תגית: גיל אלדמע

ירושלים של זהב הוא לא רק שיר

הוא נטוע עמוק בזיכרון העממי ואין כוח בעולם שיוכל לערער עליו –  הוא חזק כמו סלע איתן. השיר, ירושלים של זהב...

דוגמא מוזרה קצת למתח שבין מיתוס והיסטוריה עובדתית הוא מה שידוע לנו על מקורם של לחנים.
בדרך כלל ויכוחים ניטשים על אירועים, פרטים מאירוע, היה או לא היה וכדומה.

בכל מקרה, כשרוצים לא לדעת אמת אחרת (הרי הכל יחסי), והתחושות באות מלמטה, מהעם, אין כוח בעולם שיכול לפגוע באמונה הרווחת שתומכת בגרסה ספציפית כאילו זאת האמת. המיתוס זהה לעובדה היסטורית. את אף אחד זה גם לא מעניין אם ישנה גרסה מתחרה.

ירושלים של זהב
ירושלים של זהב. סינגל בביצוע שולי נתן. קרדיט: ויקיפדיה

שירה של נעמי שמר, ירושלים של זהב, שאותו הלחינה וכתבה במיוחד לכבוד הניצחון של מלחמת ששת הימים ב-1967, הפך לאחרונה לעוד סקופ שיישכח עד להופעתו של הסקופ התורן הבא; ובכל זאת הוא משאיר טעם רע בפיהם של רבים ממוקירי זיכרה.

הדרך שעבר הלחן, ידועה. אך הדרך בה פורסמה הידיעה היא הדבר המעניין. אם בשנת 2000 היה מישהו שעלה במקרה על הדמיון שבין הלחן הישראלי לבין הלחן הבסקי ושתק (או שהשתיקו אותו), הרי שב-2005 יצא השד מהבקבוק בסיועו של תחקירן מעיתון הארץ. זהו שד סקופי, ובין אם תרצה או לא תרצה, הוא מושך תשומת לב ומפר את שלוות הנפש בעיתוי כל כך סמבולי, ערב יום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל, כולל אלו שלחמו על שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים. (אני אפילו לא רוצה לחשוב במונחים של תיאוריית הקונספירציה).

ובכן, יש לחוקרי המיתוס חדשות עבור כל מי שחושב שההשוואות וההוכחות למיניהן תתרומנה במשהו לעמעום זכרה של נעמי שמר בקרב העם. זה בכלל לא יעזור. לא סקופ, ובודאי לא הוכחות מדעיות של חדי שמיעה ואנשי מקצוע למיניהם. לא יעזרו שמות של פרופסורים למוזיקולוגיה וגם לא לינקים ללחן של השיר הבסקי.

נחמד שיש על מה לדבר במשך היום. נחמד עוד יותר כשהידיעה מופיעה, בעקבות החשיפה בהארץ, גם בעיתון האלקטרוני ואפשר לשלוח תגובה, טוקבק. אבל התגובות מדברות בעד עצמן. אין אפילו קומץ של מגיבים שמוכנים להקשיב בכלל לדברי המלומדים והידענים למיניהם. זה בכלל לא רלבנטי. אדרבא, מי שמצוטט כיום כתורם לדיון על "חטאה" של נעמי שמר, פוסל במומו, בעיניהם של מעריציה של נעמי שמר. הוא מסתכן בשמו הטוב לא משום שהוא עשוי להיחשב כאנטי ציוני. הוא מסתכן משום שהוא פוגע במה שנחשב כיום כנכס היסטורי.

נעמי שמר היא נכס היסטורי. כמו שביאליק הוא נכס היסטורי בעיני חלק מהעם גם בימינו. את הדבר הזה אי אפשר לשנות באמצעות עובדות חדשות או במורא או במופתים. (יש שיר כזה, "אלף כבאים לא יצליחו לכבות אותי…" של להקת כוורת).

אלו הם הכללים הבלתי כתובים של המיתוס המודרני. כשהוא נוצר, מומצא או מגיח ממוחם הקודח של זרם, שמצליח למסדו ולהקנות לו צביון היסטורי, מאותו רגע הוא חלק מזהות. אין לו חיים משלו. הוא איננו בר-מיקוח והשוואות. (אני מעזה אפילו לומר שגם ה"וידוי" של שמר לגיל אלדמע לא מזיז למוקירי זיכרה).

זהותנו קשורה לרפרטואר השירים של נעמי שמר. נקודה. בחגים במועדים ובעונות השנה, בימי הולדת בטיולים ובחשיבה שלנו יש הרבה מהתכנים והלחנים שלה.

הרגשות חזקים יותר מכל הגיון; החסינות של המיתוס המודרני חזקה לאין ערוך בהשוואה לכל "עובדה" היסטורית. על עובדות מתווכחים; על מיתוס לא.

לכן, אין אפילו טעם לנסות לגרור לויכוח את מוקיריה של נעמי שמר ויצירתה, חבל על הזמן והאנרגיה.