תגית: גרינגולד

מלחמת יום הכיפורים: הזיכרון הציבורי מושל בכיפה (ד')

מיתוס ה"מחדל" של מלחמת יום הכיפורים "התכתב" עם המציאות הביטחונית בישראל בשלביה הראשונים של מלחמת לבנון הראשונה (1982), וגם בתקופת מלחמת לבנון השנייה (2006). השיח הציבורי סביב המלחמה, במהלך שתי מלחמות לבנון אלו, היה רווי ביקורת על התפקוד הלקוי של  צה"ל, והתקשורת אף היא חזרה לעסוק ב"מחדל" יום הכיפורים. דוגמא נוספת לכך שהזיכרון הציבורי מושל בכיפה במיוחד כאשר העובדות מעורפלות ו/או שנויות במחלוקת היא ההתפתחויות בנוגע לגרעין האיראני.

****************************

דוגמאות רבות לדיאלוג בין מיתוס המחדל למצב הביטחוני מאז מלחמת יום הכיפורים מחזקות את הטענה שהזיכרון הציבורי הוא המושל בכיפה, ובאורח פרדוכסלי, העובדות שנויות במחלוקת. הדוגמאות שלהלן (דגימה קטנה מתוך אינספור דוגמאות) מצביעות על דיאלוג בין הזיכרון הציבורי של מלחמת יום הכיפורים לבין אירועים הקשורים לסכסוך הישראל ערבי, הנמשך מזה ארבעים שנה, שנתפשו כמשמעותיים. (ראו גם רשימה קודמת).

שתי דוגמאות לדיאלוג בין מיתוס המחדל ואירועים מרכזיים בתחום הסכסוך הישראלי-פלסטיני מאז מלחמת יום הכיפורים (1973) עד ימינו, לקוחות מתוך השיח הציבורי סביב שתי מלחמות:  מלחמת לבנון הראשונה (1982) ומלחמת לבנון השנייה(2006). דוגמא נוספת לקוחה מהשיח הציבורי של הזמן האחרון – השיח סביב נושא "האיום האיראני".

מיתוס המחדל בשיח הציבורי סביב מלחמת לבנון הראשונה (1982)

תוך כדי קרבות מלחמת לבנון הראשונה פרצה מחלוקת ציבורית סביב מדיניות המלחמה. הביקורת התמקדה במדיניות ממשלת בגין ובחדירת צה"ל לעומק לבנון, הרבה מעבר למה שהוכרז עליו על ידי שר הביטחון דאז, אריאל שרון. בנסיבות אלה כונתה ממשלת בגין, "ממשלת המחדל". בדברי הביקורת נכללה הדרישה לחשוף את מלא דו"ח ועדת אגרנט, זאת מתוך תקווה שהסרת החיסיון מהדו"ח המלא תעורר שיח סביב פן צה"לי אתי ("טוהר הנשק") הקשור להתנהלות בשדה הקרב, ותאפשר השוואה עם דרך התנהלות צה"ל במלחמה בלבנון.

בעקבות הביקורת הנמרצת סביב "טוהר הנשק" ואי ציות לו במלחמת לבנון הראשונה, עלתה סוגייה זו לשיח הציבורי עם תום הקרבות. טוהר הנשק כאתוס לאומי הוצג כאבן בוחן למתרחש בשדה הקרב מאז מלחמת תש"ח ובכלל זה, מלחמת יום הכיפורים. יתרה מכך ההתייחסות למלחמת יום הכיפורים כמדד להשוואה הועלתה בנאומים שנישאו בטקסי הזיכרון של חיל האוויר לציון יום השנה למלחמת לבנון הראשונה. מפקדיו הבכירים של החיל, שספג מכות קשות במלחמת יום הכיפורים, זוכרים היטב את נרטיב "הטיל כופף את כנף המטוס", שצמח בעקבות התבטאותו של עזר ויצמן אחרי 1973. מפקדים בחיל האוויר זוכרים כיצד יכולתו של החיל לממש מכה מקדימה נכשלה, וכיצד נכשל החיל בהשמדת טילי הקרקע-אוויר של האויב וספג אבדות קשות. מאז, חיל האוויר היה נחוש להוכיח כי הופקו הלקחים המתאימים. בעת כהונתו של דוד עברי כמפקד חיל האוויר, השתתף חיל האוויר בהצלחה במבצע ליטני (1978), בתקיפת הכור  הגרעיני בעיראק (1981) ובמלחמת לבנון הראשונה. התדמית ההרתעתית של החיל הוכחה במלחמת לבנון הראשונה, כשהצליח להשמיד את כל מערך טילי הקרקע-אוויר של צבא סוריה בבקעת הלבנון, במבצע "ערצב 19". מבצע זה צוין גם ביום השנה השלושים למלחמת לבנון הראשונה, כשהנאומים בטקס האדירו את חיל האויר בהשוואה ל"מחדלי" החיל במלחמת יום הכיפורים: "במבצע ערצב 19 שינה חיל האוויר את עולם קרבות האוויר והחזיר לחיל את יוקרתו, שדעכה במלחמת יום הכיפורים" (י' לבנת, "לא ידענו שאנחנו עושים היסטוריה", אתר צה"ל, 8.6.2012).

זכר המחדל עולה מדבריהם של מפקדי חיל האוויר לשעבר, גם בספרות המאוחרת

תחילה אתייחס לאלוף עמוס ידלין, טייס סקייהוק במלחמת יום הכיפורים, מפקד מכללות צה"ל ובעל תואר שני במינהל ציבורי. הדברים שאמר במלאת 30 למלחמת יום הכיפורים צוטטו בספר ערוך על ידי האוניברסיטה המשודרת, מלחמת יום הכיפורים ולקחיה, (2005):

[…] וברמה הלאומית, חשתי תחושת הישג, שעל אף המחדלים והעיוורון, הסתיימה המלחמה בהשמדת רוב סוללות הטילים, כשצה"ל מצוי 101 קילומטרים מקהיר […] (ע' 8) האם באמת ניצחנו במלחמה הקשה ההיא? בעולם הדימויים הישראלי, התשובות לשאלה הזו הן קוטביות, וכל אחד מהמשיבים מסתמך על המרכיבים הנוחים לו בכדי להסביר את עמדתו […] (ע' 9) נוכח הנאמר לעיל, חיוני שנראה במלחמת יום הכיפורים כישלון אסטרטגי. אסור לנו להסתתר מאחורי הגדרות מקלות שימנעו מאתנו להתרכז בכישלונות, לתחקרם עד תום, וליישם את לקחיהם (ע' 14).

באותו ספר ערוך על-ידי האוניברסיטה המשודרת (2005), התבטא אלוף משנה במיל. יעקב חסדאי שהיה מפקד גדוד 202 של הצנחנים במלחמת יום הכיפורים. דבריו מדברים בעד עצמם:

"[… ] השמונה באוקטובר, החווה הסינית וסואץ צרבו כאש את זיכרונות הלוחמים. המילה "מחדל" נישאה בפי כל ככינוי למלחמה […]" (ע' 66-57).

שלושים שעות באוקטובר: החלטות הרות גורל על הפעלת חיל האוויר בתחילת מלחמת יום הכיפורים (2008), מאת שמואל גורדון, מתייחס אף הוא למחדל. גורדון, טייס קרב לשעבר ומפקד לשעבר של טייסת 105 בחיל האוויר אומר:

"הסיפור של טייסת 201, אחת הטראומות הקשות שמקורן בצומת החלטה הרסני, אינו סגור, וכנראה לא ייסגר לעולם." (ע' 432).

השיח בחיל האוויר סביב הכשלים במלחמת יום הכיפורים, והטחת האשמה במפקדים מסוימים, משקף פקפוקים לא מעטים לגבי העובדות לאשורן. ברם ניכר כי הזיכרון הציבורי של "מחדלי" החיל במלחמת יום הכיפורים הוא המושל בכיפה.

מיתוס המחדל בשיח סביב מלחמת לבנון השנייה

מיתוס ה"מחדל" של מלחמת יום הכיפורים "התכתב" עם המציאות הביטחונית גם בתקופת מלחמת לבנון השנייה (2006). השיח הציבורי סביב המלחמה הזאת היה רווי ביקורת על התפקוד הלקוי של  צה"ל, והתקשורת אף היא חזרה לעסוק ב"מחדל" יום הכיפורים.

השיח התקשורתי סביב מלחמת לבנון השנייה יצר משוואה בין איכות הארגון והביצוע של צה"ל ב-1973 וב-2006. דוגמה לכך הוא מאמרו של צדוק יחזקאלי, שראיין את האלוף במילואים בנימין תלם, מפקד חיל הים במלחמת יום הכיפורים. בראיון המליץ תלם למפקד החיל במלחמת לבנון השנייה "ללכת הביתה", לאחר שחיל הים ספג מכה אנושה במלחמה, שכן אם במלחמת יום הכיפורים, מלחמת "המחדל המודיעיני" אפשר היה לפעול באחריות, חובה עליו להפיק לקחים מאז:

"כמה ימים לפני מלחמת יום הכיפורים. בזמן שצה"ל כולו נרדם בעזרת גלולות השינה של אמ"ן הכושל, קיבל תלם החלטה מנוגדת לחלוטין לזו של הצבא. רק קצין המודיעין החילי שלו חזה שחורות ותלם החליט להיערך לאיום אף שאיש לא הכריז עליו […] תחת פיקודו של תלם, רשם חיל הים את הפרק המפואר בתולדותיו דווקא במלחמה שזכורה כאסון נוראי […] מפקד חיל הים הנוכחי […] לא יכול להתחבא מאחורי מודיעין רופף. גם אם היה כזה […] גם לי לא היה מודיעין, אבל חשבתי על הגרוע ביותר (צ' יחזקאלי, "תפקיד חיל הים במלחמת לבנון השנייה בהשוואה למלחמת יום הכיפורים", ידיעות אחרונות, המוסף לחג, 1.10.2006).

בין הדוגמאות לאזכור "מחדל" יום הכיפורים בשיח על מלחמת לבנון השנייה, מעניין הראיון שערך הכתב הצבאי עמיר רפופורט לצביקה גרינגולד והתנהלותו במלחמת יום הכיפורים. בריאיון עימו, גרינגולד מגולל את מהלך הלחימה שלו כשריונר בגולן במלחמת יום הכיפורים, במסגרת חטיבה 188. אחד הלקחים שהפיק גרינגולד מהמלחמה הוא האיכות הירודה של הכשרת המפקדים בצה"ל ב-1973 כמו גם ב-2006. ב-2006, כפי שנוכח גרינגולד, "נתנו לאיש חיל האוויר ולאנשי חי"ר לנהל את העניינים והם לא הבינו את מה שכל שריונר יודע – שמלחמה חייבת להיות מבוססת על מסת אש ותנועה […] לצה"ל יש בעיה קשה בהכשרת מפקדים" (שנה מפרסום הראיון במעריב, ראה אור הספר כוח צביקה, מאת גרינגולד ודור-און (2008).

פרשנות מזווית הראייה של הכתב הצבאי עמוס הראל, מונה את לקחי מלחמת לבנון השנייה תוך ציטוט "מחדל" יום הכיפורים. גם ספרם של הראל ויששכרוף על מלחמת לבנון השנייה (2008)  משקף תובנה כי המאפיין המשותף לשתי המלחמות, אמנם במינון שונה, "הוא הזלזול ביריב […] ובולטות לעין [גם] […] תכניות מבצעיות לא רלוונטיות, פקודות סותרות, אפילו ביקורת על הקצינים הבכירים שנשארו מאחור." (ע' הראל, "שתי מלחמות אותה זחיחות", הארץ, 8.10.2008).

אכן קשה להתעלם מהעובדה שהדי המחדל מלווים את השיח הציבורי 33 שנים מאז מלחמת יום הכיפורים. תמונת מצב זאת בולטת במיוחד על רקע העובדה שכמחצית מאוכלוסיית ישראל כיום לא חוותה את מלחמת יום הכיפורים (כולל אלו שעדיין לא נולדו ואלו שלא חיו בישראל) ורבים אינם מודעים לפרטיה.

מיתוס המחדל בשיח  סביב סוגיית הגרעין האיראני

דוגמא נוספת לזיכרון הציבורי ובמיוחד למחדל יום הכיפורים כפריזמה שמושלת בכיפה כשהעובדות מעורפלות ו/או שנויות במחלוקת, היא השיח בסוגיית הגרעין האיראני. אינספור ידיעות ומאמרי פרשנות משנות התשעים ואילך הוקדשו לסוגייה זאת. ההיבט העיקרי הוא, מידת הסבירות שלישראל נשקפת סכנה קיומית לאור הסיוע שאיראן מקבלת מרוסיה ומסין בפיתוח פרויקט הגרעין. בכירים במערכת הביטחון, שנשאלו לדעתם בסוגיה זאת, הזרימו לתקשורת עד כה תחזיות והשערות בלבד על תוכניות הגרעין של איראן ועל השאלה כיצד הן תשפענה על מערך היחסים בינה לבין מדינות במזרח התיכון, לרבות ישראל.

יש לציין כי בתחילת ספטמבר 1995 לא הורגשה בישראל מתיחות סביב סוגיית פיתוח הגרעין האיראני. אפשר ללמוד על כך מדבריו של האלוף (מיל') איתן בן אליהו. שעה שהיה מועמד באותה עת לתפקיד מפקד חיל האוויר, בן אליהו התבקש לחוות דעה על חטיפת מטוס נוסעים איראני, שהוחכר מחיל האוויר האיראני והוביל נופשים לאי קיש שבדרום איראן. בראיון לידיעות אחרונות התייחס בן אליהו גם לידיעות שהופצו בלונדון על כך שלאיראנים יש מכון להעשרת אורניום שסין הקימה בעבורם: "הערכת המצב האחרונה שלנו לגבי איראן מדברת על אפשרות לרכישת כושר גרעיני צבאי בתוך חמש עד עשר שנים". כשנשאל על התייחסותו לאיום האיראני המושמע כלפי ישראל בגין פרשת המטוס החטוף, השיב: "האיום האיראני לפגוע במטוס הוא נקודתי. ולאיום נקודתי צריך לתת מענה נקודתי" (א' פישמן, ידיעות אחרונות, 3.10.1995). כך, בנימה בוטחת, הרגיע בן אליהו את הציבור ואישר באופן עקיף כי לא נשקפת לישראל סכנה קיומית מצד איראן. זכר המחדל של מלחמת יום הכיפורים לא עלה בראיון.

ב-1996 התחלף השלטון בישראל והוקמה ממשלת ליכוד בראשות בנימין נתניהוהרטוריקה של ההנהגה באותה עת הציגה את איראן כמדינת המהפכה האסלאמית, שלעולם לא תשלים עם קיומה של מדינת ישראל. גם באופוזיציה היו כאלו שהביעו חשש. ראוי להזכיר שגם ראש הממשלה לשעבר, יצחק רבין, חשש מהאיראנים ומהרגע שבו יצטיידו בנשק גרעיני.

הגדיל לעשות ראש הממשלה נתניהו. הוא ניצל כל ראיון עימו כדי לבטא חשש מהטיל הגרעיני שאיראן מפתחת. הרטוריקה של "האיום האיראני" יצרה כותרות מרכזיות בסדר היום המדיני. רבים מבכירי ההנהגה, וגם ראש אמ"ן האלוף משה (בוגי) יעלון, סיפקו לאמצעי התקשורת פרשנויות וכתבות רקע בנושא. כך נחשף הציבור, באופן סדרתי, למסר שלפיו ארץ האייתוללות מתחמשת בטילים ארוכי טווח, ומנסה לפתח נשק גרעיני כדי להשמיד את ישראל (א' שפרינצק, "איום שמום", הארץ, 29.9.1998).

היה זה אך טבעי שהשיח התקשורתי יהיה רווי פרשנויות מדאיגות למצב. רוב הפרשנויות הזכירו את "מחדל" יום הכיפורים. הובע בהן החשש שקווי האופי של הנהגת ישראל לא השתנו מאז יום הכיפורים 1973. חלק מהפרשנים אף נקטו קו חד-משמעי המזהיר מ"מחדל או ביזיון",

"אין לשכוח ש-1,000 קילומטרים מכאן מכינה איראן את האיום הקיומי הממשי על ישראל. כדי להתייצב מול האיום הזה, נדרשת ישראל למצות את כל סגולותיה, שלא ניכרו באחרונה, בהתמודדות הזו, מחדל או ביזיון עלולים להיות קריטיים" (י' ארז, "24 שנים בין המחדל לביזיון", מעריב, 10.10.1997).

הרטוריקה של בכירי ההנהגה המדינית והצבאית, ויחד איתה הפרשנויות סביב ה"איום האיראני", לא נמוגו מאז 1996. גם האנלוגיה בין הצורך בתגובה לאיום לבין זכר המחדל המודיעיני והמדיני-ביטחוני של מלחמת יום הכיפורים הפכה לעניין שבשגרה. אין פלא שהיא דרבנה לגיבוש אסטרטגית הרתעה מעשית. אחת הדוגמאות לשיח תקשורתי זה היא כתבתו של אמיר אורן ביום השנה ה-32 למלחמת יום הכיפורים:

"ערב יום הכיפורים, כאשר ההפתעה שמפניה נדרכת ישראל שוב אינה של מתקפה אווירית ומשוריינת, מצרים וסורית, אלא של טילים איראניים וטרור איסלאמי […] ישראל צריכה להגיע למצב שיאפשר לה להודיע גם, כי היא 'לא תהיה האחרונה לספוג התקפה בנשק השמדה'. זה צד ההרתעה, אבל ההתרעה תלויה באמ"ן […] [ו]אין כל ודאות שלא ייכשל שוב בהתרעותיו, כמו ב- 1973" (א' אורן, "שוטף פלוס  30" הארץ, 12.10.2005).

דוגמה נוספת לדומיננטיות הזיכרון הציבורי ומיתוס מחדל יום הכיפורים בשיח הציבורי מאז 1995, עולה גם מהשיח הפוליטי. השר לעניינים אסטרטגיים בממשלת נתניהו השנייה והרמטכ"ל לשעבר, משה (בוגי) יעלון, הציע שישראל תתקוף באיראן כמהלך אקטואלי. הח"כ והשר לשעבר עוזי ברעם השיב לו כי למיטב הבנתו, "2012 עלולה להיות מקבילתה של […]." ברעם גם תקף את הממשלה המזניחה את הטיפול באיום האיראני, והזכיר את המחיר ששילמה ישראל על ההזנחה שקדמה למלחמת יום הכיפורים:

"בישראל של 2012 אין מינימום של הכנה ציבורית למה שעלול לקרות במזרח התיכון, […] הממשלה עסוקה בגבעת האולפנה ובמגרון […] כולנו שילמנו את המחיר של 1973 ב-1974. לפיכך, במידה שישראל לא תיערך לסכנה, כפי שכבר קרה ערב מלחמת יום הכיפורים, גובר הסיכוי שנשלם את מחיר 2012 ב-2013" (ע' ברעם, "הלקח ההוא בזמן הזה", ישראל היום, 19.6.2012).

מסר בסגנון דומה שולב במאמר מערכת של החינמון ישראל היום. העורך הראשי, עמוס רגב, הביע אי-שביעות רצון מהעלאת סוגיית האיום האיראני ומהתגובה בשיח הציבורי בישראל. החשש העיקרי, לדעתו, שאלה יחבלו בתהליך קבלת ההחלטות בעניין התקיפה באיראן. המסר המרכזי שרגב ביקש להעביר התייחס למידת הדחיפות שבטיפול ולחשש שמא ההנהגה נגררת לשאננות "דוגמת מלחמת יום הכיפורים" (ע' רגב, "ההחלטה", ישראל היום, 3.8.2012).

יש להוסיף לכל הממצאים דלעיל גם את חילוקי הדעות בנוגע לעצם קיומו של שיח ציבורי סביב ה"איום האיראני" בשנים 2012-2011. במדינה המעודדת חופש ביטוי ובחברה קונפליקטואלית, שיח ציבורי מסוג זה הוא הכרח קיומי. העיתונאית והעורכת במעריב, יעל פז-מלמד, הטעימה את "חופש הביטוי" המחייב שיח ציבורי סביב תכנית לתקיפה ישראלית אפשרית באיראן, ותיארה את השיח שהתקיים באותה עת כאחד החשובים והמוצדקים שהתקיימו עד אז בישראל. יתרה מכך, לטענתה, מי שתמך בקיומו ידע לציין את יחסו של הציבור ערב מלחמת יום הכיפורים למהלכים המדיניים. כלומר, תומכי "חופש הביטוי" טענו שהפסיביות וחוסר הביקורת ששררו ערב המלחמה ההיא הובילו בסופו של דבר לאסון, וכי "חשוב שהציבור יעמוד על המשמר וישמור שראש הממשלה ושר הביטחון לא יחזרו על 'טעות הקונספציה' של מלחמת יום הכיפורים, שבסופו של דבר הובילה לאלפי הרוגים ישראליים" (י' פז-מלמד, "זכות הציבור להתנגד", אתר NRG, 16.8.2012). גם המתנגדים לתקיפה באיראן קישרו בין ההתנהלות המדינית ערב מלחמת יום הכיפורים להתנהלותה של ממשלת נתניהו בתגובה לאיום האיראני. לדוגמה, הפרשן המדיני של ערוץ 2, אמנון אברמוביץ',  הביע התנגדות נחרצת לתקיפה באיראן והציג את גרסתו המחייבת את המדינאים להיכנס קודם כל למגעים מדיניים עימה ולפעול לפתרון הסוגיה בדרכים דיפלומטיות, בניגוד למה שעשתה ממשלת המחדל (א' אברמוביץ', "מחדל יום הכיפורים- אז והיום", אתר מאקו, 21.9.2012).

אלו הן מעט מהדוגמאות הבולטות ביותר לדומיננטיות של הזיכרון הציבורי ומחדל יום הכיפורים כשעולות לדיון שאלות הקשורות למצב הביטחוני.

לסיכום: הדוגמאות דלעיל (דגימה קטנה מתוך אינספור דוגמאות) מצביעות על דיאלוג המתמשך מזה כ-40 שנה בין הזיכרון הציבורי של מלחמת יום הכיפורים ומיתוס המחדל מחד גיסא, והמצב הביטחוני מאידך גיסא. הדוגמאות מחזקות את הטענה שהזיכרון הציבורי של מחדל יום הכיפורים הוא המושל בכיפה, בעוד שבאורח פרדוכסלי, העובדות המדויקות של מה שהתרחש לפני ובמהלך מלחמת יום הכיפורים עדיין שנויות במחלוקת.