**********************
נסו לנער את זיכרונכם האישי. לדלות מתוכו סיטואציות נשכחות ולהפיק תובנות שיבהירו לכם מי אתם ביחס לאחרים. מערכות יחסים במשפחה הן חלק מאיתנו. הן טבועות ב"אני" שלנו, נחרטות עמוק בזיכרון ומשפיעות על חיינו. נסו להיזכר אל מי נקשרתם יותר – אבא או אמא? השתעשעתם או רבתם עם אחיכם? אחד האתגרים הוא לבחון זאת ממבט אישי. ולא רק לבחון אלא גם להיחשף לביקורת.
אעשה כאן ניסיון לשרטט קווים לדמותן של מערכות היחסים שלי עם אמי, אחותי ואחי כשאני נצמדת לשני פרמטרים: האחד, תובנות ושאלות שדליתי מהספר "שומרת אחותי" מאת ג'ודי פיקו, והשני, המשחק בין הזיכרון האישי שלי ל"נוסטלגיה".
"שומרת אחותי" של ג'ודי פיקו, העלה בי תהיות על מערכות יחסים במשפחה, בדגש על יחסי אם-בת ואחות-אחאים. העלילה בוחנת את מערכות היחסים בין הורים ושתי בנותיהן ובין הבנות, ומטפלת במשבר שפוקד את המשפחה. באמצעות העלילה נבחנת משמעותם של מושגים פופולאריים כגון: הורה טוב, בת או אחות טובה, ואדם טוב. תהיתי לאיזו דרגה של כנות אגיע אני כשאציף עצמי בזיכרונות על יחסי עם אמי, אחותי ואחי. האם החשיפה העצמית וגילוי האני האמיתי שלי יחזקו או יערערו אותי?
ניסוי אישי
לקחתי פסק-זמן מעיסוקי וענייני והתחברתי לזיכרונות במטרה לדלות מנבכי העבר סיטואציות, או מה שנקרא, "תמונות מן החיים". ניסיתי לברור מתוך הזיכרונות את אלו שקשורים במשפחתי הגרעינית. הרשיתי לעצמי להתמכר לרגשות שהציפו אותי. שאלתי את עצמי האם הייתי בת טובה? האם אני אחות טובה? ומכאן עברתי לשאלה – איזה אדם אני?
תחילה התמקדתי במה שזכור לי ממערכת היחסים שלי עם אמי, ויולט צ'רניאק ז"ל, תוך ניתוק מוחלט ממה שידוע לי על יחסי אם ובת. זה היה השלב הקשה ביותר בניסוי שערכתי עם עצמי. התבוננתי בסיטואציות רבות ונשכחות והרגשתי שלא עם כולן נוח לי, שיכול היה להיות אחרת. דווקא הזיכרונות האלו דרבנו אותי להמשיך לחפור.
האם הייתי אחות טובה והאם השתנה משהו במהלך השנים? גם ההתבוננות באופי היחסים ביני לבין אחותי ואחי מאז ימי הילדות עד היום, חשפה בפניי הן את הסיטואציות הנעימות והן את הפחות נעימות. אבל ככל שהמשכתי בתהליך, התארכה רשימת הזיכרונות ה"נעימים" ואילו ה"בלתי נעימים" נדחקו הצידה.
שחזור העבר
הזיכרונות הטובים קשורים לתקופה שבה גרתי עם בעלי וילדיי ביוהנסבורג, דרום אפריקה. הסביבה התרבותית והחברתית שם השפיעה על כולנו לטובה. גם מערכות היחסים שלי באותה עת עם בני המשפחה הקרובים והרחוקים זכורים לי לטובה.
באותה תקופה התעורר בי רצון עז לשתף את בני משפחתי בכל סוגי החוויות שלי שם, ביוהנסבורג הרחוקה. חוויות שהיוו חידוש מבחינתי. תחילה סיפרתי ודיווחתי עליהן ארוכות בכתב, בתמונות ובעל פה. לא עבר זמן וגעגועי למשפחה גברו. הצעתי שיגיעו אלינו לביקור. האורחת הראשונה הייתה אמי. היא שהתה איתנו מספר שבועות, שאותם ניצלנו לטיולים והיכרות עם מכרים וידידים מקומיים. בין היתר ביקרנו בשמורת הטבע הידועה "הקרוגר פארק" ובערים היפות של דרום אפריקה. השהייה אצלנו הנעימה לאמי את החופשה. היא הללה במיוחד את האווירה ה"אנגלו-סכסית" השורה בכל מקום – סגנון חיים שעליו היא גדלה בילדותה. האווירה הרגועה ששררה בכל מקום חדרה גם למערכת היחסים ביני ובינה. אני זוכרת לטובה את שיחות הנפש שניהלנו לעתים די קרובות במהלך ביקורה. שיחות שכמותן לא ניהלתי איתה קודם לכן. היה מרגש להיזכר בכל זה כעת.
גם אחי, דן, התארח אצלנו ואף איתו ערכנו טיולים מדהימים כולל ביקור בפארק הלאומי קרוגר. ביקורו זכור לי כזמן איכות של כולנו, ובמיוחד שלי ושלו. דן שהה אצלנו ואצל מכרים לסירוגין וכולם הרעיפו עליו מכל טוב. וכשהגיע העת להיפרד הוצפנו בהתרגשות גדולה, אבל התגברנו.
את אחותי, דפנה, ומשפחתה לא יצא לנו לארח ביוהנסבורג. לאחר ששבנו ארצה, החלה תקופה יפה במערכת היחסים והקשר בינינו התהדק. הילדים של שתינו היו צעירים. דפנה ומשפחתה נהגו להגיע אלינו מחיפה, בדרך כלל בשבתות. ואנחנו ביקרנו אצלם בהזדמנויות שונות. הקִרבה בין הילדים צמצמה את החיכוכים הטבעיים ששררו ביחסי עם אחותי. כל ביקור הביא בעקבותיו רוממות רוח והיטיב עם כולם כולל אמי, שבהיותה בת יחידה, העריכה מאוד קיומו של קשר בין ילדיה. למרות שאנחנו טיפוסים שונים זו מזו, במהלך השנים מצאנו לשון משותפת והזדמנויות לחשוף רגשות חיוביים האחת כלפי רעותה.
בסופו של דבר יצאתי בהרגשה חיובית ומעודדת מהתהליך, וטוב שכך.
נוסטלגיה
אני קוראת את הרשמים שהעליתי כאן ומתחזקת בי התחושה שהזיכרונות הפחות נעימים קיימים ובה במידה גם אינם קיימים. להיכן נעלמים הזיכרונות הפחות נעימים? האם מדובר בהכחשה עצמית? אני מציינת זאת בידיעה שיהיו כאלו שיטענו שאכן זה כך. האדם שואף בדרך כלל לעטוף את עצמו באווירה חיובית ומשתדל למנוע מעצמו "דיסוננס". הכחשה עצמית היא הכלי הפופולארי למטרה זאת.
תוך כדי הניסוי הבנתי שהזיכרון משול לפלסטלינה. פועל עליו כוח חיצוני שנקרא "נוסטלגיה"; לטוב או לרע. (כאן בדקתי כוחה של נוסטלגיה במישור האישי בלבד. אילו הייתי גולשת למישור הכללי- חברתי או מדיני , הייתה נפתחת בפניי תיבת פנדורה מלאה שרצים וזה קצת יותר מסובך).
השאלה איזה אדם אני, והאם הייתי בת טובה אינה עומדת בפני עצמה. כדאי לזכור זאת (!). הנוסטלגיה מנתבת את הזיכרון האישי לכיוונים של בניית זהות אישית שתאפשר לנו לזרום עם החיים. בניסוח פשוט, נוסטלגיה היא מצב של תשוקה עזה לשוב לתקופה "זוהר" בעבר, לערכים המזוהים עמה, או לאובייקטים המייצגים את אווירתה (מתוך האנציקלופדיה של הרעיונות). נוסטלגיה מגבירה את הגעגועים אל העבר ה"טוב" עד כדי התרפקות עליו ותוך אידיאליזציה שלו.
אם לשפוט לפי המקרה האישי שלי, אני ממליצה בחום לנבור בנבכי העבר. קחו לכם פסק זמן וצאו לדרך. אני מודה שהתהליך היזום שלי לא היה פשוט מבחינה רגשית, אבל היה כדאי. הניסיון שלי מראה שבסוף עשוי לצמוח נרטיב מיטיב המאפשר לשאת בגאווה את ה"אני".
האם אני אוהבת כעת את עצמי פחות? אני משיבה בשלילה. לנוסטלגיה יש משקל רב בעיבוד הזיכרון לטובתנו, לטובתי. היא צובעת את הזיכרונות בגוונים בהירים, משפרת ואף משביחה את מערכות היחסים בהן אנו מעורבים, כולל אלו שמעצם טיבען נוטות להצמיח מתחים. אפשר להתווכח על כך, ואפשר גם ללמוד על השפעות הנוסטלגיה על הזיכרון האישי והקולקטיבי.
הצלחה 