תגית: דגל ישראל

הדגל – טקסיות או מניפולציה

לצופה מן הצד בסערה שהתחוללה בכיכר רבין עצמה, ואחר כך במדיה, יש כל הסיבות לשאול מה בעצם יש בו בדגל חוץ מאותו הרגע שבו הוא מונף לראווה בטקסיות, כמייצג קבוצת בני אדם שמזדהים עם מכלול ערכים זהה?

דגל ישראל
דגל ישראל. מקור: ויקיפדיה

לפני שנים רבות, פרופסור ישעיהו ליבוביץ' קבע: "לרוב היהודים שרצונם להיות יהודים אין תוכן אחר ליהדותם, מלבד הסמרטוט הצבעוני המחובר למוט, מדי הצבא, והפעולות הנעשות בשמם של סמלים אלה. מחוץ לגבורה קרבית ולשלטון אין תוכן אחר ליהדות."

ההתיחסות של ליבוביץ' לדגל כאובייקט חסר משמעות, כסמרטוט צבעוני, קוממה רבים, וליבוביץ' כדרכו עורר סנסציה. השפה הפרובוקטיבית שלו עוררה זעמם של חוגים רבים וגררה דיון סוער סביב גבולות 67' ו"הכיבוש". האמירה שלו על הדגל היא רק אחת מהפרובוקציות שעורר כדי להניא את מדינת ישראל מהכיבוש. בסוגריים ייאמר שליבוביץ' עצמו ידע היטב מה המשמעות הטמונה ב"סמרטוט הצבעוני" שקוראים לו "דגל". אלא שהאמירה הבוטה הייתה מכוונת להדגיש שמאז הכיבוש העם חצוי והדגל כבר אינו מלכד מכיוון שכמחצית מהעם אינה מזדהה עם מה שהדגל מייצג מאז 67'.

מה יש בו, בדגל?

ההפגנה בכיכר רבין נגד "חוק הלאום" עוררה גלים של ביקורת והעסיקה רבים, ובמיוחד את התקשורת, בעיקר בגלל הדגלים שהונפו שם – דגלי ישראל וגם דגלי פלסטין. לצופה מהצד בסערה שהתחוללה בכיכר עצמה ואחר כך במדיה יש כל הסיבות לשאול, מה בעצם יש בו בדגל חוץ מאותו הרגע שבו הוא מונף לראווה בטקסיות, כמייצג קבוצות בני אדם שמזדהים עם מכלול ערכים זהה?

הפגנה נגד חוק הלאום. צילום: מאקו.

ניקח לדוגמא משפט כמו, "למות למען המולדת", או "למות למען הדגל" ונבחן איזה מסר עולה ממשפט כזה. יש כאן מוות. אבל לא סתם מוות, אלא פעולת ראווה-סימבולית. ובעיני מי שמוצא בדגל כלי מניפולטיבי, המוות הנ"ל מצביע על העוצמה שבדגל, החורגת מהסימבוליות והראווה. בעיניהם של אלו המזהים את העוצמה שבדגל, הדגל מזוהה עם אינטרסים ומוביל לפעולה רצונית ורציונלית. מדובר בהתרחשות שבה הדגל, ומה שיש בו, הוא כלי  פוליטי-אינסטרומנטלי.  הנפת הדגל היא אקט ראוותני וייצוגי, שבכוחו לעורר בני אדם לפעולה. פועל יוצא מכך הוא שלא ניתן לשלול אפשרות של קשר עתידי בין הפעולה הסימבולית של הנפת הדגל לראווה לבין פעולה רציונלית ואינסטרומנטלית של המת למענו ולמען הערכים הפוליטיים שהדגל מייצג.

האם שתי הגישות להנפת דגל קיימות בנפרד או שמא הדגל הלאומי הוא מקרה מיוחד?

דגל לאומי הוא אובייקט שנטען ביותר ממשמעות אחת, הן מבחינה טקסית סימבולית והן מבחינת השימוש האינסטרומנטלי ו/או המניפוליטיבי שבהנפתו. המשמעות הטקסית משקפת את התפקיד החיובי של הדגל כסמל אינטגרטיבי. המשמעות הרואה בדגל כלי מניפולטיבי היא צדו השני של המטבע. יותר מכך, לעתים קרובות משמעות סימבולית תוביל בהכרח להפעלה, למניפולציה המופעלת בידי בעלי עניין. לפי אלו שאינם מנתקים בין שתי מגה-משמעויות אלו של הדגל הלאומי, הדגל הוא סמל ייצוגי-אינטגרטיבי המשמש לעתים קרובות לצרכי מניפולציה.

אין ויכוח על כך שהנפת דגלי פלסטין יחד עם דגלי ישראל בהפגנה שהתקיימה בכיכר רבין ב-11 באוגוסט, הייתה בראש ובראשונה אקט טקסי ראוותני. אלא מה? הביקורת שאקט זה ייצר הציגה את הנפת הדגלים כאירוע חד משמעי של ראווה וטקסיות שיש בכוחו להניע את מניפי הדגלים, ואחרים התומכים בהם, לבצע פעולה מתוכננת, רציונלית ואינסטרומנטלית שעלולה לצאת מכלל שליטה. המשתתפים בהפגנה טענו שהנפת הדגלים נועדה להציג לראווה את המטרה המשותפת של המפגינים, להבליט את הערכים המשותפים לשתי קבוצות משנה בחברה הישראלית.

את זאת ניתן היה לוודא בקלות על ידי בחינת המסרים המילוליים של המפגינים בעת ההפגנה. שכן, הנפת דגלי ישראל ודגלי פלסטין במרחב שהופקע לטובת ההפגנה, היתה מלווה בכרזות ונאומים שנישאו בה. אלו העידו על כך שמדובר בהתכנסות מחאתית שנועדה להשיג אותה מטרה: להצביע על קונפליקט, או אם תרצו, ויכוח בין מניפי הדגלים לסוגיהם לבין יוזמי ומחוקקי חוק הלאום החדש. אם היה בהנפת הדגלים השונים מימד של כלי אינסטרומנטלי שנועד למלא תפקיד חברתי-פוליטי, הרי שמדובר בהשגת אינטרס משותף אחד, במאבק של מחנה הומוגני כנגד מחנה שתומך בחוק הלאום החדש במטרה להביא לביטול או שינוי חוק הלאום.

האמירה של ראש ממשלתנו, "הנפת דגלי פלסטין היא עדות בולטת לנחיצות חוק הלאום החדש", הייתה מיותרת, שגויה וסנסציונית לא פחות מזו של ליבוביץ'.

אין זה מחוייב המציאות שהנפת דגל נועדה בכל המקרים להפעלה מניפולטיבית של אזרחים. ישנה פרשנות נוספת – ייתכן שהנפת דגלי ישראל ודגלי פלסטין בהפגנה המדוברת, הייתה מיועדת בראש ובראשונה להציג לראווה איחוד בין קבוצות -משנה בחברה הישראלית, שחברו יחד במטרה להיאבק במשותף למען שיוויון בעיני החוק. וזה כל הסיפור.

אם בארזים נפלה…

בעוד שטעויות של כתבים ופרשנים הן עניין שכיח ונוטים אנו לעצום עין לגביהם, הרי שהדעת איננה סובלת טעויות של היסטוריונים. 

אינני יודעת כמה מכם מודעים לטעויות של היסטוריונים. בעוד שטעויות של כתבים ופרשנים הן עניין שכיח ונוטים אנו לעצום עין לגביהם, הרי שהדעת אינה סובלת טעויות של הסטוריונים. ובמה מדובר? מדובר לא פחות מאשר ביידע לגבי מקורותיו של דגל ישראל.

וכך כותבת ההסטוריונית, פרופ' אניטה שפירא, בתגובה על הכתבה של אלי אשכנזי על "מקורותיו של דגל ישראל"- … הרצל המציא את הדגל בהשראת הטלית….

את דבריה היא הפנתה כביקורת על הערך "דגל ישראל", שהופיע בתוך מסגרת בכתבה של אשכנזי בהארץ. אשכנזי כתב על ההסבר שניתן בשפה הערבית לערביי ישראל על ההוויה הישראלית, וזאת מנקודת ראות ערבית.

לטענת שפירא, לצד הערך דגל ישראל הופיע הסבר ברוח הדו-קיום בשלום והכרה הדדית, "עד שמגיעים להסבר על הקווים הכחולים שעל הדגל: לפי מה שמצוטט, קווים אלה מסמלים את הנילוס והפרת, ומסמלים את שאיפות ההתפשטות של ישראל….

זו טעות צורמת מאוד כמובן. והצדק עם אניטה שפירא שמעירה לא רק על כך, אלא בעיקר על הגישה של עיתון הארץ לטעויות שמופיעות במקור. לדעת שפירא על העיתון היה להוסיף מיד הערת שוליים, שהסבר זה הוא מיתוס מוטעה ומטעה.

ומה הסיבה לדחיפות? שמא "מישהו יצטט את עיתון "הארץ" (בעברית ובאנגלית) כראיה לכך שדגל ישראל משרטט את מפת האימפריאליזם הישראלי…."

לפרופ' שפירא: גם בתגובתך כלולה טעות מצטערת ומטעה! מישהו חייב לשלוח מכתב להארץ, שמא יצטטו את עיתון הארץ (בעברית ובאנגלית) כראיה לכך שדגל ישראל הומצא על ידי הרצל….

אלכסנדר מישורי שמתאר את הלבטים סביב עיצוב הדגל מספר: המסורת הציונית העניקה את זכות המצאת דגל ההסתדרות הציונית לדוד וולפסון, ציוני ונשיאה השני של ההסתדרות הציונית העולמית. וולפסון עצמו סיפר את הסיפור הבא, עשרים וחמש שנה לאחר מעשה,

בפקודת מנהיגנו הרצל באתי לבאזל לעשות את ההכנות הדרושות לקונגרס… בין השאלות שהעסיקוני הייתה אחת לא גדולה, אך גם לא קלה:… באיזה דגל נקשט את אולם הקונגרס…? והנה הבהיק רעיון במוחי, הרי יש לנו דגל, דגל לבן כחול, הטלית אשר בה נתעטף בשעת תפילותנו…. הזמנתי אז דגל כחול-לבן ומגן דוד מצוייר עליו…

אם בארזים נפלה שלהבת – מה יגידו ילדי ישראל, שיונקים תורה מפיהם של גדולי ההיסטוריה הציונית? מי יגיב לדברי שפירא האחראית על הקתדרה לחקר הציונות באוניברסיטת תל אביב???

ועוד משהו – צריך וגם חשוב לפרסם מכתבי ביקורת ותגובה לפרסומים שתוכנם עשוי להטעות את הקורא. דברי ביקורת כשלעצמם אינם פטורים מבדיקה במיוחד כשהם עומדים על אי דיוקים והשלכות בלתי רצויות… ודי לחכימא ברמיזה.