Tag Archives: דוד גרוסמן

קליפת אגוז וסוס אחד נכנס לְבר

מזמן לא השתמשתי בסופרלטיבים: "מקורי", "מצוין", "יצירת מופת", כדי לתאר את גודל הנאתי מקריאת ספר. האחרונים של איאן מקיואן ודוד גרוסמן ראויים לכל הכתרים. הקריאה בהם העניקה לי הרגשה שזכות גדולה נפלה בחלקי. הסיבה לכך שאני כורכת את שניהם יחד אינה בהכרח פועל יוצא של זכייתם בפרס בוקר – האחד בוקר בינלאומי (2017) והשני בוקר (1998). אלו שני סופרים שיכולים להתהדר בכך שהצליחו לייצר כאן תבנית סיפור מאוד מקורית.


קליפת אגוז – איאן מקיואן, ספרייה לעם הוצאת עם עובד, תרגום מאנגלית – מיכל אלפון, 2017, 191 עמ'.                                 Nutshell, by Ian McEwan, 2016, USA: Penguin Random House

סוס אחד נכנס לְבָּר – דויד גרוסמן, הספרייה החדשה הוצאת הקיבוץ המאוחד/ ספרי סימן קריאה, 2014, 198 עמ'.


אומרים שהקיץ הוא "עונת המלפפונים". לעתים זה כך בכל הנוגע לתערוכות אומנות, קולנוע, ומופעי בידור למיניהם. אי אפשר לומר זאת על עולם הספרות העכשווי.

החגיגה השנה החלה בשבוע הספר העברי ומשם המשיכה הלאה לכותרים החדשים שהצטרפו לארון הספרים שלנו, כולל תרגומים לעברית של ספרים נבחרים. מתוך ההיצע הרב קראתי לאחרונה שני ספרים.

למעשה גמאתי אותם בזה אחר זה: קליפת אגוז של איאן מקיואן וסוס אחד נכנס לְבר של דויד גרוסמן. שניהם מהסוג ה"דק", בקושי 190 עמודים, כשכל עמוד הוא עולם ומלואו. אם לפי המיתוס, רק בספר עב-כרס אפשר לשקוע עד כדי ניתוק טוטלי, שניהם מנפצים את המיתוס. הם ייחודיים במובן של מסירת סיפור חיים בדרך מקורית. בנוסף, בכל אחד מהספרים משתלבים יסודות טרגיים ביסודות קומיים. את קליפת אגוז אפשר להגדיר כקומדיה פילוסופית מלוּוָה בטון טרגי. ואת סוס אחד נכנס לבר ניתן להגדיר כטרגדיה קיומית מלוּוָה בטון קומי.

קליפת אגוז: קומדיה פילוסופית מלווה בטון טרגי

בהשוואה שערך הוושינגטון פוסט בין המחזה "המלט" של שייקספיר לספר "קליפת אגוז", במונחים של טרגדיה או קומדיה, המלט מוגדר כ"טרגדיה קיומית מלוּוה בטון קומי", ואילו קליפת אגוז מוגדר כ"קומדיה פילוסופית מלוּוה בטון טרגי".

העלילה בקליפת אגוז של מקיואן נמסרת לקורא על ידי עובר ברחם אימו. העובר מאזין מתוך מקומו ברחם לכל רחש המגיע לאוזניו, החל מקלטות שמשמיעה אמו ובהן הרצאות מרתקות, מוסיקה וכלה בשיח סביבתי, ועל כל זה הוא מגיב. לעתים בבעיטות בבטנה של אמו ולעתים בתגובות כמו שיהוקים ועוד.

בנסיבות ובמונחים לא-ריאליסטים, גם עובר הוא ישות שמסוגלת להתחבט בשאלת הקיום האנושי. מקיואן יוצר מקבילה לסיטואציות במחזה השייקסיפרי המלט באמצעות העובר. השחקנים המרכזיים במחזה השייקספירי הם אביו של המלט, שבדומה לו גם אביו של העובר בקליפת האגוז הוא האיש הטוב. אמו של המלט, גרטרוד, שבדומה לאמו של העובר בקליפת אגוז הן דמויות אהודות בעיני המלט והעובר, בהתאמה. השחקן המרכזי השלישי בהמלט הוא הדוד קלאודיוס, שבדומה לדודו של העובר בקליפת אגוז, הוא הרוע בהתגלמותו.

המילים במחזה השייקספירי, "להיות או לא להיות", שבהן המלט פותח את המונולוג שלו, הן גם תמצית התלבטויותיו של העובר בנוגע לחיים. בצדק נטען שקליפת אגוז הוא "המלט בזעיר אנפין." כשם שהמחזה השייקספירי "המלט" מגולל את קורות משפחתו של המלט, שהיא משפחת המלוכה בשוודיה, כך גם בקליפת אגוז העובר מגולל את קורות משפחתו הבריטית (במאה ה-21). ובאנגלית, "קליפת אגוז": In a] nutshell] הוא אכן קיצור/תמצית של משהו.

סוס אחד נכנס לְבר

טרגדיה קיומית מלווה בטון קומי

סוס אחד נכנס לבר – דוד גרוסמן. ציור העטיפה: רוי ליכטנשטיין, "מוריד בפניך את הכובע!" (Coup de chapeau)

גם סוס אחד נכנס לְבר של דוד גרוסמן מגולל סיפור חיים בדרך מקורית ויצירתית. הספר קורץ לקורא בעודו נחשף לכותר. "ואם הכותר 'סוס אחד נכנס לבר' נשמעת לכם כמו התחלה של בדיחה, הרי שלא טעיתם בהרבה." (מתוך מאמרה של רותי קלמן).

הפתיח הטיפוסי לסוג מסוים של בדיחות, שמופיע בכותר של הספר, מציב בעל-חי כאובייקט בעל תכונות אנוש. המטרה בבדיחות מסוג זה היא בדרך כלל לשים ללעג תכונות אנוש מסוימות.

הנה דוגמא. בוודאי שמעתם על הארנב שנולד כולו שחור חוץ מהאוזן השמאלית שלו שהייתה בלונדינית. בסביבה היו שני כפרים של ארנבים, ארנבים שחורים וארנבים בלונדינים. והיה ביניהם ריב גדול. הארנב הלך לכפר של השחורים ונידו אותו משם כי הייתה לו אוזן בלונדינית. הוא הלך לכפר של הבלונדינים וגם משם נידו אותו, כי הוא היה שחור חוץ מאוזן אחת. הוא היה אובד עצות. ממש לא ידע מה לעשות. ואז הגה רעיון. הוא הלך לפסי הרכבת ושם את האוזן הבלונדינית על הפסים כדי שהרכבת תדרוס את הצבע הבלונדיני ואז הוא יהיה כולו שחור. כשהגיעה הרכבת היא לא דרסה רק את האוזן. היא הורידה לו את כל הראש.

מוסר השכל: לא שווה לאבד את הראש בשביל חתיכה בלונדינית.

הבחירה של גרוסמן בסוס ככותר לספרו אינה סתמית. היא מרמזת על טרגדיה קיומית ומוסיפה לה גוון קומי. לסוס מאפיינים מובהקים. הוא סוס מרוץ, אבל בעיקר סוס עבודה. הסוס מייצג אדם העמל כל חייו ומגיל אפס הוא סופג טראומות. כך מסתבר עלה גם בגורלו של דובל'ה ג'י. הוא היה סוס עבודה, עמל כל חייו – עמל סיזיפי. כל שנותר לו הוא לסיים יום עמל מפרך בפאב שם יוכל להטביע את תלאותיו בכוס משקה חריף.

הטרגי צבוע בגוון קומי אבל נשאר טרגי, בדומה לאמירה בדבר הליצן הבודד והעצוב שמייחסים לקומיקאי והסטנדאפיסט האמריקני, רובין וויליאמס, "אני חושב שבני האדם העצובים ביותר יוצאים מגדרם כדי לשמח בני אדם אחרים. והסיבה לכך היא שהם מכירים היטב את ההרגשה להיות חסר-ערך לגמרי ורוצים למנוע מאחרים לחוות אותה."

I think the saddest people always try their hardest to make people happy because they know what it's like to feel absolutely worthless and they don't want anyone to feel like that.

דובל'ה ג'י הוא סוס עבודה, והבידור הוא רק מראית עין שמחפה על הצורך שלו לפרוק את מצוקת יומו בפני העולם.


לעניות דעתי, הן גרוסמן והן מקיואן היטיבו הפעם מעל ומעבר לבנות עלילה בדרך חדשנית ומבלי לייגע. אני מאחלת לקוראי הספרים שבינינו, שיזדמן לנו לעתים קרובות לשים יד על ספרות שהקריאה בה תענג ותנעים את זמננו.