תגית: ג'ון קנדי

דיוקן, צבעים, וסיסמה – זה כל הסיפור

כבר בכותרת תוכלו לנחש למה אני חותרת. ההצלחה האירה פנים לאובמה במידה ניכרת בזכות "כרזת התקווה" שהופצה לקראת הבחירות לנשיאות ארה"ב (2008). זו חדרה לתודעה והעלתה את אובמה למעמד של אייקון פוליטי, במיידי, עד שקשה להפריז בחשיבותה. אפשר אף לטעון שבזכותה הוא נבחר לנשיא כנגד כל הסיכויים. המעניין הוא שדווקא אצלנו לא נוטים לסגנון יחצני מסוג זה – לא בני גנץ, הפוליטיקאי המתחיל, ולא בנימין נתניהו, אמן התקשורת ומומחה מספר אחד ברזי הקסם האישי.

"כרזת התקווה" של אובמה

נתחיל בדיוקן המוצלח, "כרזת התקווה" של אובמה, פרי יוזמתו וכישוריו של אמן הרחוב שפרד פיירי – Shepard Fairey – שנודע ברבים בזכות האסתטיקה שאותה הוא מתאר כ"סגנון איקוני נועז המבוסס על סטייליזציה ואידיאליזציה של דמויות."

כרזת התקווה של אובמה
כרזת התקווה של אובמה. מקור: ויקיפדיה

הפקת הכרזה הידועה והמוצלחת של אובמה לקראת בחירות 2008 החלה את דרכה בתחילת 2007. פיירי היה מוקסם מאובמה מייד לאחר שהאזין לאחד מנאומיו בשידור חי בטלוויזיה, והזדהה עם דיעותיו הפוליטיות. כאשר אובמה הודיע על מועמדותו לנשיאות, פיירי הרגיש שעליו לקדם את מועמדותו של אובמה לנשיאות ארה"ב על-ידי כך שיפיק כרזה אייקונית שלו. החשש של פיירי היה שעם מוניטין כמו שלו, כאמן רחוב, הרעיון  הזה  שלו לא יוכל להתממש. למזלו הטוב, יחצן של אובאמה יצר קשר בין פיירי ומנהלי הקמפיין של אובמה, וב- 22 בינואר 2008, אישרו לפיירי  להתחיל בעבודה.

פיירי נרתם למשימה והחל מייד בעיצוב אמנותי של כרזה שתגדיל משמעותית את ההסתברות שאובמה יזכה הן במועמדות הדמוקרטית והן בבחירות הכלליות.

במילותיו של פיירי זה נשמע כך: "ידעתי שהאתגר הגדול ביותר שלי הוא להציג את אובמה כפטריוט פרוגרסיבי עם חזון מיינסטרימי. החלטתי לצייר דיוקן שלו בעיקר בגלל שהרגשתי שהכוח והכנות של אובמה כדובר, מייצרים קונוטציה חיובית לדמותו. רציתי שלדיוקן יהיה אופי פוליטי שיטשטש את מוצאו של מר אובמה. עשיתי זאת על ידי שימוש בלוח צבעים של אדום, לבן וכחול, שמסמנים פטריוטיזם. רציתי לתפוס את מר אובמה בתנוחה שמשדרת דימוי פוליטי קלאסי, משהו שיעלה אותו לסטטוס איקוני כמו של אלו שקדמו לו וזכו בכבוד רב בספרה הפוליטית. קיוויתי שדימוי כזה יגרום לאובמה, באופן מיידי, להרגיש מבוסס, מוכר, אמריקני ונשיאותי. "

והשאר הוא היסטוריה – פיירי הצליח לבנות יותר מסתם עוד דיוקן. יצירת האמנות שלו העבירה משמעות, שהדהדה את האידיאליזם של אובמה. באמצעותה, הציבור הפרוגרסיבי פיתח מוטיבציה לתמוך באובמה, והמליץ על כך גם לאחרים. הפרטים שבכרזה היו מאוד מחושבים, למשל, השימוש ב"זווית שלושת הרבעים" האייקונית (שבה האובייקט אינו פונה ישירות אל עיני הצופה, אלא מביט כלפי מעלה והצידה), בהשראת הדיוקן הידוע של JFK.

דיוקן של ג'ון קנדי
הדיוקן הידוע של JFK. קרדיט: ויקיפדיה

פיירי בחר תמונה מתאימה של אובמה, והשתמש בשלושה צבעים בלבד – אדום, לבן, וכחול (צבעי הדגל האמריקני וצבעי שתי המפלגות הגדולות). למרות שפיירי לא אמר זאת ישירות, רבים סבורים כי "כרזת התקווה" נוצרה בהשראת יצירות כגון הפופ-ארט של אנדי וורהול (למשל, הדיוקן של מרלין מונרו).

 

הכרזות הופצו בחוצות הערים במהלך מסעות הפרסום של אובמה, ולפני "יום שלישי הגדול" (Super Tuesday). לאחר שפיירי העלה את הכרזה לאתר שלו, היא הפכה במהירות לוויראלית במדיה החברתית, והופצה גם מפה לאוזן. הביקוש לכרזה היה כה גדול עד כי במהלך הקמפיין של אובמה הופקו 350,000 כרזות ו -500,000 מדבקות.

"כרזת התקווה" נחשבת עד היום לאחד הסמלים – אם לא לסמל המוכר ביותר – המזוהה עם המסר של אובמה. בזכות המיומנות הגרפית שלו, פיירי הצליח להפוך את אובמה מאובייקט הנותן תקווה כמועמד לנשיאות, לאייקון בעל חזון. עבודתו של פיירי מדגימה עד כמה עיצוב גרפי עשוי להשפיע.

המקום והזמן הנכונים

חוקרי תקשורת (כמוני) תוהים בימים אלו, מדוע כרזות מהסוג האייקוני כמו זו של אובמה, נעדרו בתקופה של הקמת מפלגת "חוסן לישראל" בראשות  ח"כ בני גנץ, ואחר כך, במהלך סבבי הבחירות שנמשכו זמן רב כל כך. מדוע יחצניו של גנץ העדיפו להשקיע בפרסום שמשמיץ את המחנה היריב ואת העומד בראשו, במקום להשקיע במסר שיעלה את גנץ ממעמד סתמי למעמד אייקוני בעל מסר מנצח. "ישראל מעל לכל" של רשימת "כחול-לבן" לא מתחרה עם "כרזת התקווה" של אובמה בשל העדר אלמנטים אמנותיים ובעלי משמעות.

תהייה מסוג שונה לגמרי עולה אצלנו כיום, בעקבות פתיחת המשפט נגד נתניהו (24.5.2020). גם שם היו מצלמות. אבל כנראה שהוכתבו הנחיות ברורות לעיתונות הכתובה בסוגיית התצלומים. שכן, לא איש כנתניהו ישאיר מעמד חשוב שכזה ליד המקרה. אם יש סיכוי שתמונה אחת שלו תנציח מסר כלשהו, עדיף לתכנן הכל מראש. נתניהו איש "פיקח שיודע לצאת ממצבים שחכם לא היה נכנס אליהם". עוד לפני שצעד אל אולם המשפט, הוא נעמד בפתח אולם הדיונים, מאחורי הפודיום, כשחברי הכנסת הנאמנים לו ניצבים סביבו והוא בתווך. כולם עוטים מסיכות חוץ ממנו. התמונה שלא הפכה ויראלית, הכילה סממנים ברורים של עוצמה. יש להניח שהתנוחות של כל המצולמים בה היו מתוזמנות כהלכה ובקפידה מבית היוצר של הבמאי, נתניהו. ייתכן שהוא אף בחר בפינצטה את הסובבים אותו, ולא השאיר אף פתח לפספוס ההזדמנות להפגין עוצמה ויציבות פוליטית. נתניהו פיצח את הסיטואציה בעוד מועד. הוא בוודאי הדריך את המשתתפים ובעיקר את הצלם, כדי להנציח את עוצמתו וחפותו לכאורה, בתצלום קבוצתי שלו יחד עם חברי כנסת הנאמנים לו. הצלם ידע מראש שהוא מגיע כדי ללכוד תמונה מכובדת אייקונית של נתניהו שייתכן שתהפוך לוויראלית.

העבודה העיקרית כאן הייתה של הצלם. היה עליו לשוות לחבורה מראה נונשלנטי, לא מתוכנן מראש, אבל עוצמתי ומכובד.  בהנחיית הבמאי, נתניהו, יש לשער.

כדי להמחיש את חשיבות הנונשלנטיות בתמונה שתהפוך אולי למפורסמת, נבדוק למשל עבודת צילום משנת 1960, תמונתו של צ'ה גווארה, המהפכן הקומוניסטי, מאת הצלם הקובני אלברטו קורדה. יום אחד ב- 1960, נטל קורדה בידיו את מצלמת הלייקה M2 שלו, והגיע לטקס אזכרה בהוואנה, קובה. הוא ידע שהוא יצלם כמה מהדמויות החשובות ביותר של העידן – פידל קסטרו, צ'ה גווארה; אפילו ז'אן פול סארטר וסימון דה בובואר היו שם. אבל הוא לא ממש ידע שהוא זה שייצור את התצלום שיהפוך את גווארה לדמות בעלת שם עולמי.

צה גווארה תמונה מקורית
צ'ה גאוורה – תמונה מקורית. קרדיט: ויקיפדיה

התצלום שעתיד היה להיקרא ולהיזכר בשם,  Guerrillero Heroico (לוחם גרילה הירואי), הופיע תחילה בגודל מקורי, לא חתוך; הוא כלל עץ דקל לשמאלו של גווארה ופרופיל של גבר אחר מימינו. מכיוון שהיה זה טקס אזכרה לנספים בפיגוע בהוואנה, גווארה היה לבוש כנדרש, במדי צבא, כולל כומתת הכוכב המפורסמת שלו. הדמות מהתמונה ההיא טבועה היטב במוחנו עד היום – האם הוא תמיד חבש את הכומתה? למעשה, הוא לא. אז לא רק שבתצלום של קורדה נכלל אלמנט מושלם שעיטר את אובייקט הצילום שלו, וסימן יכולת צבאית. כאשר קורדה לחץ על כפתור הפלאש, בדיוק אז עיניו של גווארה שוטטו על פני הקהל, רגע לפני שהתכוון לשאת נאום. חשוב לציין זאת, מכיוון שהרעיון היה ליצור צילום שונה, נונשלנטי, ולא צילום של לוחם גרילה שצוחק ונושף עשן סיגרים, כפי שרואים בתמונות אחרות. בתצלום שלו, צ'ה גווארה נראה כאדם נחוש ובעל מבט רציני. אם הצלם לא היה חותך אותה, לתמונה לא הייתה אותה עוצמה; אם גווארה היה מביט היישר בכיוון העדשה, או אם לא היה חובש את הכומתה, משהו מהאפקט של התמונה היה נגרע. בתצלום כפי שהוא, ישנם אלמנטים של תקווה נצחית, ובשילוב עם הכומתה הוא נראה כהבטחה פוטוגרפית של מאבק נצחי נגד הקפיטליזם.

בחר אובייקט שנתפס כבר כגיבור

דיוקן אייקוני חייב להיות מבוסס על "תמונה שכבר קיימת בראש של כולנו". נתניהו שמפעיל את קסמו לעתים קרובות מאוד בזמן-אמת, ומקפיד מאז ומתמיד שניזכר בו כמי שעומד בראש מורם. לכן הוא נתפס כמנהיג בלתי מנוצח. כפי הנראה, כרזות כמו זו של אובמה נחשבות בעיניו כאמצעי שהולם פוליטיקאי מתחיל (גנץ למשל). כחיה טלוויזיונית, נתניהו לא נזקק לזה. יתר על כן, העוצמה העיקרית שלו – שעליה אין עוררין – נובעת מכישוריו הרטוריים (ראו רשימה קודמת שלי). זה מסביר גם את ההכנה המוקדמת שלו ב- 24.5, לקראת תצלום "הנבחרת", שבו רואים את הפיות של מלוויו כשהם "סתומים", ורק פיו משוחרר כדי לשאת נאום הבנוי לעילא ולעילא.

התקשורת והתצלומים

שני תצלומים מפתיחת משפטו של נתניהו במחוזי (24.5) הוצגו, ביום שאחרי, על ידי ארבעת העיתונים היומיים המרכזיים – "ישראל היום", "הארץ", "ידיעות אחרונות" ו"מעריב". אחד, בשער העיתון, ואילו התצלום הנוסף – של נתניהו בתוך אולם בית המשפט – הוצג על ידי ארבעת העיתונים בעמודים הפנימיים שלהם (ראו כתבתו של בן כספית, מעריב). התקשורת איזנה בין תצלום מכובד של נתניהו (מה שלא אומר שהתקשורת אוהבת אותו), לבין חשיפה פחות מכובדת שלו באולם בית המשפט. לא שזו תמונה שממעיטה מכוחו ויוקרתו של נתניהו. חשוב לציין שגם כאן נתניהו הקפיד לזקוף את קומתו, ולהפנות את גוו כלפי דוכן השופטים, בעוד עיניו תרות אחר הצלמים.

כרזה שתיזכר כאייקון

אי-אפשר שלא להעיר שבעידן העכשווי כרזות עשויות להיזכר "למשך דקות ספורות בלבד", כפרפרזה על המשפט שאנדי וורהול אהב לחזור עליו: "בעתיד כולנו נהיה מפורסמים למשך 15 דקות בלבד". אלמלא אישיותו הייחודית של אובמה וכישרונו של האיקונוגרף שהיה שם בזמן הנכון – גם כרזות כמו זו של אובמה היו בוודאי נעלמות תוך 15 דקות בתוך המבול הוויזואלי של ימינו.

סיבה אפשרית לחוסר העניין של בני גנץ – כפוליטיקאי מתחיל – ושל בנימין נתניהו – כפוליטיקאי ותיק ומיומן – באמן כרזות שיעצב אותם כאייקון, היא, כיוון ששניהם העדיפו ועדיין מעדיפים, כנראה, לייצר את דמותם האייקונית במי ידיהם ובזמן אמת.

*************

 

הערה:  אייקון הוא המקבילה של המילה היוונית eikōn, שפירושה 'דימוי' או 'דמיון'. השימוש המקורי במילה "אייקון" סימן שמדובר בדיוקן של דמות חשובה כמו ישו או מריה הבתולה, שהופיע לראשונה במאות הראשונות של הנצרות. אייקון היא מילה שציינה יצירה אמנותית מהעידן בו לבני האדם היו מעט מאוד תמונות. לפיכך אייקון לא היה רק משהו שיפה להתבונן בו. אלה תמונה דידקטית ועוצמתית שחייבו אותך להתפלל ולציית לה. לכל פיצ'ר בתמונה – למשל, הצבע, האובייקט שהדמות אחזה בו, התנוחה של הדמות – הייתה חשיבות סמיוטית שכיום בעידן של תקשורת המונים, אין לכך כמעט השפעה עלינו.