תגית: גולדה מאיר

משהו רקוב אצלנו

כארץ קולטת עלייה אנו חייבים לשנות מגמה. מה שהתחיל ביחס הממסד כלפי יוצאי צפון אפריקה, באירועי ואדי סליב, נמשך עד היום.

**********************

מקור: ATZUMA די לגזענות

המחאה של יוצאי אתיופיה (2019) הסתיימה. החוויה האישית שלי כ"קורבן המחאה" – כפי שהתקשורת הגדירה אותי ואת כולנו – נבעה מפקקי התנועה שנוצרו ברחבי תל אביב רבתי. ובמקרה שלי, מאזור הבורסה ברמת גן עד לרחוב דיזנגוף תל אביב. כעת אני מתביישת שכעסתי על הפקקים שנוצרו עקב המחאה מבלי לחשוב פעמיים.

פרק א' – ביום רביעי האחרון הייתי אחראית להוציא נכדה מהגן ברבע לארבע ולהסיע אותה לשיעור שחייה שאמור להתחיל בחמש אחר הצהריים באזור הבורסה ברמת גן. כולה נסיעה שאורכת לכל היותר חצי שעה, גם בפקקים של אחר הצהריים. כדי לא להיקלע לפקקים יצאתי מהבית לכיוון דיזנגוף בשעה שלוש אחה"צ. בדרך-לא-דרך הצלחתי להגיע בזמן לגן, לאסוף אותה ולהגיע בזמן.

אבל למשך יותר משעה, משלוש עד רבע לחמש – הרגשתי כקרבן של פורעי חוק. התחושה התחזקה עוד יותר נוכח דיווחי התקשורת. למותר לציין שבשל הנוכחות של ילדה בת חמש במכונית, נמנעתי מלהביע בקול את מחאתי ורגשותיי השליליים נגד פורעי החוק ויוצרי הפקקים ששישבשו את מהלך החיים בתל אביב. עצרתי את רגשותיי ולא העליתי על בדל שפתיי דבר נגד מחאת יוצאי אתיופיה.

פרק ב' – אני מאזינה לתכנית בשידור חי ב"כאן רשת ב'", בשבת לפני הצהרים. המראיין מציג שאלות בפני מרואיין באשר לדמיון בין מחאת יוצאי צפון-אפריקה במה שזכור כ"אירועי ואדי סאליב" (1959), לבין מחאת יוצאי אתיופיה (יולי 2019). כל אחת מהמחאות הן יוזמה של שתי קבוצות בני אדם הומוגניות שטוענות לקיפוח מצד ההגמוניה. הגמוניה במובן הסוציו-כלכלי-פוליטי. שכבה חברתית שקובעת את כלי המשחק ומכפיפה את כל השאר לתכתיביה. שתי קבוצות המחאה, הן זו של יוצאי צפון-אפריקה והן מחאת יוצאי אתיופיה, הביעו את מחאתם כנגד קיפוח מתמשך ובלתי מוצדק של הממסד כלפיהם.

שכונת וואדי סאליב, חיפה. קרדיט: ויקיפדיה

פרק ג' –מרואיין עולה לשידור ומדבר על ההשוואה בין שני אירועי המחאה של שתי קבוצות אשר חיות בתוכנו. הוא מציין שבשני המקרים, מאשימים את הקרבן עצמו במה שקורה לו. המראיין מציין שבעת שפרצו אירועי ואדי סאליב, זומנה ישיבת ממשלה דחופה. לוי אשכול שמילא את מקומו של ראש הממשלה, דוד בן גוריון הכריז שהאירועים מחזקים את דעתו הקודמת בדבר הצורך ב"עלייה סלקטיבית". בן גוריון דגל בהקמת ועדות חקירה שתחקור את אירועי ואדי סאליב. וכך הוקמה ועדת חקירה – "ועדת עציוני" (1959). הועדה בחנה כיצד ובאלו נסיבות פעלה המשטרה, מה היו הגורמים והנסיבות שהביאו אנשים מהקהל לקחת חלק בתקריות והאם הייתה בהתפרעויות יד מכוונת.

שכונת מוסררה בחיפה. קרדיט: ויקיפדיה

הוועדה קבעה שלא ניתן למצוא פגם בהתנהלות המשטרה. מאוחר יותר, ראש הממשלה גולדה מאיר התבטאה ביחס למחאת הפתנרים השחורים כך, "הם לא נחמדים", ובכך הגדירה לציבור את אופיים של יוצאי צפון-אפריקה ובכך הוגדרה מחאתם נגד הממסד כלא-מוצדקת (כאילו אין קיפוח מצד מפא"י, ההסתדרות ועוד).

אז מה בכל זאת שונה במקרה של האתיופים? איזה יתרון יש להם?

מפגיני ואדי סאליב (והפנתרים השחורים, מאוחר יותר) לא יכלו להוכיח שהמדינה נגועה בגזענות. ראשית לכל בשל צבע עורם הלבן שאינו שונה במאומה מצבע עורם של הממסד והמשטרה. במקרה של המפגינים האתיופים ברור לעין כל כי צבע עורם שונה, ולכן הטענה שהמדינה גזענית ומפלה אותם בשל צבע עורם היא טענה שקל מאוד להוכיח.

פרק ד' – המרואיין סיכם באמרו כי לא למדנו מאומה ממקרה ואדי סאליב. כמו אז גם כיום ה"הגמוניה" שולטת בכל החלטה ציבורית שמתקבלת במדינה. והתוצאה בדרך כלל זהה: הופכים את הקרבן לאשם העיקרי. הווה אומר, הקרבן פורע חוק, הקרבן משבש את מהלך החיים במדינה, הקרבן הוא החשוד המיידי בכל התרחשות פלילית וכן הלאה.

פרק ה' – אני מתביישת ברגשות שחשתי בעת שהייתי תקועה בפקקי תנועה, כשכל רצוני היה שהנכדה תגיע לשיעור שחייה בזמן. וזאת איננה הפעם הראשונה שלי. גם בהזדמנות קודמת חוויתי פקקי תנועה כאשר הסעתי את הנכדה ואחותה הצעירה ממנה והתנועה שובשה בשל מחאה של יוצאי אתיופיה.

עולים בי הרהורי מחילה וסליחה כלפי יוצאי אתיופיה. אני מציעה שכל אחד מאיתנו יעשה חושבים, ויציין לפניו מיהם באמת יוצאי אתיופיה. אנחנו ארץ קולטת עלייה. יוצאי אתיופיה מוכרים לנו מהתקשורת, מהפוליטיקה, ממקום העבודה, מהמרחב הציבורי ואולי גם הפרטי. המגמה היא שינוי במנטליות הגזענית והתחשבות.

****

לקריאה נוספת:

רומן על מוצאם של האתיופים:  מלכת החידות, 2018, מאת פרופ' חווה עציוני הלוי, הוצאת אריה-ניר-מודן, 315 עמ'.

שיגעון שררה – המקרה של ב. נתניהו

הפוסט נכתב ב- 2018. אתמול, 30 מאי 2021, לנתניהו ירד האסימון. הוא נואש, איבד את הדרך, הוא כבר לא אותו אדם יהיר. הוא לא יודע מה ילד יום. מצבו היה הרבה יותר טוב אילו הלך בדרכם של קודמיו, שהעדיפו לפרוש מהפוליטיקה בעוד מועד. נתניהו איחר את הרכבת.

הפוסט המקורי (מ- 2018)

כחודש לפני מועד הבחירות, ב-7 באפריל 1977, יצחק רבין החליט להתפטר ממועמדות המפלגה לראשות הממשלה והודיע על כך בשידור טלוויזיה דרמטי ב- 7 באפריל 1977 בשעה 23:40. זאת בעקבות חשיפת חשבון הדולרים של אשתו בבנק בארה"ב, על ידי העיתונאי דן מרגלית ב"הארץ".

אז איך קורה שבאותה מדינה, תרבות ארגונית אחת מכבדת את כללי היושרה ותרבות ארגונית אחרת, באותו תחום (פוליטיקה) מזלזלת בהם? איך קורה שבמחנה פוליטי אחד קיים סימפטום מובהק של שיגעון שררה בעוד שהמחנה הפוליטי האחר מתהדר בבעלי מצפון שיודעים שעליהם לפרוש?

על השאלות הנ"ל אין לי תשובה. אציין רק שאחד המושגים שנמצא במוקד דילמה זאת הוא "תרבות פוליטית". לעתים היא נוצרת למטה, ברובד של העם, ומחלחלת כלפי מעלה, ולעתים התהליך מתנהל אחרת – דפוסי התנהגות מתגבשים בראש ההיררכיה, בצמרת ומחלחלים משם כלפי מטה. כך זה בתיאוריה.

ומה במציאות שלנו? להלן סקירה תמציתית של אירועים פוליטיים משמעותיים בהיסטוריה הפוליטית הקצרה שלנו.

חלק א'

קרדיט: ויקיפדיה.

תרבות פוליטית בממשלות המערך: בבחירות לכנסת ה-7 (ב- 28.10.1969) זכה המערך ב- 56 מנדטים. הממשלה בראשותה של גולדה מאיר הוקמה כממשלת ליכוד לאומי, יחד עם סיעת גח"ל, עד שזו פרשה ועברה לאופוזיציה בעקבות התנגדותה לתכנית רוג'רס, כינון שלום בין ישראל למצרים וירדן. ב- 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים. לצה"ל נגרמו אבידות בהיקף שלא היה כמותו מאז מלחמת תש"ח. יו"ר האופוזיציה, מנחם בגין (גח"ל) האשים את הממשלה ב"משגה חמור" וב"מחדל" – ביטויים שנקלטו כמטבעות לשון מקובלות ברטוריקה של ח"כים, עיתונאים ובשיח הציבורי.

מה הייתה תגובתה של ראש הממשלה, מאיר? בראיון שהעניקה מאיר לתקשורת במסיבת העיתונאים הראשונה מאז הפסקת האש, היא אמרה את הדברים הבאים:

(מתוך ארכיון המדינה, א-3 / 7010 עמ' 9) "אני מייסרת את עצמי שלא אמרתי, 'רבותיי אולי בכל זאת – גיוס'… העניין שבו מטפלים אנו הוא יותר מדי רציני וחמור, יותר מדי כאוב מכדי לפתור אותו באמצעות הורדת ראשים של אלה או אחרים, ובזה לגמור את העניין. איש מאיתנו אינו יכול להגיע למסקנה עם עצמו… אני רוצה להתפלל לכך שנעשה את הדבר באמת ובלי כל חשבון-לוואי שיכול רק לקלקל את הכוונות הטובות.. את כל זה נעשה ללא ספק… נעשה זאת יחד, כל אלה שנשאו ונושאים באחריות, ואין כאן חלוקה כזאת שמישהו נושא בהצלחות ואחר בכישלונות".

מלחמת 1973: בהידום התותחים

ועדת אגרנט בראשותו של נשיא בית המשפט העליון, שמעון אגרנט, הטילה את האחריות ל"מחדל" על הדרג הצבאי/מבצעי אך קביעה זאת לא מנעה מראש הממשלה להודיע על התפטרותה מהחיים הפוליטיים. מאיר יצאה בהודעה לציבור שבה דיווחה על החלטתה להתפטר מתפקידה, ועל התפטרות הממשלה כולה. לא אחז בה שיגעון השררה; נהפוך הוא.

תזכורת: ועדת אגרנט הוקמה כדי לחקור את נסיבות פרוץ מלחמת יום הכיפורים, 1973. ב-1 באפריל 1974 הוועדה פרסמה דוח ביניים ובו מסקנות אישיות לגבי המעורבים, והמלצות. הוועדה לא מצאה דופי בהתנהגותו של שר הביטחון משה דיין ושיבחה את התנהגותה של ראש הממשלה גולדה מאיר.

מקרה אחר, קל בהרבה, שאף הוא קשור בממשלת המערך, התרחש ב- 1977. יצחק רבין עמד אז בראש ממשלת מעבר. הבחירות לכנסת התשיעית הוקדמו ל- 17 במאי 1977. כחודש לפני מועד הבחירות, ב-7 באפריל 1977, רבין הסיר את מועמדותו. זאת בעקבות חשיפת חשבון הדולרים של אשתו בבנק בארה"ב, על ידי העיתונאי דן מרגלית ב"הארץ". רבין הצהיר שהיה שותף מלא בחשבון הדולרים של אשתו ושידוע לו שזאת עבירה על הוראות הפיקוח על מטבע זר שהיו נהוגות אז בישראל.

חלק ב'

תרבות פוליטית בממשלות הליכוד: עם כל הצער שבדבר, שונה המצב בממשלות הימין. מנחם בגין הוא היוצא דופן במובן זה. בגין היה אדם משכמו ומעלה. הוא עמד בגו זקוף והיישיר מבט אל העובדות כשהודיע על התפטרותו מראשות הממשלה. כשנה וקצת לאחר פרוץ מלחמת לבנון הראשונה, ב-28 בספטמבר 1983, התייצב בגין בפני חברי ממשלתו, כשמצבו הבריאות לקוי, והודיע על התפטרותו מתפקידו. אחת הסברות המסבירות את החלטתו זאת טוענת שבגין פרש עקב ההסתבכות במלחמת לבנון שהחלה כמבצע צבאי, "מבצע של"ג", מספר הקורבנות הרב ומסקנות ועדת כאהן 1982 (בעניין מחנות הפליטים, סברה ושתילה. הוועדה הפלילה את שר הביטחון דאז, אריק שרון, שנאלץ להתפטר מתפקידו כשר ביטחון).

דבר מכל זה לא תועד בהתנהלותו של ראש הממשלה, אהוד אולמרט. ב-30.1.2008 פורסמו המלצותיה של ועדה ממשלתית בראשות שופט בדימוס אליהו וינוגרד. "ועדת וינוגרד", שהוקמה במטרה לחקור את אירועי המערכה במלחמת לבנון השנייה. בין היתר, נכתב בדוח הוועדה שהדרג המדיני נהג בחוסר אחריות. ראש הממשלה אהוד אולמרט נמצא אחראי מיניסטריאלית ואישית:

"אנחנו מוצאים את ראש הממשלה אחראי, מיניסטריאלית ואישית, לליקויים בהחלטות שהתקבלו, ולליקויים בתהליכי קבלתן. ראש הממשלה גיבש את עמדתו מבלי שהוצגה לו תוכנית מפורטת ובלי שדרש כי תוצג, ולכן לא היה יכול לנתח את פרטיה ולאשר אותה. יתר על כן הוא לא דרש חלופות של ממש לשיקול דעתו, ולא גילה ספקנות ראויה ביחס לעמדות הצבא. בכך הוא כשל."

עם היוודע פרטים אלו, נשמעו קריאות של מפגינים במקומות מרכזיים בארץ, שדרשו את התפטרות האחראים לכשלים במלחמת לבנון השנייה, ובעיקר אישים מהדרג המדיני: ראש הממשלה, אהוד אולמרט ושר הביטחון עמיר פרץ. הם דרשו גם את פיטוריו לאלתר של הרמטכ"ל, דן חלוץ.

אפקט הדוח וההמלצות של ועדת וינוגרד היה מזערי. אהוד אולמרט לא מצא סיבה להתפטר:

"למרות הביקורת הקשה מצד הציבור, המערכת הפוליטית והתקשורת על ראש הממשלה, האחרון לא התפטר וטען שהוא וממשלתו יתקנו את הליקויים (ויקיפדיה)."

יתרה מכך, מקורבים לראש הממשלה הודיעו כי "הוקל לו לאחר קריאת הדו"ח, בשל ראייתו כי הדוח ניקה אותו מ'כתם מוסרי' וכי 'הצדק יצא לאור'".

הטל-פוליטקאים.

סיכום:

מיקומי על הקשת הפוליטית הוא שמאל-מרכז. אינני ממצביעי הליכוד ומתומכיו של נתניהו. יחד עם זאת דעתי נוחה מנתניהו על עשייתו ופועלו למען מדינת ישראל. הוא אדם מוכשר. מישהו הגדיר אותו לאחרונה כ"נואם הטוב ביותר שהיה לנו אי פעם". בימים אלו, נתניהו שרוי בסבך חקירות משטרה (תקופת כהונתו של המפכ"ל רוני אלשייך). עד כה, המלצות המשטרה מתייחסות למעשים שאם יוכחו מעבר לספק סביר קרוב לוודאי שיוגש כתב אישום פלילי נגד נתניהו. עם כל הכבוד לכישורי המנהיגות שלו, מתקבל הרושם שנתניהו מדמה עצמו כיישות שהיא מעל לחוק. לצערנו, הוא לוקה בסינדרום של שיגעון שררה. וזה חייב להדליק אצל כולנו נורת אזהרה. עלינו לשאול את עצמנו מה יקרה אם נתניהו ימשיך לעמוד בראשות מדינה שכל-כולה היא חזית, מדינה החשופה לאיומים ביטחוניים על בסיס יומיומי? ומה יקרה אם חס וחלילה ניתפס בלתי מוכנים, האם ייתכן שנתניהו ימשיך לדבוק בשררה למרות הכל ולהנציח תרבות פוליטית של שיגעון שררה?

הפוסט נכתב ב- 2018. שלוש שנים מאז כתיבת הפוסט חלה הידרדרות בהתנהלות המדינה בראשותו של נתניהו.

קישורים:

דברי גולדה מאיר מתוך ארכיון המדינה

ועדת וינוגרד (ויקיפדיה)

המחדל

קיים טעם לפגם, לדעתי, בשימוש הנעשה כיום כמעט ללא הבחנה במונח "מחדל". (השימוש האחרון – מחדל הקורונה]. הדבר עשוי לשנות לחלוטין את דימוייה הטראומטי של מלחמת יום כיפור (1973), כפי שחווה אותה הציבור בישראל באותה תקופה.

האם לאלו העושים כיום שימוש במונח מחדל יש מושג על משמעותו הסימבולית, להבדיל ממשמעותו הפרוזאית היומיומית?

לעניות דעתי, חשוב לעצור לרגע ולהבין מה משמעות המונח מחדל, כסמל-על של מלחמת יום כיפור. מלחמה שנחקקה בזיכרון של הציבור בישראל כטראומה היסטורית במלא מובן המילה.

מוטי אשכנזי
סרן מוטי אשכנזי. מקור: ויקיפדיה
בהידום התותחים
כנס לציון 40 שנה למלחמת יום הכיפורים. צילום מאוסף פרטי

מטבע הדברים, כל סמל עובר טרנספורמציות. אבל מחדל יום הכיפורים חדל להיות סמל ונרטיב-על בלעדי של מלחמת יום כיפור; במהלך השנים המחדל, במובן של אי-עשיית דבר מתוך רשלנות, נוכס לטובת סיטואציות שאין בינן לבין הטראומה הגדולה של מלחמת יום כיפור ולא כלום.

חובה עלינו לחזור לסיטואציה של המלחמה ההיא, מלחמת יום-כיפור, ולהבין מניין צצה התחושה בקרב מרבית הציבור בישראל דאז, שההנהגה המדינית/צבאית של מלחמת יום כיפור חטאה במחדל גדול.
רק לאחר הבהרת המקורות להפיכתו של המונח המילוני והפרוזאי, "מחדל", לסמל של מלחמת יום כיפור, דהיינו, לסמל של רשלנות ההנהגה הצבאית והמדינית במה שקדם למלחמת יום כיפור ובמהלכה, נשכיל להבין עד כמה שילוב המונח באמירות ביקורתיות על מהלכיה המדיניים של ההנהגה שלנו ביולי 2006, אך לא רק, צורם את האוזן.

מלחמת לבנון  "השנייה" (2006), נמשכה שלושים ושלושה יום. מלחמת יום כיפור נמשכה שמונה עשר יום. המידע במלחמת לבנון השנייה זרם אל הציבור דרך כל סוגי המדיה החדשים, ללא כל אפשרות של צנזורה. המידע שהובא לידיעת הציבור במלחמת יום כיפור זרם דרך תקשורת ממלכתית ועיתונות מגויסת.

הסיקור העיתונאי של אירועי ה-6 באוקטובר 1973 עד 23 באוקטובר 1973, הן בחזית והן בעורף, היה המקור העיקרי שממנו הציבור יכול היה לשאוב מידע רשמי.
התיאורים שסיפקה העיתונות היומית בכותרות הראשיות, עם פרוץ קרבות מלחמת יום כיפור, כללו מסר ברור –
הקרבות המתנהלים בשתי החזיתות, המצרית והסורית, החלו אמנם ב"מתקפת אויב קשה", שאותה היה על צה"ל לבלום, אבל ביום השני למלחמה כבר הריעו רוב כותרות העיתונים לצה"ל, "שעבר למערך של מתקפה" ושליטה במהלכי הקרבות בשתי הגזרות.

העיתונות הכתובה שידרה באופן עקבי תמונת מצב, מלווה בדימויים על הצלחת צה"ל בחזית, ועל התמודדותו של צה"ל עם מתקפת ה"אויב", לפי הציפיות.

הציבור קלט מסר ברור: מתנהלת "מתקפת נגד" של צה"ל בשתי חזיתות; חיל האוויר הישראלי מפגין "עליונות אווירית בגולן ובתעלה"; "חיסול עשרות סוללות טילים" של האוייב; נמשך "חיסול" כוחות האויב בגזרה הצפונית, "טנקים סורים חרוכים מקשטים את הכביש לרמה", גם בגזרה הדרומית מתחיל ה"מפנה הגדול".

לעומת התמונה המלהיבה אודות הישגי כוחותינו, כוחות האויב תוארו על-ידי אותה עיתונות כשרויים בבהלה – "המצרים והסורים הזעיקו תגבורת" שדה התעופה של דמשק הופגז עד כי "חרדה תופסת את בירת סוריה".

במהלך המלחמה פרשנים ישראלים מדדו את הישגי ישראל במערכה לא במונחים של מספר ימים, אלא במונחים של מספר שעות: "הישגים יפים לצה"ל כבר לאחר 80 שעות", כתב יואל מרקוס ב-10 באוקטובר בעיתון הארץ.

גם המנהיגות המדינית הבכירה פיזרה מסרים בעלי משמעות אופטימית, בנוסף לסקירה הרשמית שמסרה לציבור על המצב בחזיתות. "אנו לא הופתענו" אמרה גולדה מאיר, ראש הממשלה. שר הביטחון, משה דיין שידר מסר של ביטחון ב"ניצחון מוחץ" של ישראל נגד האוייב, בנאומו הראשון מאז פרוץ קרבות מלחמת יום כיפור, והשתמש באנלוגיה תנכית "נוכל להכות את האויב שוק על ירך".

בהופעתו של הרמטכ"ל, דוד אלעזר, בפני הציבור הישראלי הוא תיאר את הישגיו של צה"ל כשציין שעד לאותו מועד כבר עבר צה"ל את שלב ה"בלימה" למרות שלחם בצבאות היריבים ביחסי כוחות של "מעטים מול רבים". אלעזר השרה על הציבור בעורף אווירה מעודדת לגבי סיכוייה של ישראל לנצח במלחמת יום כיפור. הוא השתמש באנלוגיה, "הדור של 1973 עולה על הדור של 1967, שעלה על הדור של 1956, שעלה על הדור של 1948". את אמונתו בכוחו ועוצמתו הפיזית של צה"ל ביסס אלעזר על דימוי עממי מוכר, המסמל כוחניות קיצונית והבטיח שצה"ל ימשיך לתקוף ולהכות – "נשבור להם את העצמות".

מעטים ממנהיגי המדינה הבכירים שילבו בדבריהם דימויים של אבדן וסבל כגון "אבידות רציניות וכבדות". הנימה השלטת הייתה ללא ספק ש"המלחמה תיגמר בחתימה טובה".

רק ב-9 באוקטובר (ערב סוכות) יצא אהרון יריב לתקשורת, לאחר שראש הממשלה, גולדה מאיר סיימה דווח מפוכח על ארבעת ימי הלחימה הראשונים, שאותם תיארה כ"שעות קשות מאוד". יריב תיאר אז את המלחמה כ"מלחמה שונה", הנמשכת מעבר למצופה. "לא יהיו כיבושים, הקרבות ימשיכו, יהיו קשים, ורמת המתיחות והחרדה תעלה", והדגיש ש"אבידות ישראל כבדות ב-3 ימים יותר מכל ששת הימים".

השימוש במונח "מחדל"
כבר בימי הקרבות הראשונים של מלחמת יום כיפור מילאו המלים מחדל ומישגה תפקיד בין מגוון ההתבטאויות ברחוב הישראלי. מספר ימים לאחר פרוץ המלחמה פורסמו ממצאי "משאל בזק ברחוב הישראלי" שהראו שחלק מהציבור סבור כי היה "מחדל מודיעיני וצבאי".

חברי סיעת הליכוד בכנסת היו אלו שחידדו, לראשונה, את משקל "המחדל" בדיון בכנסת שבו דיווחה הממשלה על הסכמתה להפסקת אש, והכריזו בפה מלא – "הממשלה חטאה במחדל חמור ביותר" – זו הייתה הודעתו הרשמית של יו"ר האופוזיציה, מנחם בגין, באותה ישיבת כנסת. חברי הכנסת מן האופוזיציה, בגין, לנדאו, שובל ואחרים הביעו מורת רוחם מ"שורה של מחדלים" לפני מלחמת יום הכיפורים ובמהלכה, והפנו אצבע מאשימה כלפי ממשלת המערך.

עם הטלת אשמת ה"מחדל" על בכירי המדינה, החלה האווירה הכללית האופטימית מתחלפת באווירת דכדוך ציבורי כוללני.

פרשנים תיארו כיצד לאחר מלחמת ששת הימים עם ישראל הרבה בהנצחת המלחמה באמצעות "פסטיבלים, ו"אלבומי ניצחון". ואילו, עם שוך קרבות מלחמת יום כיפור נאמר שהמלחמה הנציחה את עצמה, ולמעשה היא "אנדרטה של עצמה". "אנדרטה גדולה וכואבת". "לא עוד אלבומי ניצחון".

ואז, מוטי אשכנזי, קצין מילואים בדרגת סרו ששהה במעוז בודפשט במהלך המלחמה, יצא למחאה ציבורית שאליה הצטרפו רבים. הוקמה גם ועדת חקירה בעלת אופי משפטי, בראשותו של שופט בית המשפט העליון, שמעון אגרנט, שהחלה בתפקידה באופן רשמי ב-25 בנובמבר 1973. תפקיד ועדת אגרנט היה לחקור מידע מהתקופה שקדמה למלחמת יום כיפור. הוועדה ביקשה לברר איזה מידע התקבל בישראל בנוגע למהלכי האויב וכוונותיו לפתוח במלחמה, ולחקור את הערכות הגורמים הצבאיים והמדיניים בהקשר למידע זה.

תוצאות המחדל

עם תום מלחמת יום כיפור השתנה יחסו של הציבור – רובו איבד אמון בהנהגה הבכירה, נעשה יותר חשדני וביקורתי הן כלפי ההנהגה הפוליטית והן כלפי ההנהגה הצבאית. בעקבות הטראומה ההיסטורית הקשה של מלחמת יום כיפור, הציבור הביע מורת רוח כשהוא כורך תחושות של טראומה עם "מחדל" של ההנהגה. המטפורה "רעידת אדמה", ציינה את קו השבר בין הציבור להנהגה הבכירה ואבדן האמון בהנהגה.

שני המונחים, "רעידת אדמה" ו"מחדל", היו כרוכים זה בזה. הישנותם בשיח הציבורי העניק להם ממד מיתי, שהיה כרוך בתחושת הטראומה שבאה בעקבות מלחמת יום כיפור. שני המונחים היו למעשה שני צידיה של אותה מטבע. יחד הם קבעו פאזה חדשה באופי היחסים בין השלטון לציבור. לקחי המחדל נצרבו בזיכרון הלאומי כפריזמה קבועה שדרכה התבונן הציבור הישראלי בהנהגה שלו.

השימוש במונח "מחדל", שעד אז היה מונח פרוזאי ונטול משמעות סימבולית כלשהי, תרם במידה לא מבוטלת לשימור מלחמת יום-כיפור בזיכרון הלאומי כחוויה טראומטית.
ברמה הסימבולית הוא מצביע עד היום על מערכת יחסים ציבור-הנהגה בסגנון של חוסר לגיטימציה. ואז גברה הביקורת הציבורית על הנעשה בספירה הפוליטית מדינית. דבר שהיה זר לגמרי לציבור הישראלי בטרם פרצה המלחמה הזו.

ה"מחדל" הוא בראש ובראשונה המונח השכיח ביותר שאותו מקשר הציבור בישראל עם מלחמת יום הכיפורים מאז נובמבר 1973. זאת למרות ההתרחקות בזמן ממלחמת יום כיפור. הציבור בישראל ממשיך לזכור את המלחמה הזאת קודם כל כאירוע הטרגי ביותר שחוותה ישראל מאז הרמתה בתש"ח. "מחדל ההנהגה" במלחמת יום כיפור, מסמל מאז תחושות ברורות בקרב הציבור, שבכירים בדרג הפוליטי וגם הצבאי הם שהתרשלו וגרמו לטראומה ולטרגדיה.

דבריו של הבלשן משה גושן-גוטשטיין, שפורסמו ב-1974, ביחס להתפתחויות במשמעותה של לשון "המחדל" מאז מלחמת יום כיפור, ראויים לציטוט כאן –

המחדל הגדול: מי שיחקור את תולדות לשוננו בעוד עשרות או מאות בשנים, יתפלא על שינוי מוזר שירד לפתע על מלה יומיומית אי-מתי בחורף תשל"ד… דומה כי כבר היום צריך להודות, כי המלה שונתה בכורח הנסיבות… שהרי מעתה לא יהיה אפשר להשתמש בלשון 'מחדל' במשמע המדויק שדבק במלה לפני שנה ושנתיים… בערך באותה תקופה [לפני עשרים שנה] ביקשו לעתים קרובות לבטא את הזוג הניגודי המבוטא באנגלית על ידי המשחק: Commission/Omission. לאמר: אדם מבצע, עושה, מוציא לפועל – אדם נמנע מעשות, חדל לעשות… מעש ומחדל… 'מחדל' – היינו: אי-עשייה… פגם שהוא עניין של שב ואל תעשה.
בשעה שנולד לפני חדשים אחדים לשון סגינהור של המליצה המדינית הרשמית, היה ללשון 'מחדל' משמע ברור – ולפי הנסיבות של ראשית תשל"ד זו הייתה הכוונה: היו חייבים לעשת – ולא עשו…. מה שקרה לאחר מכן…. כל עשייה בלתי נכונה, כל מחשבה שנתגלתה כמוטעית, כל צעד בלתי נכון נהפך ל'מחדל'. כאילו תפסה המלה את כל השלילי בדרך הנהגת המדינה… ואין צריך לומר שמעתה קשה על אדם יותר ויותר להשתמש בלשון 'מחדל' באותם גבולות צנועים של 'אי עשייה' שלהם הייתה מכוונת מתחילה.