תגית: בצלאל

חופש הביטוי האמנותי

צילמתי לפני שנים רבות את היצירה של טיציאן, "ונוס מאורבינו" (1534) המוצגת עד היום בגלריה אופיצי בפירנצה. הגדלתי את התמונה, מסגרתי אותה, והיא תלויה בביתי בכניסה לסלון. כל מי שנכנס לכאן, ילדים, שליחים, חברים, משפחה לא יכול שלא לראות את התמונה. איש עדיין לא כיסה את עיניו ולא מצמץ. למען הסר ספק, היצירה עדיין תלויה בגלריה אופיצי, להנאת כל המבקרים.

ונוס מאורבינו (1534), יצירה של טיציאן. קרדיט: ויקיפדיה

ציטוט: "יש להפסיק לאלתר את הרדיפה של אבו ושל המשכן לאמנויות. אם אנשים דתיים מפחדים מכך שרגשותיהם ייפגעו מדבר אמנות, עליהם להימנע מביקור במוזיאונים, או לברר מראש אם התוכן "כשר". לא מתקבל על הדעת להתאים עבודות אמנות לרגישותם ולהעניש את מי שחורג מטעמם. למדינה אסור לפגוע בחופש הביטוי האמנותי" (מאמר מערכת, הארץ 12.7.2021).

המשכן לאמנות ע"ש חיים אתר, עין חרוד. קרדיט: ויקיפדיה

בקיבוץ עין חרוד הוקם המשכן לאמנות ע"ש חיים אתר ומשכנו הקבוע מומן על ידי הקיבוץ והמדינה. ב- 21 ביוני 2021 הושקה במקום תערוכה ובה עבודה של אמן הווידיאו הצרפתי, גרגורי אבו (Gregory Abou), "שריפת שם השם".

לפני כשש שנים הוצגה בבצלאל (האקדמיה לאמנות ועיצוב) תערוכת עבודות גמר. אחת העבודות הציגה דיוקנו של ראש הממשלה נתניהו כשחבל תליה מונח על צווארו. התגובות לא איחרו לבא. כתבתי על כך בהרחבה תוך השוואה עם מקרים דומים בהיסטוריה העולמית.

מה בין המיצג של אבו ועבודת הגמר בבצלאל?

במקרה של התערוכה בבצלאל, התלמידה שיצרה את הדיוקן אמרה להגנתה שמדובר באמנות בלבד ולא בהסתה. הביקורת עסקה בשאלה של הגבול בין חופש הביטוי והסתה לאלימות, והאם מוזיאון הוא מקום ציבורי. התשובה הייתה חד משמעית – כן. בפועל הסירו את המיצג מהתערוכה. אבל לא זאת הנקודה שיש לשים עליה את הדגש במקרה של גרגורי אבו. בנוגע למיצג הווידיאו שלו יש בהחלט מקום לדון בשאלה האם ביצירה שלו יש מימד של הסתה. הסתה אנטי-דתית.

ציטוט:

"… ברור שגם לחופש הביטוי, כמו לכל זכות דמוקרטית אחרת, יש גבולות המתחייבים מן הצורך לכבד גם את זכויות הזולת. הזכות לחופש ביטוי סותרת לעיתים את הזכות לחיים, וכאשר מתקיימת סתירה כזו על חופש הדיבור לסגת מפני הזכות לחיים. לדברי אהרן ברק, נשיא בית המשפט העליון בשנים 1995–2006" , הזכות לחיות בחברה קודמת לזכות להביע בה דעה". המשטר הדמוקרטי נכון להגן על חופש הביטוי, כל עוד הוא מגן עליה, אך במקום שבו חופש הביטוי הופך לקרדום לפגיעה בדמוקרטיה, אין כל צידוק שהיא תניח את צווארה על הגרדום." (מתוך פרק 5 , "חופש הביטוי והסתה, היכן הגבול"?)

נראה לי שבשאלת היתכנותה של הסתה ביצירת אמנות דינם של שני המקרים דומה. אלא שבמקרה של אבו, מלבד סוגיית ההסתה, שאיש לא דן בה עד כה, טענת מצדדי הצבת המיצג בתערוכה נסמכת על סעיף 173 לחוק העונשין, העוסק בפגיעה ברגשי דת.

ציטוט:

"על פי סעיף 173 בחוק העונשין, הפוגע ברגשי דת הוא מי ש"מפרסם פרסום" או "משמיע במקום ציבורי ובתחום שמיעתו של פלוני מלה או קול", שיש בהם "כדי לפגוע פגיעה גסה באמונתם או ברגשותיהם הדתיים של אחרים".  

השאלה שלא נשאלה: האם המקרה שלפנינו הנו מהלך סנסציוני-שיווקי?

שוחרי התרבות שרוצים להרחיב את הדעת ולהכיר סגנונות אמנות, חופשיים וחופשיות לבקר במוזיאון ש"מדבר אליהם". במה דברים אמורים? בוודאי לא במוזיאון שבהם האוצר/ת אמור לבחור את העבודות הטובות ביותר במונחים של אמנות וחינוך, כדי שאלו יוצגו בתערוכה, ואילו בפועל הבחירה נעשית משיקולים זרים של יצירת סנסציה סביב אחת היצירות. כך שכל מטרת השיבוץ בתערוכה של יצירה ספציפית היא להזמין קהל רחב יותר למוזיאון. וזה מחזיר אותנו לעקרון של חופש הביטוי באמנות.

סיכומו של דבר, חופש הביטוי מחד ופגיעה ברגשות מאידך הם השיקולים המחייבים. לפיכך, יצירות המציגות דברי תועבה קשים, בעיניי חלק מהאוכלוסייה, צריכות להיות מוגבלות לצפייה לילדים, קודם כל. והאחריות לכך תינתן למציגי העבודה. במקרה של אבו: האוצרת והאמן.

שנית, בכדי להימנע מסערות ציבוריות, כדאי שליד יצירות העלולות להיות שנויות במחלוקת, תיכתב אזהרה לבאים להתבונן בהן. בדיוק כפי שסרטון אלים מזהיר ואומר, "זהירות הסרטון מכיל חומרים קשים לצפייה".

עדכון (24.6.2021): לאחר הלחץ הציבורי המיצג "שריפת שם השם" הוסר מהתערוכה בעין חרוד.

הצבת גבולות לחופש האמנות

האם כותרת כמו ROPE כשהיא צמודה לפוסטר, פסולה ונחשדת כחציית גבול בין אומנות והסתה? ומתי יש לחשוש להסתה כאשר סטודנט לאמנות מביע עמדה או מחאה פוליטית במסגרת יצירת אמנות?

 (La Guernica by Pablo Picasso (Courtesy www.pablopicasso.org)

(La Guernica by Pablo Picasso (Curtesy: www.pablopicasso.org

בעקבות תערוכה שהתקיימה במסגרת קורס לאומנות בבית הספר בצלאל בירושלים (דצמבר 2016) התעורר בקרב המשטרה חשד שסטודנטית שנה א' מבצלאל שיצרה את הפוסטר, חצתה את הגבול בין אומנות והסתה. מצדדי המוצג טענו לעומת הביקורת טענה הפוכה ואפולוגטית. טענתם הייתה בגדר היתממות: הסטודנטית השתעשעה לתומה בתוכנת הפוטושופ במסגרת תרגיל ומה שהפיקה מזכיר את הפוסטר על שמו של נשיא ארה"ב, ברק אובאמה שעליו הודבקה המילה "HOPE". במקרה הנוכחי, זה משחק מילים – כך טענו האפולוגטים, זאת למרות שהפוסטר מתאר חבל תלייה על צווארו של נתניהו.

את המסר המיתמם והאפולוגטי הנ"ל אפשר לקרא במאמר דעה (18.12.2016) שפורסם בהארץ  שבו נאמר, "הסטודנטית הצעירה, כמעט ילדה". מה עלה בדעתם של האפולוגטים? מה קרה לנו?  איך ייתכן שהמיצג עורר חשדות? האם הגענו למצב שבו כולנו זקוקים לרענון ערכי הדמוקרטיה הליברלית וחופש הביטוי בכדי לברר האם המיצג שנתלה בתערוכת סטודנטים הוא "חוקי או פסול" (ולפי אלו קריטריונים)?

ברור כשמש שהמיצג חוקי לחלוטין. סטודנט לאמנות, ברמה של 3 או 5 יחידות במוסד אקדמי, עובר סדרת חינוך מקיפה על מהות האמנות כתחום המשקף הלכי רוח עכשוויים. בכלל זה, מתבהר לססטודנט הקשר בין הלך רוח ביקורתי ומחאה פוליטית. תכנית הלימודים איננה בגדר סוד. היא מפורטת במסמך המופץ באינטרנט, "משרד החינוך – אמנות – תכנית לימודים לחטיבה העליונה" (1997). במבוא למסמך מוצגת המטרה הכללית של התכנית כך, "להכשיר את התלמידים למפגש משמעותי ומעמיק עם האמנות. בעזרת התכנית יכירו התלמידים את שפת האמנות, על כלי ההבעה שלה הרבים והמגוונים, כשפה חיה, מתפתחת ודינמית. הם יכירו אותה כשפה המגיבה לסביבה החומרית, התרבותית, החברתית והפוליטית, כשפה המשתנה מתקופה לתקופה, מחברה לחברה, מתרבות לתרבות ומאמן לאמן".

זאת ועוד, תחת הכותרת "אמנות מחאה" פרסם משרד החינוך עצמו, רשימת יצירות מרחבי העולם, מאז המאה ה-19 עד ימינו, המוגדרות כ"אמנות מחאה". הרשימה כוללת יצירות של אמנים ישראליים. מדובר בעצם במחאה פוליטית, אבל המסמך אינו מרחיב את הדיון בנושא "חופש הביטוי וגבולותיו ו/או הסתה". המסמך מתמקד בניתוח אמנות המחאה על היבטיה המקצועיים ומציין שהיצירות הללו, שימו לב, "שימשו את האמנים כדי להביע עמדה "פוליטית" בנוגע לאירוע או דמות בתקופה ובמקום ספציפיים". הווה אומר, להיות סובייקטיבי כאמן אינו פוסל אותו או את יצירתו.

עיון מעמיק במסמך לימד אותי דבר או שניים על ניתוח יצירות אמנות המוגדרות כ"מחאה פוליטית", וגם על כליו של אמן המאפשרים לו לתת ביטוי ולהגיב לאירוע או דמות פוליטיים שאותם חווה. ולא בסתר. אלא בריש גאליי.

אמנות  המביעה מחאה – מוסכמות ישנות-חדשות

הגרניקה – La Guernica – התרשמתי משלל הדוגמאות המפורטות במסמך משרד החינוך ומניתוח "אמנות המחאה". בין הדוגמאות אפשר למצוא את הגרניקה של פבלו פיקאסו. באמצעות הציור המונומנטלי של הגרניקה פיקאסו מגיב להפצצת העיירה הבאסקית גרניקה ב-1937 על ידי הנאצים בתקופת מלחמת האזרחים בספרד. היצירה נחשבה אז וגם כיום לסמל של התנגדות למלחמה – המלחמה היא אירוע הזורע הרס וחורבן ותו לא.

 (La Guernica by Pablo Picasso (Courtesy www.pablopicasso.org)
La Guernica by Pablo Picasso (Curtesy www.pablopicasso.org)

השלושה במאי 1808 של פרנצ'סקו גויה. יצירתו של גויה, השלושה במאי 1808, מביעה מחאה נגד הוצאה להורג של אזרחים בידי חיילי נפוליאון בעיירה הספרדית פוארטה דל סול, שבפאתי מדריד. גויה יצר אותה שש שנים לאחר מעשה, והיא נכללת בסדרה בת שתי תמונות המתייחסות להתקוממות הספרדית בעיירה הספרדית, במאי 1808, כשמשטרו של קרלוס הרביעי התמוטט והצרפתים פלשו לספרד. גויה צייר אותה באופן המתפרש כתיעוד, ועם זאת היא מבטאת היטב את דעתו על המתרחש. כך למשל גויה מציג את פניהן של דמויות האזרחים ואילו את החיילים הוא מציג מגבם. הבחירה האמנותית שלו הייתה להציג את הבעות הסבל והחרדה שעל פניהם האזרחים ובכך ליצור הזדהות עמם.

Museo del Prado, Madrid) 3 May 1808 by Francisco Goya
Museo del Prado, Madrid) 3 May 1808 by Francisco Goya

"החירות מובילה את העם", יצירתו של אז'ין דלקרואה. דלקרואה מצייר תיעוד של מהפכת יולי 1830 בצרפת, שהעלתה את לואי פיליפ מלך צרפת לשלטון. דלקלרואה מתאר בציור את "המנצחים בשם החירות", הרומסים ברגליהם את גופות המתים, "המובסים". בכך הוא מחדד את העובדה שמעמד הפועלים השתתף במחאה ובמאבק למען החירות אך לא זכה בנתח מעוגת הרפובליקה.

Liberty Leading the People Eugin Delacroix Courtesy by: Wikipedia
Liberty Leading the People Eugin Delacroix Curtesy by: Wikipedia

היטלר כסופרמן – יוצאת דופן היא יצירתו של ג'ון הרטפילד משנת 1932. בניגוד להסבר המצורף לדוגמאות שמציע משרד החינוך ליצירות הנ"ל, משרד החינוך מצרף הערה שונה למונטאז' שג'ון הרטפילד יצר – פוסטר שמציג אתאת אדולף היטלר כסופרמן הבולע זהב ופולט זבל. ההערה מרמזת משהו על כללים שנהגו באותה תקופה בה עלתה המפלגה הנאצית לשלון, לגבי גבולות חופש הביטוי: "האומן נאלץ להימלט מברלין של התקופה הנאצית כדי להציל את עורו". (הרטפילד פרסם את הפוסטר בכתב העת Die Arbeiter -Illustrierte Zeitung (Workers' Illustrated Magazine – AIZ).

Heartfiled Political Poster - Hitler as Superman, swallows gold and and spouts Junk. Courtesy of Heartfield official site.
Heartfield Political Poster – Hitler as Superman, swallows gold and and spouts Junk. Courtesy of Heartfiled official site.

יצירות של תומרקין ומיכה קירשנר – יצירות של שני אמנים ישראליים נכללות בין הדוגמאות שמביא משרד החינוך לעניין "אמנות מחאה". שני האומנים עוסקים בגלוי במחאה פוליטית. באמצעות יצירותיהם הם מוחים נגד מדיניות המלחמה שנוקטים בה מנהיגים בני זמננו.

Tomarkin Bronze Statue in Tel aviv Museum. Courtesy by Wikipedia
Tomarkin Bronze Statue in Tel aviv Museum. Courtesy by Wikipedia

יגאל תומרקין יצר פסלי מחאה פוליטית רבים. את רובם ניתן לראות בשטח, לדוגמה ביפו. שם עיריית תל-אביב-יפו היקצה ליצירותיו מרחב פתוח. פסל הברונזה הנ"ל של תומרקין מבוסס על ספרו של משה שמיר "הוא הלך בשדות".
מיכה קירשנר, האמן השני שאליו מתייחס משרד החינוך במסמך ללימודי אמנות הוא צלם עיתונות, מגזינים ואמנות שנחשב למוביל מאז סוף שנות ה-70. קירשנר הוביל את מהפכת הצילום בישראל כשצילם דיוקנאות של החברה הישראלית ופלסטינים נפגעי האינתיפאדה הראשונה בשנות ה-80. יצירותיו לא הוחרמו. אדרבא, חלק מצילומיו הפכו לאיקונות תרבותיות ופוליטיות. לדוגמא התצלום של עיישה אל קורד, שהפך לאייקון דמוי הפייטה הנוצרית. היצירה מציגה אם פלסטינית, עיישה אל קורד, המחבקת את תינוקה במחנה הפליטים חאן יונס.

Aisha el Kurd by Micha Kirshner. Courtesy by www.img.org.il
Aisha el Kurd by Micha Kirshner. Courtesy by www.img.org.il

אף לא אחד משני האמנים הישראלים הללו נרדף על ידי הממסד ובוודאי לא חשש לחייו.
אף לא אחד מהם הוחרם בספירה החברתית ובחוגי האמנות.

גבולות של אמנות פוליטית – תהייה ומסקנה בצידה

תהייה: לאור התערבות המשטרה בהצגת הפוסטר בבי"ס לאמנות בצלאל, התהייה המתבקשת היא: מה קרה לנו? הפוסטר המדובר נוצר ב- 2016 ומה שעולה ממנו הוא הבעת עמדה פוליטית ביקורתית. בל נשלה את עצמנו. תגובת המשטרה במקרה זה הייתה חריג בנוף אמנות המחאה בישראל.

האם מקרה כזה יכול לרמז על משהו רע הקורם עור וגידים בנוף ארצנו? לעת עתה הסוגיה הושתקה בתקשורת. הסטודנטית שיצרה את הפוסטר לא נעצרה בינתיים, ולא הוגש נגדה כתב אישום. יתרה על כן, לא נראה שעליה לחשוש לחייה.

מסקנות: בהשוואה ליצירות אחרות המביעות מחאה פוליטית, ובמיוחד הפוסטר שיצר אמן המחאה הרטפילד, ראוי לבחון היטב את קווי הדמיון בין תגובות הממסד הפוליטי ליצירות הללו. אם פרשת בצלאל מדליקה אצלכם נורה אדומה, והגבול בין חופש הביטוי באמנות ובין הסתה באמצעות אמנות בישראל (הדמוקרטית) של ימינו כבר איננו כה ברור, אל תעמדו מנגד. חופש ביטוי באמנות אינו מושג גחמתי תלוי-הקשר או תלוי-אישיות  ולהסתה יש הגדרה ברורה בחוק הפלילי.