שריפת הספרים הגדולה בברלין, ביזמת השלטון הנאצי, זעזעה את עם-הספר לפני תשעים שנים. מאז ידענו עליות ומורדות ולאחרונה הגענו לשפל מסוים, במיוחד בקריאת ספרים. מומחים אומרים שהישראלים שהפסיקו לקרוא ספרים מנייר לא עברו לקרוא אותם בדיגיטל, אלא עברו לנטפליקס.
האם אנחנו דינוזאורים, שרידים אחרונים לדור קוראי הספרים? זו שאלה שצריך לשאול על רקע שני אירועים שונים באופיים המתייחסים לספר כאובייקט תרבותי: השריפה הגדולה בברלין (1933), עליה ידובר בהמשך, ופסטיבל הסופרים הבינלאומי ה-11 המתקיים בימים אלו בירושלים.
יש המשתמשים בביטוי "עם-הספר" לא במשמעותו המקורית, המתייחסת אל ספר הספרים, אלא במשמעות של אהבת ספרים (ואהבת הדעת הנובעת ממנה) בכלל. מומחים מראים שישראלים רבים מאזינים היום לפודקאסטים, וזה נחמד ומַחכים. אבל בקריאת ספר המילים מחכות לך גם ברגעים שאתה לא קורא אותן. ספרים מחנכים אותנו לכבד את החשיבה ולעיין בסבלנות. המסר עובר מילה אחר מילה, משפט אחר משפט. הסבלנות הזו מחלחלת גם לתחומים אחרים.
השרפה הגדולה, ברלין 1933 [i]
במרכז ברלין, בכיכר האופרה (כיום "כיכר בבל"), שוכנת לה אנדרטה שקועה באדמה. זוהי יצירה של הפסל וחתן פרס ישראל, פרופ' מיכה אולמן, "הספרייה הריקה" שמה. היצירה הועמדה שם ב- 1995, במקום בו התרחשה שריפת הספרים הגדולה בדיוק לפני תשעים שנים, ב- 10 מאי 1933.
מי שמסתובב בכיכר יכול לראות מבנה זכוכית שקוף. ומי שעוצר ומתבונן פנימה מבחין בספרייה ריקה. מדפים ללא ספרים. בשעות הערב האנדרטה מוארת, ובשעות היום ישנו משחק של זווית קרני השמש. אז ניתן לראות את השתקפות הפנים בזכוכית. מה שנותן תחושה שאולי אנו נמצאים עמוק בתוך תהום.
אבנר שפירא, כתב עיתון "הארץ" ומומחה להיסטוריה של יהדות גרמניה אמר ("גם כן תרבות", 8 מאי), "זוהי האנדרטה הכי מרשימה שראיתי בחיי. דווקא העובדה שהאנדרטה לא מונומנטלית, וצריך לחפש אותה ולדעת שהיא שם, מעניק לה ממד ייחודי וקסום. בולטות האנדרטה מאוד מינורית ויחד עם זאת מאוד אפקטיבית מבחינה רגשית."
השריפה הגדולה בברלין היא בעצם חלק מתהליך כולל של פגיעה ביהודים ובחיי הרוח שלהם. צריך לציין שכחודש ימים לפני כן מתקבל חוק המדיר יהודים מהשירות הציבורי בגרמניה, כולל מורים בבתי ספר ומרצים במוסדות להשכלה גבוהה.
הכל התחיל שלושה חודשים אחרי מינויו של היטלר לקנצלר. נעשים צעדים ראשונים שבאמצעותם הנאצים מנסים להשתלט לא רק על החיים הפוליטיים, אלא גם על חיי התרבות ועל החברה האזרחית. איגוד הסטודנטים של גרמניה מתחיל להפיץ רשימה של "ספרים אסורים" – ספרים "שנוגדים את הרוח הגרמנית" שהנאצים מנסים לקדם. אט-אט הם מתחילים לאסוף ספרים מספריות ציבוריות ופרטיות. הספרים נשלחים לברלין.
"בא לקיצו עידן האינטלקטואליות היהודית" – הצהיר שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס בנאומו בשידור חי לכבוד האירוע בברלין, ובכך נתן רוח גבית למה שיבוא בהמשך: השמדת ספרים בערים אחרות בגרמניה.
באירוע עצמו נכחו מספר מצומצם של מורים, מרצים וסופרים שהתחננו שישאירו להם עותק אחד לפחות של ספרי העיון לצורך מחקר עתידי. ביניהם, ספרים מאת הפסיכולוג היהודי זיגמונד פרויד, הפיסיקאי היהודי אלברט איינשטיין, הסופר היהודי שטפן צוויג, והפילוסוף והסוציאליסט היהודי קרל מרכס.
באותו לילה נשרפו 20,000 ספרים, חלקם הגדול פרי עטם של סופרים יהודיים. בהדרגה צורפו גם ספרים של קומוניסטים, ליברלים, סוציאל-ליברלים, וכל ספר שנכנס לקטגוריה של "חתרנות תחת השלטון החדש" ואיים על האתוס הלאומי החדש. מי שהזדמן לכיכר בליל השריפה סיפר שהייתה שם אווירה של הלוויה. אלו שספריהם הועלו באש ציינו, "אתם שורפים את הספרים, אבל הרעיונות שבהם ימשיכו להתקיים גם הלאה". אחד מהם, הסופר אריך קסטנר (1974-1899) שספרו "אמיל והבלשים" הוא ספר הילדים הבלשי הראשון שנכתב, בחר להישאר בגרמניה למרות שספריו הועלו באש. כבר בחודשים הראשנים לאחר השריפה הגדולה רבים מהסופרים עזבו את גרמניה. חלק מאלו שנשארו תמכו באידיאולוגיה הנאצית מתוך איזושהי התקרנפות. אבל הרוב הבינו שצריך להפסיק לפרסם, או לפחות לפרסם בשם בדוי. מן הסתם היו אלה ספרים שלא נגדו את האידיאולוגיה הנאצית.
עלייתו ונפילתו של עם-הספר
על רקע השריפה הגדולה בברלין ולהבדיל, פסטיבל הספרים הבינלאומי 2023, נכון לזרוק לאוויר הערה אופטימית, "אולי הספרים יחזרו בסערה לחיינו, בפורמט כזה או אחר ונחזור להיות עם-הספר." דווקא הסופר חיים באר ב"לפני המקום" (2007) מביע דאגה לגורל הספר באשר הוא. לאירוע שהתרחש בכיכר של ברלין ב- 1933 באר מייחס סמליות וקובע, "שם לא שרפו בריוניו של גבלס רק ספרים, אלא בישרו גם את האפשרות שהברבריות תשתלט מחדש על האנושות ותסיג אותה אל תחילתה הפרימיטיבית והחשוכה."
[i] מתוך אתר "יד ושם": ב-10 במאי 1933 ארגנו הנאצים טקס פומבי של שרפת "ספרות יהודית מזיקה" בכיכר האופרה בברלין (היום "כיכר בבל"). כ-20,000 ספרים מאת מחברים יהודים, וכן מחברים לא-יהודים שנחשדו בכתיבה "ברוח יהודית", הושלכו אל תוך הלהבות.
הצלחה 