Tag Archives: גזענות

יום מרטין לותר קינג והמסר שכדאי לכולנו לזכור

לנרטיב פוליטי יש בדרך כלל בסיס אידיאולוגי. זה מסביר מדוע נוצרים מחנות פוליטיים. בחלוף הזמן מטשטש ההבדל בין אידיאולוגיות ישנות ורק אז נוכחים הכל לדעת עד כמה היו שבויים בנרטיב ובאידיאולוגיה. לכן כדאי לברר מדוע הקיטוב בין מחנות פוליטיים נמשך, במיוחד אצלנו – מדינה שחוגגת עוד מעט 70 להקמתה. להלן מקרה היסטורי ידוע – ד"ר מרטין לותר קינג ומלקולם X.

**********

כאשר שני מנהיגים יוצאי דופן פועלים למען אותה מטרה ובאותה תקופה, ההגיון אומר שהם ישתפו פעולה. אבל ההיסטוריה רצופה דוגמאות לאי שיתוף-פעולה בין מנהיגים פוליטיים, למרות המטרה הזהה. 

הדוגמא האקטואלית היא המקרה של התנועה לזכויות אזרח; התקופה: שנות ה-50 וה-60 בארה"ב, המנהיגים: ד"ר מרטין לותר קינג ג'וניור ומלקולם X. 

מלקולם X

מלקולם X. המקור: ויקיפדיה.

מרטין לותר קינג ג'וניור ומלקולם X, שני המנהיגים הבולטים ביותר של התנועה לזכויות האזרח בארה"ב שפעלו משנות ה-1950 עד שנות ה-1960, נפגשו פנים אל פנים פעם אחת בלבד, וגם אז המפגש התרחש באופן בלתי מתוכנן מראש.

היה זה ב- 26.3.1964 בוושינגטון DC. מלקולם X הגיע אל ישיבת הסנאט האמריקאי במטרה להשתתף בדיון בנוגע לזכויות האזרח. כשהדיון הסתיים, מלקולם X חמק אל בין השורות האחוריות של מסיבת העיתונאים שהמתינה למרטין לותר קינג. בסיומה, קינג עזב את המקום בדלת אחת ומלקולם מיהר לצאת דרך הדלת השנייה. הוא הצליח לעצור את קינג בדרכו. "היי, מלקולם" אמר קינג, "נעים לראותך". "נעים לראותך", השיב מלקולם. כתבי העיתונות החלו להתקבץ סביבם והקהל צפה בשני המנהיגים לוחצים ידיים. המחווה צולם מיד. היה ברור שקינג מופתע מהמפגש, אבל מלקולם רק חייך, פנה אל קינג ובנימה בוחנת אמר: "מיד יחקרו אותך". ובזה הסתיים המפגש בין השניים. הם מעולם לא שבו להיפגש.

במפגש ההוא ניכר היה המתח בין השניים למרות המטרה המשותפת. כיום מצביעים על הסיבה לכך – ניסיון חיים שונה. יש אומרים שעקב השוני ברקע האישי כל אחד מהם נקט דרך שונה במאבק למען זכויות אזרח לאפרו-אמריקאים.

קינג נולד ב- 1929, ארבע שנים אחרי מלקולם. שניהם היו בנים של מטיפים בפטיסטים שהיו פעילים פוליטית. שניהם נחשפו מגיל צעיר לתנועות התנגדות שפעלו נגד הגזענות בחברה האמריקאית של אותה תקופה. שניהם סבלו מכך בילדות. אבל ילדותו של מלקולם הייתה הרבה יותר טראומטית מזו של קינג. מערכת היחסים במשפחתו של מלקולם הייתה רצופה משברים. לעומתו, קינג סיפר בבגרותו שהרוח האופטימית שלוותה אותו כל חייו והאמונה בטבע האדם, נבעו מכך שגדל ב"משפחה שהאהבה הציפה אותה."

ד"ר מרטין לותר קינג ג'וניור, במצעד הגדול לוושינגטון והנאום "יש לי חלום". 1963. מקור: ויקיפדיה

בבגרותו, מלקולם נסחף לשימוש בסמים והיה מעורב בפלילים. הוא נעצר בשל כך ונשלח לכלא. שם הצטרף ל-NOI (אומת האיסלאם) בראשותו של אלי מוחמד, ששימש עבורו כדמות אב. השקפת עולמו הצטמצמה מאחר וכחבר ב-NOI לא נחשף לנושאים הרחבים יותר של היסטוריה ותרבות השחורים. ה- NOI העניקה למלקולם תחושה של שייכות ומטרה.

קינג למד באוניברסיטה ופגש שם דמויות בעלות השראה הרבה יותר חיובית מאלי מוחמד. הוא הצטרף למאבק למען זכויות האזרח, שמלקולם כמעט לא היה פעיל בו. לקינג היו יתרונות נוספים, כגון העובדה שהיה מנהיג בפטיסטי, בתקופה שבה בפטיזם נחשב לתנועה מוכרת ומוערכת היטב בקרב האפרו-אמריקאים.

בשנות ה- 1950, מלקולם זכה לקידום בשורות ה- NOI והפך למטיף הפעיל ביותר של האסלאם. אבל קינג באותה תקופה כבר היה מנהיג מאוד פופולרי בתנועת זכויות האזרח בארה"ב. כך נודע למלקולם על קיומו של קינג.

התקשורת והנרטיב

כמו תמיד, התקשורת לא עמדה מן הצד. היה סיקור אינטנסיבי של הפער שנוצא בין שני המנהיגים הפופולאריים, תחת כותרות כגון, "מלחמת בני אור ובני חושך". בעוד שההבדלים האמיתיים בין מלקולם וקינג נגעו לגישה ולדרך, התקשורת העדיפה להשתמש בסגנון כתיבה סנסציוני שלפיו, הפער בין שני האישים "מסכן את תנועת המחאה".

קינג המשיך להטיף ולחפש דרך יותר טובה למאבק. בנאומיו נהג לומר כך, "There must be a better way", דרך של אהבה דרך של מחאה לא-אלימה.

הקנאה בפופולאריות הגוברת של מלקולם X מחוץ ל- NOI וגם בתוך התנועה, הובילה להשעייתו בסוף 1963. בתחילת 1964, מלקולם עלה לרגל למכה (חאג'). משם הוא חזר כאדם חדש – מוסלמי אמיתי, מנותק מ- NOI, ומוכן לעבוד בשיתוף פעולה עם קינג ומנהיגים אחרים שעליהם מתח ביקורת בעבר. הוא הקים את "ארגון אחדות האפרו אמריקאים" ובמהלך 1964 ניסה למשוך לארגון כמה שיותר אפרו-אמריקאים, במיוחד את מי שלקחו חלק בתנועה לזכויות האזרח. יכול להיות שהיוזמה לפגוש את קינג בוושינגטון, שאוזכרה לעיל, הייתה מכוונת גם כן לכך.

בתחילת 1965 מלקולם הוזמן על ידי "המועצה המתאמת של סטודנטים המטיפים לאי אלימות" (SNCC) לסלמה שבאלבאמה – עיר מגוריו ומעוזו של קינג – כדי להשתתף בוועידה. מלקולם הגיע ונשא נאום חוצב להבות שבו הוא תקף את קינג. המארגנים ניסו לייעץ לו מראש על מה לדבר והוא בשלו, "אף אחד לא ישים מילים בפי". דבריו של מלקולם הגיעו לאוזניו של קינג עצמו, ששהה באותה עת בכלא. רבים אינם יודעים שלאחר הועידה מלקולם פגש את אשתו של קינג, קורטה סקוט קינג, והבטיח לה, "אני רוצה שד"ר קינג יידע שלא הגעתי לסלמה כדי להקשות עליו, אלא להקל עליו. אם הלבנים יבינו מהי האלטרנטיבה, אולי הם יראו נכונות להקשיב לד"ר קינג."

למרבה הצער מלקולם לא זכה להוכיח את עמדתו, וקינג לא זכה להיווכח בתמיכתו של מלקולם. שבועות ספורים לאחר נאומו של מלקולם בסלמה הוא נרצח (21.2.1965). קינג שהיה מאוד מוטרד מהרצח העדיף שלא להגיע לטקס הלוויה ובמקום זאת הכריז בפומבי שהוא מביע תנחומים לאשתו ולמשפחתו של מלקולם. הוא דיבר גם על אהדתו למלקולם X.

שינוי עמדה פוליטית

בתקופה שלאחר הרצח ניכר היה שקינג מתקרב לגישה שאפיינה את מלקולם, דהיינו, מרד והגנה עצמית אקטיבית. קינג עצמו נרצח בינואר 1968 עד אז הוא תעד את זיכרונותיו ובכלל זה את העובדה שהוא לא מצטער שמלקולם עורר את האפרו-אמריקאים למרוד במדיניות של גזענות: "כי בלי להט, האפליה הקשה נגד השחורים תתמיד בלי גבול".

הנרטיב הנוכחי

במבט לאחור, באין אמוציות וקנאה בין תנועות, הדברים עשויים להיראות שונה מאשר בזמן ההתרחשות עצמה. הדור שלא ידע את אותם ימים, את המחאות השקטות של קינג והיותר לוהטות של מלקולם, רואה היום את הדברים אחרת. הטענה הרווחת היא כי ביום מותו של קינג כבר לא היה הבדל משמעותי בינו לבין מלקולם. רבים מצטערים על שבאותם ימים רוב חברי התנועה לזכויות האזרח לא היו מודעים לקשר ולדמיון כלשהו בין מלקולם וקינג, מה גם שהעיתונאים המשיכו להבליט את "הפער התהומי בין שניהם", והמשיכו לדבר על הטינה ששררה ביניהם. גרסה זאת חלחלה אל דור הפעילים הבא מקרב השחורים. כך נכפה עליהם לבחור בין דרכו של מלקולם לבין דרכו של קינג. רק מעטים ציינו את המשותף בין המנהיגים, ודיברו על מלקולם כמי שסלל את הדרך להצלחתו של קינג. הם ציינו שמי שמתנגד בצורה פסיבית ונוקט בגישה של אי-אלימות מאבד את עוצמתו הפוליטית. רק הם הבינו שהשחורים בארה"ב היו זקוקים לשני המנהיגים גם יחד, בדיוק כפי שהודו הייתה זקוקה לגנדי וגם לנהרו.

קבוצת תיאטרון שהוקמה ב-1983 על ידי בנותיהם של כל אחד משני המנהיגים שמה לה למטרה להבליט את הדמיון בין שני המנהיגים. קבוצת תיאטרון זאת יצרה מופע בשם "לקראת המחר" (Stepping into Tomorrow) והפיצה את "קולותיהם של האבות" בבתי ספר, כנסיות ומרכזים קהילתיים בכל רחבי ארה"ב. באמצעות המופע התיאטרלי הן ביקשו להפיץ נרטיב מאחד. המופע סיפר למשל שכאשר קינג היה עצור וישב בכלא, מלקולם שלח אליו מברק תומך. וכאשר מלקולם נרצח, קינג שלח מברק תנחומים לאשתו של מלקולם. כל זאת כדי לנפץ את המיתוס הרווח, לפיו דבריו של קינג היו שונים מהותית מאלו של מלקולם, ושניהם היו בעלי דעות מנוגדות.

כיום, 53 שנים לאחר הרצח של מלקולם, ו-50 שנה לאחר הרצח של קינג, קשה לומר שהגזענות בארה"ב נכחדה טוטלית.

יום מרטין לותר קינג והמסר החשוב שלו:

המסר הפוליטי של "יום מרטין לותר קינג" שנחגג בארה"ב הוא: אפשר להתגבר על אותם מכשולים גם כאשר הדרכים לכך שונות. מרטין לותר קינג כתב בקובץ זיכרונותיו בין היתר: "יש יותר מדרך אחת להשיג מטרה, ובלבד שהדרך שנבחרה היא כנה ואמיצה". יום מרטין לותר קינג נועד להנציח את העובדה ששני המנהיגים האפרו-אמריקאים, קינג ומלקולם X, בחרו בדרכים שונות כדי להתמודד עם אותה בעייה: גזענות. שניהם עשו את דרכם בכנות ובאומץ וידעו להביע תמיכה זה בזה ובלבד שיושג החלום המשותף.

ולסיום – השיר כולנו נתגבר! שהפך למעין קאנון משותף של התנועה לזכויות האזרח. שרה הזמרת האגדתית, ג'ואן באז.

 

אנו נתגבר – ג'ואן באז.

 

 

הומור על פרענקים וערבושים

תראו לאן הגענו. בדיחות דויד לוי היו די פופלריות בשנות ה-80 רק בשל הפער הנתפס בין קבוצת הרוב האשכנזית לבין דויד לוי כסטריאוטיפ של מרוקאים. מאז דבר לא השתנה אצלנו. ולא רק זה – יש מי ששם באותו סל ממש הומור נוסח "מרוקאי סכין" והומור הלועג  ל"ערבושים".

***********

הדרך הבוטה ביותר להפגין פער בין תרבותי היא לעשות שימוש בהומור אתני מתוך כוונה לעלוב ב"אחר" ולהשפילו על היותו חלק מקבוצת מיעוט באוכלוסייה, השונה מקבוצת הרוב. מכנים זאת הומור אתני הנגוע באתנוצנטריות מופרזת (יובהר להלן).

קבוצה אתנית

קליפורד גירץ, האנתרופולוג, קבע שמה שמגבש בני אדם ל"קבוצה אתנית" הם, מצד אחד, גורמים אובייקטיביים, שיוכיים, שאין לנו שליטה עליהם – כגון, מוצא ותכונות ביולוגיות. לעומתם, קיימים גם גורמים נרכשים והם סובייקטיביים ההופכים בני אדם לקבוצה אתנית. לדוגמא – אוכלוסייה המתגוררת במיקום גיאוגרפי מוגדר ויש לה "אבות מייסדים" משותפים, שפה, דת, מנהגים ודפוסי התנהגות משותפים. כל הנ"ל יוצרים קווי מיתאר לזהות אתנית.

מה שקורה בדרך כלל – עקב מלחמות, הגירה, מסחר וכיוצא באלה, או עקב הסקרנות הטבעית להכיר תרבויות אחרות – הוא מה שנקרא "פער בין-תרבותי" – שבחלקו הוא פער שבתפיסה. עקב השוואה עם ה"אחר" – שיכול להיות בקבוצת המיעוט או הרוב האתני – נוצרת הזהות האתנית הייחודית.

על בסיס תפיסות של פער בין תרבותי צף ועולה בדרך כלל הומור אתני, המבוסס על הסטיריאוטיפ של ה"אחר", כפי שיוסבר להלן. אבל גורם נוסף ושמו "אתנוצנטריות", שיוסבר להלן, מלבה יצרים של "עליהום". מכאן נולד הומור אתני שלא נועד לשם השעשוע בלבד. הומור על פרענקים ועל ערבושים הוא מן הסוג הנובע מאתנוצנטריות.

הומור אתני וסטריאוטיפ

סטריאוטיפ מכיל אספקט תרבותי חזק. בני האדם בונים לעצמם תמונה מנטלית של סביבתם כדי להתמצא בה. מתרחש תהליך פסיכולוגי בו נוצר הסטריאוטיפ. יש בו יסודות חיוביים – הוא מאפשר התמצאות קלה במרחב התרבותי והחברתי – אבל גם יסודות שליליים. התוכן העובדתי שבו מאוד מעוות שכן הוא מבוסס בעיקר על תפיסות והכללות. יתרה מכך, סטריאוטיפ בנוי בדרך כלל על אמיתות שאיש אינו רוצה להתווכח איתן ולכן הוא שורד גם כאשר האדם לומד שבעצם הדברים שונים ממה שסיפרו לו.

כל סוגי המגעים בין התרבויות מייצרים דעות, אמונות ועמדות מגובשות לגבי ה"אחר". "דימויים" של ה"אחר" – סטריאוטיפים – הם הבסיס ל"הומור אתני". סטריאוטיפים שאותם מאמצת קבוצה בעלת זהות אתנית מוגדרת, הם אבני יסוד להומור האתני מכיוון שהם מהווים הנחות יסוד הדרושות לשם יצירת הומור אפקטיבי – הומור המבוסס על רעיון מובן שאין צורך להתאמץ כדי לעכלו.

גם אם לא כולם שותפים לתפיסה הסטריאוטיפית כלפי קבוצות היעד. יש כאלו שפשוט נהנים מהומור אתני. גם כאשר אדם לא מקבל סטריאוטיפ מסוים, הוא יקבל אותו באופן זמני כדי ליהנות מההומור.

הומור אתני ואתנוצנטריות

כדי להסביר מדוע הומור אתני פופולרי בעולם משתמשים חוקרים מתחום הפסיכולוגיה במושג "אתנוצנטריות". הגדרה קלאסית של המושג אתנוצנטריות מתייחסת לפרספקטיבה של חברי קבוצה בעלי זהות אתנית משותפת. חברי הקבוצה רואים עצמם במוקד וכל היתר נחותים יחסית אליהם. בני הקבוצה מטפחים גאווה עצמית, מתגאים בעליונותם היחסית ומאדירים את עצמם לעומת ה"אחר" הנחות.

אחת הטענות הקיצוניות שהועלתה במחקרים על אתנוצנטריות אומרת שדימוי סטריאוטיפי שמדביקים ל"אחר" הוא דרך תת-הכרתית להצדיק את העוינות שמרגישים כלפי אחרים. עוינות הצומחת מתוך אתנוצנטריות.

אפטה (Apte), אנתרופולוג של הומור בחברות קדומות ועכשוויות, גילה שכל עמדה קבוצתית הכרוכה בהאדרה עצמית ושנאת אחרים, בסטריאוטיפיזציה ובדעות קדומות מקורה באתנוצנטריות. אם תרבויות אחרות נחשבות כנחותות בעיני הרי זה מעלה את ערך הדימוי העצמי שלי. דעה קדומה שאימצנו מחזקת אתנוצנטריזם, כפי ששלילת הערכים התרבותיים של אחרים מטפחת הערכה עצמית ותחושות של עליונות.

ציטוט מהכתבה פרענקים וערבושים ימחיש את הפגיעה שחשה קבוצה אתנוצנטרית ווכיצד אותה קבוצה עצמה נגועה באתנוצנטריות כלפי ה"אחר":

את בדיחות דוד לוי סיפרה מתוך כאב בתו, חברת הכנסת אורלי לוי־אבקסיס, בראיון טלוויזיה לפני כמה שבועות… אבל היא עצמה השתמשה באותם אמצעים כדי להשפיל ערבים. נציגת 'ישראל ביתנו' … לוי־אבקסיס, לא תבחין כמובן בקשר בין הגזענות הטראומטית כלפי אביה לגזענות הזאת [נגד ערבים, תה.], שגם מפלגתה שותפה בכירה לה.

מה שנחשב כגזענות בעיני לוי-אבקסיס הוא בעצם הומור אתני המבוסס על סטריאוטיפ המרוקאי. אין בהן כדי לעלוב אלא כדי לשעשע. לעומתו, בדיחות על ערבושים מבוססות הן על סטריאוטיפ והן על אתנוצנטריות מתוך כוונה לעלוב ולהכפיש.

הומור אתני לא חייב להיות פוגעני

באופן כללי הומור אתני עונה על צורך אנושי לשחרר קיטור. זאת גישה שואבת מהתיאוריה הפסיכו-פונקציונלית של פרויד על בדיחות.

אבל הפונקציה הסוציולוגית החשובה ביותר של הומור אתני היא פיקוח על הסולידריות הקבוצתית וגם ניהול קונפליקט בין קבוצות. כאמצעי לפיקוח חברתי, ההומור האתני נותן ביטוי ישיר או עקיף למאפיינים סוציו תרבותיים של הקבוצה, מעודד זהות אתנית חזקה ודימוי עצמי חיובי של בני הקבוצה, ומאידך עשוי לשלול על ידי לעג  את מי שאינו קונפורמי לנורמות תרבותיות קיימות או מי שמכחיש זהותו האתנית כדי להשיג רווח אישי.

האם בהומור אתני יש כללים של "מותר" ו"אסור"? – אין "מותר" ו"אסור". הדרך הבוטה ביותר להפגין פער בין תרבותי היא כאשר עושים שימוש בהומור אתני כדי לפגוע בקבוצת מיעוט. במיוחד כשהדבר נובע מאתנוצנטריות מופרזת. בישראל, פער בין תרבותי בין קבוצת הרוב וקבוצות מיעוט היה והינו עדיין מקור לחוסר הבנה ומתח, למרות שמדובר בהבדלים שבתפיסות בעיקר. בנסיבות המתאימות, השלב הבא הוא הבלטת האתנוצנטריות ופגיעה ב"אחר" באמצעות הומור אתני.

בכתבה דלעיל, "פרענקים וערבושים", מובאת הבדיחה הבאה: "דוד לוי הולך עם אשתו ובנם. הילד נופל לבור. לוי שואל את אשתו: 'נוציא אותו, או שנביא אחר?" – הומור שאינו נגוע באתנוצנטריות.

ציטוט מתוך אותה כתבה ידגים את הסטריאוטיפ העומד בבסיס ההומור הפוגעני, הומור אתני נגוע באתנוצנטריות מופרזת,

"המסר זהה: פרענקים וערבושים מתייחסים בזלזול לחיי ילדיהם. השכול שלהם הוא לא השכול שלנו. אנחנו מקדשים את החיים ("טוב למות בעד ארצנו"), והם מקדשים את המוות. להם לא אכפת שילדיהם מתים, יש להם הרבה; הם לא בני אדם כמותנו. את מה שסיפרו לנו אז על המזרחים מספרים עכשיו על הערבים — "מרוקאי סכין", או "מוות לערבים" — והדה־הומניזציה לעולם נשארת. משה יעלון, גלעד ארדן ורוני אלשיך אומרים שאי אפשר להשוות בין השכול שלנו לזה של הפלסטינים, ונפתלי בנט אומר שהם שולחים את ילדיהם למות בעבור בצע כסף … ההתנשאות השפלה של השרים כלפי רגשות ההורים הללו מכוונת כמובן לליבוי היצרים הכי נבזיים בחברה הישראלית. אם אינם בני אדם כמונו, כי אז מותר לנו, בני העם הנבחר, לעולל להם הכל. ראו אותנו, כמה קדושים ונעלים חיינו; ראו אותם, הפראים, כמה נחותים הם.

"עכשיו", ממשיכה הכתבה, "מספרים את הבדיחות מהסוג דלעיל גם שר הביטחון, שר החינוך, השר לביטחון פנים וגם המפכ"ל החדש. כי עכשיו זה מותר. כי עכשיו מספרים אותן על ערבים [תה.]".

אף-על-פי-כן גם בעיתות של מתח תוך תרבותי או בין-תרבותי אפשר גם אפשר שהומור אתני יהיה שפוי, ולא נגוע באתנוצנטריות. בזאת גדולתה של שלישיית הבידור "הגשש החיוור"

קחו לדוגמא סטנדאפיסט/ית. איך הם מתנהלים ב"פורום ציבורי?" –  אחת הטכניקות היא לשאול כמה משתתפים ממוצא מסוים יושבים באולם. כך מוודאים ממה עליהם להימנע כדי לא לפגוע בקבוצה בקהל. טכניקה נוספת של סטנדאפיסטים תהיה להשתמש ב"הומור עצמי" ובכך להקטין את פרופיל הקבוצה החברתית שאליה שייך הקומיקאי. מיד בתחילת הערב מזהים מי בקהל מזוהה עם המוצא האתני שלנו (הסטנדאפיסטים) ומספרים בדיחות המבוססות על הסטריאוטיפ הרלבנטי. רק אחר כך פונים לעסוק בהומור אתני המכוון ל"אחר".

אי אפשר לסיים רשימה על הומור אתני/גזעני מבלי להתייחס ללהקת הגשש החיוור. הלהקה, ששמה הולך לפניה עד עצם היום הזה. הגשש החיוור שאבה את נושאי הבידור שלה מפערים בין תרבותיים באוכלוסייה הישראלית . אבל ההומור שלהם האיר פנים לכל. הוא אפשר לכל אחת ואחד לצחוק לפחות על מישהו. בנוסף כדי להיות פופולאריים – נמנעו הגששים מנושאי אקטואליה ופוליטיקה.

המופיעים היו גברים בלבד. הם הצליחו לצחוק מתוך טוב-לב על כל קבוצה חברתית. זאת על אף שהשתמשו בצורה מוגזמת בתנועות, הבעות פנים, תלבושת והיגוי של קבוצות אתניות. מחברי המערכונים של הגשש החיוור היו יוצאי תרבויות שונות בישראל – בעיקר אשכנזים וספרדים. הם דאגו להעשיר את המערכונים בתכנים עלילתיים מוכרים לכולם ולהתבסס על סמלים, גיבורים וטקסטים פופולאריים כגון התנ"ך. כל זאת בכדי לאחד את הצופים ולהאיר פנים לקהל בכללותו.

סיכומו של דבר, הומור על פרענקים וערבושים לוקה באתנוצנטריות מופרזת, מעל ומעבר לתפיסת ה"אחר" כשונה. יש בו כוונה לעלוב ולפגוע ולא לשעשע תוך הבלטת הפער הבין-תרבותי.

 

 

סיום מוצלח לעונת תחקירים: המערכת

סטריאוטיפ הוא המצפן החברתי של האנושות. זהו כלי עזר להתמצאות מיידית בסביבה אנושית. אין אדם החף מראיית העולם דרך עדשות המכילות דעות קדומות וסטיריאוטיפים.

**********

האם אנחנו גזענים? אמש צפיתי בפרק סיום העונה של תכנית התחקירים, המערכת, בהנחייתה של מיקי חיימוביץ'. התחקיר התבסס על מחקר וטקסט של גל גבאי, ומצא שמשטרת ישראל מונחית במידת מה על ידי סטיריאוטיפיזציה. התחקיר הבליט תפיסות לפיהן קיים קשר בין מוצא ביולוגי וסממניו הגופניים כגון צבע עור, לבין תכונות אופי של מה שנקרא "החשוד המיידי". מה זה מלמד על נטיות גזעניות של הציבור כולו?

חשודה מיידית [צילום: מרים אלסטר/פלאש 90]

חשודה מיידית [צילום: מרים אלסטר/פלאש 90]

הסיקור כלל, איך לא, צעירים מן העדה האתיופית – שלאחרונה החלו בפעילות מחאתית והם דורשים צדק חברתי עבור עדתם; גם ערבים אזרחי ישראל שהסיפור שלהם כובש לאחרונה את הכותרות הראשיות נכללו בתחקיר. הקבוצה שפתחה את התחקיר הייתה קבוצת המשוררים המזרחיים שנקראת "ערס פואטיקה", שכתבתי עליה לאחרונה.

סטריאוטיפ הוא המצפן החברתי של האנושות. זהו כלי עזר להתמצאות מיידית בסביבה אנושית. אין אדם החף מראיית העולם דרך עדשות המכילות דעות קדומות וסטיריאוטיפים. סטריאוטיפ מוגדר כ"דימוי המורכב מסטטוסים ומתכונות אופי, ומופנה כלפי קבוצה חברתית, בדרך כלל על בסיס אתני או מגדרי. דימויים אלו נושאים אופי מכליל, מוגזם ושקרי… סטריאוטיפ הוא הכללה הנוגעת למאפיינים של קבוצה חברתית, והחלת מאפיינים אלה על כל חבר באותה קבוצה".

שבירת עצמות

התחקיר התמקד תחילה במשוררים מקבוצת "ערס פואטיקה" וביניהם רועי חסן ושלומי חתוכה, שנפגשו באקראי בפארק ציבורי ובו שולחנות וספסלי עץ. הם הסבו לשולחן ובידם תיקים. תמונה טיפוסית המחשידה אותם בעיניי המשטרה מן הסתם, בשל צבע עורם ומראם הכללי. אבל הם התיישבו שם כדי לקרא בקובץ של שירה מזרחית ונהנו מהעברת הספר ביניהם וחילופי תפקידים בהקראת שירים נבחרים לשאר הנוכחים.

"חשוד מייידי" נוסף, היה סטודנט אתיופי מהפקולטה לחקלאות ברחובות שהתארס לאחרונה עם בחורה ממוצא צרפתי. הוא סיפר בהתרגשות רבה על היחס שהוא זוכה לו מצד המשטרה. אין ספור פעמים הוא נעצר על ידי המשטרה והתבקש להציג תעודה מזהה, כך סתם במהלך נהיגה, במהלך קניות בסופר ובאמצע הרחוב. במקרים שבהם העז לשאול האם יש בעיה, הוא נענה במבט חשדני ואף בהעלאתו לניידת והעברתו לחקירה בתחנת המשטרה הקרובה. שם בדרך כלל עובר ה"חשוד המיידי" מסכת של השפלות, מכות ואף מהלומות המסתיימות בשבירת עצמות.אתיופים

התחקיר עסק גם בערביי ישראל, ובכלל זה ברופא, ראש מחלקה אונקולוגית באחד מבתי החולים בארץ. אדם המציל חיים, זוכה לתשבחות מהמטופלים והעמיתים למקצוע, ומשתתף בכנסים מדעיים ברחבי העולם. כל עוד הוא מסתובב בבית החולים, הוא מוגן מפני חשדות המשטרה. ברגע שהוא מחוץ לבית החולים הוא חווה את חוויות היותו "חשוד מיידי" כשהשיא מתרחש בשדה התעופה.

רשימת ה"חשודים המיידיים" הייתה ארוכה והתחקיר אף הראה סרטון ובו המחשה חיה של התייחסות המשטרה והסיירת האזרחית לשלושה צעירים אתיופים שישבו על ספסל, קרוב לחצות, בשכונה יוקרתית בצפון תל אביב. צעירים בפוזה של ישיבה על ספסל ברחוב באמצע הלילה מציגים בדרך כלל מראה די פרובוקטיבי. אבל התחקיר הראה שבאותה עת ממש המשטרה והסיירת האזרחית התעלמו מקבוצת צעירים בעלי גוון עור לבן, שישבו ממש מולם, וניגשו היישר אל האתיופים! אלמלא הייתה נוכחת שם גל גבאי והצוות שלה, היו השלושה מובלים אחר כבוד אל תחנת המשטר הקרובה בניידות המשטרה ב"אשמת ניסיון פריצה".

האם אנחנו גזענים?

המחיר שכל חברה משלמים עבור היתרונות של סטריאוטיפים בארגון המידע והידע שלה הוא הטיות בתפיסה, בזיכרון ובהנחות היסוד. כאשר ההטיות מנכיחות ראיית עולם גזענית, אתנוצנטרית ושקרית, קבוצות בעלות מעמד חברתי נמוך, בשל סטריאוטיפיזיציה כלפיהם מצד הקבוצות המתנשאות, מתקשות לנהל חיים הולמים את כישוריהם האמיתיים.

הפתיח של התחקיר מעיד על היותנו עם ספוג סטריאוטיפים, וזה טבעי. אבל מה המחיר? לפחות בעיניי המשטרה התחקיר מראה שיש השווים יותר ויש השווים פחות, וישנם הנחותים שבנחותים שנחשדים תיכף ומייד בניסיון לשדוד, לרצוח, לפרוץ ולגנוב. בתחקיר היו אלו שחומי העור וערבים אזרחי ישראל. השאלה שלא נשאלה היא: מה היחס של הציבור בכללותו לשחומי העור? האם לבוש אחר היה מניב תוצאות אחרות?