האומה, מסוגל לאכוף את תקנות המגבילות את זכות האזרח לשאת נשק ולהשתמש בו אך ורק למטרות של הגנה עצמית.

מה מצאנו בנאום של טראמפ (28 מרץ 2017) והאם יש סיכוי לשיפורים

קשה לומר שבנאום הראשון של הנשיא דונלד טראמפ בפני שני בתי הקונגרס האמריקני הוא עשה שימוש מוצלח ומועיל בטכניקה של "סירוב לקבלת מחיאות כפיים". במהלך נאומו הנשיא אובמה זכה אמנם במחיאות כפיים רבות ורמות, אבל אלו היו "מוזמנות" – באמצעות טכניקה לשונית השתולה בנאום, שמרמזת לקהל על-ידי אתנחתה מתי עליו למחוא כפיים. הטכניקה היא לחדול לנאום ולהמתין עד שמחיאות הכפיים דועכות, ורק אז להמשיך בנאום.

בשני מקרים בהם נראה היה שטראמפ מאמץ את טכניקת הסירוב בנאומו זה – דהינו, בתחילת הנאום, כשדיבר על זכויות מיעוטים, החל מאפרו-אמריקנים וכלה בקהילת היהודים, ולקראת סיום הנאום, כשדיבר על אמריקה כאומה שמדינות בעולם מבקשות להיות בת-בריתה הודות למוניטין שלה בשתי מלחמות העולם ובמלחמה הקרה – בשני המקרים עלה בידו, איכשהו, לנצל כראוי את טכניקת הסירוב.

מנקודה 0.39: הדאגה של ארה"ב נתונה בראש ובראשונה לזכויות אזרח, בעיקר מיעוטים

אדרבא, מאחר שלא היה בטוח אם יצליח לנצל הטכניקה האולטימטיבית של הגברת הרושם האישי שלו בקרב שני בתי הנבחרים, טראמפ בחר, ליתר ביטחון, להשתמש בטקטיקות של פאתוס וריגוש הקהל, אפקט שאינו תורם לחיזוק מהימנות הדובר בעיני הקהל לאורך זמן (טכניקה "נמוכה"). לדוגמה, טראמפ הציג בפני הקהל אישה צעירה שחלתה במחלה נדירה עוד בהיותה תינוקת, ושהודות ל FDA ניתנה לה תרופה שהאריכה את חייה עד כה, בניגוד לכל התחזיות. הוא גם הציג את אלמנתו של שופט ביהמ"ש העליון, שהיה ידוע כתומך של ערכי החוקה האמריקנית, וארבעה אזרחים שהיו קורבנות לאלימות וטרור. כשדיבר על הצורך בהגדלת תקציב הביטחון, הציג אלמנה צעירה של קצין מחיל הים – וויליאם ריאן אוואן. הוא  סיפר שריאן מת כגיבור מלחמה, ולחם למניעת פעולות טרור. הסיטואציה התפתחה, ומחיאות הכפיים התגברו וגררו את הנשיא טראמפ לנסות אמירה הומוריסטית לכאורה, אך זהירה: "ריאן מביט עלינו מלמעלה בזה הרגע, כי הוא מבין ששבר את שיא מחיאות הכפיים הערב". בהמשך הוסיף ודיבר על ערך ההקרבה וציין – "ריאן הוא דוגמא ומופת נצחי לאהבת המולדת, לעולם לא נשכח אותו".

כאמור השימוש בטכניקת הסירוב לקבלת מחיאות כפיים, ששולב בנאום בדקות האחרונות שלו, היה מוצלח יחסית. מדובר בהתייחסותו של טראמפ אל תקציב הביטחון ואל הסוגייה החשובה באמת – עתידה של האומה בזירה העולמית והבריתות הצפויות לה עם מדינות העולם. וכך אמר:

מי שרוצה לעמוד על קנקנה של אמריקה כבת ברית נאמנה, די לו שיתבונן בבניה הלוחמים הדואגים לביטחון העולם. די לו אם ידע שאמריקה הייתה שותפה לברית בין מדינות במהלך שתי מלחמות עולם.

תשואות נשמעו בנקודה זאת, במקביל לדבריו, מה שהכריח את טראמפ לעצור לרגע ואז, למרות שמחיאות הכפיים לא שכחו, הוא המשיך וציין גם את תקופת "המלחמה הקרה".

האם טראמפ יצליח לעשות מניפולציה בשיח הרטורי?

מנהיגים בעלי שיעור קומה בימינו, בעיקר במעמד רם ונישא, מרבים לנסות את כוחם ברטוריקה מנצחת. השאיפה שלהם היא להגביר את האתוס (המהימנות האישית) מעל לכל. גם השאיפה להיזכר בהיסטוריה העולמית והמקומית כמנהיג בעל כריזמה שווה כל ניסיון ומאמץ. בפועל, שימוש מוצלח בטכניקה של "סירוב לקבל מחיאות כפיים" שמור בדרך כלל לבעלי נחישות, ביטחון עצמי ואומץ. האם טראמפ יצליח לייצר תדמית כריזמטית על-ידי מניפולציה של השיח הרטורי, או שמא יעדיף לדחות לעת-עתה את השימוש בטכניקה עד שישתכנע שהוא מסוגל לכך  במידה ניכרת, דוגמת דיויד קמרון ואחרים? זאת השאלה הגדולה שתיקבע את איכות כהונתו של טראמפ כנשיא ארה"ב.