ארכיון תג: גוזל ארנה קזין

מה לא עושים כדי למכור ספרים!

מאוד אהבתי את הגישה של קושניר ל"מעשה דברוריה", תעלומה שחוקרי תלמוד מאז רש"י עמלים על פיצוחה. משום מה, ספרו, הפיתוי של ברוריה, תויג כ"רומן היסטורי" ולא היא! אני הייתי משייכת את הספר לז'אנר ספרי מתח, ולקטגוריית ה- Mystery כלומר, "תעלומה".

********

בין שני ז'אנרים   

בפוסט קודם העליתי תהיות לגבי מעמדה הנחות יחסית של ספרות המתח הישראלית בהשוואה ל"ספרות יפה". כמו כן תמוהה בעיניי הנטייה לתייג ספרות מתח כ"רומן היסטורי" במקום לקרא לילד בשמו – "מותחן". עלינו לחדול מהנטייה להתייחס בסתמיות כלפי ספרות מתח ישראלית (ומתורגמת), מכיוון שזוהי סטייה מהמגמה העולמית המקובלת.

באותו פוסט, ציינתי את ההסבר ה"דחוק" של מבקרי הספרות המקומיים לתופעה. טענתם היא ששורשי ה"קיפוח המעמדי" של ספרות המתח התפתחו עם קום המדינה. הספרות הייתה מגויסת ומחויבת לבניית הזהות הלאומית. מן הסתם ניתנה העדפה ל"ספרות יפה" והסופרים הישראליים שנרתמו למשימה נחשבו לסופרים "מבטיחים". כך החלה הסטייה מהנורמה המקובלת בעולם לגבי ספרות מתח, לטענת מבקרי ספרות.

כדי להמחיש את הנטייה ליחס הסתמי שזוכים לו ספרי המתח, להלן דוגמאות מהזמן האחרון לספרים שלא זכו משום מה להיכלל בז'אנר "מתח":

תעתוע אפל מאת דנה מויסון (הוצאת רימונים כתר, 2012) – ההוצאה לאור הגדירה את הספר כ"סיפור שנכתב על ידי בעלת תואר בפסיכולוגיה". הקוראים העדיפו לסווג את הספר כ"מותחן" מכיוון ש"הספר עוסק בפענוח רצח". גם הגוזל מאת ארנה קזין (הקיבוץ המאוחד, 2015) שהוגדר על ידי קזין כ"בלש", קיבל תווית שונה בהוצאה לאור. ה"גוזל" תויג שם כ"נובלה בלשית". לגיטימי? בהחלט. אבל אם נשמיט את המילה נובלה נישאר עם ספר בלשים. סוגה מקובלת במקומותינו. אז מה הבעיה? נובלה מרמזת על ספר המיועד למבוגרים ואילו ספר בלשים מזכיר קצת את חסמבה, הז'אנר האהוב על בני נוער! ייתכן שבהוצאה לאור העדיפו לשוות ליצירה של קזין נופך יותר בוגר בעזרת התווית, "נובלה".

לשמחתי גיליתי סופרים מקומיים שאינם מתפשרים ותובעים לעצמם תואר של סופר/ת מתח, ולהלן דוגמא אחת: אבי דומושביצקי. פרד במנהטן ) אי-פאבליש סטימצקי, 2015) פרי עטו של דומושביצקי, סווג גם על ידי ההוצאה לאור כספר "מתח". דומושביצקי, הייטקיסט לשעבר, החליט להגדיר את ספרו כמותחן, והבהיר שמדובר ב"ספר מתח בעל קצב מהיר". גם את ספרו הקודם  בידיים הלא נכונות  דומושביצקי הגדיר כ"מותחן" (אי-פאבליש עברית, 2017). דומושביצקי אינו איש של פשרות בעניין זה. והוא אף עושה מאמץ לכבוש סטטוס של סופר מתח מוביל בישראל. מגיע לו שאפו!

המותחנים שמתורגמים לעברית היא פרשה עגומה. נכון שבתרגום לעברית מחויבת ההוצאה לאור לקבל את התיוג הספרותי שניתן ליצירה במקום הוצאתה לאור. אבל יש דרכים לעקוף זאת. להתחמק. קחו לדוגמא את שתיים בגוף אחד, מאת מישל בוסי (ספרי פן משכל, 2016). הספר ראה אור בצרפתית ותורגם לעברית. בוסי, ידוע כאחד מגדולי סופרי המתח בצרפת. ואמנם ספרי פן, משכל לא השמיטו עובדה זאת. היא צוינה על גבי הכריכה האחורית של הספר. כמה חבל שבסוף, בהגדרת הז'אנר, ההוצאה ציינה בסתמיות שמדובר ב"סיפורת תרגום".

"מעשה דברוריה" – תעלומה או רומן היסטורי

כל ההקדמה הארוכה הזאת היא פרי של מחשבות שצצו בראשי לאחרונה. אני מייגעת את מוחי בשאלת מעמדה הנחות יחסית של ספרות מתח בישראל עד כדי שיבוש הסוגה המפוארת הזאת. ההתחבטויות הציקו לי במיוחד לאחר שקראתי את הפיתוי של ברוריה מאת אברהם קושניר (הקיבוץ המאוחד, 2017).

מאוד אהבתי את הגישה של קושניר ל"מעשה דברוריה", תעלומה שחוקרי תלמוד מאז רש"י עמלים על פיצוחה. משום מה, ספרו, הפיתוי של ברוריה, תויג כ"רומן היסטורי" ולא היא! אני הייתי משייכת את הספר לז'אנר ספרי מתח, ולקטגוריית ה- Mystery  כלומר, "תעלומה". ציינתי כבר ברשימה קודמת שספרות

הפיתוי של ברוריה. הקיבוץ המאוחד

המתח בחו"ל נחלקת לשלוש קטגוריות-מישנה, אחת מהן היא "תעלומה" שהספר עוסק בפענוחה.

קושניר נרתם לכתיבת הספר לאחר שכבר ביים את הסרט הקולנועי "ברוריה". הוא ביקש להוציא מתחת ידיו מותחן שיפצח את תעלומת "מעשה דברוריה". מרבית המבקרים המקצועיים המשיכו, בעקבות ההוצאה לאור, והעדיפו להתייחס אל היצירה כאל "רומן היסטורי". על גבי כריכת הספר מופיע ציטוט מדברי הביקורת של שניים מהבולטים במקומותינו: יהודה פרידלנדר – פרופ' [אמריטוס] מאוניברסיטת בר אילן וראש החוג לשעבר לספרות עם ישראל וספרות משווה, שבחר לסווג את ה"הפיתוי" כרומן היסטורי, ומבקר הקולנוע יהודה סתו, שהחליט אף הוא שמדובר ברומן היסטורי.

גם בסקירות ספרות של קוראי "הפיתוי" של קושניר, מתקבל הרושם שמדובר ברומן היסטורי. הסקירות מתפרסמות בבלוג או בפוסט במסגרת פורום קוראים דיגיטלי. עיינתי בחלק מהן. פרט לדברי השבח וההלל קשה היה למצוא את המילים "תעלומה" או "מותחן" או "בלש". אחת התגובות רמזה שהספר מרתק ושמדובר ב"מופע מרהיב של עושר תרבותי המוגש בשפה קולחת ועשירה, המצליח להשאיר את הקורא מרותק".

עוד בטרם כתיבה ופרסום הספר, קושניר ביים את הסרט הקולנועי ברוריה שהוקרן לראשונה ב-2008 והיה לסיפור הצלחה. מיטב מבקרי הקולנוע שיבחוהו וקבעו: "קושניר התמודד בהצלחה עם המסתורין שבמעשה ברוריה".

קשה שלא לתהות על ההבדל התהומי בין מה שקורה במרחב הספרותי והמרחב הקולנועי. מדוע סרטי מתח זוכים לשבח והלל בעולם הקולנוע הישראלי, ואילו הביקורות בספרות ממעיטות בכך ומבכרות לטעון שמדובר ברומן היסטורי. מה גם שבמקרה שבו אנו עוסקים מדובר באותה עלילה בדיוק. ולא רק זה, קושניר בנה את "הפיתוי" מלכתחילה כמותחן, תעלומה שיש לפצח. כבר בסצנת הפתיח, מוצגת גופה תלויה מענף של עץ מול מוקד המשטרה.

איך זה שדווקא בעולם הקולנוע השימוש במונחים "מתח" ו"מסתורין" שכיח ואילו מבקרי ספרות "תקועים" ועושים אקרובטיקה על מנת להימנע מאותם מונחים בדיוק. בסוף אנו מקבלים ספרים כמו "הפיתוי" ומתפתים לחשוב שהם שייכים לז'אנר "רומן היסטורי".

תמר רותם – "הפיתוי" הוא מותחן בלשי

בהפוך על הפוך, תמר רותם – עיתונאית בהארץ – קבעה ש"הפיתוי" של קושניר הוא מותחן בלשי. בכתבת הביקורת שלה (תמר רותם הארץ 14.3.2018 עריכה, רות טואג), רותם יצאה בביקורת חריפה נגד "הפיתוי" ובדרך עשתה לספר חסד רב. היא קבעה קביעה נחרצת לגביו כאשר ציינה: "אברהם קושניר מנסה לפצח דמותה של ברוריה… באמצעים של ספר מתח בלשי ההדגשה שלי, ת.ה.)".  אין זה המקום להיכנס לביקורת של רותם נגד היצירה של קושניר. המטרה היא להראות שישנם חדי עין שאינם מהססים לקרוא לילד בשמו. הגם שרותם עצמה מהססת לקבוע אם מדובר בספר "מתח", או ב"בלש". ואל תאמרו שאין הבדל בין שתי הסוגות.

לסיכום, גם "רומן היסטורי" מכיל בדרך כלל אלמנט של מתח, אבל הוא אינו "מותחן" בהגדרה. כל ספר היה מעלה אבק בלי קורטוב של מתח.

מבולבלים? אדרבא, אולי זאת הזדמנות לחשוב מה עומד מאחורי התוויות ומה לא עושים כדי למכור את הספרים ….

 

קישורים:

הפיתוי של ברוריה, הקיבוץ המאוחד/ספריית הפועלים, 2017

ביקורת על הפיתוי של ברוריה, מאת תמר רותם בהארץ (14.3.2018, ערכה רות טואג)