ארכיון תג: ג'ון באז

יום מרטין לותר קינג והמסר שכדאי לכולנו לזכור

לנרטיב פוליטי יש בדרך כלל בסיס אידיאולוגי. זה מסביר מדוע נוצרים מחנות פוליטיים. בחלוף הזמן מטשטש ההבדל בין אידיאולוגיות ישנות ורק אז נוכחים הכל לדעת עד כמה היו שבויים בנרטיב ובאידיאולוגיה. לכן כדאי לברר מדוע הקיטוב בין מחנות פוליטיים נמשך, במיוחד אצלנו – מדינה שחוגגת עוד מעט 70 להקמתה. להלן מקרה היסטורי ידוע – ד"ר מרטין לותר קינג ומלקולם X.

**********

כאשר שני מנהיגים יוצאי דופן פועלים למען אותה מטרה ובאותה תקופה, ההגיון אומר שהם ישתפו פעולה. אבל ההיסטוריה רצופה דוגמאות לאי שיתוף-פעולה בין מנהיגים פוליטיים, למרות המטרה הזהה. 

הדוגמא האקטואלית היא המקרה של התנועה לזכויות אזרח; התקופה: שנות ה-50 וה-60 בארה"ב, המנהיגים: ד"ר מרטין לותר קינג ג'וניור ומלקולם X. 

מלקולם X

מלקולם X. המקור: ויקיפדיה.

מרטין לותר קינג ג'וניור ומלקולם X, שני המנהיגים הבולטים ביותר של התנועה לזכויות האזרח בארה"ב שפעלו משנות ה-1950 עד שנות ה-1960, נפגשו פנים אל פנים פעם אחת בלבד, וגם אז המפגש התרחש באופן בלתי מתוכנן מראש.

היה זה ב- 26.3.1964 בוושינגטון DC. מלקולם X הגיע אל ישיבת הסנאט האמריקאי במטרה להשתתף בדיון בנוגע לזכויות האזרח. כשהדיון הסתיים, מלקולם X חמק אל בין השורות האחוריות של מסיבת העיתונאים שהמתינה למרטין לותר קינג. בסיומה, קינג עזב את המקום בדלת אחת ומלקולם מיהר לצאת דרך הדלת השנייה. הוא הצליח לעצור את קינג בדרכו. "היי, מלקולם" אמר קינג, "נעים לראותך". "נעים לראותך", השיב מלקולם. כתבי העיתונות החלו להתקבץ סביבם והקהל צפה בשני המנהיגים לוחצים ידיים. המחווה צולם מיד. היה ברור שקינג מופתע מהמפגש, אבל מלקולם רק חייך, פנה אל קינג ובנימה בוחנת אמר: "מיד יחקרו אותך". ובזה הסתיים המפגש בין השניים. הם מעולם לא שבו להיפגש.

במפגש ההוא ניכר היה המתח בין השניים למרות המטרה המשותפת. כיום מצביעים על הסיבה לכך – ניסיון חיים שונה. יש אומרים שעקב השוני ברקע האישי כל אחד מהם נקט דרך שונה במאבק למען זכויות אזרח לאפרו-אמריקאים.

קינג נולד ב- 1929, ארבע שנים אחרי מלקולם. שניהם היו בנים של מטיפים בפטיסטים שהיו פעילים פוליטית. שניהם נחשפו מגיל צעיר לתנועות התנגדות שפעלו נגד הגזענות בחברה האמריקאית של אותה תקופה. שניהם סבלו מכך בילדות. אבל ילדותו של מלקולם הייתה הרבה יותר טראומטית מזו של קינג. מערכת היחסים במשפחתו של מלקולם הייתה רצופה משברים. לעומתו, קינג סיפר בבגרותו שהרוח האופטימית שלוותה אותו כל חייו והאמונה בטבע האדם, נבעו מכך שגדל ב"משפחה שהאהבה הציפה אותה."

ד"ר מרטין לותר קינג ג'וניור, במצעד הגדול לוושינגטון והנאום "יש לי חלום". 1963. מקור: ויקיפדיה

בבגרותו, מלקולם נסחף לשימוש בסמים והיה מעורב בפלילים. הוא נעצר בשל כך ונשלח לכלא. שם הצטרף ל-NOI (אומת האיסלאם) בראשותו של אלי מוחמד, ששימש עבורו כדמות אב. השקפת עולמו הצטמצמה מאחר וכחבר ב-NOI לא נחשף לנושאים הרחבים יותר של היסטוריה ותרבות השחורים. ה- NOI העניקה למלקולם תחושה של שייכות ומטרה.

קינג למד באוניברסיטה ופגש שם דמויות בעלות השראה הרבה יותר חיובית מאלי מוחמד. הוא הצטרף למאבק למען זכויות האזרח, שמלקולם כמעט לא היה פעיל בו. לקינג היו יתרונות נוספים, כגון העובדה שהיה מנהיג בפטיסטי, בתקופה שבה בפטיזם נחשב לתנועה מוכרת ומוערכת היטב בקרב האפרו-אמריקאים.

בשנות ה- 1950, מלקולם זכה לקידום בשורות ה- NOI והפך למטיף הפעיל ביותר של האסלאם. אבל קינג באותה תקופה כבר היה מנהיג מאוד פופולרי בתנועת זכויות האזרח בארה"ב. כך נודע למלקולם על קיומו של קינג.

התקשורת והנרטיב

כמו תמיד, התקשורת לא עמדה מן הצד. היה סיקור אינטנסיבי של הפער שנוצא בין שני המנהיגים הפופולאריים, תחת כותרות כגון, "מלחמת בני אור ובני חושך". בעוד שההבדלים האמיתיים בין מלקולם וקינג נגעו לגישה ולדרך, התקשורת העדיפה להשתמש בסגנון כתיבה סנסציוני שלפיו, הפער בין שני האישים "מסכן את תנועת המחאה".

קינג המשיך להטיף ולחפש דרך יותר טובה למאבק. בנאומיו נהג לומר כך, "There must be a better way", דרך של אהבה דרך של מחאה לא-אלימה.

הקנאה בפופולאריות הגוברת של מלקולם X מחוץ ל- NOI וגם בתוך התנועה, הובילה להשעייתו בסוף 1963. בתחילת 1964, מלקולם עלה לרגל למכה (חאג'). משם הוא חזר כאדם חדש – מוסלמי אמיתי, מנותק מ- NOI, ומוכן לעבוד בשיתוף פעולה עם קינג ומנהיגים אחרים שעליהם מתח ביקורת בעבר. הוא הקים את "ארגון אחדות האפרו אמריקאים" ובמהלך 1964 ניסה למשוך לארגון כמה שיותר אפרו-אמריקאים, במיוחד את מי שלקחו חלק בתנועה לזכויות האזרח. יכול להיות שהיוזמה לפגוש את קינג בוושינגטון, שאוזכרה לעיל, הייתה מכוונת גם כן לכך.

בתחילת 1965 מלקולם הוזמן על ידי "המועצה המתאמת של סטודנטים המטיפים לאי אלימות" (SNCC) לסלמה שבאלבאמה – עיר מגוריו ומעוזו של קינג – כדי להשתתף בוועידה. מלקולם הגיע ונשא נאום חוצב להבות שבו הוא תקף את קינג. המארגנים ניסו לייעץ לו מראש על מה לדבר והוא בשלו, "אף אחד לא ישים מילים בפי". דבריו של מלקולם הגיעו לאוזניו של קינג עצמו, ששהה באותה עת בכלא. רבים אינם יודעים שלאחר הועידה מלקולם פגש את אשתו של קינג, קורטה סקוט קינג, והבטיח לה, "אני רוצה שד"ר קינג יידע שלא הגעתי לסלמה כדי להקשות עליו, אלא להקל עליו. אם הלבנים יבינו מהי האלטרנטיבה, אולי הם יראו נכונות להקשיב לד"ר קינג."

למרבה הצער מלקולם לא זכה להוכיח את עמדתו, וקינג לא זכה להיווכח בתמיכתו של מלקולם. שבועות ספורים לאחר נאומו של מלקולם בסלמה הוא נרצח (21.2.1965). קינג שהיה מאוד מוטרד מהרצח העדיף שלא להגיע לטקס הלוויה ובמקום זאת הכריז בפומבי שהוא מביע תנחומים לאשתו ולמשפחתו של מלקולם. הוא דיבר גם על אהדתו למלקולם X.

שינוי עמדה פוליטית

בתקופה שלאחר הרצח ניכר היה שקינג מתקרב לגישה שאפיינה את מלקולם, דהיינו, מרד והגנה עצמית אקטיבית. קינג עצמו נרצח בינואר 1968 עד אז הוא תעד את זיכרונותיו ובכלל זה את העובדה שהוא לא מצטער שמלקולם עורר את האפרו-אמריקאים למרוד במדיניות של גזענות: "כי בלי להט, האפליה הקשה נגד השחורים תתמיד בלי גבול".

הנרטיב הנוכחי

במבט לאחור, באין אמוציות וקנאה בין תנועות, הדברים עשויים להיראות שונה מאשר בזמן ההתרחשות עצמה. הדור שלא ידע את אותם ימים, את המחאות השקטות של קינג והיותר לוהטות של מלקולם, רואה היום את הדברים אחרת. הטענה הרווחת היא כי ביום מותו של קינג כבר לא היה הבדל משמעותי בינו לבין מלקולם. רבים מצטערים על שבאותם ימים רוב חברי התנועה לזכויות האזרח לא היו מודעים לקשר ולדמיון כלשהו בין מלקולם וקינג, מה גם שהעיתונאים המשיכו להבליט את "הפער התהומי בין שניהם", והמשיכו לדבר על הטינה ששררה ביניהם. גרסה זאת חלחלה אל דור הפעילים הבא מקרב השחורים. כך נכפה עליהם לבחור בין דרכו של מלקולם לבין דרכו של קינג. רק מעטים ציינו את המשותף בין המנהיגים, ודיברו על מלקולם כמי שסלל את הדרך להצלחתו של קינג. הם ציינו שמי שמתנגד בצורה פסיבית ונוקט בגישה של אי-אלימות מאבד את עוצמתו הפוליטית. רק הם הבינו שהשחורים בארה"ב היו זקוקים לשני המנהיגים גם יחד, בדיוק כפי שהודו הייתה זקוקה לגנדי וגם לנהרו.

קבוצת תיאטרון שהוקמה ב-1983 על ידי בנותיהם של כל אחד משני המנהיגים שמה לה למטרה להבליט את הדמיון בין שני המנהיגים. קבוצת תיאטרון זאת יצרה מופע בשם "לקראת המחר" (Stepping into Tomorrow) והפיצה את "קולותיהם של האבות" בבתי ספר, כנסיות ומרכזים קהילתיים בכל רחבי ארה"ב. באמצעות המופע התיאטרלי הן ביקשו להפיץ נרטיב מאחד. המופע סיפר למשל שכאשר קינג היה עצור וישב בכלא, מלקולם שלח אליו מברק תומך. וכאשר מלקולם נרצח, קינג שלח מברק תנחומים לאשתו של מלקולם. כל זאת כדי לנפץ את המיתוס הרווח, לפיו דבריו של קינג היו שונים מהותית מאלו של מלקולם, ושניהם היו בעלי דעות מנוגדות.

כיום, 53 שנים לאחר הרצח של מלקולם, ו-50 שנה לאחר הרצח של קינג, קשה לומר שהגזענות בארה"ב נכחדה טוטלית.

יום מרטין לותר קינג והמסר החשוב שלו:

המסר הפוליטי של "יום מרטין לותר קינג" שנחגג בארה"ב הוא: אפשר להתגבר על אותם מכשולים גם כאשר הדרכים לכך שונות. מרטין לותר קינג כתב בקובץ זיכרונותיו בין היתר: "יש יותר מדרך אחת להשיג מטרה, ובלבד שהדרך שנבחרה היא כנה ואמיצה". יום מרטין לותר קינג נועד להנציח את העובדה ששני המנהיגים האפרו-אמריקאים, קינג ומלקולם X, בחרו בדרכים שונות כדי להתמודד עם אותה בעייה: גזענות. שניהם עשו את דרכם בכנות ובאומץ וידעו להביע תמיכה זה בזה ובלבד שיושג החלום המשותף.

ולסיום – השיר כולנו נתגבר! שהפך למעין קאנון משותף של התנועה לזכויות האזרח. שרה הזמרת האגדתית, ג'ואן באז.

 

אנו נתגבר – ג'ואן באז.