תגית: ג'ורג' בוש

בוש עושה שמיניות באויר כדי לרצות את כולם

הנשיא בוש יהיה הראשון מבין נשיאי ארה"ב שיכבד בנוכחותו משחקים אולימפיים במדינה זרה. בדרכו לסין בוש סייר ברחבי אסיה ונשא נאום פוליטי שהתמקד בעיקר בנושאים הקשורים לסין.

בנאומו, שיבח בוש את סין על צמיחתה הכלכלית, הוא שיבח את שיתוף הפעולה של סין במיגור הטרור ורק אחר כך התפנה להביע עמדה לגבי מדיניותה של ממשלת בייג'ין בסוגיות של דת וזכויות האדם.

אולימפיידת ביג'ינג 2008. קרדיט: ויקיפדיה
אולימפיידת ביג'ינג 2008. קרדעט: ויקיפדיה

אין ספק שהעולם המתין בקוצר רוח למוצא פיו של בוש וקיווה שנאומו הפוליטי, שאותו נשא מבנקוק, יכלול אג'נדה שבה הפרת זכויות האדם על ידי ממשל בייג'ין תוצג כעוולה חמורה. מזה מספר ימים סוקרת התקשורת, לא רק אצלנו, את האירועים ה"חשובים" בסין כמו פיגוע הטרור בצפון מערב סין, רעידת האדמה בסצו'אן, זיהום האוויר בבייג'ין, האמצעים הננקטים בעיר כדי שהאירוע יצליח במאת האחוזים. האמצעים כוללים לצערנו גם פינוי תושבים מבתיהם שבאזור שיועד להקמת הכפר האולימפי, הריסת הבתים ומציאת פתרונות אכלוס חלופיים. כמו כן, כוללים אמצעים אלו לימוד נימוסי ומנהגי המערב, צמצום זיהום האוויר על ידי הגבלת תנועת כלי הרכב והתחבורה שמביאים פועלים לבייג'ין, סגירת מפעלים המזהמים אויר ועוד ועוד.

לאחרונה הולכים וגוברים הקולות המבקרים חסימת הנגישות של התקשורת הזרה שמגיעה לאולימפיאדה, לאתרים ברשת ובראשם אתר אמנסטי, המכיל תיעוד של עוולות נגד זכויות הפרט בסין. בין השיטין אף הוצגו תלונות מטעם עיתונאים זרים נגד הדרישה של הממשל בבייג'ין לצלם רק במקומות מותרים על פי רשיון אישי. מקומות כמו כיכר טיאננמן והעיר האסורה הם בעייתיים במובן זה.

יחד עם זאת, נראה שהחגיגה התקשורתית מנצלת את שעת הכושר של האולמפיאדה, הניצבת לפתחנו, ועיתונאים משחררים את חרצובות לשונם על כל "פשלה" – בין אם מדובר בטרור, רעידת אדמה, מדיניות מתמשכת, מהלכים לוגיסטיים שהחלו עוד בשנת 2001 וביתר שאת בשנת 2003.

הביקורת התקשורתית מאפילה על הרבה הישגים הראויים לשבח.

בוש לא נקלע למלכודת של התקשורת. ייתכן שהנאום שנשא בבנקוק הוכן עבורו על ידי אחרים. אבל הנימה הולמת מאוד את אופיו של הנשיא בוש. יש לו טקט ואיש לא יכתיב לו איך להתבטא כשמדובר באמירות ביקורתיות על מה שמתרחש בסין.

הנשיא בוש ניסח את דבריו כך:

"אני מביע דאגה עמוקה נוכח המציאות של קיפוח זכויות אדם ודת בסין". בוש הוסיף, "העם הסיני ראוי לחירות בסיסית כזכות טבעית של כל יצור אנושי".

אבל, בטרם מתח ביקורת בנוגע לסוגיות אלו, הצהיר בוש שהוא משתדל להימנע מלערב עניינים פוליטיים בסוגיות הקשורות באולימפיאדה בסין. אדרבה, בוש הודה למדינה המארחת: "אני מכבד את קבלת הפנים של המדינה המארחת", אמר והוסיף: "הדבר הנכון לעשות כרגע הוא להגיע לטכס פתיחת האולימפיאדה וליהנות מתחרויות הספורט". יתרה מכך, בוש ציין -"אינני זקוק לשעת כושר, בצורה של אולימפיאדה, בכדי לומר את דברי".

בוש רוצה להציג עמדה כלפי המשטר הקומוניסטי של בייג'ין ללא שום קשר עם אירועי האולימפיאדה. בדבריו ציין בוש שהעולם המערבי תומך בחופש ביטוי, חופש התאגדות וזכויות העובד "ואין לי כל כוונה להציק למנהיגי סין בעניין זה. "אני רק מציע שאם הממשל בבייג'ין יהיה יותר פתוח לערכי המערב ויאפשר לעם הסיני מרחב פעולה וחופש ביטוי, סין תוכל למצות את הפוטנציאל שלה במלואו".

"איני בא לכפות עליכם ערכים של פתיחות וצדק, אלא להציע לממשל בבייג'ין לאפשר לסינים יותר חופש. ברור לי שסין היא זו שתחליט לבסוף לאן מועדות פניה".

יש מי שסבור שפוליטיקה היא דווקא חלק בלתי נפרד מהאולימפיאדה. והכוונה היא למנהל סניף אסיה של ארגון Watch הפעיל בעניין זכויות אדם. בראד אדמס, הוא האיש שעליו מוטלת המשימה לנצל את שעת הכושר הזו שבה עיני רוב מדינות העולם החופשי נשואות למשחקים האולימפיים בסין. זוהי שעת כושר מצויינת להצביע על מדיניות מתמשכת של דיכוי אזרחים בסין ולהוקיע אותה. אדמס עוד מרחיק לכת וטוען שהכבוד שנפל בחלקה של סין לארח השנה את המשחקים האולימפיים הוא מחווה של רצון טוב למעצמה הכלכלית העולה.

ומה חושבים הסינים על נאומו של בוש?

קוראי הפוסט בוודאי שומעים במהדורות החדשות וקוראים על כך באינטרנט – סין מגיבה לנאומו של הנשיא בוש בשאט נפש כשהטענה העיקרית שמשמיע דובר משרד החוץ Qin Gang היא שאסור לאיש להתערב בענייניה הפנימיים של מדינה אחרת.

קין מציין את הבדלי הגישות של סין ושל ארה"ב כלפי סוגיות של דת וזכויות האזרח. מבחינתם של הסינים, אומר קין, יש להתנגד בתוקף למילים ואף למעשי של התערבות בענייני מדינתו.

עמדה רשמית זו הועלתה גם לאתר הבית של משרד החוץ הסיני.

ובינתיים, כיצד מדווחת התקשורת על התבטאותו של בוש? – וזה העיקר, כי מהתקשורת אנו ניזונים.

מאות עיתונאים, מהעיתונות המודפסת, האלקטרונית והמשודרת התייחסו לאפיזודה זו.

אמנה כאן חלק מהם:

USA Today, NY Times, Washington Post, San Francisco Chronicle, Boston Globe, AP, The online London Times, etc.

מאלף להיווכח כיצד חלקם מגדירים בכותרותיהם את התייחסותו של בוש לענייני זכויות האדם בסין:

Bush tackling Chinese rights  Bush focuses on human rights and China

Bush calls for human rights in China

ולעומתם יש המעדיפים להציג את דבריו של בוש כנאום הפונה בצורה בוטה ביותר לממשל בבייג'ין ומגנה את מדיניות הפרת זכויות האזרח בסין.

Bush scolds China on rights Bush chides China over freedom

Bush rebukes China on human rights Bush blunt on China's human rights

התקשורת המקומית שלנו משרטטת את קווי המיתאר בנאומו של בוש היום כך –

בוש נזף בסין על הפרת זכויות האדם

לעומת –

בוש מביע את "דאגתו העמוקה" לזכויות האדם של אזרחי סין

הפרת זכויות האדם בסין היא סוגייה שרבים נדרשים לה.

חלקם הקימו אתרים לרגל האולימפיאדה ושם המבקרים [תרתי משמע] יכולים לחתום על עצומה נגד הפרת זכויות האדם. ברור שישנה הצדקה למחאה נגד המצב הבלתי הומני. מצד שני, מנהיג המעצמה החזקה ביותר בין מדינות המערב נזהר בדבריו ואת זה חייבת התקשורת לכבד.

התקשורת חייבת לרסן את עצמה ולהיזהר שלא לעורר שערוריות מיותרות.

מקווה שכותרות העיתונים הפופולריים שלנו תהיינה הגיוניות ושפויות. נחיה ונראה.

הקלף המנצח – הסבר פניך לבוחר

אנחנו חיים בעידן שבו המסר הויזואלי הוא המסר המכריע.

כך אומרים לנו יועצי תדמית, "עליכם להקפיד על הופעה, לשמור על חזות חביבה ורגועה" ועוד.

העניין הוא שלאדם הממוצע חסר המידע הבא:

בשנות ה-50 כשעמלו חוקרים על הבנת הקשר בין טכנולוגיות התקשורת לבין פרצופה של החברה ותרבותה, בלט ביניהם חוקר המדיה ועתיד הטכנולוגיה, מרשל מקלוהן (1911-1980). את תורתו אפשר לסכם כך: "המדיום הוא המסר". הוא האבא של ביטויים משמעותיים נוספים כגון "הכפר הגלובלי". אבל הפואנטה שלו הייתה שלכל טכנולוגיית תקשורת יש משקל רב בעיצוב האדם. כתוצאה מכך, גם עיצוב החברה שבה אדם חי את חייו מושפעת מהטכנולוגיה השלטת באותה עת.

טענתו של פרופ' מקלוהן – שכנראה אוששה גם הפעם בתוצאות הבחירות לנשיאות (על כך בהמשך….) – יש קשר הדוק בין טכנולוגיית התקשורת השלטת בחברה, זו שאליה נחשף הפרט במידה מוגברת יחסית (בימינו: מסך הטלוויזיה, הסמרטפון וכן האלה), לבין התפתחות חמשת חושיו.

בהתבסס על טענתו זאת, מקלוהן דיבר על חוסר איזון בין חושים, שחלקם מתחדדים יותר על חשבון החושים האחרים של האדם. ויש לכך השלכות חברתיות ותרבותיות.

ככל שנחשוף אדם לשורות מודפסות, כך ילך ויתחדד אצלו החוש הויזואלי, וביתר שאת השאיפה לסדר וארגון. שהרי שורות מודפסות מישרות קו כמו חיילים במסדר המפקד. לטענתו של מקלוהן, גם פס הייצור המפורסם הוא תולדה של עידן הדפוס, כך הוא סבר ברמה הרעיונית.

בעידן הטלוויזיה – שנות ה- 60 המוקדמות בארה"ב ואחר כך בעולם כולו – החלה תקופה שבה זאת הייתה הטכנולוגיה בהא הידיעה. טכנולוגיה עם כח משיכה רב, שכבש מיליוני בני אדם וריתק אותם וכך זה נמשך גם עד ימינו אנו.

לעידן הצפייה בטלוויזיה נודעה השפעה ברמה האישית ועוד יותר, ברמת היחסים בין בני אדם.

כיום לדוגמה, האלמנט או הקריטריון החשוב ביותר לכל מי שמתעתד להופיע על גבי מסך הטלוויזיה הוא "לעבור מסך." מה שנקלט באופן ויזואלי על ידי הצופים בבית חייב להיות מותאם במאה אחוז לקריטריונים שרק העין קולטת – ל"פוליטיקלי קורקט" של החוש הויזואלי.

מה נחשב לפוליטיקלי קורקט בהופעות טלויזיוניות?

בראש ובראשונה חשוב להפגין נחמדות וקסם אישי. הקהל בבית לא יאפשר דקה של חסד, אין לצופי הטלוויזיה אורך רוח ולכן, אין מצב שבו כישלון בפתח הדברים יתוקן בעתיד. כאשר את/ה בשידור חי, עליך למהר ולהעלות על פניך את החיוך הכי מקסים שלך, לעשות פוזות נעימות וכובשות למצלמה. אל תגיד כלום עדיין, העין כבר קלטה משהו, למה לא הכנסת את הכרס? מה עושה האצבע בפה? מה זה הלבוש ה"סבתאי" הזה?

את התורה הזאת הפנמנו הודות ליועצי תקשורת בעיקר. וכך הגענו למצב שרייטניג של תוכנית אירוח, הופעות יחיד או רב שיח, מושפע בעיקר מתכונות שמקנות לנו סטטוס של "כוכבים". כלומר – כל מי שהופעתם החזותית הוכתרה בהצלחה מייד עם חשיפתם הראשונה לקהל הצופים בבית, ואולי עוד קודם לכן, כשהפרומואים יידעו את צופי הטלוויזיה לגבי מי שעומד/ת להגיש את התוכנית או מי שיופיע/תופיע בתוכנית בשבוע הבא.

כמה שאנחנו אוהבים את המראה הסקסי של …. ואת המראה הגברי של… ואת השרירים והחזה והשד יודע מה של…

ומה כל הפואנטה? מקלוהן הרי אמר ש"המדיום הוא המסר" – המדיום הוא הגורם החשוב בהא הידיעה בהתפתחות האדם ובמקרה של הטלוויזיה, חוש הראייה שעל פיו יישק דבר. ואם הקהל מטמיע ומפנים את הכללים הללו בתוך התת מודע שלו או שלה עד הסוף, הוא ייסחף בעיקר משום שהעיניים קלטו אובייקט שהוא "פוליטקלי" לפי כל כללי הדקדוק של "כוכב" הטלוייזיה המצוי.

הרי לכם מסקנה מעניינת – (בחירות 2004 לנשיאות ארה"ב, בוש נגד קרי):

החכם, השקדן, גיבור המלחמה, האחראי (ג'ון קרי) הפסיד לפיכך משום שחביב הקהל  ( ג'ורג' וו. בוש), יודע לעבור מסך (בדיוק כשם שהנשיא רייגן הצליח…)

זיכרו, מה שמסתתר מאחורי זה הנו תהליך התפתחות חושים לא-מודעת שהוסברה והובנה היטב למקלוהן. (אלא שהוא לא כל כך הוכיחה זאת במחקר)

אימרו מעתה – זה לא כל-כך חיוני להיות גאון (של אמא). אבל חובה לעבור את מבחן החביבות, הקסם. להלהיב במושגים של המדיום הדומיננטי – הטלוויזיה.

ברור, יש לכך גם השלכות על החברה בכללותה.

להלן טריוויה (בסגנון של שאלה רטורית) –

את מי יכנו בעידן שלנו כ"מנהיג המושיע" – את זה שטורח להסביר לציבור את האלף-בית של מלחמה בטרור? לא ולא..

אולי את זה שהיה שם ויודע מהי מלחמה מיותרת? שוב, טעות.

התשובה הנכונה היא: המנהיג המושיע, זה שאין לא תחליף, הוא זה שאומר לקהל, "הם לא יצליחו להפחיד אותנו" ובו-זמנית הוא עוטה על פניו ארשת של דאגה מהולה בסימפטיה ואמפתיה.

בשלב ראשון ממש לא משנה למי שצופה בהופעתך על גבי מסך הטלוויזיה "איך לא יצליחו?. כי מה שחשוב הוא המימיקה, האמירה הקצרה היוצאת היישר מהבטן. זה הקלף המנצח – עובדה, זה קנה מיליוני בני אדם.

יחי (ג'ורג' וו. בוש) חביב הקהל.

לא שיש לי משהו נגדו, הוא דווקא אמור להיות ידיד של ישראל, אוונגליסט-נוצרי אנטי-מוסלמי….

רטוריקה בבחירות לנשיאות ארה"ב' 2004

בחירות לנשיאות ארצות הברית (2004) – באתר האינטרנט המוצלח של USA Today ניתן להעיף מבט על פנים שונים של הרטוריקה, החל ממספרים וסטטיסטיקה וכלה בהתמקדות בפרמטרים שהם לב ליבה של הרטוריקה – אתוס, פאתוס ולוגוס.  

 

Credit: Robert Mayer / KRT Campus

כדי להגיע לשרטוט הסכימתי, יש להעלות את העמוד, לרדת למטה עד לקופסה מצד ימין שבה מופיע דיוקנו המצולם של קרי וללחוץ על Graphic: Campaign ad analysis

לחיצה על 4 לינקים בראש הסכמה תאפשר לכם להגיע לארבע קטגוריות:

בקטגוריה (1) מוצגת סטטיסטיקה של מספר הפרסומים בקמפיין של שני היריבים. ממצא מעניין הוא העובדה שקרי הקפיד להיחשף במקומות ציבוריים שבהם התקשורת קלטה אותו משוחח ונפגש עם קהל הבוחרים. – 178 שניות לעומת 73 שניות של בוש!!!

בקטגוריה (2) יש מידע על כמות הזמן שהפרסומות הקמפיין ציינו במפורש את שמו של היריב.  הממצא המשמעותי הוא שבתשדירי הקמפיין של קרי צוין שמו של בוש רק 14 פעם. בתשדירי הקמפיין של בוש צוין שמו של קרי 40 פעם!

רוב זמן השידור בתשדירי הקמפיין של קרי הוקדש להבהרת מצע הדמוקרטים. בתשדירי הקמפיין של בוש הושקע מעט מאוד להבהרת מצעם של הרפובליקנים.

ממצא משמעותי נוסף בתשדירי הקמפיין של בוש הוא, ששמו צוין רק 4 פעמים. בתשדירי הקמפיין של קרי, שמו צוין 34 פעמים.

בקטגוריה (3) מוצגת מפת ארה"ב על כל מדינותיה. מובלטות 19 מדינות שבהן הקרב בין המתמודדים חריף ביותר, משום שמתרכזים בהן 198 אלקטורים מתוך 270 שהוא הרוב הדרוש כדי לזכות בכס הנשיאות.

המסך המרשים ביותר, שמסכם את ה"לוגוס", ה"אתוס", וה"פאתוס" של הקמפיין, מוצג בקטגוריה (4):

באמצעות העכבר אפשר להגיע לקטעים המייצגים את ה"אתוס" – תשדירים עם מסר שלילי על היריב, תשדירים עם חזון וביוגרפיה חיובית של המועמד/הדובר, ובעיקר, תשדירים המיועדים לשכנע את הציבור שהמועמד/הדובר המסוים אמין ומהימן.

קטעים המייצגים את ה"לוגוס" וה"פאתוס" – חושפים את דעתו של כל מועמד בסוגייה המוצגת בתקשורת כ"סוגייה קריטית" (למי שמכיר, אפקט ה"פריימינג"). כאן יש למועמד אפשרות לשכנע באמצעות רגש, "פאתוס", ("הוא הרס, חיבל, גזל, שדד") ובאמצעות ההגיון, "לוגוס" ("אני כבר הכנתי תוכניות לשיפור המצב"), ואם יש לו זמן, הוא גם מספק את פרטי התוכניות.

ראו גם:

קמפיין הבחירות לנשיאות ארה"ב 2020 בתנאי המגיפה של וירוס הקורונה COVID-19.

מציאות אירונית

המציאות האירונית היא שהעימות העומד להתקיים היום, יום ד', בין הנשיא בוש לבין הסנאטור ג'ון קרי, שכותרתו היא "סוגיות פנים", יהיה המעמד הקריטי והמכריע עבור בוש, ויקבע האם ייבחר לכהונה נוספת.

ידוע שסוללות של עורכי דין ודמויות מפתח מתחום הפוליטיקה, המזוהים עם שני המחנות היריבים גם יחד, ישבו על מדוכת ניסוח כללי "המשחק" (או "תזכיר ההבנות" לגבי העימותים, 32 עמודים טבין ותקילין). וגם שעל כללי המשחק חתומים מנהלי הקמפיין של שני היריבים, ומי שקובעים איך תתנהל התקשורת הבלתי מילולית והמטא-מילולית של שלושת העימותים. 

שני הצדדים הסכימו על שלושה עימותים, זו הפעם הרביעית בלבד מאז סדרת שלושת העימותים הידועה, שהתקיימה בשנת 1960, בין הסנטור (דאז) ג'ון קנדי לבין סגן הנשיא (דאז) ריצ'רד ניקסון.

הרפובליקנים, שהשתתפו בניסוח "תזכיר ההבנות" (או, כללי ה"משחק")  של סדרת העימותים הנוכחית, שערו לתומם, שמרבית הכללים שגובשו יסייעו לבוש בגדול. ביניהם: לא ניתן ל"גנוב" צילומים של המועמד-היריב במהלך העימות כאשר השני מדבר (מגיב לשאלות המנחה או מסכם טיעוניו);  נורית אזהרה תידלק אם אחד היריבים יחרוג מפרק הזמן שהוקצב לו; העימות הראשון יסוב על סוגיות הקשורות במדיניות החוץ של ארה"ב.

ראו עד כמה העניין הזה מזוייף – מקובל שבוש שולט יותר מאחרים בתחום החוץ ואם יתאפשר לו לזכות ביתרון בעימות הראשון, קרוב לודאי שהוא ייתפס כמנצח גם בהמשך.

 

ובמציאות (האירונית) התברר:

א.    רשתות הטלוויזיה התעלמו מהכלל האוסר לצלם יריב בעוד השני מדבר. התוצאה: צילומים בלתי חוקיים, במיוחד אלו של בוש בחליפה ה"מקומטת" מאחור.

ב.      יועציו של בוש קיוו שתידלק נורית אזהרה במהלך תשובותיו של קרי, משום שהוא נוטה להאריך בדבריו, לגלוש, לא תרתי משמע, (ראה מאמר קודם), אך זה לא מה שקרה במציאות.

ג.        התקווה שבעימות הראשון בוש ינצח בגדול, נשענה על תחושה מבוססת, שבוש שולט שליטה מלאה ורחבה ביותר בנושאים חוץ-מדיניים של ארה"ב. אלא שלרוע מזלו, דווקא אז התפרסמו חדשות שליליות מהזירה העיראקית, והוא נאלץ לדבר מעמדה של מגננה.

רוס בייקר, חוקר מתחום מדעי המדינה, אוניברסיטת רוטגרס ארה"ב, גם כן סבור כך : "מנסחי תזכיר ההסכמות קיוו שהם יהוו מלכודת וגם מכשול עבור קרי, והמציאות טפחה על פניהם."

יודעי דבר אומרים שלא זכור להם שהתקיימה סדרת עימותים בין מועמדים לנשיאות ארה"ב, שבהן נשיא מכהן הפסיד בשלושה עימותים ברצף, נחקק כלוזר בזכרונם של הבוחרים, אך עדיין ניצח בקלפי.

יועצי תקשורת משוכנעים, לפיכך, שהאדם הלחוץ ביותר בארה"ב היום הוא הנשיא המכהן, ג'ורג' וו. בוש.

"בגדי המלך החדשים"

 

אחד המקרים שבהם תקשורת בלתי מילולית ומטא-מילולית נכנסת חזק לתוך סיכויי המועמד לנצח את יריבו הפוליטי, הוא העימות הטלוויזיוני.

 

החייט של נשיאי ארה"ב האחרונים, ג'ורג' דה פאריס, טוען שמה שנראה כבליטה בדמות קופסא זעירה, בגב חליפתו של הנשיא בוש בזמן העימות, הוא סתם עיוות שנוצר בתפר האחורי של הג'קט.

כללי ה"משחק" כוללים, בסעיף 5, הנחיות ברורות לגבי כל העימותים הנוכחיים:

 

מעניין הסעיף המתייחס לבימוי – מצלמות הטלוויזיה יהיו קבועות במקומות מיועדים, וניתן יהיה רק לשנות את זווית הצילום, בהתאם לצורך, אך לא להעתיק את המצלמות ממקומן.

כשמועמד מדבר (משיב למנחה או מסכם דבריו) ,מותר לצלם אותו, ורק אותו!!!

המצלמות בירכתי הבמה מיועדות לצלם את המנחה.

התדריך שיתקיים ממש לפני תחילת כל עימות, לא יהיה מלווה בצילומים.

סעיף מעניין  אחר- חל איסור מוחלט על כל צד לעימותים, להשתמש בציוד עזר, ברשימות, שרטוטים ודיאגרמות מוכנים מראש ומסמכים כלשהם בזמן העימותים. אסור למועמד לקבל עזרה מאף אחד מן הנוכחים במעמד העימות, לצטט אדם ספציפי היושב בין הקהל הנוכח בעימות, בכל רגע שהוא במהלך העימות.

אם בכל זאת יתרחש מצב כזה, על המנחה להעיר לו שפעולה כזו הנה מנוגדת לכללים שעליהם הסכים.

למרות זאת, מותר לכל מועמד המשתתף בעימות, לרשום לעצמו הערות במהלך העימות, באמצעות כלי כתיבה ונייר שהובאו על ידו לפי בחירתו, ובלבד שהחפצים הללו יימסרו סמוך לשעת העימות לצוות האחראי, לצורך בדיקה. צוות זה, בלבד, מוסמך להניחם על בימת הנואם.

 

כל מועמד רשאי למנות לעצמו צלם, שיעמוד על הבמה ויצלם תמונות בודדות לפני תחילת העימות. בזמן העימות עליו להתרחק לאחד מאגפי האולם, שם אינו רשאי לצלם לא מה שמתרחש על הבמה ולא את הקהל הנוכח באולם. בתום העימות רשאי הצלם לשוב לזירה הראשית.

רק במידה והוסכם על קהל "משתתף" רשאי צלם זה לצלם תמונות בודדות של הקהל.

אומנות החיבוק הפוליטי

אומנות החיבוק הפוליטי

זה מתחיל בלחיצת יד.

מיד לאחר מכן עוברת יד שמאל לכיוון הכתפיים.

מדובר בתופעה של תקשורת לא-מילולית מעניינת עם מסר ברור בצידה.
מפגש שגרתי בין גברים המתפתח למשהו שונה לגמרי: חיבוק אינטימי פוליטי מתמשך.

הנשיא ג'ורג' בוש והסנטור ג'ון מקיין, אויבים לשעבר בלב ובנפש, הדגימו לאחרונה את הטכניקה במסע הבחירות ברחבי ארה"ב. תנועות גוף אלו נועדו להפגין קבל-עם-ועדה, יחסי ידידות מחודשים. באמצעות שפת גוף זו עבר המסר בצורה הרבה יותר מוצלחת מהמחמאות ההדדיות שאמרו זה לזה בפומבי. באחת הפעמים רפרפו שפתיו של בוש קלות על פדחתו של מקיין.

לאחר שהסנטור ג'ון קארי מינה את ג'ון אדוארדס לסגנו העתידי, אפשר היה לפרש את חיבוקיהם האנרגטיים והתכופים כסימן מובהק ליחסי שיתופיות לבביים. פעמים כה רבות הרבו השניים לאמץ אל ליבם זה את זה עד שאפילו ג'יי לנו לא נשאר אדיש וביים סרטון וידיאו, כשברקע מושמע הלחן הידוע המתחיל במילים, “You are so beautiful".

Joe Cocker - You Are So Beautiful 1974
Credit Wikipedia .Joe Cocker – You Are So Beautiful 1974

מי שניהל את הקמפיין של ביל פורבס (רפובליקני, בחירות 2000) אומר שאין ספק שהשנה בולטים חיבוקים פוליטיים אינטימיים קלאסיים בין בוש ומקורבים וגם בין קארי ומקורביו. לדעתו, חיבוק פוליטי משקף מסר ברור.

להלן סגנונות החיבוק הפוליטי והמסר העולה מהם:

חיבוק ידידותי רגיל:

חיבוק שנועד לרכך תחושה של איום' ולהגביר התרשמות חיובית. מתנדבים מקומיים ברחבי ארה"ב משתדלים לאחרונה לקבל את פניו של בוש בכל שדה תעופה שבו נוחת ה- Air Force One. באחת הפעמים שבהם נחת בוש בגרנד רפידס, מישיגן, אחד התושבים המקומיים, אדם בשם סטיל, הגיש לנשיא בוש סלסלה מלאה דובדבנים. סטיל זכה מיד לחיבוק לבבי מהנשיא בוש, והפך בין-לילה לסלבריטי מקומי. לא מזמן, בבית ספר בלאס וגאס, העניק סנטור קארי חיבוק גדול ופוטוגני לגברת אחת לאחר שסיפרה בהתרגשות שחצתה קווים ושמעתה היא רשומה כתומכת מחנה הדמוקרטים.

חיבוק מלא אמפאתיה:

הבעת תנחומים במקרים של טרגדיה משפחתית כגון, טרגדיות של תושבים במקומות שונים בארה"ב, היא משימה שזכתה לעדיפות גבוהה מאוד במסע הבחירות הנשיאותי. לאחר סיום טקס האזכרה לחללי הפיגוע באוקלהומה-סיטי 1995, זכו חיבוקי התנחומים שהעניק הנשיא ביל קלינטון לכותרת "המרגיע הלאומי", והקנו לו תדמית של מנהיג הנושא על כתפיו את האבל הלאומי. אופיו הנשיאותי של קלינטון הוכתר במונחים רגשניים – "נשיאות עם אמפתיה." ב- 2002 פנה הנשיא בוש בנאום לאומה, ודיבר על המפגש שלו עם העם האמריקאי לאחר הזעזוע של ה-11 בספטמבר, כך: "כאשר נפגשתי עם הגיבורים, חיבקתי את המשפחות, והבטתי בפניהם העייפות של כוחות ההצלה, הייתה לי תחושה של יראת כבוד כלפי העם האמריקאי."

חיבוק של הכתרה ורוממות:

ביל קלינטון נהג לחבק את נשיא רוסיה, בוריס ילצין, כל פעם שנפגשו בחדר ישיבות. המסר של קלינטון היה כנראה כזה: "אדם זה נחשב בעיני כאישיות חשובה, אני רוחש לו אמון רב וטוב לעבוד איתו." בספטמבר 1998, בשיאה של שערוריית מוניקה לוינסקי, ביקר בבית הלבן נשיא דרום אפריקה, מר נלנסון מנדלה, ואמר שהוא מרבה לחשוב על קלינטון "בימי מצוקתו הקשים". החיבוק בין מנדלה וקלינטון היה מיועד להפגין קבל עם ועדה שאם מנדלה, כגיבור שלחם למען שיוויון זכויות, יכול לסלוח לנשיא ארה"ב ביל קלינטון, כל העולם יכול לסלוח לו.

חיבוק ספונטני:

בסיימו את נאומו בפני הקונגרס בעיצומם של אירועי 11 בספטמבר,  התחבק הנשיא בוש באופן אימפולסיבי עם מנהיג הדמוקרטים בסנאט, טום דאשל. האפקט המיידי של הקירבה שהפגין אז היה הרושם שבין השניים התפתחה כימיה במובן הפוליטי, למרות שהרושם נמוג מיד. הבדרן סמי דיויס ג'וניור התחבק עם הנשיא ריצ'רד ניקסון באופן ספונטני ב 1972, חיבוק שהפך לבדיחה שאיש לא שכח לסמי דייויס עד סוף ימיו.

חיבוק הפאנטום:

לאחרונה, מנהיג הדמוקרטים בסנאט האמריקאי, טום דאשל, למד לקח על בשרו והבין שהחיבוק הפוליטי טומן בחובו גם סיכונים. הסנטור ספג ביקורת קשה במגרשו הביתי, בדרום דאקוטה, לאחר שהואשם שלא בצדק על חיבוק שהעניק למייקל מור, במאי הסרט  "פרנהייט 9/11", המכפיש את הנשיא המכהן, ג'ורג' בוש.

לא קל לנשיא או למועמד לנשיאות להפוך חיבוק פוליטי לטבע השני שלו.

סגן הנשיא, ריצ'רד צ'ייני, מעולם לא נראה בפומבי כשהוא כורך את זרועותיו בלהט סביב גופו של הנשיא בוש. בוב וודוורד, שכתב את הספר "תכנון למתקפה" על המלחמה בעיראק, תעד בו חיבוק נדיר עם צ'ייני. לאחר שהדובר הרשמי של ממשלת רייגן לשעבר, קנת אדלמן, כתב מאמר עיתונאי בו הוא משבח את מה שנתפס על ידי רבים כניצחון מהיר של הממשל האמריקאי בעיראק,  הזמין אותו צ'ייני לארוחת ערב מכובדת. "אדלמן היה נרגש עד כדי כך שפרץ בדמעות על סף ביתו של סגן הנשיא באותו יום ראשון", מספר וודוורד ומוסיף, "הוא חיבק את צ'ייני לראשונה לאחר 30 שנה של היכרות איתו."

ישנם אנליסטים שמתמחים בפוליטיקה, והם טוענים שחיבוק של פוליטיקאי מסמל לעתים ניסיון מחושב למצוא חן בעיני נשים, משום שיחסית לגברים, ידועה נטייתן הבולטת להגיב בחיוב להפגנת רגשות פומבית כלפיהן על-ידי מועמד בבחירות לנשיאות.

סטפן הס, חוקר במכון ברוקינגס שמתמחה במוסד הנשיאות, טוען ש"התנהגות נשיאותית מסוג זה מסמנת מפנה תרבותי בארה"ב".
לטענתו,

התנהגות כזו היא בגדר הפגנת רגש ראוותנית, והיא מעידה על מצב נפשי בריא. הרי הפוליטיקאי משמש בבואה למצב החברתי…" הס תוהה אם מישהו יכול לדמיין את אברהם לינקולן, חבוש בכובעו האופייני, מחבק את סטפן דגלס…"

אין ספק שסגנון החיבוק ותנועות גוף משקפים את רוח הזמן בדרך מאוד מעניינת.

לעומת זאת, פאול בגלס, האסטרטג של מחנה הדמוקרטים, סבור שהפגנת רגשות באמצעות חיבוק, בסגנון כלשהו, מעידה על חוסר טקט וטעם רע.  "קשה לי לדמיין את ג'ורג' וושינגטון מעניק חיבוק אמיתי ונשיקה לג'ון אדאמס," הוא אומר וממשיך, "בואו לא נעלה זיכרונות מהעבר הרחוק שלנו. לדוגמא, כשחבר הקונגרס, פרסטון ברוקס, ב 1856כמעט היכה למוות באמצעות אלה את הסנטור צ'רלס סמנר על רצפת הסנאט."

נסיים בהערת אזהרה: ההיסטוריה מאז ימי רומי העתיקה, מלמדת שהחיבוק הפוליטי איננו המצאה מודרנית חדשה, וגם לא התנהגות המעידה בהכרח על חיבה שרוחשים בני האדם לזולתם.

ברוטוס חיבק את יוליוס קיסר – וכולנו יודעים מה התרחש במהלך החיבוק האחרון הזה.

ומה לגבי החיבוק הפוליטי בישראל?

אגב, לנו יש היסטוריה עשירה של התנהגות לא-מילולית בין פוליטיקאים לבין העם, בתיזמון של ערב בחירות. מישהו, ירון לונדון אם אינני טועה, תעד את גינוני החיזור בסרטון שהפיק, ושהוקרן בטלוויזיה תחת הכותרת, "הפוליטיקה של המופלטה" – אבוי לבושות. איציק מרדכי, ביבי נתניהו ואחרים מנשקים זקנו של הרב כדורי ועוד כהנה וכהנה פיקנטריה למהדרין.