ארכיון תג: גואל פינטו

מי צריך ביקורת ספרים ורשימות רבי-מכר?

נפלתם בפח של מבקרי הספרים ורשימות רבי המכר?

הבוקר שוב התברר לי שאין דבר מטעה יותר מביקורת ספרים. בצעירותי המעטתי בקריאה. בהשוואה לחברי וחברותיי שקראו בשקיקה, קראתי ספרים בודדים.  לא הרגשתי שחסר לי משהו. הבנות קראו רומנים ואני נחשבתי בעיניהן לסוג של עוף מוזר – לא נהיתי אחר סיפורים ורומנים אלא דבקתי בכל מאודי במדע המדויק. מהבגרות במגמה הביולוגית דרך ניסיון להשתלב בהיי-טק השתלבתי באופן מפתיע במדעי החברה והמחקר לדוקטורט היה ממש חציית גבול המפריד בין המדע המדויק ומדע שנחשב כ"לא מדויק". גם החשיבה שלי קיבלה גוון הוליסטי יותר ובד בבד התוודעתי ליופי שבקריאת ספרות. ניסיתי ז'אנרים כאלו ואחרים, קראתי מכל הבא ליד, תחילה בשתי שפות – אנגלית ועברית. וכשלמדתי צרפתית במכון הצרפתי בתל אביב, עשיתי ככל יכולתי לקרא ספרי מקור בצרפתית כמו ספריו של רומן גארי (שם העט של אמיל אז'אר). ספרות המקור באנגלית כללה כותרים מתוך אוסף הספרים של הבנזוג – אהבתי במיוחד את אגטה כריסטי, ואת הדמויות הבדיוניות שהופיעה בכל ספריו של סטנלי גרדנר, דלה סטריט ועורך הדין פרי מייסון, שמופיעים יחדיו בכל ספריו.

גיוון הוא שם המשחק

אני מגוונת את הקריאה ונמנעת ככל האפשר מעיון בביקורות ספרים. לעתים סקרנותי גוברת עליי עד כדי-כך שאחרי שקראתי ופרסמתי ביקורת על הכותר באתר "סימניה", אני בוחנת ביקורותיהם של קוראים שאת דעתם אני מוכנה לקרא, למרות הכל.

בזכות ההקפדה על ניטרליות

בזכות שפיטה של ספר לפי אמות מידה שכל כולן משקפות את טעמי ואישיותי שלי, קראתי ספרים שמאוד נהניתי מהם, החל מספרים "למיטיבי לכת" ורומנים וכלה בספרות מתח לגווניה השונים. את דעתי על מעמדה של ספרות מתח מקור וגם זו המתורגמת לעברית, כבר הבעתי כאן. גיליתי שכותרים שנושאים את התואר ספרות מתח (בלי לציין את הקטגוריה הספציפית) אינם זוכים להערצה יתרה בקרב קוראי העברית וזאת בלשון המעטה.

דב אלפון – לילה ארוך בפריז (2016)

בשנת 2016 דב אלפון, שהקריירה שלו עברה דרך עיתונאות ועריכה עיתונאית וספרותית, היה "קרבן" לביקורת (בעברית) המגחכת את ספרו הראשון, לילה ארוך בפריז, (בהוצאת כנרת זמורה ביתן). אלפון לא הסתפק בפרסום ספרו בישראל, בעברית. לפני כשנה החליט לבדוק מה חושב הקורא האירופאי והאמריקאי על ספרו. אלפון החליט לנסות לפרסם את ספרו בבריטניה. הוא מצא מו"ל ומתרגמת ונתן לדברים להתגלגל הלאה. לאחרונה התברר שספרו של אלפון, בתרגום לאנגלית, הוא בין המועמדים ברשימה הסופית לפרס בינלאומי של "כותבי ספרות פשע",   CWA – Criminal Writer's Association.

בראיון עם גואל פינטו בתכנית "גם כן תרבות", דב אלפון מפרט:

הספר "לילה ארוך בפריז" היה במשך מספר שבועות בין עשרת הראשונים ברשימת רבי המכר של הטיימס, בריטניה. בעוד שבארה"ב מכירים את המונח 8 מאתיים, בבריטניה מעטים שמעו על יחידת מודיעין זאת. ומה שקנה את לב ציבור הקוראים וצוות השופטים בבריטניה הוא כנראה העובדה שהספר כתוב בטון כמעט הומוריסטי. הספר איננו מוגש לקורא בשפה קרה ומנוכרת.

ומה חשבו קוראים מקומיים על ספרו של אלפון? רבים גיחכו וביטלו את הספר בגלל "חוסר הרצינות והעדר סגנון הולם של ספר מתח".

בעקבות ההצלחה בבריטניה, אלפון החליט להגיש מועמדות לפרס ספר מתח, העוסקים בפשע. הוא פנה לאגודה הבינלאומית של סופרי "ספרות הפשע הבינלאומית". נכון לרגע זה, הספר עלה לרשימה הסופית והנימוקים הם: דיאלוגים מבריקים, דמויות בלתי רגילות.

"תמציאו את עצמכם כל פעם מחדש" – דב אלפון

אישית, דב אלפון החליף קריירות במהלך חייו וכיום הוא מרגיש בשל לכתיבת ספרים. מה שלמד כעורך עיתון הארץ (בעיקר פוליטיקה ומאבקי כוח), נכנס גם כן לספר. אלפון איננו סופר צעיר שזה עתה פרסם את ספרו הראשון. נהפוך הוא. אלפון מציג עצמו כאישיות שידעה להמציא את עצמה בכל פעם מחדש. זאת, אלפון מסביר, כדי "להימנע מלכתוב מלים שכבר כתבתי, או לחוש תחושות שכבר חשתי, או לעסוק בעיסוק שכבר מיציתי…"

לסיכום, ספרו של דב אלפון זכה להיכלל במקום מכובד ברשימת רבי המכר של הטיימס, בריטניה, ולהגיע לשלב הסופי של פרס בינלאומי לספרות פשע 2019. "לילה ארוך בפריז" ראה אור בבריטניה בכריכה רכה בהוצאת ספרים קטנה יחסית בלונדון, הוצאה שקיימת 45 שנה והוציאה לאור גם ספרות מתורגמת כמו ספריהם של  הרוקי מורקמי, ז'וז'ה סאראמאגו ואחרים …  בהצלחה!

צ'רלי צ'פלין (130 להולדתו)

הודות לעובדה שצ'פלין חשב מחוץ לקופסה, ובשל היותו משוחרר מכבלי הציוויליזציה וקיבעונותיה, הוא פיתח את כישוריו יוצאי הדופן.

****

השבוע נתקלתי במקרה בתחנת הרדיו של "כאן", בתכנית "שלושה שיודעים" (בהגשת דודו ארז, "כאן תרבות"- 104.9).

בבוקר, אחרי שהסעתי את אישי לתל-אביב, המשכתי בדרכי תוך כדי האזנה לגלגל"צ. היו הפרעות בשידור ומכיוון שכך, חיפשתי תחנה עם תוכן ומוסיקה. באופן בלתי צפוי הגעתי ל"גם כן תרבות" עם המגיש דודו ארז. הוא ראיין בתוכניתו מומחית לקולנוע – ד"ר זהר אלטמן-רביד על נושא ייחודי – צ'רלי צ'פלין וסוד הצלחתו בקולנוע.

ראשית, עליי להודות שבעברי לימדתי קורס לתואר ראשון שעסק בהומור ושימושיו. קורס משעשע וגם רציני. במסגרת הקורס הצגנו קליפים שונים, ניתחנו את ההומור לסוגיו ועמדנו על הייחודיות ועל שימושיו של כל אחד מסוגי ההומור. הסרט האילם של צ'רלי צ'פלין היה בין הקליפים המוצלחים ביותר. זכור לי שהתעכבנו במיוחד על קטעים מתוך "הנווד", ו"זמנים מודרנים". מלבד התובנה שההומור בסרט האילם נובע בעיקר ממה שנקרא "סלפסטיק" SLAPSTICK, כלומר משחק המלווה בתנועות גוף מוגזמות החורגות מהנורמה, עמדנו על כישוריו של צ'פלין בזירה הקולנועית. צ'פלין הוא יוצר הז'אנר הקולנועי של מה שמכונה "הסרט האילם", הוא ולא אחר. בראיון עם ארז, סיפרה ד"ר אלטמן-רביד על צ'פלין, הילד שנחשב כעילוי עוד בגיל 5. וכמו כל "סינדרלה", צ'פלין למד לעמוד על שתי רגליו למרות, או בגלל, המצב בבית והעובדה שגדל בשכונת עוני. אימו הייתה חולה בעגבת ואביו היה שיכור רוב הימים. צ'פלין, שגדל ברחוב ולא למד בבית ספר, גם לא ביסודי, הבין שהוא אאוטסיידר. בסוף, המחזאי והסופר שזכה בפרס נובל לספרות, ג'ורג' ברנרד שאו הכתיר את צ'פלין כ"גאון". בשיא הקריירה שלו, כאשר צ'פלין הוזמן לבריטניה על מנת לקבל תואר "סֵר" מהמלכה, מיליון איש קיבלו את פניו ברדתו מן האונייה Queen Mary וליוו אותו אל ארמון המלכה שהעניקה לו את התואר "סֵר".

ד"ר אלטמן-רביד הדגישה בראיון עם ארז שהודות לעובדה שצ'פלין חשב מחוץ לקופסא ובשל היותו משוחרר מכבלי הציוויליזציה וקבעונותיה, הוא פיתח את כישוריו יוצאי הדופן. רוצה לומר שלימודים מועילים מאוד כדי להבין את כל מה שיש בתוך הקופסא. אלא מה? הצד האחר שלהם הוא הסטגנציה, הקיבעון. לדעת אלטמן-רביד, מאז שנות ה-80 הקולנוע נותר סטטי. אין בשורה חדשה מאז. הטכנולוגיה התפתחה אבל אין שינוי משמעותי במשחק. לכן, היא טוענת, גדולתו של צ'פלין נבעה, אולי באופן מפתיע, מכך שלא למד ולא היה כבול לשום מסורת קולנועית.

ההכרה הציבורית בכישוריו של צ'פלין צמחה בארה"ב, לשם הגר ממולדתו, אנגליה. לכן, בתחילת הדרך, הסרט האילם היה מזוהה עם צ'פלין בארה"ב. שם הוא נחשב כעילוי. את הונו ואת הקריירה המפוארת שלו צ'פלין עשה בארה"ב, בעוד שבאנגליה, מקום הולדתו, התעשייה לא האמינה בו כנראה עקב הרקורד המעמדי-חברתי שלו: אדם ממעמד נמוך שהסתובב ברחובות ולא למד במסגרת חינוכית כלשהי. בקיצור, מעמד תרבותי-חברתי שנוי במחלוקת.

הראיון בנושא "צ'פלין" התגלגל לו לאורך שעה, בקירוב. לצערי, הנסיעה הגיעה לסיומה לפני תום הראיון. אבל עוד הספקתי לשמוע שצ'פלין הסריט וביים את סרטיו האילמים והמשיך בז'אנר הקולנועי הזה גם לאחר שהומצאה טכנולוגיית הקול בקולנוע. מדוע? אחת הסיבות לכך פשוטה למדיי: כשמסריטים עם קול אי-אפשר לתת הנחיות באמצעות  דיבור … הסרט האילם מתגבר על כך מסיבות מובנות מאליהן.

הדבר השני שעוד הספקתי לשמוע, הוא שהשיר SMILE, שהפסקול שלו מלווה את הסרט "זמנים מודרניים", הוא אחת היצירות של צ'פלין שהלחין את מוסיקת הרקע לסרטיו. בדקתי אצל ד"ר גוגל וגיליתי את הדברים הבאים: את המילים ללחן של SMILE הוסיפו, מאוחר יותר, ג'ון טרנטר וג'ופרי פרסונס. בהמשך, השיר זכה לתהודה עצומה. שרו אותו זמרים גדולים כמו – נט קין קול, טוני בנט, מייקל בבל, ג'וש קרובן, ג'סטין ביבר ואריק קלפטון וגם מייקל ג'קסון.

להלן השיר בגרסה מוקדמת:

והנה השיר בביצועו של נט קינג קול: