תגית: גל טרור

תיירות בעת משבר

הטראומה היא אותה טראומה, בעיני כולם. הטרור הוא אותו טרור. אבל מה לגבי תוכן השיח במשפחה המורחבת? כאן אני מעלה תהיות בהקשר ספציפי – מפגש עתידי מתוכנן של פלג רחב במשפחתנו. האם ההתרגשות הראשונית לרגל המפגש תימוג ואת מקומה יתפסו חילוקי דעות אידיאולוגיים? 

******

התכנון לקראת מפגש משפחתי היסטורי

לפני כחצי שנה קיבלנו הודעה משמחת מקרובי משפחה שגרים בקליפורניה. מיכאל להמן, אשתו מילי ואחותו קארין קירשנר יבקרו בישראל "אחרי החגים". הם לא ביקרו כאן מזה ארבעה עשורים. בפעם האחרונה שבה נפגשנו הם היו ילדים שהתלוו להוריהם בביקור בישראל. את הביקור הנוכחי שלהם, שהחל אתמול, הם תכננו בקפידה רבה תוך שיתוף פעולה נמרץ עם קרובי משפחה בארץ. אט-אט הם פרסו בפנינו את תוכניתם. וככל שחלף הזמן התרבו הדוא"לים והתגבשו תוכניות מדויקות מבחינת התזמון והמשתתפים במפגש. הרצון המשותף לערוך מפגש צאצאים של משפחת להמן לדורותיה סחף את מרבית בני המשפחה. איש לא תיאר לעצמו שבבא רגע האמת יהיה עליו להיות סוכן בזעיר אנפין של משרד ההסברה. איש לא חשב על המלכודות הכרוכות בכך. והנה נקלענו לתוך קלחת של גל טרור.

שורשי הקשר המשפחתי נמצאים בעבר הרחוק. בקשר ההדוק בין האחים, נכדיו של הרב, ד"ר מאיר להמן: סבתי לבית להמןסופי צ'רניאק – ואחיה הצעיר פריץ להמן. למרות הריחוק הגיאוגרפי – היא בישראל והוא בארה"ב – המפגשים ביניהם היו ממוסדים ומתוזמנים להפליא. סופי צ'רניאק עלתה ארצה מגרמניה, עם בני משפחתה, עוד בטרם החריפו רדיפות יהדות גרמניה. פריץ להמן מעולם לא התגורר בישראל. בצעירותו הוא עזב את גרמניה והתיישב בארצות הברית, שם למד רפואה והתמחה ברפואת אף-אוזן-גרון. את בנו ובתו – מיכאל וקארין – הוא גידל באווירה של זיקה למשפחה שבישראל. את ישראל הוא הציג לילדיו כארץ שבה עם ישראל יחיה לבטח. הקשר המשפחתי נמשך גם לאחר מות שני האחים, פריץ וסופי. מיכאל וקארין החליטו שהגיעה העת לחדש כקדם את המפגשים המשפחתיים, ואת הקשר בין הפלג האמריקאי והישראלי של צאצאי להמן אלו.

משבר בטחוני מדיני והפוטנציאל למשבר משפחתי

רבות דובר על תיירות בימים של משבר בטחוני מדיני. עוד בתקופת מבצע "צוק איתן" ובהמשך,  גם לאחריו, ישראל חוותה משבר תיירותי. המבצע הצבאי התפרס על פני חודשי קיץ 2014, שבדרך כלל מצטיינים כשיא של עונת התיירות. הסטטיסטיקה מראה שמאז "צוק איתן" התיירות לישראל דעכה ולא שבה למצבה הנורמלי, שגרתי. תיירים שוללים את ישראל כיעד תיירותי עקב המצב הביטחוני, ואלו שמגיעים לכאן עושים זאת בעיקר עקב זיקה לקרובי משפחה שלא התראו עמם זמן רב.

זו לנו הפעם הראשונה שבה אנו נערכים לאפשרות של חיכוך בין עמדות ביחס לטרור. זאת דילמה מהותית. אין מנוס מתהיות ומציאת פתרון יצירתי כיצד לא להיקלע לחילוקי דעות ולשמור על השמחה המשפחתית ללא קשר למצב והשלכותיו. כפי הנראה נידרש להסברים ופרשנויות תחילה כלפי עצמנו ובהמשך, כלפי קרובינו. עלינו לתכנן זאת כך שהנושא לא יתפוס מקום מרכזי בשיח המשפחתי. שכן, יש סיכוי שקרובינו יתייעצו איתנו כדי שידעו איך לנהל את התכניות שעליהם עמלו זמן רב בתשומת לב מירבית. אמנם תל אביב נבחרה כיעד המוצא שלהם, אבל פה ושם הם מתעתדים להגיע למוקדי תיירות ברחבי הארץ, וגם בירושלים.

עזרה בתכנון מסלול מחדש אינה מלאכה קשה. הסבר ופרשנות למצב הנוכחי הם הבעיה. המשבר המדיני-ביטחוני עלול להוביל למשבר משפחתי.

אין ספק שתיירים המגיעים לישראל מודעים לסכסוך הישראלי-ערבי/פלסטיני ולהשלכותיו האפשריות על תוכניותיהם בעת שהותם כאן כתיירים. הם גם מבינים שהציבור נחלק ליריבויות אידיאולוגיות בנוגע לסכסוך. יחד עם זאת, במפגש משפחתי מורחב, נושא זה הוא בנפשנו.

הסברה – מאיזו נקודת מבט?

אני לא רוצה להישמע כאדם פסימי, כיוון שאינני כזאת. אבל ברור לי עד כמה גבוה הסיכוי שבמפגש המשפחתי ייחשפו לראווה השסעים העמוקים בחברה הישראלית בין ימין ושמאל. לנוכח טראומת גלי הטרור קשה יהיה לשתוק ולהשתיק הדים לכך.

עד אתמול, כשנחתו השלושה בישראל, ברכתי על היוזמה לחלק את המפגש לשניים. מפגש אחד עם הפלג ה"חילוני" של המשפחה בתל אביב. מפגש שני עם הפלג ה"דתי" של המשפחה בירושלים. שכן ממילא, מספר הנפשות בכל אחד מהמפגשים ממלא אולם שלם. לפני שאתפס כמי שבוחלת בקשר עם שומרי המצוות שבמשפחה, אבהיר כאן שהקשר המשפחתי שלנו איתן ויציב. הוא נבנה והתפתח כהמשך לקשר ההדוק של דור הסבים והסבתות שלנו. אנו משפחה מאוד מלוכדת ומעולם לא ייחסנו חשיבות לסממנים כמו שמירת מצוות ושמירת השבת, כסיבה למחלוקות וחיכוכים. עניינים אלו התגמדו לנוכח השמחה שבמפגשים המשפחתיים שערכנו כשעוד היינו שבט מצומצם.

והנה בא המשבר המדינתי וטורף את כל הקלפים. כמו כל אירוע טראומתי שאנו מתבקשים להתייחס אליו ולהבהיר אותו לעצמנו ולאחרים, גם בגל הטרור הנוכחי (האינתיפאדה השלישית, אם תרצו), אני מוצאת צורך בכך, אבל הפעם צפה ועולה דילמה שלא חלמתי שתעלה. הרי השאלות יישאלו. שלושת בני המשפחה שהגיעו אתמול מארה"ב יודעים היטב מה המצב כרגע.

כולנו רואים עין בעין את גל הטרור כאיום על ביטחוננו האישי וכבעיה לאומית. כולנו חשים חרדה מפני הבלתי-צפוי ושואלים עצמנו: האם הפיגוע הבא יתרחש לידינו? האם ילדינו בטוחים כשהם בגן ובבית הספר? האם הפועל בבניין הסמוך הוא אחד מאותם נערים שעלולים לפגוע בנו? האם להימנע משימוש בתחבורה ציבורית? אבל האצבע המאשימה תופנה לאן שהוא. המציאות עשויה לגרור פרשנויות ובתוך כך לקבל צורה מבעד לפריזמה זו או אחרת.

נהיה אופטימיים ונקווה שההתרגשות הראשונית של המפגש תתגבר על חילוקי הדעות האידיאולוגיים במשפחה?