תגית: דוד אלעזר

מאיר צ'רניאק – סיפורו של חייל פשוט בעל עיטור המופת

אהבת המולדת שספג בבית הוריו הובילה את מאיר צ'רניאק, בעודו בבי"ס תיכון, להצטרף לפלוגת הנוער התל אביבית של "ההגנה". על קורותיו בתקופה שבין 1941-49 ועל שירותו בצה"ל כחייל פשוט שהוענק לו עיטור המופת, סיפר מאיר צ'רניאק בראיון תיעודי שהעניק ל"ארכיון לתולדות ההתיישבות בנגב", אוניברסיטת בן גוריון.

מאיר צ'רניאק נולד למשפחה דתית. החל מינקותו, חווה מאיר נדודים ממדינה למדינה. את ארץ הולדתו, רוסיה, עזבה משפחתו כשזו הפכה למדינה קומוניסטית. משם עברה המשפחה לגרמניה, וכאשר מאיר היה בן 10 עלתה המשפחה לישראל. ההורים החדירו בילדיהם ערכים של עבודה, אהבת הזולת, עזרה לזולת והקרבה בעד המולדת. המעבר לישראל, מגרמניה הנאצית, היווה ציון דרך חשוב בחייו של מאיר. חוויה מעצבת של הגשמת הגעגועים לארץ אבות ואהבת המולדת.

ההצטרפות לפלמ"ח

אהבת המולדת שספג בבית הוריו הובילה את מאיר, בעודו בבי"ס תיכון, להצטרף לפלוגת הנוער התל אביבית של "ההגנה". על קורותיו בתקופה שבין 1941-49 ועל שירותו בצה"ל כחייל פשוט שהוענק לו עיטור המופת, סיפר מאיר צ'רניאק בראיון תיעודי שהעניק ל"ארכיון לתולדות ההתיישבות בנגב", אוניברסיטת בן גוריון (26.3.1989):

ב- 1941 הצטרף מאיר ל"המחלקה הדתית בפלמ"ח" בכפר הנוער עיינות. בפסח 1941 מאיר הועבר לפלוגת הדרום של הפלמ"ח. גזרת הדרום כללה את השטח המשתרע בין ראשון-לציון עד נגבה. האימונים נערכו בעיקר בבן-שמן וסביבותיה ולאחר מכן הועברו ליער משמר העמק. בפלוגה זו מאיר התוודע למסורת הפלמ"ח, כאשר בערב שבת ישבו החברים, סיפרנו צ'יזבטים, שתו קפה, ושרו שירים. הם הוכשרו למשימות שלאחר סיום מלחמת העולם, כי היה ברור שאז יתחיל המאבק להקמת המדינה היהודית. הם למדו להשתמש בנשק וערכו סיורים למטרת הכרת הארץ, ובכדי לאסוף מידע לקראת הזמן שבו יצטרכו לפעול. לכן קיבלו את השם "מחלקת הסיירים". "הסיורים המעניינים במיוחד", סיפר מאיר בראיון, "היו אלו שנערכו בהרי חברון. אמרו לנו שזו הפעם הראשונה בהיסטוריה, אחרי 2000 שנה, שפלוגה שלמה של יהודים נכנסת להרי חברון". אחד הפרטים החשובים שנרשמו על ידי החולייה היה מיפוי אפשרויות ההגעה אל אוניות המעפילים. פלוגת הדרום של הפלמ"ח פעלה במרץ להקמתו מחדש של כפר עציון, למרות הוראות "הספר הלבן" שאסר להקים במקום ישוב. כל זה היה ב- 1943". פעילות מעניינת נוספת שהמחלקה של מאיר ביצעה קשורה להקמת היישוב בניצנים.

מלחמת השחרור (1948-49) – עם פרוץ מלחמת השחרור מאיר התגייס כמו כולם והשתחרר ב- 1949. במהלכה מאיר נפצע ממוקש ליד לטרון (אוקטובר 1948).

מלחמת קדש (מלחמת סיני) (1956) – במלחמת קדש מאיר גויס כאיש מילואים לחיל ההנדסה, תחילה כחבלן. אחר-כך הועבר על ידי הצבא לתפקיד של מפעיל טרקטורים וציוד כבד. בכתבה, "תעלה, טרקטור וצל"ש", מאת דב גולדשטיין, מעריב (13.2.1970), מובאים מספר פרטים רלבנטיים: "במבצע קדש סיפחו את מאיר צ'רניאק לטור הצנחנים, שעשה את דרכו אל עבר המיתלה. במקום ישבו כבר צנחנים שהגיעו למיתלה בדרך האוויר וצנחו בשטח. צריך היה להחיש להם תגבורת: אנשים, נשק, תחמושת ומזון. הטור הממוכן הצליח להגיע עד לפני כונתילה. שם, באזור החולות והדיונות, פסק הטבע את פסוקו: השיירה כולה, פרט לטנקים, שקעה עמוק בחול. אף כלי רכב לא היה מסוגל לזוז ממקומו. מאיר היה צמוד אל טרקטור קטן, עמוס על גבי משאית. כאשר הבחין במכוניות השוקעות, הורה לנהג לשנות כיוון. חיפש – ומצא – שטח קטן ללא חול טובעני. הוא כיוון לשם את המשאית, ותוך גילויי תושייה, פרק את הטרקטור הקטן מן המשאית באמצעות שיח קטן ובודד שמצא שם. מעתה, במשך עשרים וארבע שעות רצופות, נשא צ'רניאק על גבו את גורל המלחמה: לאחר שני לילות קודמים של שימורים, הטיל את עצמו למערכת הזאת. הוא אמנם נסתפח אל הטור למטרה שונה בתכלית – להכשיר מסלולים ארעיים לנחיתת מטוסים. אך עתה אין ערך להגדרות של תפקידים. הטור הזה שקוע. באמצעות כבל גרירה חילץ מאיר את כלי הרכב השקועים, אחד-אחד, בעקשנות, בדבקות במטרה, שעה-אחר-שעה. קודם – תותחים, אחר כך – אנשים, ולבסוף – מזון ואביזרים שונים. "היה לי רק סיפוק אחד" – נזכר מאיר במהלך הריאיון – "לראות איך השטח מתנקה ממכוניות. עוד תותח, עוד משאית, עוד אנשים. הייתי סוחב אותם עד מחוץ לשטח החולי, מנתק את עצמי חוזר לסחוב כלי רכב אחר. והם נסעו. זה היה העיקר. ובעיני ראיתי לא את אלה שאני מחלץ – אלא את הבחורים, המצפים לתגבורת במיתלה". אחר כך נסע לכונתילה, למלא את מיכל הדלק של הטרקטור. חזר בבוקר. היו שם עוד שתי משאיות שקועות בחול. רתם את הטרקטור לאחת מהן ולפני שהספיק לחלצה, תקפו מטוסים מצריים אותו ואת המשאיות. "אילו הגיעו שעות אחדות לפני כן", רדפה את מאיר אז המחשבה, "היו המטוסים האלה זורעים מוות וחורבן. קפצתי מהטרקטור. חיפשתי מחסה, המטוסים צללו וכיסו את השטח באש תותחים. אחר כך גילו בשטח פייפר שלנו. הוא ניסה להתחמק בטיסה נמוכה דרך הערוצים, אולם לא הצליח. הם פגעו בו והוא התפוצץ. המטוסים עזבו ואנו המשכנו בעבודה. שהיתי עשרה ימים בכונתילה. חילצתי עוד חלק מהכלים של חטיבה תשע, שהייתה בדרך ליעד שלה".

המלחמה נגמרה. האזרח צ'רניאק חזר לעבודתו בסדום. מאיר לא קיבל אז צל"ש. אבל מפקדים בשטח, שראו מקרוב את פעולותיו, גמלו לו בדברים שבכתב ובעל פה.

מלחמת ששת הימים (1967) – "עם טרקטור מול כונתילה, לא רחוק מהגזרה של 1956, מאיר המילואימניק מסייע ליחידות להתחמש, על סף המלחמה. אחר כך מעבירים את מאיר לצפון, לפלס את הדרך לטנקים באמצעות הטרקטור, מול המוצב הסורי דרבשייה. חצי יום גורלי. המלחמה נגד הסורים כבר בעיצומה. מאיר – חשוף בטרקטור שלו. אש סורית עצבנית ואימתנית. משמאל ומימין, מלפנים ומאחור, מרטשים פגזים את הקרקע הסלעית ורסיסיהם ניתזים כגשם קללה לכל עבר. גם זה נגמר".

מלחמת ההתשה (1969) – הצל"ש ועיטור המופת.

ב- 1970 כאשר מפקד חטיבת הדרום, אריק שרון, העניק למאיר צ'רניאק את הצל"ש הוא אמר: "אחרי שנתקענו בחול ציפינו לעזרת אלוהים. לא היינו יוצאים משם. אתה הופעת כשליח טוב". ובהמשך סיפר: "בעצם עוד אז, ב-1969, מאיר היה ראוי לבוא על שכרו באמצעות ציון לשבח. שכן, תפקיד הרכבים שנתקעו בחולות להחיש תגבורת: אנשים, נשק, תחמושת ומזון. ומאחר שהטור נתקע בכונתילה, אף כלי רכב לא יכול היה לזוז ממקומו. ומאיר, כאשר הבחין במכוניות השוקעות, הורה לנהג המשאית לשנות כיוון, חיפש ומצא שטח קטן ללא חול טובעני, כיוון לשם את המשאית, תוך גילויי תושייה פרק את הטרקטור הקטן מן המשאית, באמצעות שיח קטן ובודד שמצא שם. וכך המשיך במשך עשרים וארבע שעות רצפות לשאת על גבו את גורל המלחמה. כך חילץ בעקשנות ובדבקות במטרה, שעה אחר שעה, קודם את התותחים אחר כך את האנשים ולבסוף את המזון."

"על תרומתו למדינה, במלחמת ההתשה", מאיר קיבל עיטור המופת מהרמטכ"ל, דוד אלעזר (1973). בספר, בעוז רוחם, פורסם הסבר להענקת עיטור המופת למאיר: "בליל ה-31 במאי 1969, הפעיל רב"ט מאיר צ'רניאק דחפור D-8 להקמת סוללת עפר בדרך ליד תעלת-סואץ. הוא התמיד בעבודתו בדחפור הפתוח, גם כאשר האויב ירה לעברו במרגמות, עד שסיים את הקמת הסוללה. לאחר שהשלים את העבודה בקטע שלו, עבר רב"ט מאיר צ'רניאק לקטע השני, שבו היו צריכים לעבוד 2 מפעילים אחרים, אך לא עבדו מפאת ההפגזה. רב"ט מאיר צ'רניאק ביצע בעצמו את משימת הקמת הסוללה בקטע זה במשך כ-3 שעות תחת אש רצופה של מרגמות. כאשר סיים גם עבודה זו, עבר לקטע נוסף של הדרך, שהייתה חשופה לאש מרגמות ונשק קל של האויב. הוא המשיך בעבודתו בשטח זה בהיותו חשוף לאש ובחיפוי אש של כוחותינו, סיים את העבודה גם בקטע זה. כל העבודות, שתוארו לעיל, בוצעו על-ידו ברמה מקצועית גבוהה ובצורה מושלמת.

מלחמת יום כיפור (1973) – בתחילה צורף מאיר ליחידה שפעלה בעורף. אולם בסיום המלחמה, כשעדיין נמשך הגיוס, עברה היחידה לשפת התעלה ובנתה את הגשר היבשתי. עיקר עיסוקיה היה בניית גשר עפר וסלעים וכן גשרים צפים. עיקר הצבא עבר את התעלה בגשר העפר. התפקיד של מאיר היה לשפוך עפר לתעלה, להעמיס סלעים ממחצבה סמוכה עבור הגשר ולעבור תחת אש האויב לעיר סואץ. מאיר ביצע את משימותיו באמצעות דחפור  מסוג D-8 , שהגיע לידיו כשהוא חסר צינור פליטה ומרעיש בעוצמה קיצונית. רעש המנוע עלול היה לפגוע בכושר השמיעה שלו, אך את המשימה צריך הרי לבצע ברמה מקצועית גבוהה. בדחפור התגלתה תקלה נוספת – אפשר היה להפנות אותו רק שמאלה ולא ימינה. מאיר החל את עבודתו בשטח והמצרים הפגיזו, לאחר שאיתרו את הדחפור על פי הרעש המחריד ועשו עליו תצפיות. את הדחפור הענק הפעיל מאיר בפעולה מהירה והקים סוללה כשממול פלוגה של מצרים עם נשק מכוון אליו. רק מאוחר יותר החלה הנסיגה, ועדיין היה עליו לבצע עבודות בסיני תחת אש. "אחד המקומות הקשים ביותר" נזכר מאיר, "היה ליד מעוז מצרי שאותו תפש צה"ל. המצרים ישבו ממול, בקו בר-לב, ודרך הגישה שם עברה באזור של ביצות עמוקות".

בצאתו לגמלאות בשנת 1981 התמסר מאיר לריענון הנפש. הוא חילק את זמנו בין לימודי ספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון כסטודנט מהמניין (1998-99), וכתיבת ספרי שירה. חלק מהשירים פורסמו בכתבי-עת, וחלקם עבר עיבוד מוסיקלי לביצוע במסגרת מקהלה. מאיר המשיך להתמסר לטבע וסייר בארץ במסגרת החברה להגנת הטבע, עד יום מותו ב- 26.09.2003.

*****

גילוי נאות:

אני אחייניתו של מאיר צ'רניאק, שהיה אחיו הצעיר של אבי, עו"ד גרשון צ'רניאק.

מדוע נקראת מלחמת יום הכיפורים כך?

במהלך השנים נשמר הכינוי "מלחמת יום הכיפורים", המתיחס למלחמה שפרצה ב- 6 באוקטובר 1973. הכינוי קיבל מעמד רשמי בישראל ובמקומות שונים בעולם. וכמו תמיד עולה השאלה: מי טבע את השם וכיצד הפך לשמה הרשמי של מלחמת אוקטובר 73', האם היו כינויים מתחרים למלחמה זאת, ומדוע לא זכו למעמד רשמי?

********

candle

במחקר שערכתי ושפורסם בספרי, מלחמה כבדת דמים: טראומה, זיכרון ומיתוס (2014), הצגתי מבחר דימויים שנתגבשו בהתייחס למלחמה שפרצה ב-6 אוקטובר 73, עוד בימי הקרבות הראשונים, כאשר הידיעות עליה הובאו לידיעת הציבור בנאומים רשמיים של בכירי צה"ל והמערכת הפוליטית.

אחד הדימויים שנעשה שכיח עם פרוץ המלחמה, היה "מלחמת יום הדין":

שר הביטחון, מר משה דיין, היה הראשון שבחר להתייחס למלחמה בסגנון זה. מטבע הדברים, הוא העדיף להשרות בחזית ובעורף תחושה אופטימית. כידוע, לפי המסורת היהודית ביום הכיפורים – הוא יום הדין – נקבע גזר דינו של אדם לחובה או לזכות, ומנהג הבריות הוא לאחל זה לזה, "חתימה טובה"; "שייגזר דינך לזכות". במסיבת עיתונאים בבית סוקולוב, שהתקיימה למחרת פרוץ המלחמה בתל אביב, אמר דיין: "… בסיני איבדנו מספר עמדות ויש אבדות לכוחות צה"ל, אך לאויב נגרמו אבדות רבות… הקרבות קשים אך ייגמרו בחתימה טובה".

גם מפקדי צה"ל נהגו לכנות את מלחמת 73' באמצעות הדימוי "יום הדין" – "מלחמת יום הדין". עם פרוץ המלחמה נדמה היה שזה הכינוי הרשמי שהעניקו מפקדיו הבכירים של צה"ל למלחמה. הוא שובץ בנאומו הראשון של הרמטכ"ל רב אלוף דוד אלעזר ששודר לאומה עם פרוץ המלחמה, והופיע בכתבות ובסיפורי הגבורה שהופיעו בחלק מהעלונים תחת הכותרת, "סיפורי יום הדין".

דימוי מתחרה שהיה שכיח בימים הראשונים לאחר פרוץ המלחמה היה: "מלחמת מעטים מול רבים"

הדימוי "מלחמת מעטים מול רבים" נרמז בתדירות גבוהה בהתבטאויות של בכירי צה"ל, שהופצו באמצעות עלונים, כמו דף לחייל, פקודות יום, דפי קרב ודפי הסברה. לדוגמה: בדף לחייל, עלון שחולק לחיילים בחזית, דובר ביום השלישי למלחמה על, "גילויי גבורה של מעטים נגד רבים." (דף לחייל, 8.10.1973); ובמועד מאוחר הרבה יותר, הדימוי "מעטים מול נחשולי פלדה ואש" שובץ בפקודת-יום ליום גייסות השריון (29.10.1973). ובאותה פקודת-יום נאמר גם, "אתם, אשר ניצבתם מעטים מול רבים, בין ישראל ובין מבקשי נפשה". התבטאויות דומות הופיעו גם בדף קרב של מׅפְקדת האוגדה (15.10.1973) ובהנחיות ההסברה למפקד מיום 7 באוקטובר 73', ובׇהקבלה שבין מלחמת יום הכיפורים למלחמת תש"ח, "לבדנו. כמו תמיד, כמו ב- 1948". הדימוי הופיע גם בהשוואת אחדותם של ה"מעטים" מול האויב, במלחמת "ששת הימים" כך: "כמו במלחמת ששת הימים מתגלה העם במלא תפארתו נכון לכל." (7.10.1973).

הדימוי "מלחמה כבדת דמים" שימש את שר הביטחון, משה דיין, ביום השלישי למלחמה.

Golda Meir and Moshe Dayan (photo credit REUTERS)
photo Credit: REUTERS Golda Meir and Moshe Dayan 1973

אחרי שלושה ימים של מסרים אופטימיים שנועדו לחזק את המורל בחזית, כאשר הציבור עדיין לא היה מודע לגודל האסון והמחדל, הכריז דיין שהמלחמה גבתה מחיר דמים רב בשלושה ימים. דיין השתמש בדימוי "מלחמה כבדת דמים", שהשרה תחושה פסימית. אבל כפי שדווח לציבור, חיילי צה"ל הצליחו מאז ל"הפוך את הקערה על פיה" ולעבור ממצב של מגננה למערך של מתקפה. למרות זאת, יש לזכור שההצלחה גבתה מחיר גבוה של כ- 2,800 הרוגים.

בסיומה של המלחמה שפרצה ביום הכיפורים תשל"ד, היום החשוב ביותר בלוח העברי, היא קיבלה את שמה, "מלחמת יום הכיפורים". כפי הנראה משום ששם זה מחבר בין "מלחמה" לבין "היום בלוח העברי" שבו נחרצים גורלות של בני האדם. ובמקרה זה, של עם ישראל כולו.

שני הדימויים – "מעטים מול רבים", שהיה שכיח בתרבות עוד בימי היישוב היהודי בישראל ובמלחמת תש"ח, ו"מלחמת יום הדין", שמצמצם את טווח המשמעויות לאלו שבבסיסן מסר משפטי ואף דתי – שני דימויים אלו נותרו בשולי השיח ובמהלך הזמן נשכחו. כך גם הדימוי, "מלחמה כבדת דמים", המשדר מסר טרגי של שדה קטל.

"מלחמת יום הכיפורים", הוא שם שכולל בתוכו מסר נטול מטען שלילי מובהק: יום כיפורים. והמסר העולה ממנו היה, ותמיד יהיה: תמיד יש סיכוי לסוף טוב, לגזר דין "זכאי".

צירוף מקרים

רשימה לזכר חנה קרסיק ז"ל. דודתי, חנה קרסיק (לבית צ'רניאק), מתה בסופשבוע זה בגיל 90. גם שאול ביבר מת בסופשבוע זה, בגיל 90. לא רק הגיל ומועד הפטירה מקשרים ביניהם. אחיה התאום של חנה, מאיר צ'רניאק, מוותיקי הפלמ"ח ובעל עיטור המופת ממלחמת ההתשה, הוא החוליה המקשרת ביניהם.

נתחיל בדודתי, חנה. אישה יקרה, אמיצה וטובת לב שגידלה ארבעה ילדים, נולדה בסמולנסק שברוסיה לפני 90 שנה. אימה, סופי צ'רניאק, לבית להמן, הייתה ילידת גרמניה ועברה להתגורר ברוסיה כשנישאה לבעלה, שלמה צ'רניאק, יליד מינסק. אירועי התקופה הילכו איימים על הקהילה היהודית בסמולנסק. הבולשביקים התחזקו באותה תקופה – שנות ה-20 במאה הקודמת – ועימם גם האנטישמיות. חיי הקהילה היהודית ברוסיה בכלל ובסמולנסק בפרט, עברו תהפוכות. תחילה היו אלה מיגבלות הקשורות לקיום מצוות הדת. הן היו מלוות ברדיפות ומעצרים של מי שעבר על צווי השלטון החדש. תוך זמן קצר נושלו רבים מנכסיהם, ויחד עמם גם משפחתה/משפחתי. בדומה לרבים אחרים, חיפשו גם הם מוצא ופתרון.

לזוג צ'רניאק נולדו בסמולנסק ארבעה ילדים. גרשון הבכור (אבא שלי), שושנה, והתאומים – חנה ומאיר. ההחלטה לצאת את רוסיה לכיוון גרמניה ולהתאחד עם משפחתה של סופי צ'רניאק, סבתי ז"ל, הייתה אמיצה ביותר. שכן איש לא הורשה לצאת את הגבול לצמיתות. המשפחות הסתננו אל מחוץ לגבולות רוסיה חלקים-חלקים. כך, גם משפחתי. לכשהגיעו לגרמניה, לעיר מיינץ, המשפחה המורחבת דאגה לתמוך בזוג ובילדיהם הרכים. ואז עלתה לשלטון המפלגה הנאצית. למודי ניסיון, החליטה המשפחה לארוז מייד ולהשיג סרטיפיקטים שיאפשרו להם לצאת מגרמניה ולעלות לישראל. השנה הייתה 1933. הם זכו לצאת מגרמניה בזמן והתיישבו בלב תל אביב. חנה ומאיר, הצעירים מבין הילדים, החלו ללמוד בבית הספר הדתי, תחכמוני – מבנה בית הספר קיים עד היום בנווה צדק.

חנה שלטה בעברית. היא גם היחידה מבין הילדים שנשארה נאמנה למסורת היהודית וקיימה מצוות יחד עם בעלה אשר. את ביתם הם הקימו בפתח תקווה, ברחוב פרנקפורטר, ליד בית הכנסת. אהבתי לבקר ולבלות עם המשפחה הזאת. חנה הקרינה אופטימיות על סביבתה. הצחוק היה בן לוויה קבוע של חנה. קשה לשכוח את הצחוק המתגלגל והרוח האופטימית שלה. הקשר המשפחתי איתנו היה הדוק ביותר, וכך הוא נשאר עד עצם היום הזה. יהי זכרה ברוך!

אחיה התאום של חנה, מאיר צ'רניאק, התגייס לפלמ"ח למחלקה הדתית בעיינות ב- 1941, פלוגה ה'. את קורותיו ניתן ללמוד מתוך אתר מוזיאון הפלמ"ח. בין היתר, קיבל צל"ש כ"לוחם ללא נשק" מאריק שרון ב-1970, ועיטור המופת מהרמטכ"ל דוד אלעזר ב- 1973. הוא קבע את ביתו בנגב והיה בין הראשונים שעברו להתגורר בדימונה, לאחר מכן, בערד ולבסוף בבאר שבע. אנשי באר שבע מכירים את קורותיו ובמיוחד את השירים שכתב על כל נושא שהיה קרוב לליבו. החל מטיולי הטבע, החוויות ממלחמות ישראל, וכלה בעבודתו ובמשפחתו.

הקשר בין מאיר לבין שאול ביבר התגלה לי לגמרי במקרה. ביום העצמאות 2012, ביקרתי לראשונה במוזיאון הפלמ"ח. לאחר הסיור בין המוצגים – כשלעצמו חוויה בלתי נשכחת – נכנסתי לאולם הארכיון, ובו כרכים המכילים תמונות ותיעוד של הפלוגות השונות של הפלמ"ח. מצאתי כמה מסמכים מעניינים שלא ידעתי על קיומם עד היום. המסמך המורחב אודות מאיר נמצא במאגר הדיגיטלי של אתר מוזיאון הפלמ"ח. שמחתי מאוד לצרף מסמכים אלו לאוסף המסמכים המשפחתי ויצאתי מן האולם. ממש ליד הדלת עמד שאול ביבר – "אבי הלהקות הצבאיות" ומראשוני הפלמ"ח.

שאול ביבר פנה אלינו ושאל מה חיפשנו בארכיון. האם יש לנו קרוב משפחה ששירת בפלמ"ח. השבנו לו בחיוב. סיפרנו לו על קורותיו של מאיר והוא ציין שהכיר את המחלקה הדתית שבה שירת מאיר. השיחה בינינו קלחה. שאול ביבר סיפר לנו על עצמו, על תפקידיו השונים ועל ההרצאות שהוא מעביר לקהלים שונים. בינינו לבין עצמנו חישבנו שהאיש אמור להיות קרוב ל-90. המוטיבציה שלו לשמר את תולדות הפלמ"ח ולהפיץ ברבים את קורותיו של הארגון נמשכת מזה שנים. הפעם האחרונה שפגשתי אותו הייתה באירוע שהתקיים בבית ציוני אמריקה, באוקטובר 2012, שהנושא שלו היה מלחמת יום הכיפורים. הוא עלה לבמה בכוחות עצמו, ודילג חזרה למפלס הכיסאות ללא עזרתו של איש! הקהל היה מצומצם ולא מפרגן במיוחד. החלו לצעוק שם, מה פתאום מנצלים את האירוע כדי "לעשות נפשות" לפלמ"ח. שאול לא התווכח והמשיך בתכנית. למי שלא יודע, הסיבה לכך הייתה ברורה: דדו. הוא היה איש פלמ"ח. מאז מלחמת יום הכיפורים, מסקנות ועדת אגרנט ופרישתו של דדו מצה"ל בשברון לב, נמצאו כמה דרכים ללמד על דדו זכות. אחת מהן היא חנוך ברטוב והספר "דדו". גם שאול ביבר מצא דרך להציג לישראלים את דדו – דרך הפלמ"ח, הרמט"כלות בצה"ל ומלחמת יום הכיפורים. שאול, איש יקר. תמיד המשיך קדימה במטרה למלא שליחות. תנחומיי למשפחת ביבר. אבדה גדולה לכולנו.

המחדל

קיים טעם לפגם, לדעתי, בשימוש הנעשה כיום כמעט ללא הבחנה במונח "מחדל". (השימוש האחרון – מחדל הקורונה]. הדבר עשוי לשנות לחלוטין את דימוייה הטראומטי של מלחמת יום כיפור (1973), כפי שחווה אותה הציבור בישראל באותה תקופה.

האם לאלו העושים כיום שימוש במונח מחדל יש מושג על משמעותו הסימבולית, להבדיל ממשמעותו הפרוזאית היומיומית?

לעניות דעתי, חשוב לעצור לרגע ולהבין מה משמעות המונח מחדל, כסמל-על של מלחמת יום כיפור. מלחמה שנחקקה בזיכרון של הציבור בישראל כטראומה היסטורית במלא מובן המילה.

מוטי אשכנזי
סרן מוטי אשכנזי. מקור: ויקיפדיה
בהידום התותחים
כנס לציון 40 שנה למלחמת יום הכיפורים. צילום מאוסף פרטי

מטבע הדברים, כל סמל עובר טרנספורמציות. אבל מחדל יום הכיפורים חדל להיות סמל ונרטיב-על בלעדי של מלחמת יום כיפור; במהלך השנים המחדל, במובן של אי-עשיית דבר מתוך רשלנות, נוכס לטובת סיטואציות שאין בינן לבין הטראומה הגדולה של מלחמת יום כיפור ולא כלום.

חובה עלינו לחזור לסיטואציה של המלחמה ההיא, מלחמת יום-כיפור, ולהבין מניין צצה התחושה בקרב מרבית הציבור בישראל דאז, שההנהגה המדינית/צבאית של מלחמת יום כיפור חטאה במחדל גדול.
רק לאחר הבהרת המקורות להפיכתו של המונח המילוני והפרוזאי, "מחדל", לסמל של מלחמת יום כיפור, דהיינו, לסמל של רשלנות ההנהגה הצבאית והמדינית במה שקדם למלחמת יום כיפור ובמהלכה, נשכיל להבין עד כמה שילוב המונח באמירות ביקורתיות על מהלכיה המדיניים של ההנהגה שלנו ביולי 2006, אך לא רק, צורם את האוזן.

מלחמת לבנון  "השנייה" (2006), נמשכה שלושים ושלושה יום. מלחמת יום כיפור נמשכה שמונה עשר יום. המידע במלחמת לבנון השנייה זרם אל הציבור דרך כל סוגי המדיה החדשים, ללא כל אפשרות של צנזורה. המידע שהובא לידיעת הציבור במלחמת יום כיפור זרם דרך תקשורת ממלכתית ועיתונות מגויסת.

הסיקור העיתונאי של אירועי ה-6 באוקטובר 1973 עד 23 באוקטובר 1973, הן בחזית והן בעורף, היה המקור העיקרי שממנו הציבור יכול היה לשאוב מידע רשמי.
התיאורים שסיפקה העיתונות היומית בכותרות הראשיות, עם פרוץ קרבות מלחמת יום כיפור, כללו מסר ברור –
הקרבות המתנהלים בשתי החזיתות, המצרית והסורית, החלו אמנם ב"מתקפת אויב קשה", שאותה היה על צה"ל לבלום, אבל ביום השני למלחמה כבר הריעו רוב כותרות העיתונים לצה"ל, "שעבר למערך של מתקפה" ושליטה במהלכי הקרבות בשתי הגזרות.

העיתונות הכתובה שידרה באופן עקבי תמונת מצב, מלווה בדימויים על הצלחת צה"ל בחזית, ועל התמודדותו של צה"ל עם מתקפת ה"אויב", לפי הציפיות.

הציבור קלט מסר ברור: מתנהלת "מתקפת נגד" של צה"ל בשתי חזיתות; חיל האוויר הישראלי מפגין "עליונות אווירית בגולן ובתעלה"; "חיסול עשרות סוללות טילים" של האוייב; נמשך "חיסול" כוחות האויב בגזרה הצפונית, "טנקים סורים חרוכים מקשטים את הכביש לרמה", גם בגזרה הדרומית מתחיל ה"מפנה הגדול".

לעומת התמונה המלהיבה אודות הישגי כוחותינו, כוחות האויב תוארו על-ידי אותה עיתונות כשרויים בבהלה – "המצרים והסורים הזעיקו תגבורת" שדה התעופה של דמשק הופגז עד כי "חרדה תופסת את בירת סוריה".

במהלך המלחמה פרשנים ישראלים מדדו את הישגי ישראל במערכה לא במונחים של מספר ימים, אלא במונחים של מספר שעות: "הישגים יפים לצה"ל כבר לאחר 80 שעות", כתב יואל מרקוס ב-10 באוקטובר בעיתון הארץ.

גם המנהיגות המדינית הבכירה פיזרה מסרים בעלי משמעות אופטימית, בנוסף לסקירה הרשמית שמסרה לציבור על המצב בחזיתות. "אנו לא הופתענו" אמרה גולדה מאיר, ראש הממשלה. שר הביטחון, משה דיין שידר מסר של ביטחון ב"ניצחון מוחץ" של ישראל נגד האוייב, בנאומו הראשון מאז פרוץ קרבות מלחמת יום כיפור, והשתמש באנלוגיה תנכית "נוכל להכות את האויב שוק על ירך".

בהופעתו של הרמטכ"ל, דוד אלעזר, בפני הציבור הישראלי הוא תיאר את הישגיו של צה"ל כשציין שעד לאותו מועד כבר עבר צה"ל את שלב ה"בלימה" למרות שלחם בצבאות היריבים ביחסי כוחות של "מעטים מול רבים". אלעזר השרה על הציבור בעורף אווירה מעודדת לגבי סיכוייה של ישראל לנצח במלחמת יום כיפור. הוא השתמש באנלוגיה, "הדור של 1973 עולה על הדור של 1967, שעלה על הדור של 1956, שעלה על הדור של 1948". את אמונתו בכוחו ועוצמתו הפיזית של צה"ל ביסס אלעזר על דימוי עממי מוכר, המסמל כוחניות קיצונית והבטיח שצה"ל ימשיך לתקוף ולהכות – "נשבור להם את העצמות".

מעטים ממנהיגי המדינה הבכירים שילבו בדבריהם דימויים של אבדן וסבל כגון "אבידות רציניות וכבדות". הנימה השלטת הייתה ללא ספק ש"המלחמה תיגמר בחתימה טובה".

רק ב-9 באוקטובר (ערב סוכות) יצא אהרון יריב לתקשורת, לאחר שראש הממשלה, גולדה מאיר סיימה דווח מפוכח על ארבעת ימי הלחימה הראשונים, שאותם תיארה כ"שעות קשות מאוד". יריב תיאר אז את המלחמה כ"מלחמה שונה", הנמשכת מעבר למצופה. "לא יהיו כיבושים, הקרבות ימשיכו, יהיו קשים, ורמת המתיחות והחרדה תעלה", והדגיש ש"אבידות ישראל כבדות ב-3 ימים יותר מכל ששת הימים".

השימוש במונח "מחדל"
כבר בימי הקרבות הראשונים של מלחמת יום כיפור מילאו המלים מחדל ומישגה תפקיד בין מגוון ההתבטאויות ברחוב הישראלי. מספר ימים לאחר פרוץ המלחמה פורסמו ממצאי "משאל בזק ברחוב הישראלי" שהראו שחלק מהציבור סבור כי היה "מחדל מודיעיני וצבאי".

חברי סיעת הליכוד בכנסת היו אלו שחידדו, לראשונה, את משקל "המחדל" בדיון בכנסת שבו דיווחה הממשלה על הסכמתה להפסקת אש, והכריזו בפה מלא – "הממשלה חטאה במחדל חמור ביותר" – זו הייתה הודעתו הרשמית של יו"ר האופוזיציה, מנחם בגין, באותה ישיבת כנסת. חברי הכנסת מן האופוזיציה, בגין, לנדאו, שובל ואחרים הביעו מורת רוחם מ"שורה של מחדלים" לפני מלחמת יום הכיפורים ובמהלכה, והפנו אצבע מאשימה כלפי ממשלת המערך.

עם הטלת אשמת ה"מחדל" על בכירי המדינה, החלה האווירה הכללית האופטימית מתחלפת באווירת דכדוך ציבורי כוללני.

פרשנים תיארו כיצד לאחר מלחמת ששת הימים עם ישראל הרבה בהנצחת המלחמה באמצעות "פסטיבלים, ו"אלבומי ניצחון". ואילו, עם שוך קרבות מלחמת יום כיפור נאמר שהמלחמה הנציחה את עצמה, ולמעשה היא "אנדרטה של עצמה". "אנדרטה גדולה וכואבת". "לא עוד אלבומי ניצחון".

ואז, מוטי אשכנזי, קצין מילואים בדרגת סרו ששהה במעוז בודפשט במהלך המלחמה, יצא למחאה ציבורית שאליה הצטרפו רבים. הוקמה גם ועדת חקירה בעלת אופי משפטי, בראשותו של שופט בית המשפט העליון, שמעון אגרנט, שהחלה בתפקידה באופן רשמי ב-25 בנובמבר 1973. תפקיד ועדת אגרנט היה לחקור מידע מהתקופה שקדמה למלחמת יום כיפור. הוועדה ביקשה לברר איזה מידע התקבל בישראל בנוגע למהלכי האויב וכוונותיו לפתוח במלחמה, ולחקור את הערכות הגורמים הצבאיים והמדיניים בהקשר למידע זה.

תוצאות המחדל

עם תום מלחמת יום כיפור השתנה יחסו של הציבור – רובו איבד אמון בהנהגה הבכירה, נעשה יותר חשדני וביקורתי הן כלפי ההנהגה הפוליטית והן כלפי ההנהגה הצבאית. בעקבות הטראומה ההיסטורית הקשה של מלחמת יום כיפור, הציבור הביע מורת רוח כשהוא כורך תחושות של טראומה עם "מחדל" של ההנהגה. המטפורה "רעידת אדמה", ציינה את קו השבר בין הציבור להנהגה הבכירה ואבדן האמון בהנהגה.

שני המונחים, "רעידת אדמה" ו"מחדל", היו כרוכים זה בזה. הישנותם בשיח הציבורי העניק להם ממד מיתי, שהיה כרוך בתחושת הטראומה שבאה בעקבות מלחמת יום כיפור. שני המונחים היו למעשה שני צידיה של אותה מטבע. יחד הם קבעו פאזה חדשה באופי היחסים בין השלטון לציבור. לקחי המחדל נצרבו בזיכרון הלאומי כפריזמה קבועה שדרכה התבונן הציבור הישראלי בהנהגה שלו.

השימוש במונח "מחדל", שעד אז היה מונח פרוזאי ונטול משמעות סימבולית כלשהי, תרם במידה לא מבוטלת לשימור מלחמת יום-כיפור בזיכרון הלאומי כחוויה טראומטית.
ברמה הסימבולית הוא מצביע עד היום על מערכת יחסים ציבור-הנהגה בסגנון של חוסר לגיטימציה. ואז גברה הביקורת הציבורית על הנעשה בספירה הפוליטית מדינית. דבר שהיה זר לגמרי לציבור הישראלי בטרם פרצה המלחמה הזו.

ה"מחדל" הוא בראש ובראשונה המונח השכיח ביותר שאותו מקשר הציבור בישראל עם מלחמת יום הכיפורים מאז נובמבר 1973. זאת למרות ההתרחקות בזמן ממלחמת יום כיפור. הציבור בישראל ממשיך לזכור את המלחמה הזאת קודם כל כאירוע הטרגי ביותר שחוותה ישראל מאז הרמתה בתש"ח. "מחדל ההנהגה" במלחמת יום כיפור, מסמל מאז תחושות ברורות בקרב הציבור, שבכירים בדרג הפוליטי וגם הצבאי הם שהתרשלו וגרמו לטראומה ולטרגדיה.

דבריו של הבלשן משה גושן-גוטשטיין, שפורסמו ב-1974, ביחס להתפתחויות במשמעותה של לשון "המחדל" מאז מלחמת יום כיפור, ראויים לציטוט כאן –

המחדל הגדול: מי שיחקור את תולדות לשוננו בעוד עשרות או מאות בשנים, יתפלא על שינוי מוזר שירד לפתע על מלה יומיומית אי-מתי בחורף תשל"ד… דומה כי כבר היום צריך להודות, כי המלה שונתה בכורח הנסיבות… שהרי מעתה לא יהיה אפשר להשתמש בלשון 'מחדל' במשמע המדויק שדבק במלה לפני שנה ושנתיים… בערך באותה תקופה [לפני עשרים שנה] ביקשו לעתים קרובות לבטא את הזוג הניגודי המבוטא באנגלית על ידי המשחק: Commission/Omission. לאמר: אדם מבצע, עושה, מוציא לפועל – אדם נמנע מעשות, חדל לעשות… מעש ומחדל… 'מחדל' – היינו: אי-עשייה… פגם שהוא עניין של שב ואל תעשה.
בשעה שנולד לפני חדשים אחדים לשון סגינהור של המליצה המדינית הרשמית, היה ללשון 'מחדל' משמע ברור – ולפי הנסיבות של ראשית תשל"ד זו הייתה הכוונה: היו חייבים לעשת – ולא עשו…. מה שקרה לאחר מכן…. כל עשייה בלתי נכונה, כל מחשבה שנתגלתה כמוטעית, כל צעד בלתי נכון נהפך ל'מחדל'. כאילו תפסה המלה את כל השלילי בדרך הנהגת המדינה… ואין צריך לומר שמעתה קשה על אדם יותר ויותר להשתמש בלשון 'מחדל' באותם גבולות צנועים של 'אי עשייה' שלהם הייתה מכוונת מתחילה.