תגית: דוד גרוסמן

דבש אריות

בדבש אריות (2022) – סיפור שמשון, הסופר דוד גרוסמן מתגלה במיטבו, ומסב לקוראיו הנאמנים קורת רוח יתרה. לא זו בלבד שהסיפור מרתק כשלעצמו, הדיון בדילמות שגרוסמן מעורר סביב הסיפור המקראי הוכיח לי שזאת השיטה הנכונה להוראת התנ"ך.

מה טעם נטל גרוסמן לידיו דמות מקראית כדי לבחון אותה ואת סיפור חייה? השאלה צצה מיד בעמוד הראשון של הספר. גרוסמן נוקט בטקטיקה ספרותית שאיננה אופיינית לו כסופר, שמחדדת עוד יותר את התהייה בדבר מטרת הספר והחידוש שבו – במקום סיפור, הוא מצטט ארבעה פרקים שלמים מתוך ספר שופטים (פרקים יג-טז). בכך גרוסמן מוודא שהקורא יעיין בגרסה התנ"כית, ויתאפשר לו להיזכר את מה שלמד בעת שחבש את ספסל הלימודים. הפסוקים המצוטטים נבחרו על ידי מחבר התנ"ך כדי להנציח את סיפורו של שמשון בתקופה בה ממלכת יהודה נשלטה על ידי פלישתים. קריאה חוזרת של הפסוקים היא הבסיס שאליה הקורא אמור להתחבר.

מכאן והלאה גרוסמן בוחר לגעת בפרטים הסתומים, לדעתו, ושלכן הם דורשים עיון מעמיק. צריך לומר שקדמו לגרוסמן סופרים שהתייחסו לאותו סיפור מקראי שבספר שופטים, והעניקו עומק ונפח לדמותו של שמשון. גרוסמן מזכיר את חלקם במהלך הכתיבה, תוך שהוא שואב מהם הסברים לשאלות שהוא מעלה. על בסיס התובנות שהוא שואב מקודמיו, הוא יוצר את היצירה הנפלאה שלו על שמשון. ניכר כי בטרם שהתמסר לכתיבת הסיפור שלו אודות שמשון המקראי, גרוסמן נחשף לחומר רקע רב סביב חייו ודמותו של שמשון. תוך כדי הכתיבה גרוסמן גם מפנה את הקורא לטקסטים מתחום השירה שנכתבה סביב אירועים בחיי שמשון המקראי, וגם לשימוש שנעשה בשם "שמשון", בצירופים שונים כמו, שמות יחידות צה"ליות.

מעניינת במיוחד ההפנייה לציור "לכידת שמשון" (1630), מאת הצייר הפלמי הנודע, אנתוני ואן דייק. נראה שגרוסמן למד ממנה פרטים שוון דייק החליט להנציח, המתארים את מה שואן דייק מזהה בציור.

ון דייק, לכידת שמשון, קרדיט: ויקיפדיה.

העובדה שגרוסמן בחר לתאר לפנינו בגוף הספר הדק שלו את הפרטים הבולטים בציור, שכנעה אותי שגרוסמן התרגש כשנחשף ליצירה וזו הטביעה את חותמה עמוק בנפשו. וכך הוא כותב, "בציור, שמשון מביט במבט קורע-לב בדלילה ברגע שהפלישתים פורצים לחדר, אוחזים בו וקוראים אותו מעליה, פניה של דלילה נפנות לעברו בתערובת מוזרה של סיפוק על הצלחתה, אך גם של צער ורוך. ידה הנשלחת לעבר פניו מחווה תנועה שיש בה, בעת ובעונה אחת, נפנוף פרידה והתרחקות של ויתור על שמשון, אך גם חמלה, וכמיהה ללטף אותו ליטוף אחרות, מעין צידה לדרך הייסורים שבה הוא עתיד ללכת" (עמ' 110-111).

חרף העובדה שבתחילת הספר מובאים פסוקים מספר שופטים באריכות רבה, ספר דק גזרה זה משכנע ומחכים עד כדי כך שהקורא שוקע בו ושוכח שבידיו דיון בסיפור המקראי ובמיוחד בדילמות ובסיטואציות מחיי שמשון, שמעולם לא נחשפנו אליהן. לשבחו של גרוסמן ייאמר שהספיק לצבור יידע רלבנטי רב במהלך חייו לצורך כתיבת "דבש אריות". יידע שהוא שאב מיצירות ספרות, כמו זו של דוד פישלוב, "מחלפות שמשון", ומסיפורי המקרא, פואמות, ויצירות אמנות. את כל אלו הוא משלב בדילמות הקשורות לסיפור שלו על שמשון, המשתרע על פני 138 עמ' כולל רשימה ביבליוגרפית. תודתי הכנה שלוחה לגרוסמן על העונג ש"דבש אריות" הסב לי.

קליפת אגוז וסוס אחד נכנס לְבר

מזמן לא השתמשתי בסופרלטיבים: "מקורי", "מצוין", "יצירת מופת", כדי לתאר את גודל הנאתי מקריאת ספר. האחרונים של איאן מקיואן ודוד גרוסמן ראויים לכל הכתרים.

הקריאה בהם העניקה לי הרגשה שזכות גדולה נפלה בחלקי. הסיבה לכך שאני כורכת את שניהם יחד אינה בהכרח פועל יוצא של זכייתם בפרס בוקר – האחד בוקר בינלאומי (2017) והשני בוקר (1998). הסיבה היא ששני הסופרים יכולים להתהדר בכך שהצליחו לייצר תבנית סיפור מאוד מקורית.

קליפת אגוזאיאן מקיואן, ספרייה לעם הוצאת עם עובד, תרגום מאנגלית – מיכל אלפון, 2017, 191 עמ'.    (Nutshell, by Ian McEwan, 2016, USA: Penguin Random House).

סוס אחד נכנס לְבָּרדויד גרוסמן, הספרייה החדשה הוצאת הקיבוץ המאוחד/ ספרי סימן קריאה, 2014, 198 עמ'.

אומרים שהקיץ הוא "עונת המלפפונים". לעתים זה כך בכל הנוגע לתערוכות אומנות, קולנוע, ומופעי בידור למיניהם. קשה לומר זאת על עולם הספרות העכשווי.

החגיגה השנה החלה בשבוע הספר העברי ומשם המשיכה הלאה אל הכותרים החדשים שהצטרפו לארון הספרים שלנו, כולל ספרות מתורגמת נבחרת. מתוך ההיצע הרב קראתי לאחרונה שני ספרים.

למעשה גמאתי אותם בזה אחר זה: קליפת אגוז מאת איאן מקיואן וסוס אחד נכנס לְבר מאת דויד גרוסמן. שניהם יצירות ספרות מהסוג ה"דק", בקושי 190 עמודים, כשכל עמוד הוא עולם ומלואו. אם לפי המיתוס "רק בספר עב-כרס אפשר לשקוע עד כדי ניתוק טוטלי", שניהם מנפצים את המיתוס. שני הספרים ייחודיים במובן של מסירת סיפור חיים בדרך מקורית. בנוסף, בכל אחד משני הספרים משתלבים יסודות טראגיים ביסודות קומיים. את קליפת אגוז אפשר להגדיר כקומדיה פילוסופית מלוּוָה בטון טרגי. ואת סוס אחד נכנס לבר ניתן להגדיר כטרגדיה קיומית מלוּוָה בטון קומי.

קליפת אגוז: קומדיה פילוסופית מלווה בטון טרגי

בהשוואה שערך הוושינגטון פוסט בין המחזה המלט של שייקספיר לספר קליפת אגוז, במונחים של טרגדיה או קומדיה, המלט מוגדר כ"טרגדיה קיומית מלוּוה בטון קומי", ואילו קליפת אגוז מוגדר כ"קומדיה פילוסופית מלוּוה בטון טרגי".

העלילה בקליפת אגוז נמסרת לקורא על ידי עובר, מתוך רחם אימו. העובר מאזין ממקומו ברחם לכל רחש המגיע לאוזניו, החל בקלטות שמשמיעה אמו ובהן הרצאות מרתקות ומוסיקה, וכלה בשיח סביבתי. ועל כל זה העובר מגיב, לעתים בבעיטות בבטנה של אמו ולעתים בתגובות כמו שיהוק וכי"ב.

בנסיבות ובמונחים לא-ריאליסטים, גם עובר הוא ישות שמסוגלת להתחבט בשאלת הקיום האנושי. מקיואן יוצר באמצעות העובר מקבילה לסיטואציות במחזה השייקסיפרי המלט. השחקנים המרכזיים במחזה השייקספירי הם אביו של המלט, שבדומה לו, גם אביו של העובר בקליפת האגוז הוא "האיש הטוב" ואמו של המלט, גרטרוד, שבדומה לאמו של העובר בקליפת אגוז הן דמויות אהודות בעיני המלט והעובר, בהתאמה. השחקן המרכזי השלישי בהמלט הוא הדוד קלאודיוס, שבדומה לדודו של העובר בקליפת אגוז, הוא הרוע בהתגלמותו.

המילים במחזה השייקספירי, להיות או לא להיות, שבהן המלט פותח את המונולוג שלו, הן גם תמצית התלבטויותיו של העובר בנוגע לחיים. בצדק נטען שקליפת אגוז הוא "המלט בזעיר אנפין." וכשם שהמחזה השייקספירי המלט מגולל את קורות המשפחה של המלט, שהיא משפחת המלוכה בשוודיה, כך גם בקליפת אגוז. העובר מגולל את קורות משפחתו הבריטית (במאה ה-21). ובאנגלית, "קליפת אגוז": In a] nutshell] הוא אכן קיצור/תמצית של משהו.

סוס אחד נכנס לְברטרגדיה קיומית מלווה בטון קומי

סוס אחד נכנס לבר – דוד גרוסמן. ציור העטיפה: רוי ליכטנשטיין, "מוריד בפניך את הכובע!" (Coup de chapeau)

גם "סוס אחד נכנס לְבר" מגולל סיפור חיים בדרך מקורית ויצירתית. הספר קורץ לקורא כבר בעת שהוא נחשף לכותר. "ואם הכותר 'סוס אחד נכנס לבר' נשמע לכם כמו התחלה של בדיחה, הרי שלא טעיתם בהרבה." (מתוך מאמרה של רותי קלמן).

הפתיח הטיפוסי לסוג מסוים של בדיחות, שמופיע בכותר של הספר, מציב בעל-חי כאובייקט בעל תכונות אנוש. המטרה בבדיחות מסוג זה היא בדרך כלל לשים ללעג תכונות אנוש מסוימות. הנה דוגמא מבדחת: בוודאי שמעתם על הארנב שנולד כולו שחור מלבד אוזנו השמאלית, שהייתה בלונדינית. בסביבה היו שני כפרי ארנבים, כפר הארנבים השחורים וכפר הארנבים הבלונדינים. והיה ביניהם ריב גדול. הארנב הולך לכפר של השחורים ומנדים אותו משם כי יש לו אוזן בלונדינית. הוא הולך לכפר של הבלונדינים וגם משם מנדים אותו, כי הוא שחור חוץ מאוזן אחת. הוא אובד עצות. ממש לא יודע מה לעשות. ואז הוא הוגה רעיון. הוא צועד אל פסי הרכבת , מניח את האוזן הבלונדינית על הפסים בתקווה שהרכבת תדרוס אותה ואז הוא יהיה שחור כולו. כשהרכבת מגיעה סוף-סוף היא דורסת לא רק את האוזן. היא מורידה לו את כל הראש. מוסר השכל: לא שווה לאבד את הראש בשביל חתיכה בלונדינית.

הבחירה של גרוסמן בסוס ככותר לספרו אינה סתמית. היא מרמזת על טרגדיה קיומית ומוסיפה לה גוון קומי. לסוס מאפיינים מובהקים. הוא סוס מרוץ, אבל בעיקר סוס עבודה. הסוס מייצג את האדם העמל כל חייו, אדם שמגיל אפס סופג טראומות. כך מסתבר עלה גם בגורלו של דובל'ה ג'י, הסטנדאפיסט. הוא היה סוס עבודה, עמל כל חייו – עמל סיזיפי. כל שנותר לו הוא לסיים יום עמל מפרך בפאב שם יוכל להטביע את תלאותיו בכוס משקה חריף.

הטרגי צבוע בגוון קומי אבל נשאר טרגי, בדומה למטפורה "הליצן הבודד והעצוב" שמייחסים לקומיקאי והסטנדאפיסט האמריקני, רובין וויליאמס שאמר, "אני חושב שבני האדם העצובים ביותר יוצאים מגדרם כדי לשמח בני אדם אחרים. והסיבה לכך – הם מכירים היטב את ההרגשה של חיים חסרי-ערך ורוצים למנוע מאחרים לחוות אותה הרגשה."

I think the saddest people always try their hardest to make people happy because they know what it's like to feel absolutely worthless and they don't want anyone to feel like that.

משפט לסיום –

גרוסמן ומקיואן היטיבו לבנות עלילה, כל אחד בנפרד, בדרך חדשנית ובלתי מיגעת. אין זה שכיח בימינו לשים יד על ספרות שהקריאה בה מענגת ומנעימה את הזמן. ובאופן כללי, האמירה "אל תביט בקנקן אלא במה שיש בו", נכונה גם כאשר הספר "דק", שכן לעתים דווקא בשל כך הוא עולם ומלואו.